Tag Archive | Concert

אבנים מתגלגלות לקובה – מתנה לקוראי הבלוג

לפני כשבוע הופיעו הרולינג סטונס בקונצרט היסטורי בקובה. רוצים הקלטה של ההופעה? לחצו פה והורידו. ההופעה שמועלית לכאן לא יצאה בפורמט רשמי ונמצאת כאן לזמן מוגבל, לצורך התרשמות בלבד. הקוראים מוזמנים לרכוש את המוצרים הרשמיים של הרולינג סטונס בחנויות המורשות. תיהנו!

27STONES-master675

The Rolling Stones, Ciudad Deportivo De La Habana, March 25, 2016

01 – Intro
02 – Jumping Jack Flash
03 – It’s Only Rock ‘n Roll
04 – Tumbling Dice
05 – Out Of Control
06 – All Down The Line
07 – Angie
08 – Paint It Black
09 – Honky Tonk Women
10 – Band introductions
11 – You Got The Silver
12 – Before They Make Me Run
13 – Midnight Rambler
14 – Miss You
15 – Gimme Shelter
16 – Start Me Up
17 – Sympathy For The Devil
18 – Brown Sugar
19 – You Can’t Always Get What You Want
20 – Satisfaction

מודעות פרסומת

קניה ווסט בישראל / ביקורת הופעה

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

סיפור הקריירה של קניה ווסט הוא אחד מהמיוחדים שנרשמו בספרי ההיסטוריה של ההיפ הופ, ז'אנר שלא חסרים בו סיפורים שכאלה. חלקו הראשון של הסיפור מתאר מפיק היפ הופ מקומי, בן למשפחה ממעמד בינוני, שיוצר טרקים לאמני אנדרגראונד בשיקגו, שעדיין אינה מוכרת כעיר "היפ הופית" במיוחד, בחור שאף לייבל לא ממש מוכן להמר עליו כראפר, שממשיך בעקשנות לטפס במעלה שרשרת המזון של הז'אנר ולבסוף הופך, בזכות נחישות אין קץ, טונות של אמונה עצמית וכישרון ייחודי, לאחת הדמויות המזוהות ביותר בעולם המוזיקה הפופולרית. בחלקו השני של הסיפור, שעדיין נכתב בעוד אנו מדברים, הבחור המדובר מתיך את ההיפ הופ במומחיות לתוך סגנונות אחרים, מטמיע אותו בתרבות הפופולרית עד כדי התמוססות מוחלטת ויוצר קטלוג אמנותי חוצה קהלים, מגזרים ומגדרים.

צילום: דר זיכרמן

צילום: דר זיכרמן

קניה ווסט לא רצה אף פעם להיות "רק" מפיק, "רק" ראפר, או אפילו "רק" סלבריטי. ווסט שואף להיות מגה-רוק-סטאר, אייקון תרבות גלובלי, מוביל טרנדים אינטרגלקטי ולאחרונה – אפילו מועמד מטעם עצמו להנהיג את המעצמה הגדולה בעולם. ככה זה, כשהקולגה הכי ידוע שלך מכנה את עצמו "ג'ייהובה", כשמו של אלוהים, לך נשאר רק "ייזי", בעקבות ישו. אחח, איפה הימים שלראפר היה מספיק לקרוא לעצמו "ביג", "לארג'", "פרינס", "קינג" או "לורד". היום, פחות מהמשיח עצמו כבר לא עושה כותרות.

אם את רוב כוכבי הרוק שמגיעים לאלה החופים אנחנו מקבלים הרבה לאחר תאריך התפוגה האמנותי שלהם, הרי שקניה ווסט הגיע לפה בשיא תהילתו והשפעתו וברגע מכונן בקריירה שלו, שידעה לא מעט כאלה. כמו כל כוכב רוק גדול הראוי לשמו, גם כאן, כדי ליהנות מהשואו צריך לדעת לקבל את כל החבילה: איחור ג'ים מוריסוני של כשעה ועשרים אחרי זמן תחילת ההופעה שפורסם, קיצורי ועיוותי שירים נוסח דילן, מחוות תיאטרליות מבית מדרשו של ג'יימס בראון, שירים הכוללים סתירות פנימיות, לעתים אפילו בתוך אותה שורה, באופן שהיה מגחיך לגמרי כל אמן אחר ומעל לכל – אגו ענק, שמשאיר בצל, פשוטו כמשמעו, את המלווים (די ג'יי, זמר) שנמצאים מחוץ לאור הזרקורים למשך כל ההופעה ואפילו לא מוצגים בשמם במהלכה. קניה ווסט כפרפורמר פשוט לא משאיר מקום לאף אחד. ככה זה כשסר פול מקארטני נמצא בחיוג המהיר בטלפון שלך, כשאתה יכול לזמן את אלטון ג'ון לתת כמה אקורדים באיזה שיר, או לבקש מג'יימי פוקס שיחקה את ריי צ'רלס בשביל להיט אחר.

התכונה שמצילה את ווסט בכל פעם מחדש, וזו שהודגמה יפה אמש באיצטדיון רמת גן, היא המוזיקה. "אני מדבר הרבה שיט, אתם יודעים", הוא אמר לקהל, "אבל, בניגוד לאחרים, אני גם מגבה את זה עם קבלות". ואילו קבלות: שעה וארבעים שכוללות לקט בלתי נתפס של להיטים מהגדולים ביותר של העשור האחרון, מהענקיים של המוזיקה השחורה המודרנית, שעשרות אלפי הצופים יודעים כמעט כל מילה מהם בעל פה. שירי סולו, שירים מהפרוייקט המשותף עם ג'יי זי, טרקים שהוקלטו עם מגוון מרהיב של אמנים, מריהאנה ועד בון איבר. עם מוח יצירתי קודח וחופש אמנותי שמאפשר לו לדגום גם קלאסיקה מורבידית מסוף שנות ה-30' ("Strange Fruit"), גם את הרוק המתקדם של קינג קרימזון מסוף הסיקסטיז, גם את הסול של קרטיס מייפילד וגם את הטכנו-דיסקו-אלקטרו של דאפט פאנק לכדי שורת להיטים מסיבית, אותה הוא פרש לאורך וואן מאן שואו חסר נשימה. הרבה מוזיקה ומעט דיבורים היו במופע הזה, שכלל כמעט את כל מה שמעריץ ממוצע יכול לצפות לו: ההתחלה, עם "Stronger" ו-"Power", ההמשך עם "Can't Tell Me Nothin'" וגם "Clique" , "Heartless" ו-""Love Lockdown" – "Diamonds", "Touch The Sky"  ו-"Gold Digger", בקיצור, אתם קולטים את הווייב. לכמה דקות באמצע, ווסט משתעשע בסמפלר ה-MPC, מכשיר אייקוני של מפיקי היפ הופ קלאסי מהניינטיז, מה שמחזיר אותו לזמן קצר לשורשים, אבל מהר מאוד הוא חוזר לשחרר את רסן האוטו-טיון, ומזכיר לכולם באיזו מאה אנחנו חיים ומי הפך את האפקט האולפני המאוס הזה לכלי שרת לאמירה אמנותית משמעותית.

מצעד השלאגרים נמשך ונמשך: "Flashing Lights", "Run This Town" ובסוף, אחרי ריצה מזורזת על עוד כמה להיטים גדולים, מגיע "Lost In The World" וחותם את ההופעה שהיתה גם מרשימה וגם קצת מוזרה וגם מהנה וגם בלתי צפויה – בדיוק כמו גוף היצירה של קניה ווסט, שעד כה מספק לנו הרבה דברים לשמוע, הרבה דברים לכתוב עליהם והרבה ספקולציות לעתיד. ממש כמו דילן ב-65', בואי ב-77' או מרווין גיי ב-71'. אל תצחקו – עם כל כך הרבה אגו, אמביציה וכישרון, קניה ווסט עוד עשוי להיכנס לפנתיאון הזה מהדלת הראשית. בינתיים, גם מי שלא בוחן את הקריירה של ווסט בפרספקטיבה היסטורית, יכול היה ליהנות ממאה דקות של מוזיקה שאפתנית, מקפיצה ועשוייה היטב, שמזגזגת בין מסחריות בלתי מתנצלת ואוונגרד נסיוני חוצה ז'אנרים, מוזיקה שמצליחה גם להזיז באינטנסיביות את האגן וגם להפעיל את התאים האפורים. בינינו – כמה אמנים כאלה כבר זכינו לראות בשנים האחרונות, בישראל או מחוצה לה.

קניה ווסט, איצטדיון רמת גן, 30.9.2015

רפובליקת בנות

OneRepublic בפארק הירקון, 28.5.2015. פורסם גם בעכבר העיר.

11334213_10152990854602956_1963668622555598600_o

ארבע בנות הולכות מאחורי המבקר, על הדשא רחב הידיים שמוביל אל מעלה הגבעה למתחם ההופעות של פארק הירקון. לפי הקול, אוצר המילים וטון הדיבור הן בנות משהו כמו 14, אולי 16. "אתם יודעות שפעם פעם, בנות היו מראות את הציצי בהופעות? כשהם היו מתלהבות בקהל. ולפעמים הזמרים היו חותמים להם על הציצי?" אומרת האחת והשאר עונות לה "יאללה, לא מאמינות, מאיפה הבאת את זה?!" ומצחקקות בקול גדול. כן, עברו הימים של צרחות משולחות רסן, של נסיעות בטרמפים, של סיגריות גנובות בשירותים או רחמנא ליצלן, איזה ג'וינט או בקבוק מוברח מלא וודקה תפוזים בקצה הדשא. הנוער של היום מתוקתק, מסודר, מגיע במונית או בג'יפ של אמא, מתלהב, אבל לא עושה יותר מדי בלגן, בכל מקרה לא משהו שצריך להעסיק את המאבטחים המשועממים שמסתובבים במתחם די חסרי מעש. וחוץ מזה, כולם עסוקים, כלומר, עסוקות, בטלפון הסלולרי שלהן ובמגוון הפונקציות הגלומות בו: מצלמות פנורמה של הבמה, תופסות סלפי על רקע הקהל, מקליטות הודעות, שולחות בווטסאפ, מעדכנות בפייס או סתם בוהות במכשיר בציפייה לבאות. בכל מקרה, הערב זה הערב של הבנות, שמהוות לפחות 80 אחוזים מ-20,000 מבאי ההופעה. אם אפשר להגדיר אותן בהכללה, אלה הבנות הטיפ-טיפה יותר מתוחכמות של השכבה, אבל לא יותר מדי. יעני, כבר מזמן לא בוואן דירקשן אבל עדיין לא בממפורד אנד סאנס כזה. והמילים הפשוטות-אבל-נשמעות-חכמות של וואן ריפבליק מספיקות כדי למצב אותן ככאלה שמבינות עניין, שיודעות מה איכותי. יש מצב שהן בדרך הנכונה לאהוב מוסיקה טובה, בהמשך, אי שם במורד הדרך. "ממש גן עדן לבנים כאן" מצהיר מישהו לידי וחבר עונה לו: "כן, אבל תראה איזה בנים חננות באו לפה". לגיל הצעיר של רוב הקהל יש לפחות יתרון אחד ניכר: התור לרכישת בירה קצר באופן מחמם לב. הבחורה מההפקה מספרת שחברי הלהקה נמצאים פה כבר מיום שבת ורק היום, כמה שעות לפני ההופעה, הגיעו בכלל לתל אביב. הנטיות הקתוליות של הסולן הביאו אותו לכל המקומות הקדושים, כולל הכנרת וים המלח. וכשהראל סקעת עולה לחמם את העניינים, עם לוק של "הרגע חזרתי מהמכון וככה זרקתי עלי את הטי שירט הראשון שמצאתי", מצהירה הכתבת של פנאי פלוס שהיא מרגישה מה זה מבוגרת לעומת כל הבנות שמסביב. נו טוב, היא מגלה לי שהיא כבר ממש בואכה גיל הזהב, כבר מגרדת את ה-25. וואו. אולי נספר לה רשמים מההופעה של ג'טרו טאל בפארק ב-1986 עם ג'ון מרטין בתור חימום? אולי עדיף שלא. הערב לא עוסקים בפרהיסטוריה אלא בכאן ובעכשיו. ובכאן ובעכשיו סקעת עושה עבודה יפה ומקצועית, אבל לא מקצועית עד כדי חלקלקות, והקהל שר איתו ומקבל אותו בחום ונראה שזו היתה בחירה נכונה מצד המפיקים לאייש איתו את עמדת מופע החימום. בינתיים, בהפסקה, הרמקולים משמיעים את האלבום הלבן של הביטלס. שזה משהו שיצא עוד לפני שחלק מההורים של הבנות בקהל היו בחיים. בקהל, בנות עם חולצות של הראמונס, של מטאליקה, של הביטלס. של הסטונס. מה זה חשוב. הכל מותגים. הכל אותו דבר. הכל הולך.

והנה, בתשע, עולים החברים ועל ההתחלה מפציצים עם המנון האיצטדיונים הראשון מני המון שהולכים לבוא אחריו. עיתונאי מקוסטה ריקה שואל אותי באנגלית: "תגיד, איך היית מגדיר את הסגנון שלהם? כי קראתי בפרסומים שזה אינדי-רוק" וואו, שאלה טובה. נמשיך לתהות עליה בהמשך הערב. בינתיים, הם נשמעים כמו שילוב בין הסאונד של יו טו, בלדות בומבסטיות נוסח קולדפליי, פופ-פולק עשוי היטב מבית מדרשו של ג'יימס בלאנט, כל מיני להקות ניינטיז אלטרנטיביות-לייט שהיינו רואים ב"120 דקות" והגשה קולית שמזכירה את אדם לוין ממארון פייב, עוד להקה שהבנות בקהל היו רוצות לראות בארץ (אני יודע, הקוסטהריקאי עשה משאל דשא קצר וחלק עמי את תוצאותיו) ברם, ככל שההופעה מתקדמת מתברר שלוואן ריפבליק יש כמה דברים שעובדים לטובתם. דבר ראשון: החבר'ה יודעים לנגן, לא יעזור כלום. הם נשמעים כמו להקה אמיתית ולא כמו איזה מוצר מפוברק שהורכב באופן מלאכותי. כל חבר מנגן על כמה כלים, שזה יפה, ותוספות כמו צ'לו, ויולה, ויבראפון, כלי הקשה וגיטרה קלאסית משדרגות את העיבודים ומוסיםות עוד מימד לשירים. הזמר, ריאןן, קלטתי שקוראים לו, יודע לשיר, יודע להופיע, יודע להחזיק קהל ועם זאת לא יוצא משתחצן או פוזאי. בכלל, יש משהו נעים ונגיש בהרכב הזה, אולי זה אופי או האנרגיה הבינאישית, אולי פחות מדי שנים בין גלגלי השואו ביז השוחקים, אבל בכל מקרה  אפשר לקנות את ההתרגשות שלהם מהקהל הישראלי החם והאוהב. הוידאו ארט היפה והירידות לתוך הקהל מספקות את רוב העניין הויזואלי והחברים לבושים כולם בג'ינס וטי שירט שחורה, כך שתחושה של אותנטיות בלתי מתיימרת זורמת מהבמה אל הקהל, שמצידו מחזיר בפרגון ובשירה אדירה לאורך כל השירים כמעט. באמצע ההופעה הלהקה עוברת אל פודיום קטן בצד הבמה וחלק אקוסטי ויפה מתחיל, כשכל הנגנים קרובים זה אל זה, מה שיוצר אינטימיות ומאזן את המנוני האיצטדיונים הגרנדיוזיים שפתחו את ההופעה. נייס טאצ', חברים. בכלל, החלק השני של ההופעה משוחרר יותר, עם קטע סולו פלמנקו של אחד הגיטריסטים, שמקדים את הלהיט המגה-אינטר-גלאקטי "קאונטינג סטארס", עם קאבר חביב ל-What a wonderful world  ועם קריצה לווייט סטרייפס בהדרן. אחרי שעה וחצי של מוסיקה, הפעלות קהל, הרמות טלפונים באוויר וכל הלהיטים שאפשר לסחוט משלושה אלבומים, השואו של וואן ריפבליק מסתיים, עם שלוש הבטחות של הסולן לקהל האקסטטי: לחזור שוב להופיע בישראל, לחזור עם מוסיקה חדשה ואלבום חדש – וגם להוריד כמה קילו עד לפעם הבאה. שאפו – מודעות והומור עצמי תמיד מוסיפים נקודות. האורות כבים. הלהקה מרוצה, הקהל מרוצה, מישהי צועקת לחברותיה ביציאה "וואי, איך בא לי עוד פעם!" וזה בעצם כל הסיפור. 20,000 בני נוער מתפזרים באופן מסודר, רובם עם העיניים כבר בסרטונים שצולמו לפני כמה דקות, משגרים את הדימויים המשוכפלים הזהים אל העולם ועושים את דרכם חזרה לג'יפ של אמא או למונית שאבא נתן להם כסף בשבילה, אולי בלי חתימה על הציצי כמו פעם, אבל לפחות עם קצת שמחה פופית בלב, ובימים טרופים אלה, גם זה משהו.

20150528_192050

20 שנה למות קורט קוביין. זכרונות מהופעה של נירוונה.

Nirvana_Smiley

השבוע ימלאו 20 שנה למותו של קורט קוביין. ב'עכבר העיר' הכינו ספיישל לציון התאריך. הם ביקשו שאספר על ההופעה של נירוונה שראיתי ב-1991. הנה מה שכתבתי.

על השבוע הראשון שלי אי פעם באנגליה, ראיתי את נירוונה בהופעה. פסטיבל רדינג, סוף השבוע האחרון של אוגוסט, 1991. שיא תקופת הבאגי, האסיד האוס והאינדי, שדה ענקי, שלושת רבעי שעה נסיעה מלונדון, 80,000 איש, מחנה אוהלים עצום, מדורות בלילה, ים של דוכני בירה ואוכל. קראסטיז: היפים מקצועיים, פאנקיסטים מפחידים, ילדי אינדי ממושקפים ומעודכנים, מסטולים ושיכורים, אוהדי כדורגל רעשניים והמון אנשים נחמדים באו לשלושה ימים של מוסיקה, סיידר, בוץ וכימיקלים. שום דבר שחווית בישראל, לא דייר סטרייטס בבריכת הסולטן ובטח שלא פורינר בפארק הירקון, לא מכין אותך לפסטיבל הגדול הראשון בחייך.

1991Festival Programme

כשמסתכלים, לאחר מעשה, על ליין-אפים של פסטיבלים מהעבר, קשה להבין את שיקולי השיבוץ שנראים משונים בדיעבד, אבל כנראה היו נכונים מאוד לרגע בו נסגרו החוזים עם האמנים: הכוכבים של רדינג 91' היו איגי פופ (ההופעה המרכזית בלילה ראשון),, פייבוריט פסטיבלים וותיק, שבדיוק התקמבק עם האלבום המוצלח Brick By Brick להקת האינדי/באגי האנמית למדי James שהחזיקה, בדיוק באותן 15 דקות של תהילה בלהיט ענק בשם Sit Down שפשוט בנוי לקהל הפסטיבלים (לילה שני) וה-Sisters Of Mercy הגותיים-רוקיים-אלקטרוניים, להקה אהודה מאוד על הבריטים, משום מה (לילה שלישי ואחרון). בין לבין- האלטרנטיבה התחילה להרים ראש: דינוזאור ג'וניור, סוניק יות', טינאייג' פאנקלאב, מרקורי רב, בייבס אין טוילאנד וגם The Fall הוותיקים יחסית (הלהקה החביבה על ג'ון פיל, שהנחה את הפסטיבל) – כל אלה שובצו בליין-אפ. את ההיפ הופ ייצגו דה לה סול וגאנג סטאר, באוהל ההופעות הקטנות הופיעו טאונס ואן זאנדט, אדווין קולינס, אמריקן מיוזיק קלאב, הבלו איירופליינס ועוד מיליון להקות עלומות ובאוהל הקומדיה נתנו בראש נציגי הדור החדש של ההומור הבריטי האלטרנטיבי. שילוב נדיר של הרבה מזל, טיפה קשרים ובעיקר טוב לב ונדיבות מצד בחורה בריטית נחמדה שעבדה בחברת תקליטים גדולה, זכה עבדכם לשהות, תג זיהוי והכל, באוהל האמנים בבק סטייג', תוך לגימת בירה חינמית ונסיונות לזהות האם הבחור עם התספורת המוזרה שם בצד הוא איש חברת הניקיון או שמא הסולן של Carter USM.

Tag Festival 91

נירוונה, להקה אמריקאית קטנה מעיר שאף אחד באמת לא שמע עליה לפני כן, רק עם אלבום אחד – לא מאוד מצליח- מאחוריה, היתה בתחילתו של סיבוב הופעות באירופה. הם שובצו באמצע הרשימה של היום הראשון, לחוצים בין Silverfish ו-Chapterhouse, שתי להקות גיטרות בריטיות שנשכחו מאז. קורט וחבריו עלו בערך בשלוש או ארבע אחרי הצהריים, באור מלא, ונתנו הופעה, שהתחלקה בערך חצי-חצי בין שירים מ-Bleach אלבום הבכורה ושירים חדשים מהאלבום החדש שבדרך. בשיר אחד, Molly's Lips ששייך במקור ללהקת The Vaselines  הסקוטית האהובה על קוביין, אירחה הלהקה את יוג'ין קלי, סולן The Vaselines (שנתיים אחר כך יבצע קוביין שיר נוסף שלהם במסגרת הופעת ה-Unplugged המיתולוגית) אחרי כ- 40 דקות ו- 13 שירים, הטיח קריסט נובוסליק את גיטרת הבס שלו ברצפה וזרק אותה על מערכת התופים של דייב גרוהל וקוביין מצידו, לאחר שיצר פידבק אכזרי וארוך על ידי קירוב גיטרת הפנדר שלו למגברים, קינח בקפיצה הירואית על מערכת התופים (שהונצחה גם בקליפ של השיר Lithium).

 

ההופעה הסתיימה. הפסטיבל המשיך עוד יומיים וחצי. על כך נרחיב אולי בפעם אחרת. בדוכן החולצות, כמה שעות אחר כך, קניתי את הטי-שירט השחור-צהוב של נירוונה, עם הסמיילי והכיתוב הפרובוקטיבי מאחור (ר' תמונה למעלה). כשחזרתי לארץ אחרי שנה, לכל מי ש-Cool כבר היתה אחת כזאת. הסינגל Smells Like Teen Spirit יצא שבועיים אחרי ההופעה ברדינג. אחרי שבועיים נוספים יצא האלבום Nevermind והכל השתנה- בעולם של קוביין, בעולם הרוק, בעולם של כל חובב מוסיקה באשר הוא.

נירוונה חזרה לרדינג בדיוק שנה ויומיים לאחר מכן. הפעם בתור ההד-ליינרית, בהופעה המרכזית שסגרה את הלילה האחרון של הפסטיבל. זו היתה גם ההופעה האחרונה שלהם על אדמת בריטניה. שנתיים לאחר מכן, זה נגמר. כבר לא הייתה נירוונה.

מתופף אסיר תודה

mickey-hart

מיקי הארט היה המתופף (אחד מתוך שניים) של הגרייטפול דד המיתולוגית. כמו לא מעט מתופפי רוק אחרים (סטיוארט קופלנד, מיק פליטווד, ג'ינג'ר בייקר) גם הוא יצא לקריירת סולו שכללה חקר השפעות אפריקאיות ושילוב מקצבים אקזוטיים וכלים עממיים בתוך הקונטקסט הרחב של מוסיקת רוק. ב-22 באוגוסט הוא יופיע בירושלים עם הלהקה שלו. לא מומלץ לצפות לג'אמים בלוזיים-פסיכדליים נוסח להקת האם, אלא לסגנון שנוטה יותר למוסיקת עולם, פופ אתני, דאנס ואמביינט. תחשבו על שילוב בין פול סיימון של Graceland, פיטר גבריאל ויורית'מיקס.

כאן תוכלו להקשיב לקטעים מתוך האלבום החדש של הארט, Superorganism, שיוצא ב-13 באוגוסט.

SUPERORGANISM

 

תמונה אחת שווה: באדי גאי, ישראל, קיץ 1993

Live Guy

באדי גאי הופיע בישראל במסגרת פסטיבל הבלוז בנמל חיפה, קיץ 1993.

 

אלישיה קיז בתל אביב, 4 ביולי 2013

Exclusive photos from Alicia Keys' concert at Nokia Hall in Tel Aviv

July 4th 2013

צילם: קורן קריספיל

לחצו כאן לקריאת ביקורת על ההופעה (עכבר העיר אונליין)

_73R6050 _73R6030 _73R6064 _73R6077 _MG_6646 _73R6029 _73R6013 _73R6010 _73R5988 _73R5973 _73R5966 _73R5952