Tag Archive | Blog

פיקאסו או אסקובר? קנייה ווסט – ביקורת אלבום

התפרסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין

קנייה ווסט – The Life Of Pablo

(G.O.O.D Music / Def Jam)

life-of-pablo

במהלך השיר שנחשב לסינגל הראפ המצליח הראשון הראשון בהיסטוריה, Rappers Delight של השוגרהיל גאנג, מתרברב הראפר ביג באנק האנק (זצ"ל): "יש לי יותר בגדים ממוחמד עלי, יש לי טלוויזיה צבעונית, כדי שאוכל לראות את הניקס משחקים כדורסל, יש לי פנקס צ'קים וכרטיס אשראי, ויותר כסף ממה שכל טמבל יוכל לבזבז". כך נוצק בבטון, כבר מהשנייה הראשונה, האופי הרברבני של הז'אנר, שמקורו בבאטלים, קרבות ראפ תחרותיות בפינות רחוב ומועדונים דחוסים. ובכל זאת, עם כל הרהב והשחצנות הטבועים בליבו של הסגנון, במשך שנים רבות היה קיים מעין הסכם בלתי כתוב בין האמ.סי וקהלו: אני אעלה לבמה, אשוויץ ללא פרופורציה במעמדי, רכושי, יכולותי האמנותיות וכיבושי הסקסואליים, אתם תקנו את זה למשך ההופעה, בידיעה שאני מגזים, ותלכו הביתה מרוצים. אבל קנייה ווסט, ללא ספק תלמיד נאמן של האולד סקול ותקופת תור הזהב של ההיפ הופ, לקח את האמנות הזאת למישור חדש לגמרי. קנייה אינו מתרברב – הוא העניין עצמו. קנייה חוגג את קיומו ואת חייו תוך שילוב של אבסורד הזוי ודוקומנטציית ריאליטי מפורטת, עד שלא ניתן להבדיל בין אמיתות מוצקות מחייו האישיים לבין ציטוטי אתרי רכילות, פוסטים וטוויטים, בין שערוריות מפוברקות לסקנדלים אמיתיים, בין תעלולי יח"צ מבריקים, דיסים אכזריים ושעשועים ילדותיים יזומים עם המדיה צמאת הכותרות. כן, קנייה ווסט הוא כרגע האדם המסקרן ביותר בשוק הבידור העולמי, עם שילוב נדיר בין אמונה עצמית בכל מילה שהוא מוציא מהפה ופניני טראש טוק סנסציוניים מופרכים, שנדמה שאין היום מוסיקאי או סלב אחר שיכול לנפק בכזו אינטנסיביות. לא, אין עוד אמנים שיכולים לפתוח אלבום חדש עם שיר גוספל ואחרי כמה דקות להצהיר "יכולתי לעשות סקס עם טיילור. אני עשיתי את הכלבה הזאת מפורסמת" ובד בבד לתהות על פירוש המונח Asshole  במובן המטאפורי וגם הפיזי ביותר של העניין. וכך, גם באלבום החדש, השביעי במספר שלו, ממשיך מר ווסט לחגוג את אסהוליותו, בשילוב המצופה ממנו של מגלומניה ונרקיסיזם, נטיות דתיות מהזן הנוצרי, כנות חדה וחותכת, לצד הווייה של ניתוק מהמציאות, תסמינים מתקדמים של מאניה-דיפרסיה ותחושת פרנויה קשה.

kanye1

אבל מאחר ולא בפסיכותרפיה עסקינן אלא במוסיקה, הבה נחזור לעניין. והעניין הוא ש"החיים של פאבלו" הוא עוד חוליית מפתח בקטלוג של ווסט, בעיקר בכך שהוא משלב בין הנגישות והגרוב של האלבומים המוקדמים ובין האקסצנטריות של העבודות המאוחרות, בין פופ מזהיר וקליט לאוונגרד מעורר תימהון. כמי שנמצא באור הזרקורים ללא הפסקה כבר שנים, האיש לא בוטח באף אחד. אפילו לא במשפחה הקרובה ("הבן דוד שגנב לי את הלפטופ, אתה מאדרפאקר מלוכלך!") רק תקשיבו לשיר Real Friends  ותבינו. השיר הזה, אגב, הוא כמעט רימייק ללהיט האולד סקול Friends  של ההרכב העתיק Whodini, שספק אם איזשהו חובב ראפ מתחת לגיל 30 יזהה בכלל. אבל קנייה הוא קנייה. תמיד חובט כדורים מסובבים, ואם לא קלטנו – זו הבעייה שלנו. מהשיר הראשון Ultralight Beam  ועד ל- Fade  שחותם את האלבום, ווסט משתעשע בדימוי הציבורי שלו, עם אזכורים רבים למשפחה הגרעינית וגם לחיי הזוהר והתהילה הריקניים והכל עטוף בהרבה אהבה – שלא לומר הערצה – עצמית, עם יותר התייחסויות לעצמו בגוף שלישי מכדורגלן ישראלי בליגת העל ("אני אוהב אתכם כמו שקנייה אוהב את קנייה" הוא מסכם בטרק האקפלה שנקרא, איך לא, I Love Kanye). כמי שאישיותו חצוייה ומסוכסכת, ווסט מזגזג בין שלל הרפרנסים שגלומים בכותרת האלבום: האם הוא אמן אדיר כמו פבלו פיקאסו? נבל ציני דוגמת פאבלו אסקובר או סנט פול, אחד מתלמידיו של ישו ע"פ הברית החדשה? למאזינים פתרונים. גם שחקני חיזוק מרשימים כמו ריהאנה, קנדריק למאר, דה וויקנד, כריס בראון ואחרים לוהקו בקפידה כדי לתדלק את מנוע רכבת ההרים המוסיקלית של האמן המרכזי באלבום, מבלי להאפיל עליו אפילו פעם אחת, כמובן. כי כמו שנוכחנו לראות בהופעתו של ווסט כאן בארץ בסתיו האחרון – זהו שואו של אדם אחד. אין מקום לעוד אגו על הבמה.

Kanye-West-VMA-645x370

האימג' שמצטייר בבירור הולך וגדל ככל שהאלבום מתקדם אל סופו, הוא זה של מיליונר אקסצנטרי, חשדני ומנותק, שמפגין בכל זאת, מדי פעם, הבלחות נדירות של מודעות עצמית, רגשות אשמה, תודעה פוליטית וניצוצות של חוש הומור בלתי מרוסן, ילדותי לפרקים. אם הווארד יוז המנוח או דונאלד טראמפ יבדל"א היו מוציאים אלבום היפ הופ, ייתכן והוא היה נשמע כמו "החיים של פאבלו". מכל מקום, בינתיים, ווסט עדיין לא מועמד לנשיאות (אבל הוא מתכוון לעשות את זה ב-2020, כך הוא מצהיר באלבום) ואולי טוב שכך, כי בדרך הוא ממשיך לפרוש בפנינו את אחד מהקמפיינים המוסיקליים והתקשורתיים המסקרנים והמרתקים ביותר של השנים האחרונות.

 

 

 

מודעות פרסומת

וינילים לדבילים: להקת משטרה

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

police

פוליספוליס2

עולמו של וויין: Lil' Wayne – Sorry 4 The Wait 2

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

500_1421785593_10903603_1427481500877434_801328339_n_92

מבלבל ולעיתים אף מתסכל לעקוב אחרי הקריירה הפתלתלה של ליל' וויין. רגע אחד הוא סנסציה-לרגע בדמות ילד שקולו עוד לא התחלף, שעושה גנגסטא ראפ דרומי פרימיטיבי. כמה שנים אחרי הוא הראפר המוערך בעולם. ובין לבין הוא ממשיך להוציא קלאסיקות לצד חומרים ירודים באיכותם, לשתף פעולה עם בכירי הז'אנר ובד בבד לטפח ראפרים אנונימיים, לצאת ולהיכנס מאשפוזים ומתאי מעצר, לפזול לעבר רוק גיטרות וגם לשירה רוויית אפקט אוטו טיון ותמיד איכשהו לחזור לראפ המינימליסטי במקצביו ולפלואו זרם התודעה הבלתי צפוי שמאפיין אותו מתחילת הדרך.

קשה להאמין, אבל וויין, שיחגוג השנה 33, נוכח בשואוביז כבר כמעט 20 שנה. מה עוזר לדוויין קארטר לשמור על רלוונטיות ועניין בזמן שקולגות רבים מהניינטיז, גם כאלה שהיו אז כוכבים גדולים ממנו (די.אמ.אקס, ג'ה רול, נלי, קוליו…), נעלמו אל ירכתי התודעה? כנראה אותו מרכיב חמקמק, שנקרא "אישיות". אותה כריזמה בלתי מפוענחת עד תומה, שהפכה אמ.סיז כמו ביז מארקי, ביגי, טופאק, אולד דירטי באסטרד או אמינם לאייקונים ייחודיים, אהובים ומשפיעים בתולדות ההיפ הופ. לפעמים נדמה שרכבת ההרים הדוהרת בדמות הקריירה של וויין לא עוצרת לרגע ודרמה רודפת דרמה. ובכן הסאגה הנוכחית היא הרצון שלו להשתחרר מ- Cash Money, הלייבל שהיה ביתו במשך שני עשורים וכעת מסרב לשחררו מבלי שימלא את כל התחייבויותיו. צריך להבין: בהיפ הופ, חברת תקליטים היא יותר מסתם גוף רשמי שמשחרר הקלטות – זהו בית, מקלט, מותג, סמל מורשת וחותמת תדמיתית עבור האמן. וכאשר אמן מסתכסך עם חברת התקליטים שלו, פעמים רבות הקרב הופך לאכזרי ועקוב מדם ודמעות. במיקסטייפ החדש, שנועד למלא את הזמן עד שהאלבום הבא, המתעכב בינתיים בשל הסכסוך, ייצא לאור, יורה וויין לא מעט חיצים מורעלים לעבר Cash Money  וגם לעבר הראפר/מנהל   בריאן Birdman וויליאמס, שנחשב במשך שנים כאב הרוחני, מעין אב מאמץ, של וויין. יש גם כמה קטעים שחושפים נפש מעונה של בחור שהתהילה נוגסת בנפשו ושאורות הזרקורים חורכים את גבו, המוגשים בגילוי לב אופייני שגובל ב-Emo. אבל שאר המיקסטייפ מוקדש, מן הסתם, לנושאים החביבים על קארטר משכבר הימים: תיאורים צבעוניים של צריכת סמים ונוזלים אלכוהוליים מכל הצבעים והסוגים (בעיקר ירוקים וסגולים), תיאורים של כלי נשק מכל קצוות הארסנל והתוצאות הטראגיות של הפעלתם כנגד יריביו חסרי המזל של הראפר ובעיקר: פטיש חזק לסקס על כל גווניו וסוגיו, כולל התעכבות פרטנית על מאפייני אברי הרבייה של וויין וכמובן של שלל הנשים האנונימיות המקיפות אותו בהמוניהן, לכאורה – כולל תיאורים מכאניים ברזולוציה גבוהה והערות שנונות אודות פוזיציות, גדלים, מרקמים, ניחוחות וטעמים הבוקעים מאותם איזורים מוצנעים בדרך כלל בגוף האנושי. אם כל זה נשמע לכם קצת קלישאי או דוחה, טייק איט אור ליב איט. זה היפ הופ, וזה ליל' וויין, לטוב ולרע.

למרבה המזל, מה שמציל את וויין מליפול למלכודת השיעמום הוא היכולת שלו לשחק במילים ובביטויים באופן מקורי ווירטואוזי, חוש הומור אבסורדי ותפיסה אבסטרקטית-פסיכדלית של המציאות הסובבת אותו, היכולת לעבור בתוך שבריר שניה מראפ לשירה והגישה הלא-אורתודוקסית בעליל שיש לו לגבי "איך צריך להישמע שיר ראפ". צרפו לכך את הכריזמה הבלתי נדלית שלו ותקבלו אלבום שכרגיל אצל וויין מאופיין בפסגות מהנות לצד טרקים בלתי הכרחיים, ברגעים מסחררים שאחריהם דקות של תמיהה נוסח "מה זה היה בדיוק מה ששמעתי עכשיו?!?". נכון, ברוב השירים כאן וויין זורם על ביטים שהיו כבר להיטים אצל אמנים אחרים (ביונסה, או.טי ג'נסיס, ריי סטמורד ואחרים) ויש כאן כמה הופעות אורח לא מחוייבות המציאות (חברו דרייק, ראפר מאוס בדרך כלל, חלש כאן באופן מיוחד) אבל כאמור מדובר במיקסטייפ ויותר מכך- מדובר בדוויין קארטר, האיש שהמילה "סטנדרטי" מעולם לא הודפסה בלקסיקון שלו. ועם כל הפגמים והכשלים, בדיוק בגלל זה הוא ממשיך לעניין ולסקרן מיליוני חובבי היפ הופ ברחבי העולם, שמחכים לאלבום הבא פרופר שלו, שייצא מתישהו כשייגמרו כל הדרמות הנוכחיות ויפתח פרק חדש בטלנובלה שנקראת "החיים של ליל' וויין". אל תלכו לשום מקום, כבר חוזרים.

lil-wayne-0a

הדליפה הגדולה

פורסם, בעריכה קלה, ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין

מדונה - כלבה שלא מתנצלת

מדונה – כלבה שלא מתנצלת

"זהו סוג של טרוריזם" אמרה מדונה לפני כשבועיים, בהתייחסות לאירועי הזמן האחרון. לא, היא לא התכוונה לרצחנות של דעאש או של בוקו חראם, גם לא לטבח האזרחים בסוריה או אפילו למתרחש באיזורנו, אלא  – שומו שמיים – לדליפת אלבום שלם שלה לרשת לפני המועד המתוכנן. כיום, כשכל הפרדיגמות המוכרות שהתלוו לתהליך הוצאת אלבום לשוק מתפוגגות מול הזמינות והכח האדיר של הרשת, אפילו לאייקון כמו מדונה מותר להיות פרנואידית ולהשתמש כלפי מדליפי המוסיקה שלה בביטויים שבעבר היו שמורים לרוצחים בני עוולה. ואולי הגברת לא ממש תמימה ופגיעה כמו שזה נראה? האמת היא שהיום מאוד קשה לברר האם דליפת אלבום היא תקלה חמורה בתהליך השיווק או דווקא ההיפך- תרגיל יחצ"ני מבריק, שנועד למשוך תשומת לב דווקא לאלבום שלך בתוך כל הג'ונגל הסבוך ורב המתחרים של הפופ העולמי. עם דליפת Unapologetic Bitch לרשת, מיהרה המדונה להכריז כי מדובר בסקיצות לא גמורות (למרות שלאוזני כותב שורות אלה הכל שם דווקא נשמע מהוקצע ומלוטש לחלוטין) והוציאה, כמעין תגובת נגד לפשע האיום את Rebel Heart, מיני-אלבום ובו שישה שירים חדשים, שעליהם היא חתומה כמוצר מוגמר ושלם. רשלנות בהפקה או גאונות שיווקית? ימים יגידו. אם עד כניסת האינטרנט לתמונה, הדלפת אלבום לא גמור לשוק היתה מלאכה קשה ומסובכת עד בלתי אפשרית, הרי שהיום, עשרות האנשים המלווים מקרוב כל פרוייקט של אמן מסדר הגודל של מדונה, הם מדליפים בפוטנציה. כל מה שצריך זה מעט תעוזה וחיבור מהיר לרשת – ותוך שניות יכולים כל העולם ואחותו להתרשם מה"סקיצות הלא גמורות", המיקסים הראשוניים, ההקלטה מחזרה או הדמו-שלא-חשבת-אפילו-לשחרר. קצת יותר פשוט מלסחוב עשרות גלילי סרט הקלטה כבדים דרך מערך האבטחה של אבי רוד ואז להדפיס מהם תקליטי ויניל (אם הייתם רוצים להדליף אלבום של הביטלס, למשל, בשנות ה-60').

בוב דילן - הפלא הלבן הגדול

בוב דילן – הפלא הלבן הגדול

האמת היא שכבר בשנות ה-70' היו אמנים רבים מודעים לפוטנציאל הדליפה והתמודדו איתו בדרכים שונות. הגרייטפול דד הלכו, כהרגלם, נגד הזרם ואיפשרו למעריצים להקליט את הופעותיהם באופן חופשי, מה שלא רק שלא פגע בהכנסותיהם, אלא דווקא יצר גרעין קשה ונאמן של מעריצים אדוקים שהלכו אחרי ההרכב לכל הופעה והביאו את ג'רי גרסיה וחבריו לראש טבלת מכירות הכרטיסים בארצות הברית במשך תקופות ארוכות. אירוסמית' שיחררו ב-1978 אלבום בהופעה חיה שנקרא Live Bootleg שבעיצובו הגרפי חיקה את עטיפות הקרטון המינימליסטיות של ההקלטות הלא חוקיות שהסתובבו אז בשוק, פרנק זאפה הוציא, בתחילת שנות ה-90' את סדרת הדיסקים Beat The Boots ובה הקלטות מהופעות חיות שלו, כדי להילחם במתעדים הלא חוקיים ולגרום לכספם של מעריציו לזרום לכיס הנכון.   כך עשה גם הבלוזיסט האירי המנוח רורי גלאגר, כששיחרר סדרה של שלושה דיסקים מהופעות חיות, כדי לייצר תחרות רשמית לשלל ההקלטות הבלתי חוקיות שדלפו מהקונצרטים שלו. אבל כל זה היה אז והיום זה היום: המונח Release Date, תאריך יציאת אלבום, איבד כבר את משמעותו בתוך ים הריליסים האינטרנטיים הרשמיים והפחות רשמיים, הרמיקסים והגרסאות ואמנים נדרשים ליצירתיות שיווקית של ממש כדי לקדם את המוצר החלדש שלהם באפקטיביות הרצוייה. אליל האר'אנ'בי האניגמטי ד'אנג'לו הלך בעקבות המהלך החלוצית של ביונסה מסוף 2013 ושיחרר את האלבום החדש והמצופה שלו, הראשון מזה 14 שנים, בהפתעה גמורה לפני כשבועיים. גם ת'ום יורק, נאמן למסורת החדשנות השיווקית של רדיוהד, זרק לפני כשלושה חודשים אלבום חדש להורדה (בתשלום) בפרוטוקול שיתוף הקבצים BitTorrent, אלבומה האחרון של כוכבת הקאנטרי-פופ טיילור סוויפט עלה להאזנה ברשת (תחת כותרת מסתורית בצרפתית) כמה ימים לפני יציאתו הרשמית ונראה שזוהי רק תחילת עידן הריליס כסטארט-אפ דיגיטלי ופתרונות קריאיטיביים רבים עוד לפנינו.

אירוסמית' - בוטלג חי

אירוסמית' – בוטלג חי

בהנחה שיש מקרים שבהם מדובר אכן בהדלפה נגד רצונו של האמן ובניגוד לאג'נדה של חברת התקליטים, יש כמה נקודות תורפה שמהן יכולה ההקלטה לדלוף: החל מאולפן ההקלטות, שם יכול חבר להקה, מפיק, טכנאי או עוזר כלשהו לשים יד על הקבצים, דרך פרומואים שנשלחים, לפני שחרור האלבום לאנשי תעשייה, עיתונאים ומבקרים שלא עומדים בפיתוי וכלה ברשתות ההפצה הדיגיטליות ובמפעלי הדפסת הדיסקים שגם מהן יכולה לצאת הרעה. ומה קורה בעניין אצלנו בארץ? "קשה לי להאמין שבישראל עניין דליפת אלבומים הוא אישיו בכלל" אומר עידן אלעד, מוסיקאי וותיק והבעלים של אולפני "סיגנל" בתל אביב. "בניגוד לכסף הגדול והתעשייה המפותחת מעבר לים, כאן השוק הוא כל כך קטן וההיכרות האישית בין האמנים ובעלי האולפנים כל כך אינטימית, שלא נראה לי שיש בכלל תופעה כזאת או שמישהו ייקח על עצמו את הסיכון. ובכלל, כמה ישראלים כיום יושבים בבית וכוססים ציפורניים בציפייה מתוחה לאלבום רוק או פופ ישראלי חדש שיש דחיפות כזו, או שבכלל שווה למישהו להדליף להם אותו לפני הזמן? אולי התחום המוסיקלי היחיד בארץ ששווה להדליף בו משהו, הוא במוסיקה הים-תיכונית".

נתנו למעריצים להקליט: גרייטפול דד

נתנו למעריצים להקליט: גרייטפול דד

מהבוטלג המסחרי הראשון (בוב דילן, 1969) ועד לטרוריזם שמייחסת מדונה לדליפת אלבומה החדש, הקהל תמיד רצה ותמיד ירצה לטעום מהפרי המוסיקלי האסור. רק שהקהל של 2015, המחובר בוריד לאינספור ערוצים דיגיטליים מהירים, הוא חסר סבלנות יותר מאי פעם, רוצה הכל מהר ועכשיו ולא יודע לדחות סיפוקים. הוא רוצה את האלבום החדש של מדונה אתמול. ולא אכפת לו אם המיקס עדיין לא מושלם והמאסטרינג לא בדיוק ב-Level הנכון. הרי בינינו, בכל מקרה רובנו נשמע את האלבום הזה ביו טיוב בגרסת MP3 מעוכה, חתוכה ומכווצת, אבל זה, לצערנו, כבר טרוריזם מסוג אחר.