ארכיון תגים | Bob Dylan

תמונה אחת שווה – דילן בן 80

מזל טוב! גם אם לא הייתם שם, הנה כמה זיכרונות מההופעה הזכורה (לשמצה?) של דילן בירושלים, סתיו 1987.

Highway 666‎‏: עשרה רגעים מוזרים בקריירה של בוב דילן

bd1

(פורסם, בעריכה מסויימת, גם בעכבר העיר אונליין. להלן הנוסח המלא)

תאמרו שהוא משורר ענק או תקראו לו שרלטן לא מובן, תעריצו אותו כאחד האמנים המשפיעים ביותר של המאה ה-20 או תפטרו אותו כמוסיקאי בינוני בעל קול בלתי נסבל, תתפסו ממנו גאון או תקטלו אותו כטרחן יומרני שאבד עליו הכלח. אי אפשר להתכחש לעובדה שבוב דילן תמיד עשה דברים בדרך שלו. הנה כמה ציוני דרך מפתיעים, מוזרים ובלתי צפויים בקריירה המדהימה, המפותלת והתמיד מפתיעה של האיש שמבחינת השבדים יקבל (גם אם לא יהיה שם בגופו) את פרס נובל בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, ביום שבת, ה-10 בדצמבר 2016, באולם הקונצרטים של סטוקהולם.

  1. נקמת חברת התקליטים

כשדילן החליט לחתום בלייבל החדש Asylum של דייויד גפן, חברת התקליטים שלו, קולומביה, החליטה להתנקם. היא אספה הקלטות סשנים זנוחות מהשנים 1969-1970 ושיחררה אותם בתור אלבום הנושא את שמו ואת דיוקנו. דילן לא אישר את האלבום ולא היה מעורב בו.  Dylan, האלבום, כלל 33 דקות של דילן מבצע, באופן שלומיאלי וחפיפניקי למדי (במתכוון?) קאברים לשירי פופ ופולק מהתקופה, בלי לכלול אף שיר שנכתב על ידו. המבקרים ריסקו ושחטו את Dylan, האלבום. ג'ון לנדאו נתן לו ציון של אפס כוכבים וכתב ב"רולינג סטון" בנובמבר 73': "בחירת חומרים מוזרה, הפקה תפלה, רשלנית ולא יציבה ושירה שיצאה משליטה… הביצוע ל"ביג ילו טקסי" של ג'וני מיטשל הוא חרפה מוחלטת… על מה בוב דילן חשב כשהוא שר את החומר הזה?… זהו אלבום שעדיף שיישכח". למרות זאת,  Dylan הגיע למעמד של אלבום זהב ודילן חזר, אחרי אלבום אחד בלבד ("פלאנט ווייבס") בלייבל Asylum של גפן, אל חיקה החם של קולומביה, חברת התקליטים שליוותה אותו מתחילת הדרך ועד עצם היום הזה. האלבום המוזר והמושמץ הזה, הפך לפריט נדיר למדי ויצא לראשונה בפורמט דיגיטלי רק 40 שנה לאחר מכן, בשנת 2013.


<p><a href="https://vimeo.com/25474946">Bob Dylan – Big Yellow Taxi</a> from <a href="https://vimeo.com/user3539191">Lucky Wilbury</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

  1. אמ. סי. דילן בי.

הראפר הניו יורקי קרטיס בלואו הוא דמות מכוננת בתולדות ההיפ הופ, בתור האמ.סי הראשון שחתם בחברת תקליטים גדולה ואחד הראשונים להוציא אלבום ראפ באורך מלא. ברם, באמצע שנות ה-80' כבר היה חלוץ האולדסקול האגדי 'סוס מת' מבחינת מכירות ופופולריות. האלבום שלו מ-1986, Kingdom Blow נמכר בכמויות זעירות וכמעט שלא זכה ליחס מצד המבקרים או הקהל הרחב, שהעדיף אמנים חדשים ורעננים יותר כמו הביסטי בויז, פאט בויז וראן די.אמ.סי, למשל. מה שכן, לא הרבה ראפרים יכולים להתגאות בכך שבוב דילן השתתף בשיר שלהם, ודילן עשה בדיוק את זה, בשיר הראשון באלבום, Street Rock. ה"ראפ" של דילן נשמע יותר כמו מלמול ולא ממש אומר הרבה מבחינה טקסטואלית, מה שמאשר את עדותו שאמצע שנות ה-80' היתה תקופת שפל חסרת השראה גם ביצירתו וגם בחייו האישיים.

 

  1. ג'יזוס קרייסט, בובי!

בסוף שנת 1978 הכריז שדרן הרדיו הידוע פול גמבאצ'יני, בתוכניתו ברדיו 1 של הבי.בי.סי, כי בוב דילן הפך ל"נוצרי שנולד מחדש". האלבום שיצא ב-20 באוגוסט 1979 לא הותיר שום ספקות בעניין. אין לדילן אלבומים רבים שאינם מציגים את דיוקנו, בצילום או באיור, על עטיפתם הקדמית. זה היה אחד מהיוצאים מהכלל. Slow Train Coming הציג קבוצת פועלים, שעסוקים בהנחת פסי מסילה עבור רכבת המגיעה מכיוון האופק. דילן תיאר את הציור שרצה בדיוק רב לאמנית קת'רין קאנר שציירה את העטיפה, כולל המכוש שביד הפועל הבולט ביותר באיור, שלבקשתו של דילן צוייר בצורה המזכירה צלב נוצרי. גם עמוד החשמל בצילום בעטיפה האחורית הוא בצורת צלב ומילות שירים כמו "חייב להאמין במישהו", "מלאך יקר", "אני מאמין בך", "כשהוא יחזור" ו"עשה לאחרים מה שתרצה שיעשו עבורך". מבחינה מוסיקלית, "רכבת ארוכה מגיעה" היה אלבום אדיר, עם שירים כתובים היטב ומושרים נפלא, ועם נגינה הדוקה של צוות מנוסה מחבורת נגני האולפן של Muscle Shoals מאלבמה, מגובים בגיטרה הפנומנלית של מארק קנופלר ובהפקה של ג'רי ווקסלר האגדי. אבל שני האלבומים שבאו אחר כך לא רק העידו כי הקיטור ברכבת הנוצרית של דילן קרוב להיגמר, הם גם הנחיתו עליו מכות חסרות רחמים מצד הביקורת וחלק מהמעריצים, ושלחו אותו לתקופת יובש מדכאת שנמשכה כמעט עד סוף העשור. למרות קאסט מדהים של נגנים מלווים (רינגו סטאר מהביטלס, רוני ווד מהסטונס), Saved ו-Shot Of Love הם אלבומים שטוחי-סאונד וריקים מרעיונות, מופקים מדי ומנוגנים נוצץ מדי, שלא הכניסו (למעט אולי Every Grain Of Sand היפה) שום שיר משמעותי לקאנון של דילן. משם, דילן היה יכול רק לעלות, ואכן, האלבום הבא היה שיבה לחילוניות, לגיטרה של קנופלר ולתקווה שעוד יש רוח חיים בקריירה המדשדשת והמבולבלת, דאז, של דילן.

 

  1. שובר הלבבות מירושלים

ב-5 לספטמבר 1987 הופיע בוב דילן לראשונה מעל במה בישראל, בפארק הירקון בתל אביב. מקריאת ביקורות ומהדיווחים בתקשורת מאותה תקופה נראה שרוב הקהל יצא מאוכזב למדי מההופעה ההיסטורית. אבל זה היה רק הפתיח למה שהלך בהופעה השנייה, יומיים לאחר מכן, ב-7 לספטמבר 1987. זה התחיל טוב. רוג'ר מקגווין, סולן ה"בירדס" עלה לבמה עם גיטרה אקוסטית ונתן הופעה פותחת מפתיעה ומצויינת (שלא היתה מוזכרת בפרסומי האירוע כלל). אחריו עלו מי שיהיו להקת הליווי של דילן בהמשך הערב, טום פטי וההאטברייקרס, שהיו באחד משיאי הקריירה שלהם, אחרי שני אלבומים מצליחים (Southern accents ו-Let me up) ושנה לצד דילן על במות בכל רחבי העולם. פטי וחבורתו שרפו את הבמה במופע מהוקצע, מלהיב ומלא להיטים, שהשאיר את הקהל נרגש לקראת עלייתו של המאסטר לבמה בערב סתיו ירושלמי נפלא ומלא אווירה וציפייה. ואז דילן עלה. נתן את אחת ההופעות הגרועות בקריירה שלו, התעצבן על תקלה טכנית על הבמה, שרוב הקהל אפילו לא שם לב אליה (בנמונט טנץ', הקלידן של ההארטברייקרס, שפך בהיסח הדעת בקבוק בירה לתוך הקלידים וגרם לקצר חשמלי קטן). לאחר ארבעים ומשהו דקות של ביצועים תמוהים ושירים שעוותו כמעט עד כדי חוסר יכולת לזהותם, ניתק דילן את הגיטרה שלו וירד מהבמה, תוך שהוא עוד פורט עליה ללא הגברה. הנסיונות להחזירו כשלו. פטי וההרכב עוד ניסו להמשיך עם ג'אם מאולתר, אבל הערב היה גמור והשאיר טעם רע ומאכזב אצל אלפי הירושלמים שציפו לאחת מהופעות חייהם. אחרי שש שנים דילן יחזור להופיע בישראל ויפצה את הקהל שלו בגדול, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

%d7%93%d7%99%d7%9c%d7%9f_%d7%95%d7%98%d7%95%d7%9d_%d7%a4%d7%98%d7%99

 

5. חי או מת?

בשנת 1987, גם לפי עדותו בספר Chronicles, דילן היה אמן – ואדם – על הקרשים. חסר כיוון והשראה, עם חיים אישיים מסובכים, כשהפופולריות שלו בירידה חדה והיצירתיות בשפל חסר תקדים. על הנייר, הרעיון לחבר את דילן עם הגרייטפול דד, להקת הג'אמים הפסיכדלית המילולוגית מכולן, שזכתה לתחייה מסחרית מחודשת ב87', היה נראה כאופציה לפתיחת כיוון יצירתי חדש עבור דילן, לפחות כאמן מופיע. כמה חבל שזה לא היה הסיפור. במיטב המסורת של הגרייטפול דד (ודילן עצמו), הטור כלל הופעות חלשות לצד כאלה נפלאות, אבל האלבום, שיצא ב-6 בפברואר 1989 היה לאחד מאלבומי ההופעה המאכזבים של כל הזמנים.  דילן, שהחשיב את ג'רי גרסיה כאחד הפרשנים והמבצעים הטובים ביותר של שיריו, לא ניצל את הזדמנות הפז לרתום את גרסיה וחבריו לגרסאות מעוררות עניין של שיריו הגדולים, כפי שנהגו לעשות בהצלחה בהופעות שלהם. ולמרות שהקלטות לא רשמיות של הופעות מהסיבוב המשותף כוללות לא מעט ביצועים מסעירים ומיוחדים, לאלבום (שאורכו פחות מ-38 דקות בסך הכל) נבחרו בסך הכל שבעה קטעים, רובם עייפים וחסרי השראה ותנופה, שמציבים את הגרייטפול דד בתפקיד של להקת ליווי גרידא מאחורי דילן. מה שיכול היה להפוך, עם עריכה נכונה ותשומת לב מספקת, לאלבום הופעה קלאסי ומהנה, היה לעוד כותר מפוספס ומאכזב בקטלוג של דילן. והיו לא מעט כאלה בשנות השמונים.

6. צימרמנ'ס סיקרט

במסיבת עיתונאים שהתקיימה בסן פרנסיסקו, שאל אחד המראיינים את דילן: "אם אי פעם היית מתמסחר, איזו פרסומת היית עושה?" "בגדי נשים" ענה דילן. השנה היתה 1965. כמעט 40 שנים אחר כך, דילן עמד במילה שלו. למרות שכמה שנים לפני כן הוא מכר את השיר Forever Young  לפרסומת של אפל ואת Subterranean Homesick Blues לזו של גוגל, הפעם לא רק שדילן אישר שימוש בשיר Lovesick, אלא גם השתתף, לצד הדוגמנית הברזילאית אדריאנה לימה, בפרסומת ל- Victoria's Secret בשנת 2004, מהלך שהשאיר מיליוני מעריצים עם גבות מורמות – ואת חשבון הבנק של דילן מלא ותפוח.

 

7. דילן קלאוס

בכ"ה בחודש תשרי תש"ע, או יותר רלוונטי, חודשיים וחצי לפני חג המולד של 2009, שיחרר שבתאי זיסל בן אברהם צימרמן את אחד האלבומים הכי פחות צפויים בקריירה שמלאה בכאלה. Christmas in the Heart הוא קולקציה של 15 שירי ומזמורי חג מולד, מבוצעים על ידי דילן כשירי פולק וקאנטרי לכל דבר, ללא טיפת אירוניה או ציניות. אחרי ההלם הראשוני, הסכימו גם המחמירים שבמבקרים שמדובר באלבום חביב ומלא קסם ושהיהודי ממינסוטה מצליח לעשות חסד גם שירים שנועדו לחגוג את לידתו של ישוע המשיח.

 

8. דה טיימס, דיי אר א בייג'ינג

מההופעות החשמלית הפרובוקטיביות בפסטיבל ניופורט ובבריטניה באמצע שנות ה-60' ועד לפיאסקו בבריכת הסולטן ב-87', הקריירה של דילן רצופה בקונצרטים מעוררי מחלוקת. אחד הבולטים שהם הוא שתי הופעותיו אחת בבייג'ינג והשנייה בשנחאי, באפריל של שנת 2011. מבקריו, ביניהם עיתונאים ואקטיביסטים ובראשם בעלת הטור המוערכת מורין דאוד מה"ניו יורק טיימס" התנפלו עליו בטענות של התמסחרות, כניעה לתכתיבי הממסד הסיני המדכא והרודף אמנים, מתנגדי משטר ופעילי זכויות אדם, כולל טענות כי דילן נדרש לאשר את רשימת השירים שישיר בידי פקידי הממשל הסיני. המבקרים תקפו את העובדה כי דילן לא הזכיר את האסירים הפוליטיים הכלואים בסין ולא שר משיריו הפוליטים-מחאתיים משנות ה-60'. בצעד לא אופייני, פירסם דילן באתר הרשמי שלו מכתב גלוי למעריצים, בו הכחיש את הטענות הרבות נגדו, בין היתר כשהוא כותב, בטון ציני: "העיתונות הסינית לא היללה אותי כאייקון סיקסטיז ולא פרסמה בכל מקום תמונות שלי עם ג'ון באאז, צ'ה גווארה, ג'ק קרואק ואלן גינסברג. האנשים שבאו לקונצרט כנראה אינם מכירים אף אחת מהדמויות האלה. ללא שום קשר, הם הגיבו בהתלהבות לשירים מארבעת או חמשת האלבומים האחרונים שלי. תשאלו כל אחד שהיה שם: הם היו צעירים והתחושה היתה שהם אפילו לא מכירים את השירים המוקדמים שלי בכל מקרה". ואולי דווקא פרסום התגובה, מהלך נדיר בקנון של דילן, מראה שהאמן שנתפס כמרוחק, מסוגר ומיזנטרופי, גם הוא, בסופו של דבר, רגיש לביקורת, ממש כמו כל בן אנוש אחר על פני האדמה.

9. כרטיס (קולנוע) בכיוון אחד

כנראה שכמעט כל כוב פופ או רוק ענק מגיע לשלב שבו הוא רוצה להתנסות במעבר מהבמה אל המסך. לעתים רחוקות זה עובד. אבל, ההיסטוריה מלמדת שפעמים רבות העניין מסתיים ברגע מבילך במקרה הטוב ובכישלון קולוסאלי צורב במקרה הרע. ודי אם נזכיר את דייויד בואי המנוח ב- Labyrinthהמקושקש, את מייקל ג'קסון ב- The Wizהמוזר, את פיטר פרמפטון והבי ג'יז ב-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band האיום, את פרינס ב-Graffiti Bridge הכושל ואת מדונה, פחות או יותר בכל סרט שבו היא לא חיפשה באופן נואש את סוזאן. גם דילן טבל את בהונותיו בעולם הקולנוע, ויש לומר, לא בהצלחה רבה. "אגדת רוק'נ'רול חצי-אפויה… תסריט מפותל יתר על המידה… לא מרגש באופן חסר תקווה", כתב מבקר הקולנוע של "טיים אאוט" הלונדוני על Hearts Of Fire, בו שיחק דילן ב-1987. "הקאסט אדיר המימדים תועה, נבוך ומבולבל, בתוך סצינות חסרות מבנה… ובתוך כל הסצנריו הזה, דילן, רזה באופן מעורר דאגה, משתרע בכסאות בתנוחות שכל במאי עם קצת חמלה היה משכנע אותו עליהן. ובזמן שכולם סביבו עסוקים בהפגנת משחק מאומצת, הוא לא מדבר יותר ממשפט אחד בכל פעם, כשההערות שלו מזכירות, באופן מטריד, משפטים פילוסופיים שניתן למצוא בתוך עוגיית מזל סינית" גזר מבקר הקולנוע הנודע רוג'ר איברט בביקורת נוקבת על Masked And Anonymous מ-2003, שם חלק דילן זמן מסך עם אושיות כמו ג'ף ברידג'ס, ג'ון גודמן, פנלופי קרוז, ג'סיקה לאנג, ברוס דרן ואחרים. בקיצור, הנה כלל אצבע לענייני דילן וקולנוע: תמיד עדיף לראות סרט אודות דילן מאשר סרט שדילן משתתף בו כשחקן. ודי אם נזכיר את Don't Look Back של הדוקומנטריסט החשוב די.אי. פניבייקר, שיצא ב-1967 ומלווה את מסע ההופעות הסוער של דילן באנגליה ב-1965, או את No Direction Home אדיר המימדים של מרטין סקורסזה מ-2005, המתעד את גלגוליו האישיים והיצירתיים של דילן בין השנים 1961-1966.

10. נובל אין דה ווינד

ביום חמישי, ה-13 באוקטובר 2016, יצאה מסטוקהולם הודעה שהדהימה והסעירה מיליונים ברחבי העולם. המזכירות הקבועה של האקדמיה השבדית הכריזה, בהודעה לקונית כי: "פרס נובל לספרות ל-2016 יוענק לבוב דילן, על יצירת ביטויים פואטיים חדשים בתוך המסורת הגדולה של השיר האמריקאי". הרשתות החברתיות, מדורי התרבות בעיתונים ומפגשים אקראיים של חובבי רוק, שירה וספרות היו כמרקחה. דיעות בעד, נגד ו"למי אכפת" הופרחו לחלל האוויר כמו פתיתי קונפטי בסוף הופעה של U2. ורק מדילן לא נשמע קול. הוא המשיך, כמתוכנן, את "סיבוב ההופעות הבלתי נגמר" שלו, עם שורה של הופעות ברחבי ארצות הברית (לאס וגאס, אינדיו, פיניקס, אלבוקרקי, אל פאסו…) , במהלכן, כהרגלו, לא דיבר כלל אל הקהל, לא על פרס נובל ולא על שום נושא אחר. גם איזכור קטן לזכיה, שהופיע לפתע באתר האינטרנט של דילן, נעלם משם תוך כמה ימים. ב-21 באוקטובר התראיין אחד מנציגיה הבכירים של האקדמיה השבדית, הסופר פר וואסטברג, לטלוויזיה הציבורית השבדית וכינה את התנהגותו של דילן "חצופה ושחצנית" והוסיף "הוא עושה רושם של אדם זועף ומסוייג. זה לא מפתיע אותי בכלל". "הכדור במגרש שלו עכשיו" סיים הסופר השבדי. שמונה ימים לאחר מכן, בבוקר של ב-29 באוקטובר, דילן הפציע בראיון ל"טלגרף" הבריטי וסוף סוף הכיר בקבלת הפרס. "מדהים. בלתי ייאמן. זה הותיר אותי בלי מילים. מי היה חולם בכלל על דבר כזה?" כשנשאל לגבי משמעות ואיכות המילים שלו, השיב דילן למראיינת עדנה גונדרסן "אני אתן לאנשים אחרים להחליט מה הן. האקדמאים, הם אמורים לדעת. אני באמת לא מוסמך לכך. אין לי שום דיעה בעניין". וכמענה לשאלה "האם תגיע לקבל את הפרס?" הגיעה התגובה: "בוודאי." ואחרי כמה שניות: "אם זה בכלל אפשרי". שלושה ימים לפני קבלת הפרס התבשרנו כי דילן לא יגיע לטקס, אלא רק ישלח נאום כתוב שיוקרא במהלכו (תנאי לקבלת הפרס הכספי). כך גם בגיל 75, מותיר אותנו דילן לפרש, לנתח ולהגג על משמעויותיהן של אמירותיו, כשהוא כבר בדרך למקום אחר, יהיה זה המקום החידתי והמפתיע ביותר אשר יהיה.

bd2

 

מזל בוב! דילן בן 75

Dylan at 75

בוב דילן חוגג ממש היום 75 שנים על הכדור שלנו. במוצ"ש האחרון הגיש כותב שורות אלו בגלי צה"ל, יחד עם נדב הלפרין וברק חיימוביץ', את התוכנית "בלדה לאיש רזה", שניסתה לגעת בכמה מנושאים המגוונים בהם עוסקת יצירתו של דילן: מאהבה ואכזבה, דרך חברה ופוליטיקה ועד דת ואמונה.

אפשר לשמוע את התוכנית כולה בלחיצה על התמונה או על הקישור הזה.

מזל טוב, מר צימרמן!

מיקסמאסטר רנדי, די.ג'יי ריד ואמ.סי בוב: כשרוקרים מראפרפים

ה-4 ביולי 1986 היה יום מכונן בתולדות המוסיקה הפופולרית. זה היה היום שבו שוחרר הסינגל  ההיסטורי Walk This Way שחיבר יחד להקת רוק לבנה מבוסטון עם שלישיית ראפ אפרו-אמריקאית מקווינס. הקליפ, שהציג שבירת מחיצות (מטאפורית ומעשית – חפשו את הקליפ…) בין שני הסגנונות, היה ללהיט ענק והקליפ שלו חרך את האמ.טי.וי. זו היתה עסקה משתלמת מאוד לשני הצדדים המשתתפים: ל-RUN DMC נתן השת"פ חשיפה לקהל פרברי לבן חובב רוק קלאסי, ולאירוסמית' זריקת החייאה לקריירה מדשדשת, שזכתה לקאמבק מוצלח בסוף העשור. אחר הגיעו שיתוף הפעולה של Anthrax ופאבליק אנמי, פסקול הסרט Judgment Night, שהפגיש ראפרים עם אמני אינדי, גראנג' ומטאל, הפציע ז'אנר ה-Nu Metal (לימפ ביזקיט, לינקין פארק, Korn ודומיהן) והשאר היסטוריה.

אבל RUN DMC ואירוסמית' לא היו היחידים. באותה תקופה שבה הראפ, במיוחד זה הניו יורקי, החל להראות סימנים של הצלחה מסחרית ואמנותית, היו כמה אמני רוק שניסו, בזהירות מתבקשת, לשלב את הסגנון החדש-יחסית ביצירה שלהם.

לו ריד

The Original Wrapper, 1986

ריד, שאף פעם לא פחד מנסיונות מוסיקליים ומהליכה בשבילים לא מקובלים, מנסה, בגיל 44, להתחיל לראפרפ. התוצאה,במקרה הזה, נשמעת למרבה הצער די מאולצת ושטוחה. אבל שאפו על הניסיון. האלבום ממנו לקוח השיר, Mistrial, הוא אחד החלשים בקריירה של ריד ומומלץ למעריצים בלבד. אחרי שלוש שנים הוציא ריד את יצירת המופת New York וכיפר בגדול על האלבום המקושקש הזה.

בוב דילן עם Kurtis Blow

Street Rock, 1986

קרטיס בלואו הוא חלוץ היפ הופ אמיתי, שעזר לבנות את היסודות לז'אנר. כאחד הראפרים הראשונים שהוציאו אלבום מלא, בלואו היה כוכב כבר ב-1980, עם הלהיט הענק The Breaks. בשנת 1986, כשבלואו כבר היה נחשב ראפר Old School ששיאו מאחוריו, יצא האלבום Kingdom Blow ובטרק הפותח התארח לא אחר מאשר בוב דילן. דילן סיפר באוטוביוגרפיה שלו כי בלואו הכיר לו את המוסיקה של RUN DMC, Ice-T, NWA  ופאבליק אנמי ומפרט בהתלהבות ובהערכה את תחושותיו למשמע הראפרים החדשים, החצופים והרעננים, שלא מפחדים להגיד בדיוק את מה שהם חושבים, בדיוק כמו שדילן עצמו עשה באלבומיו הקלאסיים.

(לשיר אין קליפ רשמי)

רנדי ניומן

Masterman and Baby J, 1988

היהודי השלישי ברשימה, אשף הסאטירה הקליפורני, שילב באלבומו Land Of Dreams קטע ראפ שבמיטב הסגנון הניומני מושר דרך עיניו של מישהו אחר, בחור צעיר (לבן?) ועילג למדי שנקרא Masterman המתפאר בכישוריו, כמקובל בשירי אגו בראפ. ניומן עוקץ את הראפ השחצני, המוגזם והמופרך של התקופה. ואולי זאת בכלל פרודיה על נערים לבנים שמנסים להיות שחורים? או חלק מפסיפס הטיפוסים של L.A שמשרטט ניומן באלבום כולו? בכל מקרה, למרות שמבחינת פלואו והגשה, ניומן הוא לא אייס קיוב, סנופ או ביגי, שווה האזנה.

 

(לשיר אין קליפ רשמי)

ראש

Roll The Bones, 1991

להקת הפרוג-הארד-רוק הקנדית ניסתה, באחד מאלבומיה הפחות טובים, להתחבר לטרנדים עכשוויים. לצערנו, ללא הרבה הצלחה. כרגיל, המתופף ניל פירט כתב את המילים (לטענתו, בהשפעת ראפרים מצליחים מאותה תקופה כמו אל אל קול ג'יי ופבליק אנמי) והסולן גדי לי מבצע את הראפ בקול שעוות באמצעים אלקטרוניים. התוצאה מביכה למדי ולא עושה חסד לא עם ז'אנר ההיפ הופ ולא עם Rush. בכל מקרה, הנה זה.

 

פראנק זאפה

Promiscuous, 1988

1988 היתה שנה מצויינת להיפ הופ. היי, אפילו פרנק זאפה, שכבר התנסה כמעט בכל סגנון מוסיקה אפשרי, ממוסיקה קלאסית מודרנית ואוונגרד, דרך בלוז, קאנטרי וג'אז פיוז'ן, כלל קטע ראפ סאטירי (אלא מה) שתוקף בחריפות את צביעות ממשל רייגן בנושאי בריאות הציבור. זה קרה באלבום ההופעה המצויין שלו Broadway The Hard Way. הנה:

מיקי הארט וג'רי גרסיה (גרייטפול דד)

Fire On The Mountain – Rap Version, 1974

במהלך 30 שנות קיומם, התנסו הגרייטפול דד במגוון סגנונות: פסיכדליה, פולק, בלוז, קאנטרי, בלוגראס, ג'אז חופשי וכל מה שביניהם. הנה גרסה שהוקלטה ב-1974, כנראה לאלבום סולו של המתופף מיקי הארט (אלבום שלא יצא מעולם). זהו נסיון לעשות גרסת ראפ לאחד השירים היותר מוכרים של הדד, עם ניחוח רגאיי-קליפסו קליל. הארט מנסה כוחו בראפ, גרסיה נותן בגיטרה והתוצאה חביבה ביותר, בטח כשמדובר בשנת 74', כשהראפ עדיין לא עלה על הרדאר של המוסיק הפופולרית האמריקאית. בכל מקרה, הטרק הזה מעולם לא שוחרר באופן רשמי.

The Who – I'll Be Back, 2019

מי היה מאמין שפיט טאונסנד, האיש שכל כך מזוהה עם הרוק הבריטי הקלאסי, יתפתה גם הוא לעשות ראפ. ועוד בגיל 74. אבל טאונסנד תמיד היה אמן מפתיע ובלתי צפוי, ובאלבום האולפן האחרון של להקתו המיתולוגית הוא מרשה לעצמו להרביץ וורס ראפ. כאן, מסביבות 02:00.

בונוס טרק: בריאן ווילסון, Smart Girls, סוף שנות השמונים

זו לא פרודיה! זה שיר פרומו שהוקלט ע"י מנהיג ה-Beach Boys ונשלח לתחנות רדיו, אבל מעולם לא יצא רשמית (תודה לרום אטיק)

 

חיות בסרט

אין מה לראות בטלוויזיה בסופ"ש? נשבר ה__ן מריאליטי ופרסומות? ניתקו לכם את הכבלים?

הנה שלושה סרטי הופעות חיות שאפשר, צריך ואף חובה לראות:

The Last Waltz

ב-25 בנובמבר 1976 הופיע בפעם האחרונה ההרכב הקלאסי של The Band, אחת מלהקות הרוק הטובות ביותר בכל הזמנים, במופע פרידה אחרון. רוברטסון, הלם, מנואל, הדסון ודאנקו הזמינו למופע חברים, קולגות ושותפים לדרך מכל שלבי הקריירה הענפה שלהם: ד"ר ג'ון, אריק קלפטון, ואן מוריסון, מאדי ווטרס, ג'וני מיטשל, ניל יאנג, רינגו סטאר, ניל דיימונד, פול באטרפילד, רוני הוקינס וכמובן את בוב דילן, ש-The Band היתה להקת הליווי שלו לסירוגין בין 1966-1974. מרטין סקורסזה תיעד את הקונצרט, ראיין את חברי הלהקה מאחורי הקלעים ויצר את אחד מהסרטים המוסיקליים הגדולים של כל הזמנים.

לחצו כאן לצפייה בסרט המלא

 

Stop Making Sense

הבמאי ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים", "פילדלפיה", "נשואה למאפיה") הצליח לתעד את מופע הבמה הייחודי של Talking Heads בדיוק בזמן שהלהקה שינתה כיוון מהרכב פולחן פוסט-פאנק ניו יורקי למכונת להיטי פופ מתוחכמים. הסולן דייויד ברן, שעיצוב וויזואליה תמיד קיבלו אצלו מקום של כבוד לצד המוסיקה, תרם את חזונו הייחודי (ואת החליפה הגדולה הבלתי נשכחת) וגייס נבחרת נגני Fאנק מעולים להרחבת העיבודים ואפשרויות הסאונד. גם מי שלא מתמצא לעומק בפועלה של הלהקה, בטח יזהה את Burning Down The House ואת Psycho Killer שפותח את הסרט באופן בלתי נשכח.

 

The Up In Smoke Tour

שנת 2000 היתה שנה לא רעה להיפ הופ. ובעקבות ההצלחות המסחריות האדירות של ד"ר דרה ואמינם, החליט הדוקטור לקחת את הקצפת של הגנגסטא ראפ הקליפורני לסיבוב הופעות של חודשיים וחצי ברחבי ארה"ב וקנדה. על המשאית עלו, לפרט לדרה ואמינם, גם סנופ דוג, אייס קיוב, נייט דוג, אקזיביט, וורן ג'י והרבה אחרים. בהרבה מקרים הופעות ראפ סובלות מחובבנות ומסטנדרטים נמוכים, אבל תסמכו על דרה שבהפקה שלו הכל מתקתק, מושקע ומרשים. הסרט שתיעד את הטור הוא מעדן לכל חובב היפ הופ, במיוחד מז'אנר החוף המערבי.