Tag Archive | Blog

צלילה חוזרת: Queen – Deep Cuts Vol.1

השבוע צפיתי בסרט "רפסודיה בוהמית". כמי שימי נערותו עברו עליו בהערצה לפרדי מרקיורי וחבריו מקווין ובהאזנה מרובה לכל יצירותיהם (מהאלבום הראשון ועד Under Pressure, כולל. אחר כך איבדתי עניין והמשכתי הלאה), זו היתה חווייה מאכזבת למדי. מצער לומר שהסרט עשוי לא טוב מבחינה קולנועית, משוחק בינוני, רצוף שגיאות היסטוריות וכתוב בסגנון טלנובלי שחוק. כנראה שיש סיפור באמת מעניין שמתחבא שם איפשהו, אבל בריאן מיי ורוג'ר טיילור בחרו שלא לספר אותו, או לפחות לנקות, לטייח ולשייף אותו עד ללא היכר, מסיבותיהם שלהם. ולגבי השחזורים? כן, מדליק לראות הדמייה משוערת של בריטניה בסבנטיז ובאייטיז, אבל למה לא פשוט לצפות בוידיאו של הופעה אמיתית של קווין וליהנות מהדבר האמיתי? זה הרי זמין לכל דכפין בכל עת. אין צורך להשקיע מיליונים לשחזר את "לייב אייד" – הקונצרט האמיתי הרי קיים ונגיש לצפייה בלחיצת כפתור. מה שכן, למחלקת השיער מגיע אוסקר. במיוחד למי שעיצב את הפריזורה של השחקן שמגלם את ג'ון דיקון, הבסיסט. השירים של קווין מהתקופה המתוארת בסרט נהדרים כמובן, אבל בשביל ליהנות מהם אפשר פשוט לשמוע אותם בבית. אם צופים בסרט כאשר הסאונד מושתק, מגלים שללא המוסיקה אין בו שום דבר שלא ראינו באלפי סרטי-ביוגרפיות-רוק אחרות, שום דבר מיוחד, מעניין או מלהיב. וזה חבל, כי קווין, בשיאה, היתה להקה מיוחדת, מעניינת ומלהיבה.

האבינג סייד אול דאט, הנה ביקורת אלבום שהתפרסמה ב"הארץ" בשנת 2011. קריאה מהנה.

 

אחד הכותבים באתר  Pitchfork כינה את קווין "הלהקה הגדולה ביותר/הנוראית ביותר של המאה ה־20". תיאור שיש בו לא מעט צדק, אם משקללים את הפופולריות של ההרכב, שבילה יותר שבועות בראש המצעד הבריטי מכל אחד אחר ושאלבום הלהיטים הגדולים שלו הוא האלבום הנמכר ביותר בבריטניה בכל הזמנים, ואת קיתונות הבוז והלעג שספגו מרקורי, מיי, דיקון וטיילור מלגיונות של מבקרים ו"מביני מוזיקה" נפוחים במהלך השנים.

כותב שורות אלה טוען שקווין היא הלהקה המוכרת הכי לא מוכרת שיש. ואסביר: אפשר להניח שאין כמעט אדם בחצי הכדור המערבי שלא יודע לזמזם לפחות שיר אחד של קווין. אם זה"We Are the Champions", "Love of My Life"  או "Another One Bites the Dust" – כולם להיטי ענק שהפכו לסטנדרטים של פופ־רוק סוחף והמנוני ואהוב על מיליונים. אבל לקווין היו גם צדדים אחרים, מוכרים פחות למי שהתמקד רק בסינגלים ובלהיטי הענק. ועכשיו, במסגרת ההוצאות החדשות והמורחבות לאלבומים הקלאסיים שלהם משנות ה־70, מתפנים חברי קווין להציג באוסף שלפנינו את השירים הפחות מוכרים,אבני החן שנחבאו עמוק בתוך האלבומים ולא זכו לתהילה כמו אלו שהוזכרו לעיל.

 

 

למי שמכיר רק את קווין של "Radio Gaga"  או "I Want to Break Free" נכונה הפתעה מרעישה. קווין החלו את הקריירה כהרכב הארד רוק עם נטיות גלאם ופרוגרסיב. שני האלבומים הראשונים הציגו עיבודים מורכבים, קונספטים מסתוריים וסולואים ארוכים, רחוקים שנות אור מהלהיטים הקלילים ששוגרו לרדיו בשנים שלאחר מכן. האזנה חוזרת לאלבומים שיצאו בין 73' ל־76' מגלה שמרקורי, פרט להיותו פרפורמר שגורם לקולגות כמו רוברט פלאנט, איאן גילאן ואפילו דיוויד בואי להיראות כמו בולי עץ מגושמים, הוא גם כותב מדהים עם מנעד סגנוני עצום וקול אלסטי בלתי ניתן לחיקוי; שבריאן מיי הוא גיטריסט לא פחות יצירתי מבלקמור ולא פחות מגוון מפייג'; ושהרית'ם סקשן של ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור מסוגל לנוע בקלילות בין רוק בסיסי מהודק לסווינג, פ'אנק ובלדות שקטות.

 

 

"Deep Cuts" הוא, אם כן, מעין קורס קווין למתקדמים. מ-"Stone Cold Crazy"  המטאלי והמהיר, שאכן כוסה בעבר על ידי מטאליקה; דרך "Long Away"  החלומי של מיי, שמזכיר את הפולק רוק רוי ההרמוניות הקוליות של The Byrds ו-"The Millionaire Waltz" שמחבר את יוהאן שטראוס לריפים כבדים ולשינויי טמפו מאתגרים; ועד ל"39'", ספייס־פולק אקוסטי מקסים – קווין מוכיחים שמי שספר אותם רק כלהקת פופ דביקה ושטחית כנראה לא טרח להקשיב לעומק. הסאונד המשופר מחדד את יכולות הנגינה המשובחות ואת גאונות ההפקה הרב שכבתית של רוי תומאס בייקר, שעבד עם הלהקה במשך רוב הסבנטיז. בחירת השירים היצירתית בהחלט משאירה טעם של עוד בציפייה לחלק מס' 2, שיסקור גם את האלבומים המצוינים "News of the World" ,"Jazz" ו- "The Game".  גם שם, כמו שיודע כל מי שמבין משהו בדיסקוגרפיה של קווין, חבויות פנינים רבות המחכות לחשיפה מחודשת.

 

מודעות פרסומת

(59 מילים על…) ווינ-ווינ סיטואיישן

Steve Winwood – Greatest Hits Live

אלבום הופעה חיה חדש ומענג של ענק הרוק הבריטי, עם 23 שירים שמקיפים יותר מ-50 שנות קריירה, נוכחות בכמה מההרכבים המשפיעים ביותר בתולדות הרוק וגם פנינים מאלבומי הסולו המצליחים יותר ופחות. קלאסיקות של ספנסר דייוויס גרופ, טראפיק, בליינד פיית' ווינווד כסולן מנוגנות לעילא, באיכות הקלטה נפלאה, עם מגוון מרהיב של קלאסיקות אדירות שווינווד עצמו שלף מארכיונו הפרטי להנאתנו הרבה.

וינילים לדבילים: פרינס

המדור הפופולרי המציג תקליטים לועזיים עם כיתובים משעשעים בעברית.

prince

ג'וראסיק טונה פיש

Phish, הרביעייה שהוקמה בתחילת שנות השמונים בוורמונט היא הלהקה שנשאה את לפיד הג'אמים הפסיכדליים של הגרייטפול דד לתוך המאה ה-21, תוך שהיא צוברת קהל מעריצים ענקי ואדוק בעיקר בתוך תחומי ארצות הברית.

Chali2Na (שם אמיתי: צ'רלס סטיוארט) הוא ראפר מעולה ומוערך, בעל קול בריטון ומזוהה, פלואו ייחודי וטקסטים שחוגגים את ההיפ-הופ הטהור, זה שמבוסס על סקילז ולא על תדמיות זולות וגימיקים שטחיים. למורת היותו שווה ביו שווים בהרכב הקליפורני המעולה  Jurassic 5, הקול וההגשה המיוחדים שלו תמיד התבלטו במיקס.

אז איך לא חשבו על זה קודם? הדי ג'יי Relaxed Insomniac מאוקלנד יצר מיקסטייפ אדיר, שמושיב את הראפים של 2Na על ביטים שסומפלו מהקטלוג העשיר של Phish. התוצאה מהנה ביותר, לטעמו של כותב שורות אלה. הנה זה, תהנו.

לימונדה חמוצה: ביקורת על Lemonade של ביונסה

(הביקורת התפרסמה, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין)

כמי שכל אירוע בקריירה שלה, מהוצאת קליפ ועד כניסה להריון נראה מתוכנן עד לפרט האחרון להשגת מקסימום חשיפה ובאזז, כנראה שצריך אירוע בקנה מידה של מותו של פרינס כדי להעיב מעט על חגיגות שחרור האלבום החדש של ביונסה. ובכל זאת, השבוע התערבל האבל על לכתו של הנסיך הסגול בציפייה לשמוע את Lemonade, שכמו קודמו מ-2013, הונחת על העולם ללא כל התראה מוקדמת. הפעם הרימה ביונסה את הרף ושיחררה, בנוסף למוצר המוסיקלי, גם את כל האלבום בפורמט ויזואלי, עם קליפים לכל השירים וקישור עסקי-יחצ"ני עם רשת HBO והקדימונים לסדרה "משחקי הכס" ושירות הסטרימינג Tidal שנמצא בבעלותו של בעלה, אחד בשם ג'יי זי. בקיצור, כרגיל במפעל הביונסאי הכל מתוקתק, סגור ותפור למשעי, כמו תלבושות הרקדנים שליוו את אותה בסופרבול האחרון.

 

דבר ראשון: האלבום החדש הוא הדבר הכי מעניין שביונסה הוציאה אי פעם, אבל זה עדיין לא הופך אותו לשום סוג של מאסטרפיס. הברכה – והקללה – הכי גדולה של ביונסה היא השאפתנות היומרנית העצומה שלה. השאיפה להפוך כל אלבום לאירוע מונומנטלי, הרצון לברוא קונספטים חובקי-כל, לטפל בנושאים כבדי משקל שנמצאים פעמים רבות מחוץ לליגה שלה, לעסוק גם בפמיניזם וגם בזכויות האישה, גם בפוליטיקה אמריקאית, גם באפליית השחורים, גם בבעיות דומסטיות של בגידה, נקמה וחרטה, גם בניתוח לאחור של הביוגרפיה של עצמה, גם המחשת סממני ההצלחה הכלכלית האדירה שלה – וגם לנסות שהכל יהיה רקיד ויקפיץ פקאצות במועדונים. זו בדיוק הסיבה שאלבומים של ביונסה הם כמעט תמיד עסק בעייתי. כמה סינגלים אדירים, כמה נסיונות מעניינים ולא מעט שירי ז'אנר נוסחתיים, שמתאדים לאחר מספר מועט של השמעות. ב-Lemonade  נראה שביונסה גילתה סוף סוף את הגנגסטא-ראפ. תחילת האלבום רצופה בקללות מן הסוג שהיה ניתן לשמוע באלבומי גנגסטא קלאסיים מתחילת שנות ה-90'. הרבה "פאק", "סאק", "ביצ'", "אס", "בולז", "ניגא" וכאלה (אגב, למה רק המילה "דיק" מצונזרת? לביי פתרונים) כשהיא בפאזה כועסת, לכאורה על בגידותיו של ג'יי, או שמא רק על איזשהו גבר מטאפורי דמיוני שעוד לא קלט את מסרי הפמי-קפיטליזם הכוחניים של הגברת הראשונה של האר'אנ'בי. ביונסה מסמפלת את מלקולם אקס ואת סבתו בת ה-90' של ג'יי, משתפת את ג'ק וויט, פאת'ר ג'ון מיסטי, ג'יימס בלייק ודה וויקנד, משלבת קטעי ספוקן וורד ודוגמת את אנימל קולקטיב ואאוטקאסט (רענן) לצד לד זפלין ואייזיק הייז (שחוק) וכנהוג בעדות ההיפ-פופ של דורנו, כל שיר, גם האישי, האינטימי והחושפני ביותר, מתהדר ברשימת כותבים-שותפים בהיקף של ספר טלפונים של עיר בינונית בסין.

 

כרגיל, ההגשה הקולית של ביונסה היא עניין של טעם אישי. לטעמו של כותב שורות אלה, למרות איכות טכנית בלתי מעורערת, יש לביונסה נטייה "למכור" את השיר יתר על המידה, עם ארסנל מניירות קוליות שממוצה כאן עד תום, מסלסולים והרמוניות רב-שכבתיות, דרך פסאודו-ראפ ומבטא דרומי מודגש ועד ללחישות סקסיות-עלק וקפיצות אוקטבות שהיו שולחות גם את מעריצי מריה קארי לממ"ד הקרוב. אבל ברגעים שביונסה פשוט לוקחת שיר טוב ומבצעת אותו כמו שצריך, אין לה הרבה מתחרות. כך למשל במהתלת הקאנטרי-בוגי המפתיעה Daddy Lessons או בגוספל-הופ הפוליטי של Freedom בסיוע נכבד של קנדריק למאר. לעומת אלה, בלדת הפסנתרSandcastles  סובלת מאדליזציית יתר, כלומר טובעת בווקאלס לא מרוסנים ובהגשה כל כך אקספרסיבית ומוקצנת שסוחטת מהשיר כל טיפת רגש ומשאירה אותו יבש, נוסחתי ומשמים. וגם אחרי שאמרנו את כל אלה, אנחנו לא הייטינג. להיפך: גם בכשלונותיה ביונסה נשארת מעניינת, דווקא בגלל הנסיונות לגעת בנושאים שברומו של עולם, לדחוף את מעטפת הפופ-סטאר אל הקצה, לגעת בעצבים חשופים ולהביא למרכז הבמה אמנים – ונושאים – שבדרך כלל מתחבאים בשוליים או מתחת לרדאר. מי יודע, אולי יום אחד המאמצים ישתלמו והיא תגיע למעמד של פרינס, נניח.

Beyonce – Lemonade

Columbia / Tidal, 2016

פעמיים קלפטון

אריק קלפטון חגג השבוע יום הולדת 71. הנה שתי ביקורות שכתבתי ושהתפרסמו גם ב"עכבר העיר", על שני אלבומי האולפן האחרונים שלו (אגב, אלבום חדש יגיע במאי הקרוב). קריאה מהנה ומזל טוב!

 

Eric Clapton – Clapton

Reprise, 2010

על עטיפת האלבום החדש שלו נראה אריק קלפטון בדיוק, אבל בדיוק, כמו גדעון אוברזון. לא שיש בזה משהו רע – בכל זאת, קלפטון נראה די טוב, יחסית לגבר בריטי שכבר עבר את ה-65 ובכל זאת, יש משהו סמלי בכך שהבלוזיסט הוותיק נראה בערוב ימיו יותר כמו מעצב אופנה ופחות כמו מי שהיה אייקון רוק מהבולטים שהנפיקו הסיקסטיז. אבל מי שיקרא את האוטוביוגרפיה של קלפטון, שיצאה לפני כשנתיים, לא יתפלא. קלפטון, בחור אנגלי די משעמם שנקלע, בכוחו של כשרון ייחודי,  לחיים מרתקים למדי, רצופי עליות ומורדות חדים, מלאי שיאים נשגבים וטרגדיות אישיות אפיות על גבול הפאתטיות (את רובן, מסתבר, הביא על עצמו), נודע גם כחובב חליפות של ורסצ'ה, שעונים של פיליפ פאטק, ספות עתיקות, יאכטות מפוארות, גיטרות וינטג' שאר פריטים מעוצבים ויקרים באמצעותם ניסה למלא את החסכים הרגשיים שהותירה בו ילדות טראומטית במיוחד. נדמה כי בשנים האחרונות מקדיש עצמו קלפטון לסגירת חשבונות היסטוריים, לסיכומים ולהגשמת חלומות וגחמות אישיות, כיאה למי שכמעט 50 שנות קריירה מאחוריו. אלבום משירי איש הבלוז המיתולוגי רוברט ג'ונסון, אלבום משותף עם בי.בי. קינג, אלבום משותף עם ג'יי ג'יי קייל, מסע הופעות ואלבום בהופעה חיה עם סטיבי ווינווד ועוד כהנה וכהנה. קלפטון, שמיטב עבודותיו הוקלטו על התפור שבין שנות השישים לשבעים, לא מחפש כבר את המהפכה המוסיקלית הבאה, אלא רק להתרווח אחורה בכיסא הנדנדה באחד מבתיו המתוקתקים ולג'מג'ם עם חברים באווירה ידידותית ונינוחה. השיר השני באלבום החדש אפילו נקרא Rocking Chair . כן כן, זה שמוכר יותר בביצוע של לואי ארמסטרונג. וב-Clapton שוב אוסף אליו המאסטר צוות מיומן של נגנים/חברים, שכל מוסיקאי במערב היה מוכן להרוג בשביל שעת אולפן שלהם: המתופף הוותיק ג'ים קלטנר, הבסיסט האגדי ווילי וויקס, הפסנתרן והמעבד הניו-אורלינסי המדהים אלן טוסאנט,השותפים הוותיקים  ווינווד וקייל ואפילו פרגית צעירה כמו שריל קרואו (רק בת   48!) הצליחה להשתחל לסשן. מבחינת חומרים, קלפטון כמו חופר באלבום זה בארון התקליטים המאובק של הוריו או אפילו סבו וסבתו ודולה מהם שירים נשכחים של הוגי קארמייקל, אירווינג ברלין ופאטס וולר, וגם שיר נשכח של ג'יי ג'יי קייל שנקרא River Runs Deep, שנשמע בדיוק כמו משהו שיצא מהאלבום הראשון של דייר סטרייטס – עד שאתה נזכר שדייר סטרייטס בעצם הושפעו מקייל והשיר הזה הוא בכלל מ-1971. אחרי כמה בלוזים מגיעה מגמת הנוסטלגיה לשיא. זה קורה בשיר האחרון, לא אחר מאשר Autumn Leaves, האמא ואבא של סטנדרטי הג'אז, שקלפטון, מבחינה ווקאלית, נשמע בו לא רחוק מטוני בנט, סולו גיטרה שקורץ לענקי ג'אז כמו ווס מונטגומרי וג'ים הול.

 

אז נכון שקולו של קלפטון איבד הרבה מעוצמה שבערה בו בתחילת הסבנטיז וגם הגיטרה עברה למושב האחורי, אבל נראה שקלפטון עושה מאמץ ראוי להערכה להתבגר בכבוד יחד עם הקהל שגדל עליו, רבים מהם היום כבר סבים, שרק רוצים קצת גוד-טיים מוזיק כרקע לשיחה וכוסית וויסקי משובח. ואת זה קלפטון בהחלט מספק באלבום החדש. מי שרוצה מוסיקה של אש, גופרית ותמרות עשן, שיקרא את הביוגרפיה של האיש לצלילי Derek & The Dominos  עם איזה ג'וינט בפה. כי קלפטון של היום, תאהבו את זה או לא,  מסניף רק ריפודים של ספות ויקטוריאניות ומתמסטל מחליפות מעצבים.

 

Eric Clapton – Old Sock

Polydor, 2013

גם אם אריק קלפטון היה פורש מעולם המוסיקה ולא מקליט אפילו עוד צליל אחרי, נניח, סוף שנת 1970, מקומו כבר היה יצוק בבטון בבסיס היכל התהילה של הרוק. כמי שחיבר את הבלוז השחור לרוק הלבן ואת הגיטרות של המיסיסיפי דלתא למגברי מנורות בריטיים, כמי שהיה שותף להקמת Cream, הפאואר-טריו הידוע ביותר בכל הזמנים, שהתארח באלבום של הביטלס, שהיה שותף לסופרגרופ Blind Faith  והקליט את Layla, לקלפטון, שפועל באופן סדיר כאמן סולו משנת 1974, לא נשאר, כבר אז, הרבה מה להוכיח. בשנים האחרונות נראה שקלפטון, לו מלאו לאחרונה 68, עוסק בעיקר בהשלמת רשימת המשאלות המוסיקלית האישית שלו: פרסום אוטוביוגרפיה חושפנית, הקלטת אלבום מחווה לאיש הבלוז האגדי רוברט ג'ונסון, אלבומים משותפים עם בי.בי קינג, ג'יי ג'יי קייל ועם הג'זיסט ווינטון מרסליס וגם מסע הופעות משותף עם הקולגה הוותיק סטיבי ווינווד. אלבום האולפן הקודם של קלפטון, שיצא לפני כשנתיים וחצי, הגיש בעיקר ביצועים מנונמנמים של סטנדרטי ג'אז עתיקים וקלאסיקות אמריקאיות משנות השלושים והארבעים. האלבום החדש, ששומר גם הוא על מינון גבוה של קאברים, מצליח פה ושם להזריק מעט אנרגיה מחודשת לעניינים, אם כי לא במידה מספיקה כדי לרגש או לטלטל באמת. צריך להודות על האמת: לעומת האש שניתכה מגרונו וממיתריו של קלפטון בתקופת Cream ו-Derek And The Dominoes, ומדי פעם גם באיזה אלבום הופעה מקרי, בשנים האחרונות נראה שהאיש שקע לתוך איזשהו רפיון יצירתי או אולי האיש פשוט עושה את מה שבא לו הכי בקלות, מבלי להשקיע מאמץ רב מדי או ללחוץ חזק מדי על דוושת היצירתיות. לראייה: בעשור האחרון, מספר השירים החדשים שקלפטון כתב בעצמו לאלבומיו עובר בקושי את הדו-ספרתי ובאלבום החדש כבר אין אפילו שיר אחד שקלפטון חתום עליו ככותב. אז מה היה לנו שם? קצת רגאיי בהשראת פיטר טוש, קצת פולק אמריקאי נינוח ("גודנייט איירין"), סטנדרט ג'אז מימים עברו ("אול אוף מי"), מחווה נחמדה לגארי מור המנוח ("סטיל גאט דה בלוז") והרבה חברים ממועדון ה-V.I.P של הרוקיסטים הוותיקים שבאו לתת כתף: מר ווינווד באורגן, אדון קייל בגיטרה, טאג' מאהאל במפוחית, סטיב גאד וג'ים קלטנר בתופים ואפילו פול מקארטני קפץ לתרום באס וקולות רקע – ככה שאתם יודעים שהתוצאה נשמעת טוב, גם כשהחומרים מעט ממוחזרים או לא ממש מרגשים.

 

אבל מי אנחנו שנבוא בטענות לאריק קשישא? האיש עשה את שלו – ובגדול – כבר לפני 40 שנה והיום הוא פשוט עושה מה שבראש שלו: מג'מג'ם שירים שהוא אוהב עם חברים טובים, קורא לאלבום בשם אירוני, תוצאה של שיחה משושעשת עם דייויד בואי ומצלם את תמונת העטיפה על אי בקריביים, בעזרת הטלפון הנייד שלו. זהו זה, אפשר כנראה לנופף לשלום לקלפטון המחוייט והמוקפד שהכרנו מהאלבומים הקודמים ולהתחיל להתרגל לפנסיונר החביב, השזוף והנינוח שמשקיף אלינו בחיוך מעטיפת Old Sock. אמן שגם אם ימי הזוהר שלו כבר הרבה מאחוריו, עדיין ממשיך לסחוב בעליות בכבוד ולהנפיק מוסיקה שגם אם לא תשנה כבר את העולם, לפחות תשאיר בו חמישים ומשהו דקות של מוסיקה כיפית, רגועה ומבוצעת היטב.