Tag Archive | Blues

ב-59 מילים: דייויד ברומברג באנד – The Blues, The Whole Blues and Nothing But The Blues

dbb

הגיטריסט המוערך בן ה-71 עם יותר מ-45 שנות קריירה, המולטי-אינסטרומנטליסט המוכשר ששיתף פעולה עם בוב דילן, ג'רי גרסיה, ג'ורג' האריסון, בוני רייט, ווילי נלסון, האיגלז ואחרים, באלבום המוקדש לבלוז על כל סוגיו: אקוסטי, חשמלי, ישן וחדש, מקורי לצד קלאסי (רוברט ג'ונסון, ריי צ'ארלס, סוני בוי וויליאמסון) עם נגינת אנסמבל מלהיבה של נבחרת אול-סטארז אדירה וטונות של אנרגיה, נשמה והומור.

לרכישת האלבום

 

Last Bluesman Standing – ראיון עם רוברט "בילבו" ווקר

BILBO

מצוייד באחת הביוגרפיות המפותלות ביותר בתולדות הבלוז, בעשורים של נסיון ובקטלוג הקלטות מצומצם אך איכותי, רוברט "בילבו ג'וניור" ווקר, בעוד כמה חודשים בן 80, מגיע להופעות בארץ. גם בתוך גלריית הטיפוסים הצבעונית של הבלוז, ווקר, יליד מיסיסיפי ותושב קליפורניה, בולט בייחודו: פרפורמר אקסצנטרי וכריזמטי עם טכניקות גיטרה מיוחדות והשפעות מוסיקליות שנעות בין דלתא לשיקגו בלוז, רוק'נ'רול נוסח צ'אק ברי ואייק טרנר, גוספל ואפילו קאנטרי שורשי בסגנון בייקרספילד. כמה ימים לפני שהוא נוחת כאן לשתי הופעות, הסכים ווקר להשיב ל"59 מילים" על כמה שאלות:

איך הייתי מתאר את הסגנון שלך למישהו שלא מתמחה בבלוז?

אני מנגן בלוז אמיתי. אמיתי מהחיים. אם מישהו לא מרגיש את מה שאני מנגן, כנראה שאני עושה משהו לא נכון. אני מנגן גם רוק'נ'רול, שירי קאנטרי ישנים וספיריצ'ואלס שעליהם גדלתי. אבל הכל יוצא החוצה בצורת הבלוז שאתה מוכרח לחיות אותו. אני כמעט בן 80, אז הספקתי לחיות הרבה. קטפתי כותנה, ניגנתי ב-Juke Joints, שרתי במקסוול סטריט בשיקגו. הכל נמצא בבלוז שלי (מרים ידיים באוויר. ס59)

מתי החלטת שאתה רוצה לעסוק במוסיקה באופן מלא ומקצועי?

האמת, רק כשעברתי לשיקגו בשנות ה-60' התחלתי באמת לעשות כסף ממוסיקה. כל חיי אני מנגן, אבל רק שם היה אפשר להרוויח מזה כסף, באותו הזמן. התחלתי שם עם רוטינות של צ'אק ברי, אחרי שאיזה נגן בלוז מנוול גנב לי גם את ההופעה וגם את החברה. מה שכן, אחר כך חזרתי וגנבתי לו אותם חזרה. אתה לא רוצה להתעסק עם רוברט ווקר!

אילו דמויות מוסיקליות היו לך השראה והשפעה במהלך חייך? ומהם, אם היו דוחקים אותך לפינה, שירי או אלבומי הבלוז האהובים עליך ביותר?

או, אני אוהב את מאדי ווטרס, את האולינ' וולף, את סאם קוק, לורטה לין, בי.בי קינג… את כל המוסיקאים הטובים. יצא לי לנגן עם חבר'ה כמו מאג'יק סאם ובאדי גאי בשיקגו בשנות ה-60', אז אני אוהב את המוסיקה שלהם. ניגנו יחד שם במקסוול סטריט, אתה יודע. רוצה לדעת מהם שירי הבלוז שאני הכי אוהב? אם ככה, פשוט תבוא להופעה – כי את כולם אני מנגן!

 

יש אנשים שאומרים שמאז שנות ה-60' או אולי שנות ה-80', הבלוז קפא על השמרים ונהיה בסך הכל מוסיקת נוסטלגיה, כמו מוצג מוזיאוני מימים עברו. מה התגובה שלך לזה?

אתה רוצה את האמת? אז האמת היא שלא נשארו הרבה מאיתנו שמנגנים את הבלוז באמת. כולם מנגנים היום רוק או ראפ. אני יכול לעמוד בפסטיבל בלוז במשך יום שלם ואולי לשמוע אמן אחד או שניים שהם נגני בלוז אמיתיים. יש עוד כמה חבר'ה שחורים שעדיין מנגנים בלוז בקלארקסדייל, מיסיסיפי, מאיפה שאני באתי, אבל חוץ מזה… האמת היא שכיום זה בעיקר חבר'ה לבנים צעירים שמשאירים היום את השירים האלה בחיים. אבל, הם לא יכולים לעשות אותם כמו שאנחנו עושים.

מיהם הבלוזיסטים העכשוויים האהובים עליך?

אין לי ממש פייבוריטים. אני הפייבוריט של עצמי. אבל…יש לנו בחור צעיר בקלארקסדייל שקוראים לו Kingfish. אנשים אוהבים את כל התווים שהוא מנגן. הוא בלוז, אבל זה מודרני מדי בשבילי. החתן שלי, Little Anthony Sherrod, שקורא לעצמו Big A, הוא הכי טוב בסביבה. גם הוא גר בקלארקסדייל. מה שכן, לא תמיד אנחנו רואים עין בעין זה עם זה, אתה מבין? (צוחק. ס59)

 

תודה! ולסיום, מה אתה מתכנן להופעות בישראל?

או הו, עוד לא ראיתם שום דבר כמו ההופעה שלי. אני אקח אתכם הרבה אחורה. בנאדם, אתה תחשוב שאתה שוב בפיפטי'ז. אנשים אומרים לי שהם אף פעם לא ראו הופעה כמו שלי, או שמעו מישהו מנגן גיטרה כמוני. ואני מאמין להם! אם לומר את האמת, אני אולי האדם האחרון שמנגן בלוז, שבאמת היה שם וגדל לאורך התקופה העתיקה ההיא. ככה אני מנגן. וזה מה שאתם יכולים לצפות לו.

בילבו ווקר מגיע לישראל בהפקת Nobody's Fault Productions ויופיע בבארבי בתל אביב ב-6.9 ובצוללת הצהובה בירושלים ב-7.9

 

 

 

פעמיים קלפטון

אריק קלפטון חגג השבוע יום הולדת 71. הנה שתי ביקורות שכתבתי ושהתפרסמו גם ב"עכבר העיר", על שני אלבומי האולפן האחרונים שלו (אגב, אלבום חדש יגיע במאי הקרוב). קריאה מהנה ומזל טוב!

 

Eric Clapton – Clapton

Reprise, 2010

על עטיפת האלבום החדש שלו נראה אריק קלפטון בדיוק, אבל בדיוק, כמו גדעון אוברזון. לא שיש בזה משהו רע – בכל זאת, קלפטון נראה די טוב, יחסית לגבר בריטי שכבר עבר את ה-65 ובכל זאת, יש משהו סמלי בכך שהבלוזיסט הוותיק נראה בערוב ימיו יותר כמו מעצב אופנה ופחות כמו מי שהיה אייקון רוק מהבולטים שהנפיקו הסיקסטיז. אבל מי שיקרא את האוטוביוגרפיה של קלפטון, שיצאה לפני כשנתיים, לא יתפלא. קלפטון, בחור אנגלי די משעמם שנקלע, בכוחו של כשרון ייחודי,  לחיים מרתקים למדי, רצופי עליות ומורדות חדים, מלאי שיאים נשגבים וטרגדיות אישיות אפיות על גבול הפאתטיות (את רובן, מסתבר, הביא על עצמו), נודע גם כחובב חליפות של ורסצ'ה, שעונים של פיליפ פאטק, ספות עתיקות, יאכטות מפוארות, גיטרות וינטג' שאר פריטים מעוצבים ויקרים באמצעותם ניסה למלא את החסכים הרגשיים שהותירה בו ילדות טראומטית במיוחד. נדמה כי בשנים האחרונות מקדיש עצמו קלפטון לסגירת חשבונות היסטוריים, לסיכומים ולהגשמת חלומות וגחמות אישיות, כיאה למי שכמעט 50 שנות קריירה מאחוריו. אלבום משירי איש הבלוז המיתולוגי רוברט ג'ונסון, אלבום משותף עם בי.בי. קינג, אלבום משותף עם ג'יי ג'יי קייל, מסע הופעות ואלבום בהופעה חיה עם סטיבי ווינווד ועוד כהנה וכהנה. קלפטון, שמיטב עבודותיו הוקלטו על התפור שבין שנות השישים לשבעים, לא מחפש כבר את המהפכה המוסיקלית הבאה, אלא רק להתרווח אחורה בכיסא הנדנדה באחד מבתיו המתוקתקים ולג'מג'ם עם חברים באווירה ידידותית ונינוחה. השיר השני באלבום החדש אפילו נקרא Rocking Chair . כן כן, זה שמוכר יותר בביצוע של לואי ארמסטרונג. וב-Clapton שוב אוסף אליו המאסטר צוות מיומן של נגנים/חברים, שכל מוסיקאי במערב היה מוכן להרוג בשביל שעת אולפן שלהם: המתופף הוותיק ג'ים קלטנר, הבסיסט האגדי ווילי וויקס, הפסנתרן והמעבד הניו-אורלינסי המדהים אלן טוסאנט,השותפים הוותיקים  ווינווד וקייל ואפילו פרגית צעירה כמו שריל קרואו (רק בת   48!) הצליחה להשתחל לסשן. מבחינת חומרים, קלפטון כמו חופר באלבום זה בארון התקליטים המאובק של הוריו או אפילו סבו וסבתו ודולה מהם שירים נשכחים של הוגי קארמייקל, אירווינג ברלין ופאטס וולר, וגם שיר נשכח של ג'יי ג'יי קייל שנקרא River Runs Deep, שנשמע בדיוק כמו משהו שיצא מהאלבום הראשון של דייר סטרייטס – עד שאתה נזכר שדייר סטרייטס בעצם הושפעו מקייל והשיר הזה הוא בכלל מ-1971. אחרי כמה בלוזים מגיעה מגמת הנוסטלגיה לשיא. זה קורה בשיר האחרון, לא אחר מאשר Autumn Leaves, האמא ואבא של סטנדרטי הג'אז, שקלפטון, מבחינה ווקאלית, נשמע בו לא רחוק מטוני בנט, סולו גיטרה שקורץ לענקי ג'אז כמו ווס מונטגומרי וג'ים הול.

 

אז נכון שקולו של קלפטון איבד הרבה מעוצמה שבערה בו בתחילת הסבנטיז וגם הגיטרה עברה למושב האחורי, אבל נראה שקלפטון עושה מאמץ ראוי להערכה להתבגר בכבוד יחד עם הקהל שגדל עליו, רבים מהם היום כבר סבים, שרק רוצים קצת גוד-טיים מוזיק כרקע לשיחה וכוסית וויסקי משובח. ואת זה קלפטון בהחלט מספק באלבום החדש. מי שרוצה מוסיקה של אש, גופרית ותמרות עשן, שיקרא את הביוגרפיה של האיש לצלילי Derek & The Dominos  עם איזה ג'וינט בפה. כי קלפטון של היום, תאהבו את זה או לא,  מסניף רק ריפודים של ספות ויקטוריאניות ומתמסטל מחליפות מעצבים.

 

Eric Clapton – Old Sock

Polydor, 2013

גם אם אריק קלפטון היה פורש מעולם המוסיקה ולא מקליט אפילו עוד צליל אחרי, נניח, סוף שנת 1970, מקומו כבר היה יצוק בבטון בבסיס היכל התהילה של הרוק. כמי שחיבר את הבלוז השחור לרוק הלבן ואת הגיטרות של המיסיסיפי דלתא למגברי מנורות בריטיים, כמי שהיה שותף להקמת Cream, הפאואר-טריו הידוע ביותר בכל הזמנים, שהתארח באלבום של הביטלס, שהיה שותף לסופרגרופ Blind Faith  והקליט את Layla, לקלפטון, שפועל באופן סדיר כאמן סולו משנת 1974, לא נשאר, כבר אז, הרבה מה להוכיח. בשנים האחרונות נראה שקלפטון, לו מלאו לאחרונה 68, עוסק בעיקר בהשלמת רשימת המשאלות המוסיקלית האישית שלו: פרסום אוטוביוגרפיה חושפנית, הקלטת אלבום מחווה לאיש הבלוז האגדי רוברט ג'ונסון, אלבומים משותפים עם בי.בי קינג, ג'יי ג'יי קייל ועם הג'זיסט ווינטון מרסליס וגם מסע הופעות משותף עם הקולגה הוותיק סטיבי ווינווד. אלבום האולפן הקודם של קלפטון, שיצא לפני כשנתיים וחצי, הגיש בעיקר ביצועים מנונמנמים של סטנדרטי ג'אז עתיקים וקלאסיקות אמריקאיות משנות השלושים והארבעים. האלבום החדש, ששומר גם הוא על מינון גבוה של קאברים, מצליח פה ושם להזריק מעט אנרגיה מחודשת לעניינים, אם כי לא במידה מספיקה כדי לרגש או לטלטל באמת. צריך להודות על האמת: לעומת האש שניתכה מגרונו וממיתריו של קלפטון בתקופת Cream ו-Derek And The Dominoes, ומדי פעם גם באיזה אלבום הופעה מקרי, בשנים האחרונות נראה שהאיש שקע לתוך איזשהו רפיון יצירתי או אולי האיש פשוט עושה את מה שבא לו הכי בקלות, מבלי להשקיע מאמץ רב מדי או ללחוץ חזק מדי על דוושת היצירתיות. לראייה: בעשור האחרון, מספר השירים החדשים שקלפטון כתב בעצמו לאלבומיו עובר בקושי את הדו-ספרתי ובאלבום החדש כבר אין אפילו שיר אחד שקלפטון חתום עליו ככותב. אז מה היה לנו שם? קצת רגאיי בהשראת פיטר טוש, קצת פולק אמריקאי נינוח ("גודנייט איירין"), סטנדרט ג'אז מימים עברו ("אול אוף מי"), מחווה נחמדה לגארי מור המנוח ("סטיל גאט דה בלוז") והרבה חברים ממועדון ה-V.I.P של הרוקיסטים הוותיקים שבאו לתת כתף: מר ווינווד באורגן, אדון קייל בגיטרה, טאג' מאהאל במפוחית, סטיב גאד וג'ים קלטנר בתופים ואפילו פול מקארטני קפץ לתרום באס וקולות רקע – ככה שאתם יודעים שהתוצאה נשמעת טוב, גם כשהחומרים מעט ממוחזרים או לא ממש מרגשים.

 

אבל מי אנחנו שנבוא בטענות לאריק קשישא? האיש עשה את שלו – ובגדול – כבר לפני 40 שנה והיום הוא פשוט עושה מה שבראש שלו: מג'מג'ם שירים שהוא אוהב עם חברים טובים, קורא לאלבום בשם אירוני, תוצאה של שיחה משושעשת עם דייויד בואי ומצלם את תמונת העטיפה על אי בקריביים, בעזרת הטלפון הנייד שלו. זהו זה, אפשר כנראה לנופף לשלום לקלפטון המחוייט והמוקפד שהכרנו מהאלבומים הקודמים ולהתחיל להתרגל לפנסיונר החביב, השזוף והנינוח שמשקיף אלינו בחיוך מעטיפת Old Sock. אמן שגם אם ימי הזוהר שלו כבר הרבה מאחוריו, עדיין ממשיך לסחוב בעליות בכבוד ולהנפיק מוסיקה שגם אם לא תשנה כבר את העולם, לפחות תשאיר בו חמישים ומשהו דקות של מוסיקה כיפית, רגועה ומבוצעת היטב.

זקן השבט: 59 מילים על Billy Gibbons – Ferfectamundo

אחרי כמעט 50 שנים של פעילות מוסיקלית, מוציא גיבונס, הזמר והגיטריסט המזוקן והאהוב של זי.זי.טופ , אלבום סולו ראשון בקריירה, בו הוא מפגין את אהבתו למקצבים לטיניים, קובניים ומקסיקניים. אבל אל דאגה – עדיין יש כאן הרבה צרידות כובשת, טקסס בלוז פאנקי, בוגי ווגי חשמלי, טקסטים משעשעים וסולואים מצויינים. אלבום מקפיץ ומגוון שעושה כבוד לעולם המוסיקלי העשיר שמעבר לגבולות ארצות הברית.

 

כשלוסיל מנגנת היפ הופ

ריילי "בי בי" קינג נולד במיסיסיפי בשנת 1925 ונפטר במאי השנה בלאס וגאס. בין לבין הוא הספיק למצב את עצמו כדמות המזוהה ביותר עם הבלוז החשמלי במחצית השניה של המאה ה-20 וכאייקון מוסיקלי אמריקני אהוב ומצליח.

הצמד UGK ׂ(Underground Kingz נוסד בטקסס בשנת 1987 ובמשך 10 שנים פעל כאחד מההרכבים המייצגים והמוערכים של הראפ הדרומי, עד למותו של הראפר Pimp C בחדר בית מלון בלוס אנג'לס ב-2007.

איך זה היה נשמע אם קינג, הבלוזיסט האגדי וצמד הקינגז של האנדרגראונד היו מקליטים אלבום ביחד? את השאלה הזו ניסה לפתור המפיק והדיג'יי האמריקאי Amerigo Gazaway. אחרי כמה פרוייקטים מוצלחים שחיברו את המוסיקה של פלה קוטי עם זו של הרכב ההיפ הופ דה לה סול ואת מרווין גיי עם הראפר מוס דף, שיחרר המפיק השבוע את The Trill is Gone (זו לא טעות, חפשו את המילה Trill בלקסיקונים של סלנג היפ הופי) והתוצאה מהנה ביותר ועשויה לדבר גם לחובבי בלוז פתוחי ראש וגם להיפ הופרים שמחפשים גיוון ונשמה. הנה האלבום להאזנה והורדה חופשית. תיהנו!

בלוז קרוב לשורשים – ראיון עם Lightning Malcolm

פסטיבל הבלוז של תל אביב יתקיים בין התאריכים 3-6.7. אחד האורחים המעניינים שיגיעו מחו"ל להופיע בפסטיבל הוא הבלוזיסט המיוחד, איש מיסיסיפי (ויליד מיזורי) לייטנינג מלקולם. הבלוג תפס אותו לשיחה, רגע לפני שהוא עולה על מטוס לארץ הקודש.

light1 (2)

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך בגיל צעיר?

התקליטים הראשונים שאני זוכר ששמעתי היו של סאם קוק, בוב מארלי, ג'ימי הנדריקס – מהאוסף של ההורים שלי. גם Thriller של מייקל ג'קסון, כשהייתי בן 8 או 10. זה היה תקליט ענק ומצליח מאוד ואהבתי אותו בטירוף. זה למעשה היה הגיל שבו ידעתי שאני רוצה להיות מוסיקאי..אחר כך, סביב גיל 12 קיבלתי קלטת של מאדי ווטרס, "הלהיטים הגדולים". וזה שינה את חיי והחזיר אותי את השורשים של כל סוגי המוסיקה. נשארתי קרוב לשורש הזה מאז.

יש אנשים שטוענים שהבלוז הוא ז'אנר "מת" שהפסיק מזמן להתחדש. מה אתה אומר על זה?

מוסיקת בלות בלוז לא מתה. באופנים רבים, היא יותר חיה מאי פעם. העבר לא תמיד היה כזה מדהים. אבל עדיין הבלוז לא מוערך מספיק, בטח בהתייחס לקליבר של המוסיקאים שפועלים בו. קשה למצוא אמני בלוז אמיתיים כיום, בגלל שלנגן בלוז באמת – זו דרך חיים. כל האמונה והדת שלך נמצאים בתוך המקצבים האלה. אתה צריך להרגיש את זה ולהקדיש לזה את כל חייך. ולהיות בקשר עם רגשות של אנשים ולתעל את זה למוסיקה, זה כל העניין. זה כל כך נדיר היום, בגלל שאנשים מחפשים קיצורי דרך ולקבל הכל מהר. בדיוק כמו אוכל שמחממים במיקרוגל. זה לעולם לא ישתווה לאוכל שמכינים מאפס ומבשלים לאט בבית. אבל, לבשל משהו מאפס לוקח הרבה זמן. רוב האנשים כיום לא רוצים להשיע את הזמן ואת תשומת הלב שדרושים כדי להגיע לגדולה.

מהי ההופעה הכי זכורה שהיתה לך בקריירה?

היו לי כל כך הרבה רגעים בלתי נשכחים ומלאי קסם, שקשה לבחור רק אחד. כל אחד היה בלתי נשכח מסיבותיו שלו. אם זה לפני 60,000 איש או לפני קומץ אנשים שסתם עומד ומסתכל. דבר אחד בטוח: כשהקסם במוסיקה מכה, אפשר לראות את זה בעיניים ולשמוע את זה באוזניים.

מה המשמעות עבורך של להופיע בישראל?

הייתי בכל העולם, אבל זו הפעם הראשונה שלי בישראל. אני מאוד נרגש, בגלל שאני תמיד שמח לקחת את המוסיקה שלי לקהלים חדשים. לישראל יש תפקיד כל כך גדול בהיסטוריה של האנושות. וכשאגיע לשם, אנסה להרגיש את זה ולתעל את כל זה להופעות מיוחדות באמת. לדעתי, מוסיקת בלוז היא הייצוא התרבותי הגדול ביותר של אמריקה ואני רוצה לייצג את זה בדרך חזקה ופוזיטיבית. וחוץ מזה, ימית (הגר, יוזמת המופעים, ס59) היא פשוט כל כך Awesome!

לאילו אמנים עכשוויים אתה מקשיב?

לצערי, כל כך הרבה מענקי הז'אנר הענקיים כבר לא בינינו. כבר קשה למצוא אנשים כאלה. אבל תמיד יהיו כאלה שישמרו את האמת במוסיקה שלהם. אני חושב שאנת'וני המילטון הוא כנראה הזמר הכי גדול בעולם כרגע. יש עליו תווית של זמר אר'אנ'בי, אבל הרגש והזעקה בקול שלו הם "בלוז פאואר" לחלוטין.

איך היית מגדיר את הסגנון המוסיקלי הייחודי שאתה מנגן?

הסגנון שלי מושרש ב"מיסיסיפי היל קאנטרי בלוז" מה שאומר שהוא קרוב מאוד למקור ולשורש של כל סוגי המוסיקה. הוא מבוסס על ריפים מעגליים שחוזרים על עצמם ועל מקצבים שמותאמים לריקודים. אני משלב את אלה עם כותבי השירים הנפלאים שגדלתי עליהם, ומבחינת המילים, אני משתמש בתובנות ובחוויות חיים שעברתי. חייתי חיים נפלאים, עם הרבה שנים בדרכים, עם אמנים אגדיים שמבוגרים ממני בשנים רבות, ואני מנסה לקחת את כל החוכמה והתבונה הזו איתי אל העתיד.

ומילה אחרונה לקהל הישראלי?

אני רוצה שאנשים ידעו שאני מגיע לישראל לנגן לכם מוסיקת בלוז מקפיצה טובה, מרוממת נפש, שכל אחד יכול לרקוד איתה. בשבילי כל העניין במוסיקה הוא לעשות גוד טיים, לגרום לכם לרקוד ולשכוח את הצרות לכמה זמן. ואת זה כל אחד צריך!

"הבלוז חי בכל מקום" – ראיון בלעדי עם סדריק ברנסייד

This is an exclusive interview with Mississippi Blues musician Cedric Burnside, anticipating his upcoming 4 Israel shows

חברת ההפקות Nobody's Fault ממשיכה לייבא לישראל הופעות בלוז איכותיות, לחובבי בלוז אמיתיים, שמעוניינים לחקור גם את הפינות הפחות מסחריות של הז'אנר. הבא בתור הוא סדריק ברנסייד, איש מיסיסיפי, המתופף, הכותב והיוצר, שנושא את הלפיד הכבד של סבו, הבלוזיסט המוערך R.L Burnside. סדריק ברנסייד יגיע לארבע הופעות בישראל (תל אביב, ירושלים, רמת השרון, מטולה), יחד עם הגיטריסט טרנטון איירס (שהוא גם בנו של גיטריסט הבלוז ארל "ליטל ג'ו" איירס). "59 מילים" תפס אותו לראיון בלעדי.

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך כילד ונער?

ההשפעה הראשית שלי היא כמובן סבא שלי. הייתי רואה אותו שר ומנגן בבית עם חברים והייתי מנסה לתפוס את המקצבים. אחר כך זה היה ג'וניור קימברו, שנתן לי לנגן איתו כמקומות קטנים וגם מלהסתכל עליו למדתי הרבה. בסוגי מוסיקה אחרים זה סטיבי וונדר. הוא גם כותב וגם מנגן בכל הכלים. הלוואי והייתי חצי ממה שהוא כמוסיקאי.

לא מעט אנשים טוענים שהבלוז, כז'אנר מוסיקלי בר תוקף,  הוא סגנון מת וחי כיום רק על תהילת העבר המפואר שלו. מה תגובתך לזה?

אם מישהו חושב שהבלוז מת, הוא לא היה בהופעה שלי! וברצינות, כל סוג של מוסיקה מודנית מבוסס על הבלוז. בלי הבלוז לא היה ג'אז, לא היה רוק, לא היה שום דבר. אפשר לשמוע את הבלוז חי ומרגיש טוב בכל גרוב שאתה מנגן היום. אתה רק צריך לשים לב…

מהי ההופעה הכי זכורה שנתת אי פעם?

הי לי המון הופעות מיוחדות. לאחרונה, זו היתה הופעה בטקס האזכרה לאבא שלי, קלווין ג'קסון. הוא היה אחד ממתופפי ה-Hill Country  המקוריים, עם סגנון ייחודי משלו. אחרי הלווייה שלו, חגגנו כמו שהיינו עושים פעם, וכמו שהוא היה רוצה: בג'אם פרוע, בריקודים, בצחוקים ועם קצת וויסקי…

מה גרם לך לרצות לבוא ולהופיע בישראל?

מעולם לא הופעתי בישראל. הייתי בכל העולם, אבל אף פעם לא אצלכם. פגשתי הרבה ישראלים ואני חש הרבה אהבה אליהם. אני מצפה מאוד ללמוד עוד על האנשים, האוכל, התרבות. אני מחשיב את עצמי כבן אנוש קודם כל, אז כל הזדמנות שיש לי לפגוש בני אדם אחרים, לתקשר איתם וללמוד מהם, היא עונג צרוף בשבילי.

מיהם הבלוזיסטים הפעילים כיום שאתה אוהב במיוחד?

הבלוזיסטים החביבים עלי…. אני חייב להודות שאני די "אולד סקול" בעניין הזה, אבל יש לא מעט בלוזיסטים טובים שם בחוץ. החבר שלי, גארי קלארק ג'וניור מצליח מאוד בזמן האחרון. יש עוד בחור מקלארקסדייל, קינגפיש, שעושה את העניין שלו. כשזה מגיע להופעות חיות, אי אפשר לנצח את בובי ראש.

האם אתה מרגיש שאתה ממשיך את המורשת של R.L Burnside?

כן, הייתי רוצה לחשוב שאני ממשיך את מורשתו. כל מה שאני עושה זה בזכותו ואני רוצה לכבד את זה. לפעמים אני שומע קולו של סבא, כשאני שומע את הקול שלי.

מה מצפה לנו בהופעות בישראל?

אני יכול להבטיח לכם שיהיה גוד-טיים! במיוחד בגלל העובדה שאף פעם לא הופעתי פה – והמטרה שלי היא שזו לא תהיה הפעם האחרונה.