Tag Archive | Bass

תמונה אחת שווה: סטנלי קלארק בישראל

חלוץ הג'אז והפיוז'ן, הבסיסט האגדי סטנלי קלארק וההרכב המעולה שלו הופיעו ב'רדינג 3' בנמל תל אביב, ב-1 ביולי 2019. הנה כמה תמונות מההופעה המצויינת הזו. צילם בכישרון רב: אמנון אייכלברג.

כאן אפשר למצוא את הראיון הבלעדי שהעניק סטנלי קלארק ל"59 מילים"

 

S

All About That Bass – ראיון בלעדי עם סטנלי קלארק

Photos by Raj Naik

סטנלי קלארק, נגן פורץ דרך וחלוץ מוסיקלי אמיתי זוכה פרס הגראמי, אחד מהבסיסטים הטובים בהיסטוריה ואחד המוסיקאים המגוונים והוורסטיליים ביותר שיצאו מסצינת הג'אז, עם רזומה עשיר, שלל שיתופי פעולה אגדיים (מצ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס ועד לסטיבי וונדר, פול מקארטני וצ'אקה קאן) ודיסקוגרפיה שנוגעת בהצלחה במגוון עצום של ז'אנרים, מגיע לישראל לשתי הופעות בערב אחד (1.7.19 ב'רדינג 3' בנמל תל אביב). הנה מר קלארק בראיון בלעדי לסגול 59 ולבלוג "59 מילים".
Musical icon and Grammy® Award winner Stanley Clarke, one of the most influential instrumentalists of the last 50 years, the man who revolutionized the way the electric bass is being played and whose musical output spans almost every imaginable genre is coming to Tel Aviv for two shows. Here's an exclusive interview with Mr. Clarke, for the "59 Words" music blog. The original English transcript can be downloaded here.
Stanley Clarke's new album, Halston (Original Motion Picture Soundtrack) will be released on June 23rd
Thanks to Diane Hadley and Carmit Hadida for making this interview possible.

ס59: שלום סטנלי, תודה שהסכמת להתראיין באמצע סיבוב ההופעות. חובבי המוסיקה בישראל מאוד נרגשים שאתה מגיע להופיע כאן.
בוא נתחיל מג'אז: האם אתה חושב שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו מאז שאתה התחלת לנגן ועד היום. האם הג'אז השתנה במשך הזמן למשהו שונה לחלוטין ממה שהיה בעבר?
ס.ק: לא. אני לא מאמין שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו. טבעו של הג'אז הוא שהוא תמיד היה תערובת (Fusion) של כל מיני סוגי מוזיקה. מהסיבה הזאת, אני מאמין שתמיד יהיה מקום לג'אז. אם הייתי צריך לתת לזה איזזשהי הגדרה, הייתי אומר שזה שילוב מושלם בין אילתור ובין יכולת טכנית במיטבה. תמיד יהיו חובבי ג'אז ותיקים וצעירים, בזכות הייחודיות של הג'אז כז'אנר מוזיקלי. אני אוהב מאוד את החופש ואת הרוח ה'משחקית' בתוך מוזיקת הג'אז.
ס59: איך אתה רואה את ההצלחה המסחררת של קמאזי וושינגטון, מי שלמעשה גדל והתפתח תחת נוכחותך? האם אתה חושב שאמנים כמותו יכולים להחזיר את הג'אז שוב למקום פופולרי, אפילו מיינסטרימי?
ס.ק: ההישגים של קמאזי ממש מרגשים אותי. הוא חבר ואני עוקב זמן רב אחרי הקריירה שלו. הוא ואני ניגנו יחד פעמים רבות בתחילת הקריירה שלו ואנחנו עדיין בקשר. בכלל, הרבה אנשים צעירים מתבגרים היום כשיש נוכחות של ג'אז בסביבה. למעשה, בלהקה שלי יש חמישה מוסיקאים צעירים עם כישרון יוצא מן הכלל. הם נותנים לי אנרגיה בגלל שהם חסרי פחד לחלוטין, דווקא בגלל הגיל הצעיר שלהם, ותמיד מביאים דברים חדשים לשולחן. הם מהווים השראה בשבילי ותמיד שומרים את העסק רענן.
ס59: מי היו ההשפעות שלך כנגן בס? איזו מוזיקה שמעת כילד, כנער ובגיל ההתבגרות?
ס.ק: אמא שלי היתה זמרת אופרה חצי-מקצועית וניגנה הרבה מוסיקה קלאסית. אבא שלי מאוד אהב גוספל. הייתי בר מזל שהיתה הרבה מוזיקה בבית כשהתבגרתי. הוריי הכירו לי מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים ומשם המשכתי להאזין להמון סוגי מוזיקה שונים, חדשים וישנים. אני לא טיפוס שנכנס עמוק במיוחד לז'אנר אחד ספציפי.
כשהתחלתי להאזין למוזיקה ברדיו בתור טינאייג'ר בשנות ה-60', אהבתי מאוד את ג'ימי הנדריקס ואת כל מוזיקת האר'אנ'בי שיצאה מ-Motown. מישהו נתן לי תקליט של ג'ון קולטריין כשהייתי בגיל העשרה, והתאהבתי בזה מייד. זה נתן לי מוטיבציה להקשיב לאמנים כמו מיילס דייוויס, סטן גץ וצ'רלי פארקר. כולם יצירתיים וחדשניים באופן מדהים, כל אחד בדרכו שלו.
ס59: שיתפת פעולה לאורך השנים עם כל כך הרבה ענקים מוסיקליים ודמויות איקוניות. עם מי היה הכי מאתגר או מרגש לעבוד? וממי למדת או קיבלת השראה באופן מיוחד?
ס.ק: תמיד נהניתי לשתף פעולה עם נגנים אחרים, גם בהופעות וגם באולפן. הם נותנים לי אנרגיה. כנראה שהקשר טוב ביותר שהיה לי על הבמה ומחוץ לה היה עם ג'ורג' דיוק, שלצערנו נפרד מאיתנו לפני כמה שנים. אהבתי את ג'ורג' כמו אח והיה לי כבוד עצום אליו, הן כמוסיקאי והן כאדם. לעולם ארגיש בר מזל על כך שהוא היה חבר שלי, במשך יותר מ-40 שנה.
הכיף הכי גדול שהיה לי, היה כשניגנתי עם ג'ורג', בגלל שתמיד היה לנו גוד טיים ביחד. הרבה פעמים בסיבובי הופעות, הצחוקים והכיף  לא מגיעים לרמה של המוסיקה. במקרה שלנו זה כן היה ככה. ג'ורג' השאיר טביעת רגל ענקית על התעשייה. הוא היה כוכב מאיר וזורח עם סט מיומנויות יחודי מאוד. תמיד הערצתי את המוסיקליות של ג'ורג'. אין הרבה מוסיקאים שיכולים לעבור, כמוהו, בכל כך הרבה ז'אנרים שונים: אר'אנ'בי, ג'אז, פופ, רוק, קלאסי. הוא הכיר הכל היטב ולא היו לו שום חולשות. באופן מדהים, הוא הבין איך לארוג את כל הסגנונות האלה יחד. אני מאחל את זה לעצמי.
כמחווה לג'ורג', קיבלתי החלטה מודעת לכלול את המוזיקה שלו בכל הופעה ופרוייקט שלי בשנה הזו. אנחנו היינו גם בתנועה שפרצה את הדרך לסגנון הפיוז'ן בתחילת שנות ה-70', וזה החמיא לנו לראות ש-40 שנים אחר כך, התנועה עדיין ממשיכה.

 

הייתי מאוד בר מזל בכך שכאשר הגעתי לניו יורק להתחיל את הקריירה בשנות העשרה המאוחרות שלי, קיבלתי באופן מיידי עבודות מהרבה מוזיקאים ידועים כמו הוראס סילבר, ארט בלייקי, דקסטר גורדון, פארו סנדרס, גיל אוונס וסטן גץ, בין השאר. הם היו מודלים אדירים לחיקוי, כל אחד בדרכו ובסגנונו.
זה היה ה"אימון-תוך-כדי-עבודה" הטוב ביותר. אחד הדברים הנפלאים בג'אז זה שמאסטרים ותיקים ומנוסים מטפחים מוזיקאים מתחילים, צעירים מהם. כנראה שהייתי מספיק פיקח בגיל ההוא כדי לספוג את כל הידע המוזיקלי ואת מיומנויות-הובלת-הרכב ככל שיכולתי. לא הייתי יכול לקוות לבסיס טוב יותר, כזה שמשמש אותי לאורך כל חיי.
ס59: האם יש איזשהו פרוייקט, אלבום, סגנון או שיתוף פעולה שעדיין לא נגעת בו ושהיית רוצה לעשות?
ס.ק: כן. תמיד רציתי לעשות אלבום מוזיקה קלאסית עם גיטרה בס. יש לי תוכניות!
ס59: יש לך זמן לצלול למוזיקה חדשה, ז'אנרים עכשוויים, להקות צעירות? אם כן,תוכל לחלוק איתנו כמה מהם?
ס.ק: אני מאזין לכל סוגי המוזיקה. כשאני מופיע בפסטיבלים, למרות שאין לי המון זמן חופשי, אני נהנה לתפוס כמה שיותר להקות בהופעה, חדשות וגם ותיקות. פסטיבלים מאפשרים לי להיחשף למוסיקה מכל רחבי העולם, וזה תמיד מעניין ומרתק. הילדים שלי מכירים לי ז'אנרים יותר עדכניים כמו היפ הופ וכד'. ואני אוהב את הכל!

 

 

ס59: לבסוף, מהי העצה הכי טובה שאתה יכול להעניק למוזיקאי שרק עכשיו מתחיל, ואולי אפילו רואה בך מודל לחיקוי?
ס.ק: אני מאמין גדול בחינוך מוזיקלי. היה לי את המזל הטוב לקבל בסיס לקריירה שלי כתוצאה של חינוך מוזיקלי יוצא מן הכלל. למדתי באדקמיה למוזיקה של פילדלפיה ובנוסף, היו לי כמה מנטורים ומורים פרטיים נפלאים באותו הזמן. החינוך המוזיקלי הראשוני שלי היה מאוד מסורתי ונוקשה באופן יחסי, מה שנתן לי את הבסיס האיתן שממנו המשכתי לבנות.
אני מרגיש גם שעל מנת שמוזיקאים צעירים יגשימו את מטרותיהם, עליהם ללמד את עצמם את האספקט העסקי שנוגע לקריירה שלהם. בעידן הנוכחי, ייתכן שכישרון גדול יפרוץ קדימה, אבל כשרון לבדו לא תמיד מבטיח קריירה מצליחה.
אני תומך גדול במוזיקאים צעירים. זוהי המסורת של הג'אז. אני מאמין בכל ליבי שכאשר מגיע הזמן, לאלה שהגיעו להצלחה בהגשמת החזון האמנותי שלהם, כמוני, יש חובה לעזור לאחרים במאבק שלהם לפרוץ.
ס59: תודה רבה, ולהתראות בקרוב בתל אביב!

 

 

When I'm 74 – יומולדת לסר פול

PM

פול מקארטני בן 74 היום. אין טעם להרחיב כאן יותר מדי על חשיבותו, על הקריירה המדהימה שלו (שעדיין נמשכת במרץ) ועל גאוניותו בכותב ומלחין, נגן, מפיק ופרפורמר. אבל למי שמעוניין להכיר את מקארטני יותר לעומק, מעבר ללהיטים הידועים שלו עם הביטלס, עם ווינגס וכסולן, הנה רשימה בשני חלקים, שערך המגזין RREVERB, שמספקת הצצה ל-20 שירים פחות מוכרים של סר פול, מחמשת העשורים האחרונים.

הפנינים החבויות של פול מקארטני – חלק 1

הפנינים החבויות של פול מקארטני – חלק 2

והנה אחד שאני אוהב במיוחד. שיר נהדר מתוך התקליט האחרון, הלא-מספיק-מוערך של ווינגס, Back To The Egg משנת 1979. מזל טוב, מר מקארטני!

בסיסטית אינדי, 60, גרושה+1, מחפשת שותף להרפתקאות מוסיקליות

Kim Gordon

(הטור התפרסם ב"עכבר העיר אונליין" בספטמבר 2013)

גם אחרי שלושים שנה על הבמה וחברות באחד ההרכבים המשפיעים ביותר ברוק, נשמר ענן של מסתורין וריחוק מעל דמותה של קים גורדון. אולי זו המסורת של נשים-בסיסטיות (טינה וויימות' בטוקינג הדס, קים דיל בפיקסיז, ד'ארסי בסמשינג פמפקינס) שבדרך כלל נחבאות אל הכלים, מאחורי סולן כריזמטי ונותנות למיתרים לדבר, אולי זה משהו באישיות של גורדון עצמה. בכל מקרה, אפילו תאריך ומקום הלידה המדוייקים שלה לוטים בערפל, למרות שעל פי רוב המקורות היא כבר חגגה השנה את יום ההולדת ה-60 שלה. בתחילת שנות ה-90', כאשר צונאמי האינדי / אלטרנטיב הציף את הנוף המוסיקלי האמריקאי, יצרה סוניק יות' את האלבומים הקומוניקטיביים ביותר שלה, כולל קליפים תואמים ל-MTV וגורדון הפכה, פרט למושא הערצה לאמנים-קולגות, גם לסוג של סמל לאישה סקסית, חזקה ומוכשרת בטירוף, שהשפיעה על דור חדש של רוקיסטיות, מקורטני לאב ובייבס אין טוילנד ועד פי.ג'יי הארווי ובלינדה בוצ'ר מ"מיי בלאדי וולנטיין". פרט לחברותה בלהקה שהקנתה לה את פרסומה, גורדון פועלת כאמנית רב תחומית, עם פעילות בתחום עיצוב אופנה, בימוי קליפים, כתיבה למגזינים שונים, הפקת אלבומים לאמנים אחרים ואפילו דוגמנות. כל זאת תוך שמירה על דימוי מרוחק שסקס-אפיל קריר בצידו. וכל השנים האלה, לא איבדה גורדון מקסמה, בין אם לקחה חלק בתערוכת אמנות נחשבת בניו יורק או השתתפה באלבום מחווה לקרפנטרס. בל נשכח שגורדון היא גם אמא במשרה מלאה לנערה בת 19, פרי נישואיה לת'רסטון מור, שותפה לחיים ולעשייה המוסיקלית מאז תחילת שנות השמונים, קשר שהגיע לאחרונה לסיומו ועקבותיו ניכרים באלבום החדש שבו עסקינן.

כמו צמד חיילי אינדי מצטיינים שחתמו קבע, סחבו מור וגורדון את אלונקת הרוק האלטרנטיבי על גבם לאורך כמעט שלושה עשורים, כחברי סוניק יות', ללא ספק אחת הלהקות המשפיעות ביותר ברוק המודרני וגם כזוג נשוי, נער ונערת הפוסטר של סצינה שלמה שהדיה עדיין מצלצלצים בתודעתו של כל היפסטר עם גיטרה לא מכוונת ופדאל דיסטורשן. לפני שנתיים, כשהשניים הכריזו על כוונתם להתגרש, נדמה היה  שסוניק יות' הגיעה, כנראה, לסוף דרכה. וגם אם בהיסטוריה של הרוק ראינו שהכל עוד אפשרי כשמדובר על איחודים, פיוסים וקאמבקים, הרי שבינתיים נראה שגורדון, אם לשפוט על פי הראיונות שהעניקה לאחרונה, פגועה מהדרך בה הסתיים הרומן בן כמעט 20 שנה בין שתי אושיות האלטרנטיב. מה שכן, גורדון לא ביזבזה זמן ופרוייקט הסולו הראשון שלה (יחד עם גיטריסט הנויז המוערך Bill Nace) הוא חפירה מאתגרת ומרתקת בתוך מוחה ונפשה של מוסיקאית אגדית, אשת רנסנס מוערכת שעוסקת במוסיקה, בעיצוב, בבימוי ובפיתוח אמנים אחרים אבל בראש ובראשונה- אישה שיוצאת ממערכת יחסים ארוכה כשהיא פגועה, זועמת, מבולבלת, עצובה אבל בסופו של דבר נחושה להמשיך הלאה. במקרה הזה המבקרים צודקים באבחנתם שהאלבום קשור למשבר: כמעט כל משפט שגורדון מסננת יכול להתקשר לסיום המכוער של יחסיה עם מור, וגם אם לא מדובר ב"אלבום פרידה" קלאסי בעל נרטיב ברור (ע"ע Over של פיטר האמיל או Sea Change של בק), הרי שקשה להתעלם מהמסרים שבין השורות או בשמות שירים כמו The Last Mistress ו-Can't Help You, שלא לדבר על שמו של האלבום. לדוגמה: המשפט הראשון באלבום, עליו חוזרת גורדון שוב ושוב הוא: I can only see you in the abstract. אאוץ'. משם והלאה אנחנו יוצאים למסע לא קל של 70 דקות הכולל רק שתי גיטרות חשמליות ואת הקול החנוק והלא שגרתי של גורדון, שנשמע יותר כמו Spoken Word  או דמו מהוסס לטרק שירה עתידי. "מינימליסטי" ו"סטטי" הן שתי מילים אפשריות לתאר את המתרחש ב-Coming Apart. אין בתים, אין פזמונים, חילופי אקורדים כמעט ולא קיימים, שירים נקטעים באופן מפתיע, המילים קשות לפיענוח ואורך הטרקים נע בין דקה אחת ל-17 דקות ויותר, בהחלט האזנה מאתגרת אפילו למי שגדל על אלבומי להקת-האם של גורדון. אם אתם מאמינים במושג "אלבום שגדל עליך" ומוכנים להשקיע תשומת לב ומאסה של קשב מרוכז, יש סיכוי שהאלבום הזה, האיטי, המלחיץ, המפחיד לפרקים, ישבה אתכם ולא ייצא מהאוזניות לאורך זמן. ובכל מקרה, מעודד לראות שגם בגיל 60, או אולי דווקא בזכות גיל 60, קים גורדון ממשיכה להציב אתגרים גם בפני הקהל האדוק שהולך אחריה עוד משנות השמונים, בלי לעשות חשבון לאף אחד, אפילו לא – סליחה, במיוחד לא – לאקס המיתולוגי שלה.

Body/Head

Body/Head – Coming Apart

Matador