Tag Archive | Blues

50 שנה לוודסטוק – ראיון עם יורמה קאוקונן (ג'פרסון אירפליין)

פורסם לראשונה ב"הארץ", 16.12.2012

 

"אני חושב עליה לא מעט. אני חבר טוב של לורה, אחותה של ג'ניס, ואנחנו מדברים לעתים תכופות", מספר יורמה קאוקונן, הראשון שהקליט עם ג'ניס ג'ופלין בשנות ה־60. "בשיחה האחרונה שלנו, לורה אמרה לי שג'ניס כל הזמן המציאה את עצמה מחדש. חיפשה כיוונים חדשים. הכרתי אותה די טוב, עוד לפני תקופת הרוקנרול שלה. ובאותה תקופה היא היתה זמרת בלוז, אחת הטובות שאי פעם היו, ואני חושב עליה לא מעט. זה מאוד טראגי. חבל שלעולם לא נדע מה היה קורה איתה, אבל היא בטוח היתה עושה דברים נפלאים, כי היא פשוט היתה כישרון כל כך גדול"

 

(ג'ניס ג'ופלין ויורמה קאוקונן, 1962)

 

ג'ופלין היא לא האגדה היחידה שעמה ניגן קאוקונן. הוא ג'ימג'ם גם עם חברים מהגרייטפול דד, דה באנד, הבירדס וקרוסבי סטילס ונאש, היה מועמד לפרס גראמי ונבחר על ידי "הרולינג סטון" לאחד ממאה הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה. הוא גם מההרכב המייסד של ג'פרסון אירפליין, וניגן איתם בלהיטיהם הגדולים "White Rabbit" ו"Somebody to Love". לפני שנתיים הופיע קאוקונן בישראל עם ההרכב החשמלי Hot Tuna, שהוא מנהיג משנת 1969, ועכשיו, בגיל 72 ובכושר מצוין, הוא מגיע אלינו שוב לשלוש הופעות אקוסטיות, אחת מהן בתל אביב. "ההופעה לפני שנתיים ברדינג 3 היתה עם Hot Tuna", הוא אומר. "ההופעות הקרובות אקוסטיות, רק אני ובארי מיטרהוף המעולה. אז נעשה חומרים שלא עשינו עם Hot Tuna וגם עיבודים אקוסטיים לקטעים של הלהקות שהייתי חבר בהן בעבר. אני מאוד אוהב את ישראל ובטוח שיהיו הופעות מצוינות".

 

 

אתה הולך להופיע כאן שבוע לפני יום הולדתך. מקרי או מתוכנן?"

"זה די מקרי, אבל תשמע, בפעם הקודמת שהייתי פה זה היה לכבוד יום הולדת 70, והאמת היא שזה נהדר ואני ממש מתרגש לחזור שוב. זו מתנת יום הולדת טובה"

.אתה מופיע כבר כמעט 50 שנה ולאחרונה נמצא בשטף הופעות. איך שומרים על כושר ואנרגיה?

"מובן שאני לא באותו כושר כמו בשנות ה־60 ו־70, אבל בכל זאת אני מניח שיש לי גנטיקה טובה והכי חשוב – אני אוהב את מה שאני עושה!"

 

 

הרבה אמנים ותיקים כמו קלפטון, רוברט פלאנט ואפילו טום ג'ונס, סוגרים מעגל וחוזרים לבלוז, לפולק ולמוזיקה אמריקאית שורשית, סגנונות שאתה תמיד עסקת בהם. מדוע זה קורה לדעתך?

"וואו, שאלה טובה. בלוז ופולק תמיד היו מאוד קרובים ללבי. כשאני התחלתי לנגן בשנות ה־50, זה לא נחשב 'מוזיקת בלוז', זה פשוט נחשב מוזיקה. אני חושב שהמוזיקה הזאת על זמנית. יש הרבה אמנים שעשו את המוזיקה שלהם והיא היתה מעולה לאותו זמן, אבל לא בטוח שהכל עמד יפה במבחן הזמן. אני חושב שהבלוז והפולק הם באר עמוקה ותמיד אפשר לחזור ולדלות ממנה עוד ועוד"

 

 

ספר לנו קצת על בית הספר שלך לגיטריסטים, Fur Peace Ranch

"הוא קיים כבר 15 שנה. זו חווה באוהיו שאשתי ואני רכשנו, והקמנו בה בית ספר ו'מחנה אימונים' לגיטריסטים בכל הרמות. יש לנו כיתות לימוד ואמפיתיאטרון להופעות, ואנשים באים מכל העולם ללמוד עם הגיטריסטים והבסיסטים הכי טובים באמריקה. אני נמצא שם רוב הזמן, בין סיבובי ההופעות. זה פרויקט אדיר ואנחנו מאוד אוהבים אותו ומשקיעים בו את חיינו כרגע"

ראיתי שאתה מוכר חלק מגיטרות הווינטג' שלך באינטרנט…

"אני לא אספן גיטרות או משהו, אז אין לי גיטרות ששוות מיליוני דולרים. לפעמים אתה מסתכל על כל הרכוש שלך ומבין שפשוט יש לך יותר ממה שאתה צריך. אז מדי פעם אני חופר בעליית הגג ומוכר כמה מהגיטרות הישנות. אני לא מתייחס לגיטרות כמוצגים למוזיאונים או כרכוש יקר ערך שצריך לאגור, אני מעדיף שמישהו ינגן עליהן מאשר שהן סתם ישכבו אצלי במחסן"

לא מזמן הופיע בישראל ההרכב ג'פרסון סטארשיפ. איך אתה מרגיש כלפי כל ההרכבים שמתיימרים להמשיך את דרכה של ג'פרסון איירפליין האגדית שייסדת?"

אתה יודע, כולנו צריכים לעבוד. ולתפיסתי זו ברכה מאלוהים שאנשים עובדים ומתפרנסים. בעיני מה שחשוב זה שאנשים צעירים, שלא ראו את האיירפליין המקוריים, שומעים את השירים האלה ונחשפים למוזיקה. בכל מקרה, את דיוויד פרייברג (חבר הסטארשיפ, לשעבר ב־ Quicksilver Messenger Service ס.59) אני מכיר עוד מלפני שהכרתי את החברים באיירפליין. הוא בחור נהדר, גם הוא יהודי, אתה יודע"

.אתה מתעדכן במוזיקה חדשה?

"מדי פעם מישהו מפנה אותי ללהקה עכשווית, אבל האמת היא שמאז שהייתי ילד אהבתי תמיד מוזיקה ישנה. קאנטרי אותנטי ודברים כאלה. לאחרונה התחלתי להקשיב למוזיקה קלטית. יש את הצמד האירי־אמריקאי ג'ון דויל וקארן קייסי שאני מאוד אוהב וממליץ עליו לכולם. זה הדבר הכי מודרני שאני שומע כרגע. בשבילי, זו מוזיקה מודרנית!"

 

‏59 מילים על: ‏Billy F. Gibbons – The Big Bad Blues

 

המוסיקה של זי.זי.טופ היא כמו ארוחה בחדרוכל בקיבוץ: אתה יודע בדיוק מה תקבל ועדיין תמיד תחזור לקבל תוספת. באלבום הסולו השני, מנהיג הטופ ממשיך במסורת הבוגי-בלוז המלוכלך שהקנה לו את תהילתו, עם שירה צרודה וסולואי גיטרה למכביר. אין כאן חידושים, אבל גיבונס, בשלב זה של הקריירה, לא צריך להוכיח כלום. רק שהוא מאלה שעדיין יודעים לעשות את זה מעולה.

 

ב-59 מילים: ‏Sue Foley – The Ice Queen

 

אלבום הסולו החדש של הזמרת-גיטריסטית הקנדית, שחוגגת החודש 50, מגיש מנה גדושה של בלוז-רוק נשי משכנע. פולי, שמצויידת בגוון ווקאלי מתוק-מחוספס שנמצא איפשהו באמצע בין לוסינדה וויליאמס לבוני רייט, בנגינת גיטרה מלאת סטייל ונשמה ובמנעד סגנוני רחב ומרשים, נעה בין בלוז חשמלי, סול וקטעים אקוסטיים אינטימיים. ג'ימי ווהן, בילי גיבונס (זי.זי. טופ) וצ'רלי סקסטון מתארחים ומוסיפים אנרגיה וחשמל לחגיגה.

 

 

 

 

"היסטוריה בחמישה מיתרים: הבלוז והבנג'ו" – פוסט אורח מאת ירון בן עמי

עוד פוסט אורח לקראת פסטיבל הבלוז החמישי של תל אביב שהולך ומתרגש עלינו ממש בעוד שבוע וחצי. והפעם: ירון בן עמי, מוסיקאי, כותב, מרצה, היסטוריון, איש מילה וספר, מתאר את הדרך הארוכה שעבר "הכלי האמריקאי מכולם" – וגם מנתץ, על הדרך, כמה מיתוסים מקובלים. ירון וכותב שורות אלו יופיעו יחדיו במסגרת פסטיבל הבלוז במופע "קלארקסדייל פינת פתח תקווה" עם קובץ נפלא של שירי פולק, קאנטרי ובלוז שתורגמו לעברית ("טיילור מייד", אלנבי 99 תל אביב, יום רביעי 22.11 בשעה 20:00, הכניסה חופשית). קריאה נעימה – ופסטיבל שמח לכולנו!


 

אין כלי יותר אמריקאי מהבנג'ו. אין מוזיקה יותר אמריקאית מבלוז. גם הבנג'ו וגם הבלוז הם יצירה של האוכלוסיה השחורה בארצות הברית. אז למה הם לא הולכים ביחד? איך הפך דווקא כלי לבן וצח כמו הגיטרה לכלי המזוהה ביותר עם הבלוז, וכיצד הפך הבנג'ו למזוהה עם המוזיקה הלבנבנה ביותר של ארה"ב – הקאנטרי והבלוגראס?

התשובה מורכבת: הבנג'ו, שהוא פיתוח אמריקאי של כלי אפריקאי, דווקא היה פעם מזוהה לגמרי עם המוזיקה השחורה. עוד במאה השמונה עשרה מתארים כותבים רבים – בהם, למשל, מנסח מגילת העצמאות האמריקאית, תומס ג'פרסון – כיצד מנגנים עבדים שחורים על בנג'ו. ג'פרסון – האיש שכתב שכל בני האדם נבראו שווים – יכול היה לראות זאת במו עיניו בקרב העבדים הרבים שהיו שייכים לו. את הבנג'ו אפשר היה לבנות מדלעת, חתיכת עור, מקל וכמה מיתרי קנביס או מעי חיות, מה שהפך אותו לכלי זול ונגיש בהרבה מן הכלים המקובלים על לבנים באותה תקופה – בעיקר כלים אירופאים, כגון כינור. על הכלי הזול והזמין הזה יכלו השחורים לעבד את מסורותיהם, חוויותיהם ושיריהם ולהניח את הבסיס למוזיקה האמריקאית השחורה כולה.

עד כדי כך היה הבנג'ו מזוהה עם המוזיקה השחורה, שכאשר הפכה המוזיקה הזו להיות הבסיס של עולם הבידור האמריקאי, במסגרת הופעות המינסטרל – מעין פרודיה על המוזיקה והתרבות השחורה, מבוצעת על ידי לבנים שצבעו את פניהם בשחור, ואחר כך על ידי שחורים שצבעו את פניהם בשחור, שהפכה במהלך המאה התשע-עשרה להיות סגנון הבידור הפופולארי ביותר בארה"ב – אומץ גם הבנג'ו ככלי מרכזי בהופעות הללו. הנה עברנו חצי דרך: הבנג'ו כבר בידיים של לבנים, אבל פניהם של הלבנים צבועות בשחור.

 

 

בשני הדורות שלאחר שחרור העבדים הוסיף הבנג'ו – שבינתיים עבר סדרת שכלולים ושיפורים, כולל מסגרת עץ, צוואר דמוי כינור והוספת מיתר נוסף לארבעת המיתרים המקוריים שלו – להיות כלי מרכזי של המוזיקה השחורה. סונגסטרים שחורים – מוזיקאים נוודים ששרו את מאגר השירים של המוזיקה השחורה בקרנות רחוב, במסיבות, בבארים ובכל מקום ששילמו להם משהו – פרטו עליו מחוף עד חוף, וכמובן לאורך העורק הראשי של המוזיקה האמריקאית, הלא הוא נהר המיסיסיפי.

אבל במהלך שני הדורות הללו הלכה והתגבשה בקרב הציבור השחור כולו – וכמובן בקרב המוזיקאים השחורים – סלידה מסוימת מן המוזיקה של אבותיהם העבדים ומן הדימוי שזכתה לו התרבות השחורה בהופעות המינסטרל, שהרבו להציג את השחורים באופן נלעג ומגוחך. בהדרגה, החל מן העשור האחרון של המאה התשע-עשרה ובמהלך שני העשורים הראשונים של המאה העשרים, החלו המוזיקאים השחורים לנטוש את שכבת היסוד של המוזיקה השחורה – שירי העבודה, הספיריצ'ואלז של הכנסייה והבלדות שאימצו ועיבדו וחיקו מן התרבות הלבנה – ולגבש סגנון מוזיקלי חדש, שביטא בצורה טובה יותר את עולמם של שחורים חופשיים על פי חוק אבל מדוכאים ומושפלים ללא הרף. לסגנון החדש הזה קראו הבלוז.

בד בבד עם נטישת אותה שכבת יסוד של המוזיקה השחורה, ירדה גם קרנו של הכלי המזוהה אתה ביותר, הלא הוא הבנג'ו. בצירוף מקרים מוצלח, בין היתר הודות להתפתחות השיווק באמצעות קטלוגים, כבשה בדיוק באותו פרק זמן הגיטרה את שוק המוזיקה האמריקאי. החל מן העשור האחרון של המאה התשע עשרה, התמלאה ארצות הברית בגיטרות – והמוזיקאים השחורים שהמציאו את הבלוז תפסו טרמפ על הטרנד החדש ועברו בהמוניהם מבנג'ו לגיטרה.

זה לא קרה בן לילה, ובשנותיו הראשונות של הבלוז היו עדיין לא מעט מוזיקאים שחורים ששרו את הסגנון החדש עם הכלי הישן. קצתם אפילו הספיקו להקליט את המוזיקה שלהם, והיו מראשוני הבלוזיסטים המוקלטים: כך פאפא צ'רלי ג'קסון, וכך גאס קאנון, שאפילו הספיק להצטלם מנגן על בנג'ו לאחד הסרטים המרשימים ביותר על חיי השחורים בדרום בעשורים הראשונים של המאה העשרים – "הללויה". והיו עוד אחרים. אבל הכיוון היה ברור: הבנג'ו הלך ונעלם מן המוזיקה השחורה. במשך זמן מה הוא הצליח עוד לשמור על מעמדו דווקא בקרב תזמורות הג'אז, שעשו שימוש בקופצניות ובסטקטו של מיתריו, אבל עד אמצע המאה גם זה נעלם.

 

 

אבל לא בלי עקבות: סגנון ניגנת הבנג'ו של השחורים – הקלוהאמר (Clawhammer), המורכב מפריטות כלפי מטה עם האצבע על ארבעת המיתרים המרכזיים ונגינת אגודל קצבית על המיתר החמישי – הפך להיות הבסיס לסגנון הגיטרה של הבלוז המוקדם, ועקבותיו נשמעים היטב מצ'ארלי פאטון ועד רוברט ג'ונסון. הסגנון – אבל לא הכלי.

לעומת זאת, שמרו אמונים לבנג'ו דווקא המוזיקאים הלבנים שהפכו אותו לכלי כה מרכזי על במות המינסטרל. בכל רחבי ארה"ב – אבל בעיקר בלב הפועם של הקאנטרי, אזור הרי האפלצ'ים – נשמרה מסורת הנגינה על הבנג'ו. היא אפילו חצתה את האוקיאנוס האטלנטי, ונקלטה היטב במוזיקה האירית, בעצמה אחד המקורות החשובים של המוזיקה הלבנה בארה"ב. בעידן של גזענות חסרת גבולות, חוקי ג'ים קרו והפרדה גזעית, דווקא הסתלקותם של השחורים מן הכלי הזה הפכה אותו לאהוד ומבוקש כל כך במוזיקה הלבנה. כך הפך הבנג'ו לאבן יסוד של הקאנטרי והבלוגראס, ואף שבידיהם של לא מעט מוזיקאים – למשל דוק בוגס – עדיין נשמעו היטב הדיה של המוזיקה השחורה שהולידה את הכלי, הלך סגנון הנגינה בו והתרחק מן הסגנון השחור הותיק. מוזיקאים מבריקים כגון ארל סקראגז המציאו מחדש את אופן הנגינה בכלי  והתאימו אותו לצרכיה של המוזיקה הלבנה.

 

 

בשנות השישים של המאה העשרים ירדה גם קרנו של הבלוז בקרב השחורים, ועיקר הקהל של המוזיקה השחורה המזוהה ביותר הפך להיות לבן. תוך זמן לא רב, היו הלבנים גם לרוב בקרב נגני הבלוז, בעוד המוזיקאים השחורים ממשיכים את מסעם אל הסול, הFאנק, הראפ וההיפ-הופ. כך מצאו עצמם הלבנים מחזיקים בשניים מן הנכסים החשובים ביותר שיצרה התרבות השחורה.

רק בעשור האחרון של המאה העשרים, עם עלייתו של דור חדש של מוזיקאי בלוז שחורים, שניגשו לבחון מחדש את מורשתם המוזיקלית, החלה התעוררות מסוימת בגזרת הבנג'ו השחור. בדיוק כשם שאותם מוזיקאים שחורים – למשל קורי האריס וגאי דייוויס – ניגשו להעביר את הבלוז בחזרה לידיים שחורות, כך הם ניגשו גם להחזיר לידיהם את הבנג'ו. כמו תהליך העלמותו של הבנג'ו מן המוזיקה השחורה, גם תהליך החזרה איננו עניין של זבנג וגמרנו. בתהליך מקביל לתהליך הקבלה מחדש של השחורים את ההסטוריה שלהם, כולל העבדות, ניגשים אט-אט ובהדרגה בלוזיסטים שחורים כגון אוטיס טיילור וג'רון פקסטון לשחזר את הקלוהאמר ואת המוזיקה השחורה הקשורה בו. לפעמים לא צריך יותר מחמישה מיתרים ונחישות כדי לעשות תיקון הסטורי.

 

 

 

 

פוסט אורח לפסטיבל הבלוז: דב המר – "המפוחית, הבלוז ואני"

(צילום: Al Tok)

פסטיבל הבלוז החמישי של תל אביב יתקיים החודש ברחבי תל אביב ויכלול כארבעים הופעות בארבעה ימים. ההופעות, של אמנים מהארץ ומחו"ל, יתקיימו בכעשרים מועדונים בתל אביב וכן ב'אלמא' – מרכז לאומנויות בזכרון יעקב, ב'עשן הזמן' בבאר-שבע, במועדון הג'אז במצפה רמון ובמוקדים נוספים בהרצליה ובקריית אונו.

איש המפוחית הוותיק, הבלוזיסט רב הפעלים דב המר, שיופיע בפסטיבל, תרם לבלוג פוסט אישי – והבלוג גאה לארח אותו כאן:

(צילום: רונית אלון)


זה הכל בגלל רמי אזולאי. אלמלא הוא, אולי לא הייתי מנגן כיום.

היינו שני ג'ובניקים משועממים בצבא, וחיפשנו דרך להעביר את השעמום. ערב אחד הלכנו לראות את טד קופר מנגן בלוז בפאב בירושלים. טד ניגן גיטרה, ומפוחית על סטנד. רמי אמר לי " זה לא נראה קשה – בוא נקנה מפוחיות ונלמד לנגן". לא יודע מאיפה בא לו הרעיון הזה… אבל למחרת קנינו מפוחיות.

עד כמה שזכור לי, רמי השתעמם גם מזה אחרי כמה ימים… אבל אני נתפסתי. פתאום נפל האסימון, הכל התאים. שמתי את הדבר הקטן הזה בפה ויצא בדיוק מה שרציתי – הבלוז. מאז אני מנגן מפוחית.

בתיכון ניגנתי גיטרה ובס, אבל לא יכולתי לסחוב את הכלים הגדולים האלה לצבא ולאט-לאט שכחתי. אבל המפוחית נכנסה לכיס, ושלפתי אותה בשמירה, בטרמפיאדה, במשמרת לילה, בכל זמן ובכל מקום.

לא הכרתי אז עוד נגני מפוחית, לא היה יוטיוב, או אינטרנט בכלל, ללמוד ממנו. אז ישבתי עם התקליטים שהיו לי, ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס , ג'וניור וולס – וניסיתי לחקות את מה שאני שומע. ניסוי וטעייה. גיליתי דברים שלא התכוונתי אליהם, למדתי לעשות דברים בצורה הפוכה – אבל זה היה שלי, הצליל שלי, זה לא נשמע כמו אף אחד אחר, ואת זה אהבתי.

המשכתי ללכת להופעות של טד קופר, ועם הזמן הוא היה נותן לי לעלות ולנגן אתו, שיר ועוד שיר, עד שבסוף ניגנתי אתו באופן קבוע. זה היה בית הספר שלי, ההופעות עם טד קופר. הוא מעולם לא אמר לי מה לנגן, אבל למדתי מלהיות אתו בכל הופעה, ברחוב, בפאב או בפסטיבל ענק – למדתי מלשמוע ולהסתכל עליו, איך להיות אמן בלוז. והשיעור הכי חשוב שלמדתי? להקשיב. כל הזמן להקשיב. זה הדבר הכי חשוב שמוזיקאי צריך לעשות כל הזמן.

לכלי הזה יש אישיות, והצליל שלו הוא כמו קול אנושי. כשאני שר ומנגן במפוחית זה מרגיש כמו המשך טבעי, צבע נוסף לקול שלי. ומצד שני, זהו כלי הנשיפה היחיד שמאפשר גם לנגן אקורדים (כלומר – כמה צלילים הרמוניים בו זמנית) – וזה מאפשר לי גם ללוות ובעיקר להפוך אותו למכונת גרוב קצבית.

המפוחית הייתה כלי עיקרי בבלוז מראשיתה בגלל שהיא זולה וניידת, מתאימה לנוודים העניים שהמציאו את הסגנון הזה לפני מאה שנה. הם לקחו את הכלי הקטן הזה ולמדו לעשות איתו קסמים, להפיק ממנו צלילים שהממציאים לא ידעו שנמצאים שם.

הרבה אנשים רואים במפוחית סוג של צעצוע, לא כלי מוזיקלי רציני. תמיד שואלים "ואיזה עוד כלי אתה מנגן?". קרוב ל-30 שנה אני מנסה  – כמו כל נגני המפוחית – להביא לגיטימציה לכלי הזה, להוכיח שזה לא צעצוע, שאנחנו יכולים לעשות הכל במפוחית, לנגן בכל סגנון, כל דבר שנרצה. בוב דילן הפך את המפוחית לכלי פופולרי מאוד, אבל תקשיבו להווארד לוי, לקרלוס דל חונקו, לג'ייסון ריצ'י, ותבינו שהמפוחית היא עולם ומלואו, וכל דבר שתדמיינו אפשר לנגן בו. עד היום אני ממשיך לחקור ולמצוא עוד ועוד מוזיקה שחבויה במפוחית, והיא עדיין דרך הביטוי המועדפת עליי.

ומה קרה לרמי אזולאי? לא יודע – אחרי שהשתחרר נסע לדרום אמריקה ואיבדתי קשר. אבל אם הוא יקרא את הבלוג הזה אני רוצה להגיד לו "תודה – הרעיון שלך נתן לי מוזיקה לכל החיים".

 

(דב המר. צילום: Muper Photo)

 

 

 

 

 

 

ב-59 מילים: דייויד ברומברג באנד – The Blues, The Whole Blues and Nothing But The Blues

dbb

הגיטריסט המוערך בן ה-71 עם יותר מ-45 שנות קריירה, המולטי-אינסטרומנטליסט המוכשר ששיתף פעולה עם בוב דילן, ג'רי גרסיה, ג'ורג' האריסון, בוני רייט, ווילי נלסון, האיגלז ואחרים, באלבום המוקדש לבלוז על כל סוגיו: אקוסטי, חשמלי, ישן וחדש, מקורי לצד קלאסי (רוברט ג'ונסון, ריי צ'ארלס, סוני בוי וויליאמסון) עם נגינת אנסמבל מלהיבה של נבחרת אול-סטארז אדירה וטונות של אנרגיה, נשמה והומור.

לרכישת האלבום

 

Last Bluesman Standing – ראיון עם רוברט "בילבו" ווקר

BILBO

מצוייד באחת הביוגרפיות המפותלות ביותר בתולדות הבלוז, בעשורים של נסיון ובקטלוג הקלטות מצומצם אך איכותי, רוברט "בילבו ג'וניור" ווקר, בעוד כמה חודשים בן 80, מגיע להופעות בארץ. גם בתוך גלריית הטיפוסים הצבעונית של הבלוז, ווקר, יליד מיסיסיפי ותושב קליפורניה, בולט בייחודו: פרפורמר אקסצנטרי וכריזמטי עם טכניקות גיטרה מיוחדות והשפעות מוסיקליות שנעות בין דלתא לשיקגו בלוז, רוק'נ'רול נוסח צ'אק ברי ואייק טרנר, גוספל ואפילו קאנטרי שורשי בסגנון בייקרספילד. כמה ימים לפני שהוא נוחת כאן לשתי הופעות, הסכים ווקר להשיב ל"59 מילים" על כמה שאלות:

איך הייתי מתאר את הסגנון שלך למישהו שלא מתמחה בבלוז?

אני מנגן בלוז אמיתי. אמיתי מהחיים. אם מישהו לא מרגיש את מה שאני מנגן, כנראה שאני עושה משהו לא נכון. אני מנגן גם רוק'נ'רול, שירי קאנטרי ישנים וספיריצ'ואלס שעליהם גדלתי. אבל הכל יוצא החוצה בצורת הבלוז שאתה מוכרח לחיות אותו. אני כמעט בן 80, אז הספקתי לחיות הרבה. קטפתי כותנה, ניגנתי ב-Juke Joints, שרתי במקסוול סטריט בשיקגו. הכל נמצא בבלוז שלי (מרים ידיים באוויר. ס59)

מתי החלטת שאתה רוצה לעסוק במוסיקה באופן מלא ומקצועי?

האמת, רק כשעברתי לשיקגו בשנות ה-60' התחלתי באמת לעשות כסף ממוסיקה. כל חיי אני מנגן, אבל רק שם היה אפשר להרוויח מזה כסף, באותו הזמן. התחלתי שם עם רוטינות של צ'אק ברי, אחרי שאיזה נגן בלוז מנוול גנב לי גם את ההופעה וגם את החברה. מה שכן, אחר כך חזרתי וגנבתי לו אותם חזרה. אתה לא רוצה להתעסק עם רוברט ווקר!

אילו דמויות מוסיקליות היו לך השראה והשפעה במהלך חייך? ומהם, אם היו דוחקים אותך לפינה, שירי או אלבומי הבלוז האהובים עליך ביותר?

או, אני אוהב את מאדי ווטרס, את האולינ' וולף, את סאם קוק, לורטה לין, בי.בי קינג… את כל המוסיקאים הטובים. יצא לי לנגן עם חבר'ה כמו מאג'יק סאם ובאדי גאי בשיקגו בשנות ה-60', אז אני אוהב את המוסיקה שלהם. ניגנו יחד שם במקסוול סטריט, אתה יודע. רוצה לדעת מהם שירי הבלוז שאני הכי אוהב? אם ככה, פשוט תבוא להופעה – כי את כולם אני מנגן!

 

יש אנשים שאומרים שמאז שנות ה-60' או אולי שנות ה-80', הבלוז קפא על השמרים ונהיה בסך הכל מוסיקת נוסטלגיה, כמו מוצג מוזיאוני מימים עברו. מה התגובה שלך לזה?

אתה רוצה את האמת? אז האמת היא שלא נשארו הרבה מאיתנו שמנגנים את הבלוז באמת. כולם מנגנים היום רוק או ראפ. אני יכול לעמוד בפסטיבל בלוז במשך יום שלם ואולי לשמוע אמן אחד או שניים שהם נגני בלוז אמיתיים. יש עוד כמה חבר'ה שחורים שעדיין מנגנים בלוז בקלארקסדייל, מיסיסיפי, מאיפה שאני באתי, אבל חוץ מזה… האמת היא שכיום זה בעיקר חבר'ה לבנים צעירים שמשאירים היום את השירים האלה בחיים. אבל, הם לא יכולים לעשות אותם כמו שאנחנו עושים.

מיהם הבלוזיסטים העכשוויים האהובים עליך?

אין לי ממש פייבוריטים. אני הפייבוריט של עצמי. אבל…יש לנו בחור צעיר בקלארקסדייל שקוראים לו Kingfish. אנשים אוהבים את כל התווים שהוא מנגן. הוא בלוז, אבל זה מודרני מדי בשבילי. החתן שלי, Little Anthony Sherrod, שקורא לעצמו Big A, הוא הכי טוב בסביבה. גם הוא גר בקלארקסדייל. מה שכן, לא תמיד אנחנו רואים עין בעין זה עם זה, אתה מבין? (צוחק. ס59)

 

תודה! ולסיום, מה אתה מתכנן להופעות בישראל?

או הו, עוד לא ראיתם שום דבר כמו ההופעה שלי. אני אקח אתכם הרבה אחורה. בנאדם, אתה תחשוב שאתה שוב בפיפטי'ז. אנשים אומרים לי שהם אף פעם לא ראו הופעה כמו שלי, או שמעו מישהו מנגן גיטרה כמוני. ואני מאמין להם! אם לומר את האמת, אני אולי האדם האחרון שמנגן בלוז, שבאמת היה שם וגדל לאורך התקופה העתיקה ההיא. ככה אני מנגן. וזה מה שאתם יכולים לצפות לו.

בילבו ווקר מגיע לישראל בהפקת Nobody's Fault Productions ויופיע בבארבי בתל אביב ב-6.9 ובצוללת הצהובה בירושלים ב-7.9