תמונה אחת שוה – סוזי והבנשיז בישראל, ספטמבר 1983

 

והשיר (שיצא שלוש שנים לפני הביקור, ב-1980) :

 

 

בריאן כוכב (כמעט) עליון

בריאן אדמס בהופעה, היכל מנורה מבטחים תל אביב, 4 בדצמבר 2017.

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

גם בתקופה בה כבש את פסגות המצעדים וקבע שיאי מכירות, בריאן אדמס תמיד היה אמן של אמצע. גם כשחרך את הרדיו, בין אמצע האייטיז לתחילת הניינטיז, הוא אף פעם לא היה חביב המבקרים והמבינים למיניהם. לא  מספיק "חשוב" כמו בני ארצו ניל יאנג, ג'וני מיטשל ולאונרד כהן, לא מספיק אותנטי ועמוק כמו ספרינגסטין, לא מספיק סחבק של אצולת הרוק דוגמת טום פטי, לא כוסון כמו מייקל האצ'נס, אפילו לא קול כמו לני קרביץ בתקופת הזוהר שלו. למעשה, גם בהאזנה קשובה לדיסקוגרפיה של אדמס, אפילו השירים ה"אישיים" לא ממש מספקים למאזין איזשהו פריט מידע מעניין מספיק עליו כאדם פרטי. נער מקבל גיטרה, נער מצטרף ללהקה, נער מתאהב בבחורה, בחורה עוזבת נער, נער מנסה להחזיר אותה, נער  עדיין מחכה שתחזור. סיים אולד סיים אולד. אז מה נשאר לאדמס? רק השירים. והשירים האלה, שנצרבו בתודעת כל מי שבילה באיזושהי מסיבת כיתה בין בתקופה שצוינה לעיל, הם אלה שהביאו למכירה טוטאלית של כל הכרטיסים להופעותיו של אדמס בישראל. בשיאו, אדמס הוא פועל רוק מיומן, מקצוען בהלחמת המנונים שמשייטים בין הארד-רוק פופי לא מאיים ובין פאואר-באלאדס אימתניות, שכל אחד, מילד תל אביבי ועד סבתא באונטריו, יכול להתרגש מהן באותה מידה, ולעזאזל הקלישאות. לא סקסי מדי, לא מאיים מדי, וברוב המקרים לא סכריני באופן מעורר חלחלה, אבל יודע לתת עבודה כשצריך. ככה, הוא באמצע. אפילו שמות השירים שלו נקראים קצת כמו פרק מתוך הספר הדמיוני "איך לתת שמות ג'נריים לשיר פופ מצליח": It's Only Love. Here I Am. I'm Ready. Please Stay. הבנתם את העיקרון.

אבל כל התיזות האלה נמחקות ברגע שאדמס עולה לבמה עם ארבעת נגניו הוותיקים, כולם בחליפות שחורות, שגורמות להם להיראות קצת כמו ניצבים ב"סופרנוס" או ב"מד מן" ופוצחים בשעתיים שכמעט כולן להיטים שהקהל אוהב מאוד, או לפחות מכיר היטב. במשך 120 הדקות הבאות הוא עושה הכל כדי לרצות את הקהל, כשהוא נעזר בשלושה מיקרופונים שממוקמים באופן אפקטיבי באמצע הבמה ובשני קצותיה, מה שמאפשר לו לשיר בכל פעם ישירות אל חלק אחר של הקהל. כאמן וותיק ומשופשף, שיודע בדיוק למה הקהל שלו מצפה, הוא ממעיט בשירים מתוך האלבום האחרון וממטיר להיטי ענק ברצף מסחרר. וכולם פה: רוק האיצטדיונים של Run To You  ו- Summer Of '69, הסלואו של Heaven, הפאואר-פופ של When You're Gone והלהיט הענק מהסרט ההוא והלהיט העצום מהסרט האחר. כבר מהשניה הראשונה מתברר שקול הטנור הצרוד של אדמס נשמע מצויין גם אחרי ארבעים שנה בביזנס, הלהקה מהודקת והוידאו ארט מצויין ותומך היטב בשירים, שרובם נסובים סביב אהבה ורומנטיקה לסוגיה: מתוקה, חמוצה, מרירה ונוסטלגית. מדי פעם הוא נשאר לבד על הבמה לסט אקוסטי קטן, שמדגים גם את יכולותיו הלא-רעות-בכלל עלי מפוחית. אדמס מעולם לא נחשב אמן אופנתי או כזה שקופץ על טרנדים אופנתיים או מנסה סגנונות חדשים שמחוץ לאיזור הנוחות שלו – ודווקא העובדה הפשוטה הזו מצליחה לשמר את הרוח המקורית של השירים.

בלי הרבה התחכמויות או קישוטים, בלי תוספות היפ הופ, טריפ הופ, דאנס או אלקטרוניקה, פשוט, שירי גיטרות יעילים ומגה-קליטים, שחלקם היו יכולים להיות רצועות עלומות במעמקי אלבומים של הסטונס, רוד סטיוארט או ג'ון מלנקמפ. וגם העובדה שאדמס מעולם לא שיווק את עצמו כסמל סקס נערי או כיפיוף נצחי מאפשרת לו להיראות ולהישמע מצויין גם בגיל 58, בלי גרם של פאתטיות ומבלי להזדקק ליותר מדי גימיקים, שטיקים או טריקים בימתיים. 25 שירים מבוצעים ביעילות, טונות של אנרגיה ומעט הפסקות והחנפות לקהל ואז, בהדרן, ביצוע עוצמתי של I Fought The Law, קלאסיקת  הרוק'נ'רול הוותיקה מחזיר את אדמס לשורשים הרוקיסטיים שלו ואז הוא נשאר לבדו עד הבמה לעוד סגמנט אקוסטי, ששולח את הקהל הביתה אחרי All For Love, עם חיוך גדול והרבה הערכה לאמן שאולי לא נחשב, ולא ייחשב גם, בשלב זה של הקריירה שלו ל"חשוב", "משפיע" ו"מכונן" בעיני המבקרים והפיינשמקערים, אבל אוהב את מה שהוא עושה, ובעיקר יודע לתת שעתיים של רוק אנרגטי, מלוטש וסוחף, מהסוג שהרבה אמנים בגילו כבר מזמן שכחו איך לייצר.

בועט וחי – רוד סטיוארט בפארק הירקון, 14 ביוני 2017

(פורסם גם ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין)

אנטרטיינר. מונח שקצת נשכח בשנים האחרונות, עם כל הרוקרים המחוספסים, הראפרים הסטייליסטיים, הלהקות האובר-מודעות לעצמן והסינגר-סונגרייטרים האירוניים ששטפו אותנו מאז הפעם האחרונה שלרוד סטיוארט היה סינגל מוצלח בטופ טן. אבל סטיוארט הוא בדיוק כזה. נותן לקהל את מה שהוא רוצה, לא מפחד להיות רגשן כשצריך, לפזר צ'ארם והומור בכמויות מופרזות, לפזז על הבמה עם סט תלבושות שהיו משאירות גם את דורין אטיאס ללא מילים, להפעיל את הקהל ולהציג לראווה את כישורי הנגינה של נגניו, את כישורי הריקוד של מלוותיו החינניות ואפילו להעלות דיווה מקומית לדואט משותף. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. זהו הוא סטיוארט שרוב הקהל שהגיע לפארק הירקון אמש, מכיר. אבל אם מקלפים עוד שכבה, מתעלמים לרגע מהגרדרובה הנוצצת, מההופעות בווגאס, מהטיקים הפרפורמטיביים ומארסנל השטיקים המוכר, אפשר עוד להיזכר שפעם, מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים לערך, חובב הכדורגל הבריטי הצעיר היה אחד הכותבים והזמרים המבצעים המוערכים ביותר שיצאו מהאי הבריטי, עם רפרטואר אדיר של פניני רוק-בלוז-פולק כתובות ומבוצעות לעילא, הן כסולן והן עם ה-Faces, אחת מהלהקות היחידות שנתנו, בשנים הטובות שלהן, פייט לא רע בכלל לרולינג סטונס, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת לייפסטייל וקטלוג של הוללות רוקיסטית פרועה. לפרקים, היה ניתן להבחין בסטיוארט ההוא, מבעד להמולת השואו המתוקתק שהוצעד על הבמה בפארק הירקון. כבר מעיון ראשוני ברשימת השירים היה ניתן לראות שסטיוארט מנסה למצוא איזון עדין בין אספקת הלהיטים הברורים, אלה שרוב הקהל לא היה עוזב את הפארק מבלי לשמוע אותם ובין הדהוד למקורות הסול והאר'אנ'בי הקדומים שלו. כך, נפתחה ההופעה בקטע האינסטרומנטלי Soul Finger של ההרכב Bar-Kays וב-Having A Party  של סם קוק, אולי ההשפעה הווקאלית הגדולה ביותר על סטיוארט, וגם שירים נוספים, כמו This Old Heart Of Mine של האחים אייזלי,  Ooh La La של ה-Faces ו-River Deep, Mountain High של אייק וטינה טרנר (שהושר על ידי זמרות הליווי בעת שרוד פרש להחליף עוד חליפה) שובצו בחוכמה בסטליסט.

 

בכלל, איזושהי תחושת סיכום שרתה על ההופעה. מי שהיה מביט אך ורק במסכי הוידאו מבלי לשמוע את המוסיקה שעל הבמה, היה מבחין בכך בבירור. כאן תמונות ילדות, שם תמונות עם הילדים והנכדים, פה פוטג' בשחור-לבן מסוף הסיקסטיז ואז קליפ של סר רוד מקבל תואר אבירות  מהנסיך פיליפ בארמון באקינגהאם, תמונות של עטיפות אלבומים, של זמרים שהשפיעו עליו (מרווין, סטיבי, סמוקי) ועוד כהנה וכהנה תחנות משמעותיות בחייו. שלא להזכיר את הלוגו של סלטיק יונייטד שהופיע גם על תוף הבס של המתופף וכמובן גם בקליפ שליווה את You're In My Heart, שיר שמוקדש כמובן לקבוצת הכדורגל הסקוטית, אהובת ליבו של סטיוארט. אבל הקהל התחבר כמובן בעיקר לשירים שהיו להיטי ענק כאן (ושם ובכל מקום), כמו "דו יו ת'ינק איים סקסי" הדיסקואי, "בייבי ג'יין" הפופי-ניו ווייבי וכמובן לבלדות. "איי דונ'ט וונא טוק אבאוט איט" ו-איך אפשר בלי- "סיילינג", שחתם את ההופעה, בביצוע משותף עם ריטה, שנדמתה מרוסנת מתמיד אל מול האנרגיות השוצפות של סטיוארט ושלמרות שלא העיפה את הסטנדרט השחוק-משהו לשחקים, בכל זאת לא ביישה את הפירמה, בסופו של דבר.

 

אי אפשר להתחמק מן העובדה שהקול הייחודי של סטיוארט כבר לא עוצמתי ורב ניואנסים כמו שהיה. אבל המופע, בחוכמה רבה, גייס את כל האמצעים כדי לעקוף את המגבלה: שישה נגנים מיומנים ושלוש זמרות ליווי מצויינות חיפו על המגבלות הווקאליות, וסולואי סקסופון ארוכים איפשרו לסטיוארט מדי פעם, לפוש קמעא מאחורי הקלעים. וכפי שנוכחנו לדעת באלבום האנפלאגד המשובח שלו מ-93', סטיוארט במוד הבוגר נשמע הכי טוב בפורמט אקוסטי. ולכן הסגמנט הזה הוא זה שהיה נקודת השיא במופע. זה- ובעיטת כדורי רגל רבים אל הקהל לקראת הסיום, מה שהוכיח סופית שסוס העבודה החרוץ – והאנטרטיינר הנצחי, ששעט במשך כמעט שעתיים על הבמה בפארק אמש, חי ובועט גם אחרי גיל 70.

תמונה אחת שווה: סנטנה בישראל, 1987. הפוסטר.

איש הקסם השחור: סנטנה בפארק הירקון

סנטנה בהופעה בפארק הירקון, מוצ"ש 30.7.2016

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

יושבים על הדשא בפארק הירקון, 20 מטר מהבמה. הקהל דרוך, נרגש, אבל שקט ותרבותי. הרבה בוגרי סיקסטיז, הרבה אנשים שכבר עמדו על דעתם כשקרלוס סנטנה שרף את הבמה בוודסטוק, גברים בחולצות של להקות רוק קלאסי, אפילו נשים בשמלות ערב. לא מעט אבות עם בנים. אחד מהם, עם שני בנים בגיל צבא. שרועים על שמיכה קרוב לבמה. האבא הולך להביא לכולם בירה (28 ש"ח לכוס פלסטיק, מיינד יו).על מסכי הענק רצות פרסומות למופעים הבאים שמביא לכאן השנה שוקי ווייס. הנערים מתבוננים. "תגיד, מי זה מוריסיי?" שואל אחד מהם. "לא יודע, אולי זמר צרפתי?" עונה השני. סחבק מתערב: "מכירים את הסמית'ס?". "את מי?!?, וואללה, לא". האב חוזר. אני מפציר בו לשבת עם הנוער להשלמת חומר. "טוב, לא משנה, ממילא זה סולד אאוט" מסיים הבן הצעיר את השיחה בטון מבולבל משהו. מחשבה: אולי ההורים שגדלו על הסמית'ס עוד לא התחילו להביא את צאצאיהם להופעות. אבל למי שגדל על סנטנה בזמן אמת, יש אולי אפילו נכדים שכבר מנסים לנגן ריפים שלו על הגיטרה הראשונה שסבא קנה להם. ווייס מדבר לקהל. מקדיש את ההופעה לאמרגן הרוק היהודי האגדי ביל גרהאם, שעזר לו להביא את סנטנה לכאן לפני 29 שנים.

האמת היא שההופעה ההיא ב-1987 לא ממש זכורה לטובה בקרב מי שהיו שם. יותר מדי ניסויי פיוז'ן ושירים מהאלבומים החלשים מהאייטיז ופחות מדי להיטים, שהקהל הישראלי שיווע אליהם. מי ידע אז שבסוף שנות ה-90' יעשה סנטנה קאמבק מבריק ויהפוך שוב למוסיקאי רלוונטי ומגה-מצליח, עם מוסיקה שחוצה גילים, ז'אנרים והעדפות מוסיקליות ועם חיבורים מפתיעים לבלוז, היפ הופ, אר אנ' בי וסול אמריקאי עכשווי. ואמש בפארק הירקון, סנטנה ירה מכל התותחים: מהפתיחה של Soul Sacrifice הקלאסי, על רקע קטעי וידיאו מההופעה המכוננת בוודסטוק, דרך גרסאות מעולות של Black Magic Woman, Oye Como Va, Europa, Jingo, Evil Ways הוותיקים ולצידם את Maria Maria  ו- Smooth, צמד להיטי הקאמבק הפופיים שלו וגם אינספור מחוות מוסיקליות, מפורשות ומרומזות, שנשזרו בקטעי הסולו שלו ושל הנגנים האחרים. בין היתר קיבלו שם כבוד Right On של מרווין גיי, Summertime  של גרשווין ו-A Love Supreme של קולטריין, Another Star של סטיבי ו-The Way You Make Me Feel של מייקל  וגם שירים של הנדריקס, הביטלס, בוב מארלי (שסנטנה הוא מעריץ וותיק שלו) והראפר מוס דף, קיבלו איזכורים. ואיך אפשר בלי המאסט של "הבה נגילה", שהופיע פעמיים במקומות שונים במהלך ההופעה.

חמוש בסוללת מלווים מהודקת ומקצוענית, בכיכובם של הבסיסט בני ריטוולד (שמנגן עם סנטנה מ-1990 וניגן גם עם מיילס דייויס וג'ון לי הוקר) וסינדי בלאקמן, מתופפת ג'אז ורוק אדירה שלה הוא נשוי, נתן סנטנה לקהל מנה גדושה של פ'אנק ורוק לטיני מתובל ביד רחבה בסולואים שהוכיחו שהיד שלו על הגיטרה לא רק נשארה יציבה, אלא אפילה למדה כמה טריקים חדשים בשנים האחרונות. רק קטעי הסולו הארוכים בהם כל חבר להקה ביצע קטע מוסיקלי אהוב – גיטריסט הליווי טומי אנתוני בחר את "רוקסן" של פוליס – נראו קצת כמו קראוד-פליזינג לא מחוייב המציאות.

אבל, פיינשמקריות בצד, הקהל הישראלי קיבל בדיוק את מה שקיווה לו: שעתיים ורבע של כיף טהור, מקפיץ ומבוצע היטב, בניצוחה של אגדת רוק שהצליחה לנער מעליה את הבוץ הסמיך של וודסטוק ולהמציא את עצמה מחדש פעם אחר פעם, תוך שמירה על חיוניות מוסיקלית, על אינטגריטי אמנותי ובעיקר על אותו מגע ייחודי במיתרים שאף אחד לא יכול לחקות ושנשאר רענן ומרגש, גם אם קרלוס סנטנה כבר חגג 69 קייצים וגם אם חלפו 50 שנה מאז שאמרגן יהודי אחד, ביל גראהם, נתן לו צ'אנס ראשון על במת ה-Fillmore West בסן פרנסיסקו.

ג'וסי

Joss Stone בהופעה ב"בארבי", תל אביב, 25 ביולי 2016 (התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

 

קשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שאמן זוכה גראמי הופיע בבארבי. אבל ג'וס סטון היא לא רק מגנט פרסים ושבחים מהלך, היא מה שנקרא Total Package. צעירה, אנרגטית, יפהפיה, ובעיקר: שרה נפלא ושולטת בבמה ובקהל במקצוענות מהולה בהתלהבות ובישירות אותנטית. ואמש, במשך שעה וארבעים וחמש דקות מהנות, הקהל שמילא את הבארבי אכל בתיאבון את כל מה שסטון הגישה לו, ורק רצה עוד ועוד. התבשיל שרקחה סטון אמש היה מורכב ורב שכבות: שירים מקוריים שחבים הרבה למסורת של מוטאון והסול הקלאסי, תיבול של דאב ורגאיי (עם קריצה לבארינגטון לוי), בלוז אקוסטי וחשמלי, קאברים שנבחרו בקפידה, שתיים-שלוש בלדות והרבה גרוב, שסיפקו ארבעת נגני הליווי המעולים ושתי זמרות חיזוק משובחות. חלק מהקסם של סטון נעוץ בעובדה שלמרות שהיא אחת המוסיקאיות העשירות ביותר באי הבריטי, עם קריירת מוסיקה ומשחק שהתחילה בהצלחה אדירה כבר באמצע שנות העשרה שלה ועם אלבומי מולטי-פלטינה סופר-מצליחים, כשהיא משוחחת עם הצופים, ספק נרגשת, ספק שיכורה, היא נשארת נגישה וטבעית, מלאת הומור עצמי ורצון לספק את הקהל הישראלי, אבל מבלי להתחנף אליו.

כל "תודה" ו"לחיים" שסטון פיזרה מדי פעם זכו לתשואות רמות, אבל לא הרגישו כמו גימיקים זולים. סטון יודעת לאלתר כשצריך, לקחת מתנות מהמעריצים במהלך שיר, להודות בטעויות קטנות שקורות על הבמה ואפילו לקבל – ולבצע ספונטנית – בקשות מהקהל. לא דבר טריוויאלי כשמדובר באמן מסדר הגודל שלה. האנרגיות השובביות שלה עברו היטב מהבמה אל הקהל, שהחזיר לה אהבה במסירות, קהל שכלל יותר בנות מבנים ופלח לא קטן של אנגלים, או לפחות של דוברי אנגלית. ולמרות שהתברכה בקול אדיר, סטון לא לוחצת על הדוושה כשלא צריך ו-תודה לאל- לא מרגישה צורך להוכיח בכל שנייה מההופעה את המנעד או העוצמה של מיתרי הקול שלה, או לבצע סלסולים מיותרים ותרגילי אקרובטיקה ווקאלית רק בשביל הרושם. היא לא אדל, לא מריה קארי ולא ביונסה, אלא מזכירה דווקא ווקליסטיות מהעבר הרחוק יותר, דוגמת צ'אקה קאן, אטה ג'יימס ודאסטי ספרינגפילד (שהביצוע ל-Son Of A Preacher Man שלה היה אחד משיאי הערב).

למרות ההשפעה המכרעת של ענקיות סול ופ'אנק אמריקאיות משנות השישים או השבעים, סטון ממשיכה גם את הסטייל האלגנטי יותר של מבצעות בריטיות כמו מישה פאריס, הת'ר סמול  מ"אם פיפל"  או קארון ווילר מ"סול טו סול". וכשהיא משוחחת עם הקהל לאחר עוד ביצוע מלא נשמה ופאתוס, היא שוב חוזרת להיות הנערה הביישנית, המצחקקת ושובת הלב שגדלה בכפר קטן בדרום מערב אנגליה, ולרגע גורמת לך לשכוח שהיא אחת הזמרות המצליחות ביותר של העשור האחרון, עם רזומה של שיתופי פעולה שכוללים, בין השאר, את מיק ג'אגר, ג'יימס בראון, רוד סטיוארט, רובי וויליאמס, לורן היל, דמיאן מארלי, דונה סאמר, סנטנה ורבים אחרים. אמש בבארבי, הוכיחה הנערה הזו, רק בת 29 אבל עם 13 שנות קריירה מאחוריה, שהיא לא חייבת שום משתפי פעולה כדי להעניק לקהל מופע מלהיב של סול מזוקק, אינטיליגנטי ומבוצע היטב, עם אחד מהקולות הטובים ביותר שיצאו מהאי הבריטי במילניום הנוכחי.

עשן על הסופרלנד – דיפ פרפל בראשל"צ 22.5.16

Deep Purple הופיעו השבוע בלייב פארק ראשון לציון. כתבתי על ההופעה לעכבר העיר.

(צילום: איציק בירן)

אני זוכר את הקאמבק הגדול של דיפ פרפל, בסוף שנת 84 ולתוך 85. היה להם אלבום חדש, שנקרא Perfect Strangers, שאיחד, לראשונה אחרי 11 שנים, את הליינאפ המוכר והמצליח שלהם. בקיצור, את ההרכב שניגן את Smoke on the water, Black night, Child in time, Speed king  ויתר השלאגרים  מתקופת הזוהר. כבר אז, כשמדונה, פול יאנג וסינדי לאופר היו השמות החמים בסביבה, הם נראו יותר כפריט מיתולוגי מן העבר הרחוק מאשר יחידת רוק אקטיבית ומתפקדת. ברם, הנה אנחנו ב-2016 ודיפ פרפל שוב מופיעים בישראל, כדבר שבשגרה. והנה, האנשים שהיו תלויים לנו כפוסטרים על הקירות, כאן על הבמה בראשון לציון. עם כרס קטנה פה, קרחת קטנה שם, שיער מלבין וקמטים שנראים היטב על מסכי הענק עתירי הרזולוציה. מה שמעלה את המחשבה: כשבאים לראות הופעה של דיפ פרפל היום, מה בעצם באים לראות? הרי רק המתופף איאן פייס נשאר מההרכב המקורי. הרי רובנו לא ממש שמענו אלבום חדש של דיפ פרפל מהתחלה ועד הסוף בשנים האחרונות. הרי המוסיקה שלהם רחוקה שנות אור מכל מה שמושמע כיום ברדיו או זוכה לזיליוני צפיות ביו טיוב. אז זהו: מדובר בסוג ההופעות שבהן הקהל בא לראות בעיקר את עצמו, או יותר נכון: השתקפות של עצמו הצעיר. לעשות בדיקה של עצמך אל מול מה שהיית, מול החוויות שחווית בנקודה מסויימת בזמן. מה קרה מאז. כמה השתניתי? כמה הלהקה השתנתה? כמה מהחברים האבודים שלי מלפני עשורים נמצאים גם הם כאן? מול כל האנשים האלה, ניצבים ארבעה בריטים ואמריקאי אחד, הצעיר מביניהם הוא ילדון בן 62, ואלה מנסים לגרום לקהל להיאחז לשעה וחצי במשהו שלא יחזור, באלמנט חמקמק של נוסטלגיית נעורים חד-פעמית, שניתן לחוות אותה מחדש, כנראה, רק דרך שיר טוב של דיפ פרפל. אם לשפוט לפי כמות ותדירות הביקורים שלהם בישראל, הרי שכבר מזמן היה צריכים היו להיות מוענקים להם דרכון תכלכל עם סמל המנורה, מפתח לאמפי קיסריה ותלושי קניה לחנויות בנמל תל אביב. כי דיפ פרפל, בקרב פלח קהל מסויים, היא אחת הלהקות הפופולריות ביותר בישראל, בכל זמן, מכל ז'אנר. אז מה אם ההיפסטרים המתוחכמים וקובעי הטעם הנחשבים והאנינים לא אהבו אותם אף פעם? אז מה אם רק לפני חודש וחצי הואיל היכל התהילה של הרוקנרול לצרף אותם לשורותיו, כשלהקות שהוקמו הרבה אחריהם כבר נמצאות שם שנים ארוכות.

(צילום: איציק בירן)

פרפל, בישראל, היא "להקת פסקול", כלומר להקה שייצרה מוסיקה שלצליליה דור שלם התבגר, עשה שיעורים, התגייס, השתחרר, התאהב, גילה את רזי הסקס, התחתן, התגרש והתברגן וניגן עם החברים מהעבודה בג'אמים מאולתרים במרפסת. והאהבה ללא תנאי הזו, היא שמביאה אותם שוב ושוב אל חופינו. בהופעה אמש התבהרו שתי עובדות: קודם כל שפרפל, מבחינת נגינה ופרפורמנס, היא מכונת מוסיקה מהודקת, מיומנת ואנרגטית ושנית: שאיאן גילאן כבר לא מצליח להתקרב, אפילו במעט, לשיאים הקוליים שלו משנות ה-70'. כן, הישמרו לכם, כוכבי רוק שבונים קריירה על שירה בקול גבוה: יבוא יום ותידרשו לשחזר, אחרי גיל 70 ואחרי 45 שנים על במות, את אותו קול שהיה לכם בגיל 25. ואז זה יהיה קשה. ראה רוברט פלאנט ואוזי אוסבורן ואיתם גם גילאן, שניסה ככל יכולתו ובאופן אצילי ביותר, להסוות את מגבלותיו הווקאליות המובנות לאורך כל ההופעה. מה שטוב אצל גילאן זה שהוא לא לוקח את עצמו מאוד ברצינות ולא נגרר לפוזות של רוק סטאר פומפוזי. חמוש בטי שרט, שרוואל, תספורת קצרה והומור בריטי דק, הוא נראה יותר כמו תייר אנגלי שיצא הרגע מחושה בסיני מאשר מחבר מרכזי באחת מלהקות הרוק החשובות והפופולריות בהיסטוריה. מה טוב שחלק מהבעיה נפתרה באמצעות תכנון אסטרטגי של ההופעה, כאשר קטעי סולו ארוכים איפשרו לגילאן לפוש קמעא ולחזור שוב רענן לבמה. אבל פרט לעניין הקולי של גילאן (ולדמיון החזותי המשעשע שלו לשחקן עודד תאומי), פרפל נתנו שואו מהודק, שהחסיר אמנם את להיטי תקופת הזוהר האחרת של ההרכב (שבה דייויד קוברדייל היה הסולן), אבל פיצו במידת מה עם ביצוע ל-  Hush הוותיק, הסינגל הראשון ששוחרר תחת השם דיפ פרפל, לפני שכותב שורות אלה אפילו הגיח לאוויר העולם. הקהל, ששליש ממנו ישב בכיסאות, צפה בהופעה בהתלהבות אבל בלי הפגנת היסטריה או התרגשות יוצאת דופן. הוא פירגן במקומות הנכונים בסולואים, שר כשגילן או הגיטריסט סטיב מורס סימנו לו והרים טלפונים באוויר כשהריף הנצחי ההוא, אתם יודעים איזה, התחיל להתנגן. הלהקה מצידה, ניסתה לא להציק יותר מדי עם שירים מהאלבומים האחרונים ונצמדה, לאורך רוב ההופעה, לסטליסט המוכח והיעיל, כולל מפוחית הבלוז של Lazy, סולו התופים של The Mule והליינים המקבילים אורגן-גיטרה-קול של Highway Star, שפתח את ההופעה. אפילו ה"הבה נגילה" שדון איירי, הקלידן, הכניס לסגמנט הסולו שלו, לא ממש הקפיץ את הקהל באוויר. יש מצב שהם כבר עשו את התרגיל הזה בהופעה קודמת בישראל? בכל מקרה, על פי החיוכים ביציאה, נראה שהקהל יצא מרוצה מהעיסקה הזאת, שלא כללה שום הפתעות שלא צויינו בחוזה הבלתי כתוב בינו ובין הלהקה. המוצרים סופקו באיכות משביעת רצון, בלי הפתעות ענקיות מחד ובלי נפילות מיותרות מאידך. וגם העובדה שגילאן, גלובר, פייס, מורס ואיירי עדיין משדרים הנאה ממה שהם עושים היא לא דבר של מה בכך, בהתחשב בהיסטוריה הארוכה, המפותלת והמאתגרת של דיפ פרפל. בנוסף, בגיל הזה, אם לשפוט לפי הגיל הממוצע של הקהל, הפתעות זה לא דבר כל כך חיובי בשלב הזה של החיים. כן, לראות את דיפ פרפל בהופעה ב-2016 זה קצת כמו לראות את סבא שלך מכין לעצמו ארוחת בוקר. אתה יודע שכבר לא יהיה לזה את הטעם שהיה לפני שנים, אבל לפחות אתה שמח שהוא עוד מסוגל לעשות את זה בעצמו ובלי פדיחות. ורק עצם העובדה שהחברים ממשיכים לעשות את הסוג הזה של הרוק שרק הם יודעים לעשות, מהתקופה שגולדה מאיר היתה ראש ממשלת ישראל, ריצ'רד ניקסון כיהן נשיא ארצות הברית ופלה הבקיע שערים במונדיאל – אפילו רק על זה מגיע להם מקום של כבוד בהיכל התהילה של הרוק.

אבנים מתגלגלות לקובה – מתנה לקוראי הבלוג

לפני כשבוע הופיעו הרולינג סטונס בקונצרט היסטורי בקובה. רוצים הקלטה של ההופעה? לחצו פה והורידו. ההופעה שמועלית לכאן לא יצאה בפורמט רשמי ונמצאת כאן לזמן מוגבל, לצורך התרשמות בלבד. הקוראים מוזמנים לרכוש את המוצרים הרשמיים של הרולינג סטונס בחנויות המורשות. תיהנו!

The Rolling Stones, Ciudad Deportivo De La Habana, March 25, 2016

01 – Intro
02 – Jumping Jack Flash
03 – It’s Only Rock ‘n Roll
04 – Tumbling Dice
05 – Out Of Control
06 – All Down The Line
07 – Angie
08 – Paint It Black
09 – Honky Tonk Women
10 – Band introductions
11 – You Got The Silver
12 – Before They Make Me Run
13 – Midnight Rambler
14 – Miss You
15 – Gimme Shelter
16 – Start Me Up
17 – Sympathy For The Devil
18 – Brown Sugar
19 – You Can’t Always Get What You Want
20 – Satisfaction

קניה ווסט בישראל / ביקורת הופעה

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

סיפור הקריירה של קניה ווסט הוא אחד מהמיוחדים שנרשמו בספרי ההיסטוריה של ההיפ הופ, ז'אנר שלא חסרים בו סיפורים שכאלה. חלקו הראשון של הסיפור מתאר מפיק היפ הופ מקומי, בן למשפחה ממעמד בינוני, שיוצר טרקים לאמני אנדרגראונד בשיקגו, שעדיין אינה מוכרת כעיר "היפ הופית" במיוחד, בחור שאף לייבל לא ממש מוכן להמר עליו כראפר, שממשיך בעקשנות לטפס במעלה שרשרת המזון של הז'אנר ולבסוף הופך, בזכות נחישות אין קץ, טונות של אמונה עצמית וכישרון ייחודי, לאחת הדמויות המזוהות ביותר בעולם המוזיקה הפופולרית. בחלקו השני של הסיפור, שעדיין נכתב בעוד אנו מדברים, הבחור המדובר מתיך את ההיפ הופ במומחיות לתוך סגנונות אחרים, מטמיע אותו בתרבות הפופולרית עד כדי התמוססות מוחלטת ויוצר קטלוג אמנותי חוצה קהלים, מגזרים ומגדרים.

צילום: דר זיכרמן

קניה ווסט לא רצה אף פעם להיות "רק" מפיק, "רק" ראפר, או אפילו "רק" סלבריטי. ווסט שואף להיות מגה-רוק-סטאר, אייקון תרבות גלובלי, מוביל טרנדים אינטרגלקטי ולאחרונה – אפילו מועמד מטעם עצמו להנהיג את המעצמה הגדולה בעולם. ככה זה, כשהקולגה הכי ידוע שלך מכנה את עצמו "ג'ייהובה", כשמו של אלוהים, לך נשאר רק "ייזי", בעקבות ישו. אחח, איפה הימים שלראפר היה מספיק לקרוא לעצמו "ביג", "לארג'", "פרינס", "קינג" או "לורד". היום, פחות מהמשיח עצמו כבר לא עושה כותרות.

אם את רוב כוכבי הרוק שמגיעים לאלה החופים אנחנו מקבלים הרבה לאחר תאריך התפוגה האמנותי שלהם, הרי שקניה ווסט הגיע לפה בשיא תהילתו והשפעתו וברגע מכונן בקריירה שלו, שידעה לא מעט כאלה. כמו כל כוכב רוק גדול הראוי לשמו, גם כאן, כדי ליהנות מהשואו צריך לדעת לקבל את כל החבילה: איחור ג'ים מוריסוני של כשעה ועשרים אחרי זמן תחילת ההופעה שפורסם, קיצורי ועיוותי שירים נוסח דילן, מחוות תיאטרליות מבית מדרשו של ג'יימס בראון, שירים הכוללים סתירות פנימיות, לעתים אפילו בתוך אותה שורה, באופן שהיה מגחיך לגמרי כל אמן אחר ומעל לכל – אגו ענק, שמשאיר בצל, פשוטו כמשמעו, את המלווים (די ג'יי, זמר) שנמצאים מחוץ לאור הזרקורים למשך כל ההופעה ואפילו לא מוצגים בשמם במהלכה. קניה ווסט כפרפורמר פשוט לא משאיר מקום לאף אחד. ככה זה כשסר פול מקארטני נמצא בחיוג המהיר בטלפון שלך, כשאתה יכול לזמן את אלטון ג'ון לתת כמה אקורדים באיזה שיר, או לבקש מג'יימי פוקס שיחקה את ריי צ'רלס בשביל להיט אחר.

התכונה שמצילה את ווסט בכל פעם מחדש, וזו שהודגמה יפה אמש באיצטדיון רמת גן, היא המוזיקה. "אני מדבר הרבה שיט, אתם יודעים", הוא אמר לקהל, "אבל, בניגוד לאחרים, אני גם מגבה את זה עם קבלות". ואילו קבלות: שעה וארבעים שכוללות לקט בלתי נתפס של להיטים מהגדולים ביותר של העשור האחרון, מהענקיים של המוזיקה השחורה המודרנית, שעשרות אלפי הצופים יודעים כמעט כל מילה מהם בעל פה. שירי סולו, שירים מהפרוייקט המשותף עם ג'יי זי, טרקים שהוקלטו עם מגוון מרהיב של אמנים, מריהאנה ועד בון איבר. עם מוח יצירתי קודח וחופש אמנותי שמאפשר לו לדגום גם קלאסיקה מורבידית מסוף שנות ה-30' ("Strange Fruit"), גם את הרוק המתקדם של קינג קרימזון מסוף הסיקסטיז, גם את הסול של קרטיס מייפילד וגם את הטכנו-דיסקו-אלקטרו של דאפט פאנק לכדי שורת להיטים מסיבית, אותה הוא פרש לאורך וואן מאן שואו חסר נשימה. הרבה מוזיקה ומעט דיבורים היו במופע הזה, שכלל כמעט את כל מה שמעריץ ממוצע יכול לצפות לו: ההתחלה, עם "Stronger" ו-"Power", ההמשך עם "Can't Tell Me Nothin'" וגם "Clique" , "Heartless" ו-""Love Lockdown" – "Diamonds", "Touch The Sky"  ו-"Gold Digger", בקיצור, אתם קולטים את הווייב. לכמה דקות באמצע, ווסט משתעשע בסמפלר ה-MPC, מכשיר אייקוני של מפיקי היפ הופ קלאסי מהניינטיז, מה שמחזיר אותו לזמן קצר לשורשים, אבל מהר מאוד הוא חוזר לשחרר את רסן האוטו-טיון, ומזכיר לכולם באיזו מאה אנחנו חיים ומי הפך את האפקט האולפני המאוס הזה לכלי שרת לאמירה אמנותית משמעותית.

מצעד השלאגרים נמשך ונמשך: "Flashing Lights", "Run This Town" ובסוף, אחרי ריצה מזורזת על עוד כמה להיטים גדולים, מגיע "Lost In The World" וחותם את ההופעה שהיתה גם מרשימה וגם קצת מוזרה וגם מהנה וגם בלתי צפויה – בדיוק כמו גוף היצירה של קניה ווסט, שעד כה מספק לנו הרבה דברים לשמוע, הרבה דברים לכתוב עליהם והרבה ספקולציות לעתיד. ממש כמו דילן ב-65', בואי ב-77' או מרווין גיי ב-71'. אל תצחקו – עם כל כך הרבה אגו, אמביציה וכישרון, קניה ווסט עוד עשוי להיכנס לפנתיאון הזה מהדלת הראשית. בינתיים, גם מי שלא בוחן את הקריירה של ווסט בפרספקטיבה היסטורית, יכול היה ליהנות ממאה דקות של מוזיקה שאפתנית, מקפיצה ועשוייה היטב, שמזגזגת בין מסחריות בלתי מתנצלת ואוונגרד נסיוני חוצה ז'אנרים, מוזיקה שמצליחה גם להזיז באינטנסיביות את האגן וגם להפעיל את התאים האפורים. בינינו – כמה אמנים כאלה כבר זכינו לראות בשנים האחרונות, בישראל או מחוצה לה.

קניה ווסט, איצטדיון רמת גן, 30.9.2015

רפובליקת בנות

OneRepublic בפארק הירקון, 28.5.2015. פורסם גם בעכבר העיר.

ארבע בנות הולכות מאחורי המבקר, על הדשא רחב הידיים שמוביל אל מעלה הגבעה למתחם ההופעות של פארק הירקון. לפי הקול, אוצר המילים וטון הדיבור הן בנות משהו כמו 14, אולי 16. "אתם יודעות שפעם פעם, בנות היו מראות את הציצי בהופעות? כשהם היו מתלהבות בקהל. ולפעמים הזמרים היו חותמים להם על הציצי?" אומרת האחת והשאר עונות לה "יאללה, לא מאמינות, מאיפה הבאת את זה?!" ומצחקקות בקול גדול. כן, עברו הימים של צרחות משולחות רסן, של נסיעות בטרמפים, של סיגריות גנובות בשירותים או רחמנא ליצלן, איזה ג'וינט או בקבוק מוברח מלא וודקה תפוזים בקצה הדשא. הנוער של היום מתוקתק, מסודר, מגיע במונית או בג'יפ של אמא, מתלהב, אבל לא עושה יותר מדי בלגן, בכל מקרה לא משהו שצריך להעסיק את המאבטחים המשועממים שמסתובבים במתחם די חסרי מעש. וחוץ מזה, כולם עסוקים, כלומר, עסוקות, בטלפון הסלולרי שלהן ובמגוון הפונקציות הגלומות בו: מצלמות פנורמה של הבמה, תופסות סלפי על רקע הקהל, מקליטות הודעות, שולחות בווטסאפ, מעדכנות בפייס או סתם בוהות במכשיר בציפייה לבאות. בכל מקרה, הערב זה הערב של הבנות, שמהוות לפחות 80 אחוזים מ-20,000 מבאי ההופעה. אם אפשר להגדיר אותן בהכללה, אלה הבנות הטיפ-טיפה יותר מתוחכמות של השכבה, אבל לא יותר מדי. יעני, כבר מזמן לא בוואן דירקשן אבל עדיין לא בממפורד אנד סאנס כזה. והמילים הפשוטות-אבל-נשמעות-חכמות של וואן ריפבליק מספיקות כדי למצב אותן ככאלה שמבינות עניין, שיודעות מה איכותי. יש מצב שהן בדרך הנכונה לאהוב מוסיקה טובה, בהמשך, אי שם במורד הדרך. "ממש גן עדן לבנים כאן" מצהיר מישהו לידי וחבר עונה לו: "כן, אבל תראה איזה בנים חננות באו לפה". לגיל הצעיר של רוב הקהל יש לפחות יתרון אחד ניכר: התור לרכישת בירה קצר באופן מחמם לב. הבחורה מההפקה מספרת שחברי הלהקה נמצאים פה כבר מיום שבת ורק היום, כמה שעות לפני ההופעה, הגיעו בכלל לתל אביב. הנטיות הקתוליות של הסולן הביאו אותו לכל המקומות הקדושים, כולל הכנרת וים המלח. וכשהראל סקעת עולה לחמם את העניינים, עם לוק של "הרגע חזרתי מהמכון וככה זרקתי עלי את הטי שירט הראשון שמצאתי", מצהירה הכתבת של פנאי פלוס שהיא מרגישה מה זה מבוגרת לעומת כל הבנות שמסביב. נו טוב, היא מגלה לי שהיא כבר ממש בואכה גיל הזהב, כבר מגרדת את ה-25. וואו. אולי נספר לה רשמים מההופעה של ג'טרו טאל בפארק ב-1986 עם ג'ון מרטין בתור חימום? אולי עדיף שלא. הערב לא עוסקים בפרהיסטוריה אלא בכאן ובעכשיו. ובכאן ובעכשיו סקעת עושה עבודה יפה ומקצועית, אבל לא מקצועית עד כדי חלקלקות, והקהל שר איתו ומקבל אותו בחום ונראה שזו היתה בחירה נכונה מצד המפיקים לאייש איתו את עמדת מופע החימום. בינתיים, בהפסקה, הרמקולים משמיעים את האלבום הלבן של הביטלס. שזה משהו שיצא עוד לפני שחלק מההורים של הבנות בקהל היו בחיים. בקהל, בנות עם חולצות של הראמונס, של מטאליקה, של הביטלס. של הסטונס. מה זה חשוב. הכל מותגים. הכל אותו דבר. הכל הולך.

והנה, בתשע, עולים החברים ועל ההתחלה מפציצים עם המנון האיצטדיונים הראשון מני המון שהולכים לבוא אחריו. עיתונאי מקוסטה ריקה שואל אותי באנגלית: "תגיד, איך היית מגדיר את הסגנון שלהם? כי קראתי בפרסומים שזה אינדי-רוק" וואו, שאלה טובה. נמשיך לתהות עליה בהמשך הערב. בינתיים, הם נשמעים כמו שילוב בין הסאונד של יו טו, בלדות בומבסטיות נוסח קולדפליי, פופ-פולק עשוי היטב מבית מדרשו של ג'יימס בלאנט, כל מיני להקות ניינטיז אלטרנטיביות-לייט שהיינו רואים ב"120 דקות" והגשה קולית שמזכירה את אדם לוין ממארון פייב, עוד להקה שהבנות בקהל היו רוצות לראות בארץ (אני יודע, הקוסטהריקאי עשה משאל דשא קצר וחלק עמי את תוצאותיו) ברם, ככל שההופעה מתקדמת מתברר שלוואן ריפבליק יש כמה דברים שעובדים לטובתם. דבר ראשון: החבר'ה יודעים לנגן, לא יעזור כלום. הם נשמעים כמו להקה אמיתית ולא כמו איזה מוצר מפוברק שהורכב באופן מלאכותי. כל חבר מנגן על כמה כלים, שזה יפה, ותוספות כמו צ'לו, ויולה, ויבראפון, כלי הקשה וגיטרה קלאסית משדרגות את העיבודים ומוסיםות עוד מימד לשירים. הזמר, ריאןן, קלטתי שקוראים לו, יודע לשיר, יודע להופיע, יודע להחזיק קהל ועם זאת לא יוצא משתחצן או פוזאי. בכלל, יש משהו נעים ונגיש בהרכב הזה, אולי זה אופי או האנרגיה הבינאישית, אולי פחות מדי שנים בין גלגלי השואו ביז השוחקים, אבל בכל מקרה  אפשר לקנות את ההתרגשות שלהם מהקהל הישראלי החם והאוהב. הוידאו ארט היפה והירידות לתוך הקהל מספקות את רוב העניין הויזואלי והחברים לבושים כולם בג'ינס וטי שירט שחורה, כך שתחושה של אותנטיות בלתי מתיימרת זורמת מהבמה אל הקהל, שמצידו מחזיר בפרגון ובשירה אדירה לאורך כל השירים כמעט. באמצע ההופעה הלהקה עוברת אל פודיום קטן בצד הבמה וחלק אקוסטי ויפה מתחיל, כשכל הנגנים קרובים זה אל זה, מה שיוצר אינטימיות ומאזן את המנוני האיצטדיונים הגרנדיוזיים שפתחו את ההופעה. נייס טאצ', חברים. בכלל, החלק השני של ההופעה משוחרר יותר, עם קטע סולו פלמנקו של אחד הגיטריסטים, שמקדים את הלהיט המגה-אינטר-גלאקטי "קאונטינג סטארס", עם קאבר חביב ל-What a wonderful world  ועם קריצה לווייט סטרייפס בהדרן. אחרי שעה וחצי של מוסיקה, הפעלות קהל, הרמות טלפונים באוויר וכל הלהיטים שאפשר לסחוט משלושה אלבומים, השואו של וואן ריפבליק מסתיים, עם שלוש הבטחות של הסולן לקהל האקסטטי: לחזור שוב להופיע בישראל, לחזור עם מוסיקה חדשה ואלבום חדש – וגם להוריד כמה קילו עד לפעם הבאה. שאפו – מודעות והומור עצמי תמיד מוסיפים נקודות. האורות כבים. הלהקה מרוצה, הקהל מרוצה, מישהי צועקת לחברותיה ביציאה "וואי, איך בא לי עוד פעם!" וזה בעצם כל הסיפור. 20,000 בני נוער מתפזרים באופן מסודר, רובם עם העיניים כבר בסרטונים שצולמו לפני כמה דקות, משגרים את הדימויים המשוכפלים הזהים אל העולם ועושים את דרכם חזרה לג'יפ של אמא או למונית שאבא נתן להם כסף בשבילה, אולי בלי חתימה על הציצי כמו פעם, אבל לפחות עם קצת שמחה פופית בלב, ובימים טרופים אלה, גם זה משהו.