Tag Archive | Blog

All About That Bass – ראיון בלעדי עם סטנלי קלארק

Photos by Raj Naik

סטנלי קלארק, נגן פורץ דרך וחלוץ מוסיקלי אמיתי זוכה פרס הגראמי, אחד מהבסיסטים הטובים בהיסטוריה ואחד המוסיקאים המגוונים והוורסטיליים ביותר שיצאו מסצינת הג'אז, עם רזומה עשיר, שלל שיתופי פעולה אגדיים (מצ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס ועד לסטיבי וונדר, פול מקארטני וצ'אקה קאן) ודיסקוגרפיה שנוגעת בהצלחה במגוון עצום של ז'אנרים, מגיע לישראל לשתי הופעות בערב אחד (1.7.19 ב'רדינג 3' בנמל תל אביב). הנה מר קלארק בראיון בלעדי לסגול 59 ולבלוג "59 מילים".
Musical icon and Grammy® Award winner Stanley Clarke, one of the most influential instrumentalists of the last 50 years, the man who revolutionized the way the electric bass is being played and whose musical output spans almost every imaginable genre is coming to Tel Aviv for two shows. Here's an exclusive interview with Mr. Clarke, for the "59 Words" music blog. The original English transcript can be downloaded here.
Stanley Clarke's new album, Halston (Original Motion Picture Soundtrack) will be released on June 23rd
Thanks to Diane Hadley and Carmit Hadida for making this interview possible.

ס59: שלום סטנלי, תודה שהסכמת להתראיין באמצע סיבוב ההופעות. חובבי המוסיקה בישראל מאוד נרגשים שאתה מגיע להופיע כאן.
בוא נתחיל מג'אז: האם אתה חושב שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו מאז שאתה התחלת לנגן ועד היום. האם הג'אז השתנה במשך הזמן למשהו שונה לחלוטין ממה שהיה בעבר?
ס.ק: לא. אני לא מאמין שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו. טבעו של הג'אז הוא שהוא תמיד היה תערובת (Fusion) של כל מיני סוגי מוזיקה. מהסיבה הזאת, אני מאמין שתמיד יהיה מקום לג'אז. אם הייתי צריך לתת לזה איזזשהי הגדרה, הייתי אומר שזה שילוב מושלם בין אילתור ובין יכולת טכנית במיטבה. תמיד יהיו חובבי ג'אז ותיקים וצעירים, בזכות הייחודיות של הג'אז כז'אנר מוזיקלי. אני אוהב מאוד את החופש ואת הרוח ה'משחקית' בתוך מוזיקת הג'אז.
ס59: איך אתה רואה את ההצלחה המסחררת של קמאזי וושינגטון, מי שלמעשה גדל והתפתח תחת נוכחותך? האם אתה חושב שאמנים כמותו יכולים להחזיר את הג'אז שוב למקום פופולרי, אפילו מיינסטרימי?
ס.ק: ההישגים של קמאזי ממש מרגשים אותי. הוא חבר ואני עוקב זמן רב אחרי הקריירה שלו. הוא ואני ניגנו יחד פעמים רבות בתחילת הקריירה שלו ואנחנו עדיין בקשר. בכלל, הרבה אנשים צעירים מתבגרים היום כשיש נוכחות של ג'אז בסביבה. למעשה, בלהקה שלי יש חמישה מוסיקאים צעירים עם כישרון יוצא מן הכלל. הם נותנים לי אנרגיה בגלל שהם חסרי פחד לחלוטין, דווקא בגלל הגיל הצעיר שלהם, ותמיד מביאים דברים חדשים לשולחן. הם מהווים השראה בשבילי ותמיד שומרים את העסק רענן.
ס59: מי היו ההשפעות שלך כנגן בס? איזו מוזיקה שמעת כילד, כנער ובגיל ההתבגרות?
ס.ק: אמא שלי היתה זמרת אופרה חצי-מקצועית וניגנה הרבה מוסיקה קלאסית. אבא שלי מאוד אהב גוספל. הייתי בר מזל שהיתה הרבה מוזיקה בבית כשהתבגרתי. הוריי הכירו לי מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים ומשם המשכתי להאזין להמון סוגי מוזיקה שונים, חדשים וישנים. אני לא טיפוס שנכנס עמוק במיוחד לז'אנר אחד ספציפי.
כשהתחלתי להאזין למוזיקה ברדיו בתור טינאייג'ר בשנות ה-60', אהבתי מאוד את ג'ימי הנדריקס ואת כל מוזיקת האר'אנ'בי שיצאה מ-Motown. מישהו נתן לי תקליט של ג'ון קולטריין כשהייתי בגיל העשרה, והתאהבתי בזה מייד. זה נתן לי מוטיבציה להקשיב לאמנים כמו מיילס דייוויס, סטן גץ וצ'רלי פארקר. כולם יצירתיים וחדשניים באופן מדהים, כל אחד בדרכו שלו.
ס59: שיתפת פעולה לאורך השנים עם כל כך הרבה ענקים מוסיקליים ודמויות איקוניות. עם מי היה הכי מאתגר או מרגש לעבוד? וממי למדת או קיבלת השראה באופן מיוחד?
ס.ק: תמיד נהניתי לשתף פעולה עם נגנים אחרים, גם בהופעות וגם באולפן. הם נותנים לי אנרגיה. כנראה שהקשר טוב ביותר שהיה לי על הבמה ומחוץ לה היה עם ג'ורג' דיוק, שלצערנו נפרד מאיתנו לפני כמה שנים. אהבתי את ג'ורג' כמו אח והיה לי כבוד עצום אליו, הן כמוסיקאי והן כאדם. לעולם ארגיש בר מזל על כך שהוא היה חבר שלי, במשך יותר מ-40 שנה.
הכיף הכי גדול שהיה לי, היה כשניגנתי עם ג'ורג', בגלל שתמיד היה לנו גוד טיים ביחד. הרבה פעמים בסיבובי הופעות, הצחוקים והכיף  לא מגיעים לרמה של המוסיקה. במקרה שלנו זה כן היה ככה. ג'ורג' השאיר טביעת רגל ענקית על התעשייה. הוא היה כוכב מאיר וזורח עם סט מיומנויות יחודי מאוד. תמיד הערצתי את המוסיקליות של ג'ורג'. אין הרבה מוסיקאים שיכולים לעבור, כמוהו, בכל כך הרבה ז'אנרים שונים: אר'אנ'בי, ג'אז, פופ, רוק, קלאסי. הוא הכיר הכל היטב ולא היו לו שום חולשות. באופן מדהים, הוא הבין איך לארוג את כל הסגנונות האלה יחד. אני מאחל את זה לעצמי.
כמחווה לג'ורג', קיבלתי החלטה מודעת לכלול את המוזיקה שלו בכל הופעה ופרוייקט שלי בשנה הזו. אנחנו היינו גם בתנועה שפרצה את הדרך לסגנון הפיוז'ן בתחילת שנות ה-70', וזה החמיא לנו לראות ש-40 שנים אחר כך, התנועה עדיין ממשיכה.

 

הייתי מאוד בר מזל בכך שכאשר הגעתי לניו יורק להתחיל את הקריירה בשנות העשרה המאוחרות שלי, קיבלתי באופן מיידי עבודות מהרבה מוזיקאים ידועים כמו הוראס סילבר, ארט בלייקי, דקסטר גורדון, פארו סנדרס, גיל אוונס וסטן גץ, בין השאר. הם היו מודלים אדירים לחיקוי, כל אחד בדרכו ובסגנונו.
זה היה ה"אימון-תוך-כדי-עבודה" הטוב ביותר. אחד הדברים הנפלאים בג'אז זה שמאסטרים ותיקים ומנוסים מטפחים מוזיקאים מתחילים, צעירים מהם. כנראה שהייתי מספיק פיקח בגיל ההוא כדי לספוג את כל הידע המוזיקלי ואת מיומנויות-הובלת-הרכב ככל שיכולתי. לא הייתי יכול לקוות לבסיס טוב יותר, כזה שמשמש אותי לאורך כל חיי.
ס59: האם יש איזשהו פרוייקט, אלבום, סגנון או שיתוף פעולה שעדיין לא נגעת בו ושהיית רוצה לעשות?
ס.ק: כן. תמיד רציתי לעשות אלבום מוזיקה קלאסית עם גיטרה בס. יש לי תוכניות!
ס59: יש לך זמן לצלול למוזיקה חדשה, ז'אנרים עכשוויים, להקות צעירות? אם כן,תוכל לחלוק איתנו כמה מהם?
ס.ק: אני מאזין לכל סוגי המוזיקה. כשאני מופיע בפסטיבלים, למרות שאין לי המון זמן חופשי, אני נהנה לתפוס כמה שיותר להקות בהופעה, חדשות וגם ותיקות. פסטיבלים מאפשרים לי להיחשף למוסיקה מכל רחבי העולם, וזה תמיד מעניין ומרתק. הילדים שלי מכירים לי ז'אנרים יותר עדכניים כמו היפ הופ וכד'. ואני אוהב את הכל!

 

 

ס59: לבסוף, מהי העצה הכי טובה שאתה יכול להעניק למוזיקאי שרק עכשיו מתחיל, ואולי אפילו רואה בך מודל לחיקוי?
ס.ק: אני מאמין גדול בחינוך מוזיקלי. היה לי את המזל הטוב לקבל בסיס לקריירה שלי כתוצאה של חינוך מוזיקלי יוצא מן הכלל. למדתי באדקמיה למוזיקה של פילדלפיה ובנוסף, היו לי כמה מנטורים ומורים פרטיים נפלאים באותו הזמן. החינוך המוזיקלי הראשוני שלי היה מאוד מסורתי ונוקשה באופן יחסי, מה שנתן לי את הבסיס האיתן שממנו המשכתי לבנות.
אני מרגיש גם שעל מנת שמוזיקאים צעירים יגשימו את מטרותיהם, עליהם ללמד את עצמם את האספקט העסקי שנוגע לקריירה שלהם. בעידן הנוכחי, ייתכן שכישרון גדול יפרוץ קדימה, אבל כשרון לבדו לא תמיד מבטיח קריירה מצליחה.
אני תומך גדול במוזיקאים צעירים. זוהי המסורת של הג'אז. אני מאמין בכל ליבי שכאשר מגיע הזמן, לאלה שהגיעו להצלחה בהגשמת החזון האמנותי שלהם, כמוני, יש חובה לעזור לאחרים במאבק שלהם לפרוץ.
ס59: תודה רבה, ולהתראות בקרוב בתל אביב!

 

 

מודעות פרסומת

צלילה חוזרת: Queen – Deep Cuts Vol.1

השבוע צפיתי בסרט "רפסודיה בוהמית". כמי שימי נערותו עברו עליו בהערצה לפרדי מרקיורי וחבריו מקווין ובהאזנה מרובה לכל יצירותיהם (מהאלבום הראשון ועד Under Pressure, כולל. אחר כך איבדתי עניין והמשכתי הלאה), זו היתה חווייה מאכזבת למדי. מצער לומר שהסרט עשוי לא טוב מבחינה קולנועית, משוחק בינוני, רצוף שגיאות היסטוריות וכתוב בסגנון טלנובלי שחוק. כנראה שיש סיפור באמת מעניין שמתחבא שם איפשהו, אבל בריאן מיי ורוג'ר טיילור בחרו שלא לספר אותו, או לפחות לנקות, לטייח ולשייף אותו עד ללא היכר, מסיבותיהם שלהם. ולגבי השחזורים? כן, מדליק לראות הדמייה משוערת של בריטניה בסבנטיז ובאייטיז, אבל למה לא פשוט לצפות בוידיאו של הופעה אמיתית של קווין וליהנות מהדבר האמיתי? זה הרי זמין לכל דכפין בכל עת. אין צורך להשקיע מיליונים לשחזר את "לייב אייד" – הקונצרט האמיתי הרי קיים ונגיש לצפייה בלחיצת כפתור. מה שכן, למחלקת השיער מגיע אוסקר. במיוחד למי שעיצב את הפריזורה של השחקן שמגלם את ג'ון דיקון, הבסיסט. השירים של קווין מהתקופה המתוארת בסרט נהדרים כמובן, אבל בשביל ליהנות מהם אפשר פשוט לשמוע אותם בבית. אם צופים בסרט כאשר הסאונד מושתק, מגלים שללא המוסיקה אין בו שום דבר שלא ראינו באלפי סרטי-ביוגרפיות-רוק אחרות, שום דבר מיוחד, מעניין או מלהיב. וזה חבל, כי קווין, בשיאה, היתה להקה מיוחדת, מעניינת ומלהיבה.

האבינג סייד אול דאט, הנה ביקורת אלבום שהתפרסמה ב"הארץ" בשנת 2011. קריאה מהנה.

 

אחד הכותבים באתר  Pitchfork כינה את קווין "הלהקה הגדולה ביותר/הנוראית ביותר של המאה ה־20". תיאור שיש בו לא מעט צדק, אם משקללים את הפופולריות של ההרכב, שבילה יותר שבועות בראש המצעד הבריטי מכל אחד אחר ושאלבום הלהיטים הגדולים שלו הוא האלבום הנמכר ביותר בבריטניה בכל הזמנים, ואת קיתונות הבוז והלעג שספגו מרקורי, מיי, דיקון וטיילור מלגיונות של מבקרים ו"מביני מוזיקה" נפוחים במהלך השנים.

כותב שורות אלה טוען שקווין היא הלהקה המוכרת הכי לא מוכרת שיש. ואסביר: אפשר להניח שאין כמעט אדם בחצי הכדור המערבי שלא יודע לזמזם לפחות שיר אחד של קווין. אם זה"We Are the Champions", "Love of My Life"  או "Another One Bites the Dust" – כולם להיטי ענק שהפכו לסטנדרטים של פופ־רוק סוחף והמנוני ואהוב על מיליונים. אבל לקווין היו גם צדדים אחרים, מוכרים פחות למי שהתמקד רק בסינגלים ובלהיטי הענק. ועכשיו, במסגרת ההוצאות החדשות והמורחבות לאלבומים הקלאסיים שלהם משנות ה־70, מתפנים חברי קווין להציג באוסף שלפנינו את השירים הפחות מוכרים,אבני החן שנחבאו עמוק בתוך האלבומים ולא זכו לתהילה כמו אלו שהוזכרו לעיל.

 

 

למי שמכיר רק את קווין של "Radio Gaga"  או "I Want to Break Free" נכונה הפתעה מרעישה. קווין החלו את הקריירה כהרכב הארד רוק עם נטיות גלאם ופרוגרסיב. שני האלבומים הראשונים הציגו עיבודים מורכבים, קונספטים מסתוריים וסולואים ארוכים, רחוקים שנות אור מהלהיטים הקלילים ששוגרו לרדיו בשנים שלאחר מכן. האזנה חוזרת לאלבומים שיצאו בין 73' ל־76' מגלה שמרקורי, פרט להיותו פרפורמר שגורם לקולגות כמו רוברט פלאנט, איאן גילאן ואפילו דיוויד בואי להיראות כמו בולי עץ מגושמים, הוא גם כותב מדהים עם מנעד סגנוני עצום וקול אלסטי בלתי ניתן לחיקוי; שבריאן מיי הוא גיטריסט לא פחות יצירתי מבלקמור ולא פחות מגוון מפייג'; ושהרית'ם סקשן של ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור מסוגל לנוע בקלילות בין רוק בסיסי מהודק לסווינג, פ'אנק ובלדות שקטות.

 

 

"Deep Cuts" הוא, אם כן, מעין קורס קווין למתקדמים. מ-"Stone Cold Crazy"  המטאלי והמהיר, שאכן כוסה בעבר על ידי מטאליקה; דרך "Long Away"  החלומי של מיי, שמזכיר את הפולק רוק רוי ההרמוניות הקוליות של The Byrds ו-"The Millionaire Waltz" שמחבר את יוהאן שטראוס לריפים כבדים ולשינויי טמפו מאתגרים; ועד ל"39'", ספייס־פולק אקוסטי מקסים – קווין מוכיחים שמי שספר אותם רק כלהקת פופ דביקה ושטחית כנראה לא טרח להקשיב לעומק. הסאונד המשופר מחדד את יכולות הנגינה המשובחות ואת גאונות ההפקה הרב שכבתית של רוי תומאס בייקר, שעבד עם הלהקה במשך רוב הסבנטיז. בחירת השירים היצירתית בהחלט משאירה טעם של עוד בציפייה לחלק מס' 2, שיסקור גם את האלבומים המצוינים "News of the World" ,"Jazz" ו- "The Game".  גם שם, כמו שיודע כל מי שמבין משהו בדיסקוגרפיה של קווין, חבויות פנינים רבות המחכות לחשיפה מחודשת.

 

(59 מילים על…) ווינ-ווינ סיטואיישן

Steve Winwood – Greatest Hits Live

אלבום הופעה חיה חדש ומענג של ענק הרוק הבריטי, עם 23 שירים שמקיפים יותר מ-50 שנות קריירה, נוכחות בכמה מההרכבים המשפיעים ביותר בתולדות הרוק וגם פנינים מאלבומי הסולו המצליחים יותר ופחות. קלאסיקות של ספנסר דייוויס גרופ, טראפיק, בליינד פיית' ווינווד כסולן מנוגנות לעילא, באיכות הקלטה נפלאה, עם מגוון מרהיב של קלאסיקות אדירות שווינווד עצמו שלף מארכיונו הפרטי להנאתנו הרבה.

וינילים לדבילים: פרינס

המדור הפופולרי המציג תקליטים לועזיים עם כיתובים משעשעים בעברית.

prince

ג'וראסיק טונה פיש

Phish, הרביעייה שהוקמה בתחילת שנות השמונים בוורמונט היא הלהקה שנשאה את לפיד הג'אמים הפסיכדליים של הגרייטפול דד לתוך המאה ה-21, תוך שהיא צוברת קהל מעריצים ענקי ואדוק בעיקר בתוך תחומי ארצות הברית.

Chali2Na (שם אמיתי: צ'רלס סטיוארט) הוא ראפר מעולה ומוערך, בעל קול בריטון ומזוהה, פלואו ייחודי וטקסטים שחוגגים את ההיפ-הופ הטהור, זה שמבוסס על סקילז ולא על תדמיות זולות וגימיקים שטחיים. למורת היותו שווה ביו שווים בהרכב הקליפורני המעולה  Jurassic 5, הקול וההגשה המיוחדים שלו תמיד התבלטו במיקס.

אז איך לא חשבו על זה קודם? הדי ג'יי Relaxed Insomniac מאוקלנד יצר מיקסטייפ אדיר, שמושיב את הראפים של 2Na על ביטים שסומפלו מהקטלוג העשיר של Phish. התוצאה מהנה ביותר, לטעמו של כותב שורות אלה. הנה זה, תהנו.

לימונדה חמוצה: ביקורת על Lemonade של ביונסה

(הביקורת התפרסמה, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין)

כמי שכל אירוע בקריירה שלה, מהוצאת קליפ ועד כניסה להריון נראה מתוכנן עד לפרט האחרון להשגת מקסימום חשיפה ובאזז, כנראה שצריך אירוע בקנה מידה של מותו של פרינס כדי להעיב מעט על חגיגות שחרור האלבום החדש של ביונסה. ובכל זאת, השבוע התערבל האבל על לכתו של הנסיך הסגול בציפייה לשמוע את Lemonade, שכמו קודמו מ-2013, הונחת על העולם ללא כל התראה מוקדמת. הפעם הרימה ביונסה את הרף ושיחררה, בנוסף למוצר המוסיקלי, גם את כל האלבום בפורמט ויזואלי, עם קליפים לכל השירים וקישור עסקי-יחצ"ני עם רשת HBO והקדימונים לסדרה "משחקי הכס" ושירות הסטרימינג Tidal שנמצא בבעלותו של בעלה, אחד בשם ג'יי זי. בקיצור, כרגיל במפעל הביונסאי הכל מתוקתק, סגור ותפור למשעי, כמו תלבושות הרקדנים שליוו את אותה בסופרבול האחרון.

 

דבר ראשון: האלבום החדש הוא הדבר הכי מעניין שביונסה הוציאה אי פעם, אבל זה עדיין לא הופך אותו לשום סוג של מאסטרפיס. הברכה – והקללה – הכי גדולה של ביונסה היא השאפתנות היומרנית העצומה שלה. השאיפה להפוך כל אלבום לאירוע מונומנטלי, הרצון לברוא קונספטים חובקי-כל, לטפל בנושאים כבדי משקל שנמצאים פעמים רבות מחוץ לליגה שלה, לעסוק גם בפמיניזם וגם בזכויות האישה, גם בפוליטיקה אמריקאית, גם באפליית השחורים, גם בבעיות דומסטיות של בגידה, נקמה וחרטה, גם בניתוח לאחור של הביוגרפיה של עצמה, גם המחשת סממני ההצלחה הכלכלית האדירה שלה – וגם לנסות שהכל יהיה רקיד ויקפיץ פקאצות במועדונים. זו בדיוק הסיבה שאלבומים של ביונסה הם כמעט תמיד עסק בעייתי. כמה סינגלים אדירים, כמה נסיונות מעניינים ולא מעט שירי ז'אנר נוסחתיים, שמתאדים לאחר מספר מועט של השמעות. ב-Lemonade  נראה שביונסה גילתה סוף סוף את הגנגסטא-ראפ. תחילת האלבום רצופה בקללות מן הסוג שהיה ניתן לשמוע באלבומי גנגסטא קלאסיים מתחילת שנות ה-90'. הרבה "פאק", "סאק", "ביצ'", "אס", "בולז", "ניגא" וכאלה (אגב, למה רק המילה "דיק" מצונזרת? לביי פתרונים) כשהיא בפאזה כועסת, לכאורה על בגידותיו של ג'יי, או שמא רק על איזשהו גבר מטאפורי דמיוני שעוד לא קלט את מסרי הפמי-קפיטליזם הכוחניים של הגברת הראשונה של האר'אנ'בי. ביונסה מסמפלת את מלקולם אקס ואת סבתו בת ה-90' של ג'יי, משתפת את ג'ק וויט, פאת'ר ג'ון מיסטי, ג'יימס בלייק ודה וויקנד, משלבת קטעי ספוקן וורד ודוגמת את אנימל קולקטיב ואאוטקאסט (רענן) לצד לד זפלין ואייזיק הייז (שחוק) וכנהוג בעדות ההיפ-פופ של דורנו, כל שיר, גם האישי, האינטימי והחושפני ביותר, מתהדר ברשימת כותבים-שותפים בהיקף של ספר טלפונים של עיר בינונית בסין.

 

כרגיל, ההגשה הקולית של ביונסה היא עניין של טעם אישי. לטעמו של כותב שורות אלה, למרות איכות טכנית בלתי מעורערת, יש לביונסה נטייה "למכור" את השיר יתר על המידה, עם ארסנל מניירות קוליות שממוצה כאן עד תום, מסלסולים והרמוניות רב-שכבתיות, דרך פסאודו-ראפ ומבטא דרומי מודגש ועד ללחישות סקסיות-עלק וקפיצות אוקטבות שהיו שולחות גם את מעריצי מריה קארי לממ"ד הקרוב. אבל ברגעים שביונסה פשוט לוקחת שיר טוב ומבצעת אותו כמו שצריך, אין לה הרבה מתחרות. כך למשל במהתלת הקאנטרי-בוגי המפתיעה Daddy Lessons או בגוספל-הופ הפוליטי של Freedom בסיוע נכבד של קנדריק למאר. לעומת אלה, בלדת הפסנתרSandcastles  סובלת מאדליזציית יתר, כלומר טובעת בווקאלס לא מרוסנים ובהגשה כל כך אקספרסיבית ומוקצנת שסוחטת מהשיר כל טיפת רגש ומשאירה אותו יבש, נוסחתי ומשמים. וגם אחרי שאמרנו את כל אלה, אנחנו לא הייטינג. להיפך: גם בכשלונותיה ביונסה נשארת מעניינת, דווקא בגלל הנסיונות לגעת בנושאים שברומו של עולם, לדחוף את מעטפת הפופ-סטאר אל הקצה, לגעת בעצבים חשופים ולהביא למרכז הבמה אמנים – ונושאים – שבדרך כלל מתחבאים בשוליים או מתחת לרדאר. מי יודע, אולי יום אחד המאמצים ישתלמו והיא תגיע למעמד של פרינס, נניח.

Beyonce – Lemonade

Columbia / Tidal, 2016