Tag Archive | Festival

רוקאביב!

ב-17 במאי ייפתח פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי 'דוקאביב', שמציין השנה 20 שנים להיווסדו, עם תוכנית מורחבת, איכותית ומסקרנת במיוחד. כהרגלו הנהדר של הפסטיבל, גם השנה נוכחים בו לא מעט סרטי מוסיקה. הבלוג צפה בהקרנה מוקדמת בשלושה מהם:

"קלייב דייויס פסקול חיינו"  Clive Davis – The Soundtrack of Our Lives

סיפור חייו ופועלו של אחד האנשים שעיצבו את דמותה של מוסיקת הפופ, הרוק והסול של המאה ה-20. דייויס, כיום בן 86, החל את דרכו כנער יהודי מברוקלין שסיים תואר במשפטים והתגלגל לתעשיית המוסיקה כמעט במקרה. מאז, הספיק להיות מנהל חברת התקליטים Columbia, לייסד את הלייבל Arista ולאחר מכן את J Records ובדרך להחתים לראשונה את ג'ניס ג'ופלין, סיימון וגרפונקל, ברוס ספרינגסטין, פטי סמית', בילי ג'ואל, בארי מנילו, אירוסמית' ורבים אחרים,  להחיות את הקריירות של סנטנה, גרייטפול דד, רוד סטיוארט וארית'ה פרנקלין ולנתב את הקריירות של מאות – ואולי אלפי –  אמנים שרובם הפכו לאייקונים מוסיקלים משנות ה-60' ועד לימים אלה. כצפוי, הסרט מלא בפרגונים מהדמויות החשובות ביותר במוסיקה הפופולרית של ששת העשורים האחרונים, מטייקוני מוסיקה דוגמת ברי גורדי, ג'ימי איובין, סיימון קאוול ודייויד גפן, ואמנים מפול סיימון וסטיבן טיילר ועד לשון "פי. דידי / פאף דאדי" קומבס. מומלץ בעיקר לאלה המתעניינים באנקדוטות שמאחורי הקלעים של תעשיית התקליטים האמריקאית ולדרכים היצירתיות, המפותלות ולעתים המפוקפקות, בהם הגיעו הסטארים שכולנו אוהבים למעמדם הרם והנישא.

 

 

"אריק קלפטון – החיים ב-12 תיבות" Eric Clapton – Life in 12 Bars

סרט שממשיך את האוטוביוגרפיה החושפנית שפרסם קלפטון ב-2008 ולא משאיר כמעט שום פריט כביסה מלוכלכת מחייו של קלפטון חבוי בארון. הילדות הטראומטית, המתחים הפנימיים בלהקות המיתולוגיות בהן היה חבר, הסמים, האלכוהול (למילה Bars שבכותרת הסרט באנגלית יש משמעות כפולה, כמובן), ההתאהבות האובססיבית בפאטי בויד, אשתו של חברו הטוב ג'ורג' הריסון (ולימים אשתו – ואז גרושתו – של קלפטון), השנים שבוזבזו על סמים יקרים ואלבומים גרועים, מותו הטרגי של בנו הפעוט והקאמבק המפתיע בעקבות מופע ה"אנפלאגד" באמ.טי.וי, החיפוש המתמיד שלו אחרי האותנטיות הראשונית של של הבלוז השחור, וההגעה אל המנוחה והנחלה המשפחתית והשלווה בשנים האחרונות – על כל אלה מספר קלפטון בכנות, בפתיחות ובאינטימיות, בליווי קטעי ארכיון נדירים ועדויות מרתקות של חברים, קולגות ואושיות מוסיקה, ביניהן גם בי בי קינג, סטיבי ווינווד, ג'יי ג'יי קייל, באדי גאי וג'ורג' הריסון המנוח.

(הסרט ישודר גם ב-Yes דוקו)

 

 

ג'ואן ג'ט – "Bad Reputation"

הסרט מתעד את דרכה הלא קלה של ג'ט, שנולדה בסוף שנות ה-50 כג'ואן מארי לארקין בפרבר של פילדלפיה, אל עבר ביסוס מעמדה כאחת הנשים החשובות ביותר בהיסטוריה של הרוק, שהשפיעה, בדרך זו או אחרת על רוקיסטיות ופאנקיסטיות מכריסי היינד, דרך פי ג'יי הארווי וקורטני לאב ועד למיילי סיירוס (שגם מופיעה בסרט). הסרט, שמסתיים עם טקס קבלתה של ג'ט להיכל התהילה של הרוק בקליבלנד, מציג פורטרט מקיף ומרתק של אמנית בלתי מתפשרת, רוקרית חלוצית בעולם של גברים ומוסיקאית נחושה ושורדת בלתי נלאית, שמחוברת בטבורה לאתוס המכונן של הרוקנרול הבסיסי, המלהיב והאנרגטי, המגובה באג'נדה פמיניסטית פורצת דרך, שחצבה נתיב לכל רוקרית שבאה אחריה.

 

 

מידע נוסף ופרטים על מועדי ההקרנות אפשר למצוא באתר הפסטיבל. צפיה נעימה!

(תודה מיוחדת לצוות דוקאביב, למירה אן ביינרט ולדניאל רוזנקרנץ)

מודעות פרסומת

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

download

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

gdftw

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

the-who-poster

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

Neil-Young-y-Jack-White

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

תמונה אחת שווה: ווילקו במונטנגרו

הנה כמה תמונות מהופעה נפלאה שהבלוג ביקר בה השבוע, של Wilco בפסטיבל SeaRock שהתקיים בעיר הנמל המדהימה Kotor שבמדינת מונטנגרו. צילם: Sergej Zabijako. תודה ל- Ivan Gvido Krivikapic על האירוח.

 

 

 

ג'ניס ג'ופלין: הסרט הדוקומנטרי

השבוע מוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" הסרט Little Girl Blue של הבמאית איימי ברג. הנה מה שכתבתי עליו לעכבר העיר.

 

לפחות מבחינה קולנועית, השנה שחלפה היתה שנה טובה לחברי מועדון ה-27. הסיפור של קורט קוביין הונצח בסרט Montage of Heck, איימי וויינהאוס זכתה למחווה נאותה ב-Amy ועכשיו מגיע תורה של אחת מהחבורת הוותיקות במועדון, ג'ניס ג'ופלין, לקבל את הכבוד המגיע לה, יותר מ-45 שנים לאחר מותה ממנת יתר (ולגימת יתר), ב"לאנדמארק מוטור הוטל" בהוליווד, בארבעה באוקטובר 1970. זו לא הפעם הראשונה שהקולנוע עוסק בסיפורה של ג'ופלין, אם בז'אנר הדוקומנטרי ("ג'ניס, כפי שהיתה באמת" מ-1974) ואם כבסיס לסרט עלילתי ("רוז", בכיכובה של בט מידלר מ-1979). ובכל זאת, Little Girl Blue אמור להיות התוצר הדפיניטיבי שינציח את המיתוס של ג'ופלין לדורות הבאים. האמת צריכה להיאמר: אם אתם חובבי רוק רציניים שבולעים סרטים דוקומנטריים-מוזיקליים לארוחת בוקר, לא תמצאו הרבה חדש ב-Little Girl Blue. הסיפור הכללי ידוע, הקטעים מ"וודסטוק", "פסטיבל אקספרס", "מונטריי פופ" וקיץ האהבה בסן פרנסיסקו נטחנו ונשחקו עד דק באינספור סרטי מוסיקה דוקומנטריים, וגם מכתביה האישיים של ג'ניס נחשפו ברובם בסרט הטלוויזיה היפה והצנוע Love, Janis, שיצא כבר ב-2010. ובכל זאת, נדמה שנעשה כאן מאמץ אדיר להשיג כל פיסת תיעוד שעדיין לא נחשפה ולמצות עד תום את מאגר המרואיינים שהכירו את ג'ופלין אישית בכל שלב בחייה הקצרים, מחברים לכיתה ובני משפחה קרובים, דרך אנשי בידור ותקשורת ועד למוסיקאים-חברים כמו בוב וויר, קאנטרי ג'ו מקדונלד וכריס כריסטופרסון, שהגרסה של ג'ופלין לשירו  Me and Bobby McGee היתה לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר. חומרים שצילם דוקומנטריסט הרוק הוותיק די.אי.פניבייקר בהופעות ובהקלטות באולפן נחשפים כאן לראשונה, כמו גם מכתבים חדשים שכתבה או קיבלה ג'ופלין ששופכים אור נוסף על אופיה ואישיותה. שני השיאים הרגשיים של הסרט הם ללא ספק תיעוד ביקורה הטראומטי של ג'ופלין בכנס המחזור בעיר הולדתה בטקסס ותיאור הרומן הקצר עם דייויד נייהאוס, המטייל האמריקאי שפגשה בברזיל, שאמנם שינה את חייה, אבל לא הצליח, בסופו של דבר, להציל אותם. בעזרת הווייס-אובר המצויין של הזמרת קאט פאואר, שמקריאה בכישרון וברגישות את מכתביה של ג'ופלין, אנחנו מקבלים את הסיפור הפשוט, הטראגי והבלתי נמנע: נערה דחוייה ושמנמנה ממשפחה שמרנית, עם פצעי בגרות וקול צווחני, שבסך הכל רוצה אהבה, או לפחות איזשהו מגע או רגע של חום, ומוכנה לברוח רחוק מאוד כדי לקבל את זה. וכשהיא כבר מקבלת את זה מכל העולם, היא לא מסוגלת להכיל את ההערצה חסרת הפרופורציות ולהתנהל בשפיות, בטח שלא במרכזה של סצינת הרוק המטורפת של סוף שנות ה-60'. ולמרות שהנרטיב מוכר וחלק מהחומרים נראו כבר, עדיין Little Girl Blue שווה צפייה, ולו רק בזכות קטעי ההופעות האדירים והמחשבה "מה היה יכול לקרות אילו…" האם ג'ופלין היתה היום זמרת-עבר נשכחת, דיווה פופית נוצצת שמופיעה בווגאס או רוקרית אקסצנטרית מסתגרת, או שאולי היתה דווקא מתפתחת לכיוונים אמנותיים מעניינים יותר ומתחזקת קריירה מצליחה לאורך שנים? גם אם לעולם לא יהיו לנו תשובות לשאלות האלה, הסרט בהחלט מספק עניין להמשיך ולעסוק בסיפור של ג'ופלין, גם ארבעה עשורים וחצי אחרי.

Janis: Little Girl Blue

בימוי: איימי ברג (ארה"ב, 103 דק')

תמונה אחת שווה: Blur בהייד פארק

להקת Blur בהופעה חיה במסגרת פסטיבל British Summer Time, הייד פארק, 20.6.2015

(צולם ע"י החתום מעלה)

blur

וודסטוק בן 45

woodstock-1969-peace-love-rocknroll-demotivational-posters-1311362582
היום לפני 45 שנה תם פסטיבל וודסטוק, אחד האירועים שהגדירו את המונח החמקמק "הסיקסטיז" ושהשפיעו ביותר על תרבות הרוק ועל התרבות הפופולרית המערבית בכלל.

במשך השנים, פימפמו התקשורת ומבקרי מוסיקה את חשיבותו של הפסטיבל כאי של אהבה, אחווה, צדק, שלום, הרמוניה, עזרה הדדית, פרחים ומוסיקה. ובכל זאת, הנה כמה דברים שאולי לא ידעתם על וודסטוק:

* ג'וני מיטשל, שכתבה את השיר Woodstock, לא היתה נוכחת בכלל בפסטיבל עצמו
* בוב דילן לא הופיע בפסטיבל, בגלל התחייבות להופעה בפסטיבל האי ווייט שהתקיים כשבועיים אחרי וודסטוק
* רוב האמנים קיבלו תשלום – גדול מאוד לזמנו – של 15,000-$12,000 עבור ההופעה
* ג'ימי הנדריקס נשכר לנגן סט כפול, לכן עמד שכרו על $32,000, מה שהרתיח את האמנים האחרים
* בכל מקרה, רק אמנים מעטים קיבלו בסופו של דבר תשלום מלא עבור הופעתם בוודסטוק
* כחצי מיליון איש נכחו בפסטיבל. לפי ההערכות, עוד כחצי מיליון איש נתקעו בדרך, בעיקר בגלל פקק תנועה של יותר מ-30 קילומטר לפני מקום האירוע
* במועד בו היה אמור להתחיל הפסטיבל, עדיין לא הצליחו אמנים להגיע לאיזור הבמה. היחיד שהגיע בזמן היה הזמר ריצ'י הייבנס. מארגני הפסטיבל הכריחו את הייבנס להופיע (לבד, עם גיטרה אקוסטית) במשך שלוש שעות, עד שיתר האמנים יגיעו
* למארגנים נדרשו כמה חודשים ו-$100,000 כדי לנקות את השטח מכל השאריות והאשפה שהשאירו באי הפסטיבל
* דו"ח רפואי: 3 אנשים מתו בפסטיבל (אחד מדריסת טרקטור, שניים ממנת יתר), 8 הפלות קרו בוודסטוק ומספר הצופים שנזקקו לטיפול רפואי: כ-5,000. שמועות טענו על מספר לידות שהתרחשו בשטח הפסטיבל
* רק בשנת 1980 החזירו מארגני הפסטיבל את כל חובותיהם ואיזנו את חשבונות הבנק שלהם. זה קרה בעיקר בזכות ההכנסות מהפצת הסרט "וודסטוק"
* אמנים שהופיעו בוודסטוק אך לא נכללו בסרט המקורי של הפסטיבל: דה באנד, גרייטפול דד, קרידנס קלירווטר ריבייבל, טים הארדין, ג'פרסון איירפליין, ג'וני ווינטר ועוד
* השיר האחרון שנוגן בפסטיבל וודסטוק: Hey Joe

הכלוב החלוד של הגראנג' – ראיון עם קים ת'איל מסאונדגרדן

סאונדגרדן הופיעו פה לפני כשבוע, במסגרת פסטיבל רוק'נ'רולר. לקראת ביקורם, ראיינתי את קים ת'איל, הגיטריסט המוערך שלהם ומי שנכלל בין 100 הגיטריסטים הטובים בעולם לפי בחירת מגזין "רולינג סטון" הראיון הופיע גם ב'עכבר העיר' ומתפרסם כאן ללא קיצורים או עריכה. תיהנו!

Kim Thayill

בוא נתחיל בהתחלה. מי השפיע עליך כגיטריסט צעיר? הרבה אנשים שומעים, למשל, השפעת בלאק סאבאת' בסגנון שלך…

אתה יודע, בגיל ההתבגרות, הכרתי את בלאק סאבאת' באופן כללי, אבל לא באמת הקשבתי להם הרבה. לחברים שלי היו תקליטים שלהם, שמעתי אותם מדי פעם ברדיו, אבל לא באופן ממוקד. כשהייתי יותר צעיר, הקשבתי לביטלס, ואחר כך אהבתי להקות הארד רוק ומטאל אמריקאי דווקא. דברים כמו אירוסמית', קיס, טד נוג'נט, צי'פ טריק… וגם לד זפלין בתיכון. אני מדבר על גיל 14-15. אחר כך התחלתי לגלות ולהקשיב לניו יורק דולס והסטוג'ס ואמ.סי 5 ודיבו והראמונס כמובן. היה לי מזל להיות בן 16 כשהפאנק-רוק פרץ. לא בן 60 או 36… בדיוק בתקופה שהמטאל והרוק הכבד התחיל להיות מנופח ואיצטדיוני, הגיעה כל מוסיקת הגיטרות האגרסיבית הזאת – ואני בדיוק התחלתי לנגן בגיטרה, ככה שהטיימינג של כל זה היה מושלם.

משפחתך היא ממוצא הודי. הוריך נולדו בדרום הודו. האם העובדה הזו השפיעה באיזשהו אופן על הנגינה שלך?

מממ… יכול להיות. תראה, אף פעם לא חייתי בהודו. נולדתי בסיאטל וגדלתי בשיקגו. ההורים שלי היו מאוד מערביים, בגלל ההשפעה הבריטית שהיתה בהודו. וגם השפעה מהכנסייה. למעשה הם נפגשו במקהלה של הכנסייה. הם היו שומעים הרבה גוספל, קאנטרי ופולק. מג'וני קאש ועד מיטש מילר. אבל באותו זמן, להוריי היו אלבומים של ראווי שנקר. וכשהיו באים אורחים, הם היו מדליקים קטורת ושמים מוסיקה הודית ברקע. זה היה בסיקסטיז, אתה יודע… כך הם שילבו בין התרבות האמריקאית לתרבות ההודית שממנה באו.

בוא נדבר רגע על גראנג'. מה חשבת על המותג "גראנג'" כשהתחילו להשתמש בו בארצות הברית?

בהתחלה, כשהתחילו להשתמש במונח הזה, רוב הלהקות בסיאטל דחו אותו מכל וכל. אנשים אמרו "רגע, סאונדגרדן לא ממש דומים למאדהאני ופרל ג'אם לא דומים לאליס אין צ'יינס" אני מניח שלהקה כמו נירוונה נמצאת איפשהו באמצע בין מאדהאני לסאונדגרדן ולהקה כמו אליס אין צ'יינס נמצאת ליד סאונדגרדן מהבחינה זה שהסאונד של הוא יותר מטאל. אבל קשה להגיד מה זה בדיוק גראנג'. בכל מקרה, זו היתה כותרת טובה שהיה נוח להדביק לאיזה סוג של מוסיקת גיטרות כבדה שהגיעה מאיזור גיאוגרפי מסויים. היום, אחרי כל השנים האלה, כבר התפייסנו עם העניין הזה, אז בסדר, "או קיי, אנחנו גראנג'. שיהיה".

ובזמן שכל זה קרה, היו לכם יחסי ידידות או קשרים חברתיים עם הלהקות  האחרות?

הו, בטח, בטח שהיו. ניגנתי למשל די הרבה עם כריס (נובוסליק, בסיסט נירוונה, ס59) וגם, אם כי פחות, עם דייב (גרוהל, מתופף נירוונה, ס59). אבל פשוט לא הקלטנו את זה. ובהחלט, היו יחסי חברות בין הלהקות באותה תקופה.

האם אתה רואה כיום דור המשך ללהקות הגראנג' של הניינטיז? שומע השפעות שלכם אצל להקות צעירות יותר?

יש להקות מצליחות מסחרית, שנשמעות כאילו לקחו את הסגנון הקולי של אדי וודר או של קורט קוביין, למשל. יש כאלה שהשאילו את הסטייל של כריס (קורנל, סולן סאונדגרדן, ס59) הקטע הוא שלכריס יש קול כל כך עוצמתי, שקשה לחקות אותו. אבל להקה כמו נירוונה יותר קל לחקות, בגלל שהטווח הקולי של קורט מצומצם יותר. בכלל, יותר קל לחקות את נירוונה כי השירים פשוטים יותר. וזו גם הגדולה שלהם. כל אחד, מילדים ועד עקרות בית, יכול ליהנות מזה ולהבין את זה. אלה פשוט שירים אדירים, אז הם יכולים להגיע לכל אחד.

כסולן, כריס קורנל הלך לכיוון פופי יותר מהחומרים שעשה בסאונדגרדן. תוכל לחלוק איתנו את דעתך על המוסיקה שלו מחוץ ללהקה? הקשבת לזה?

הקשבתי לזה קצת. לא הרבה. בדרך כלל אני מקשיב למוסיקה שאני אוהב ונהנה. כריס, כסולן, עושה דברים שמאתגרים אותו, שמהנים אותו, וזה לא בהכרח חומר שיעניין את חברי סאונדגרדן או את מעריצי הלהקה. אבל לכריס בהחלט היה הרבה אומץ ללכת רחוק מהסגנון שאיתו הוא היה כל כך מזוהה ולקחת דרך רעננה מבחינה יצירתית, גם אם החומר נשמע יותר פשוט או יותר פופולרי.

לסיום, למה אנחנו יכולים לצפות מסאונדגרדן בזמן הקרוב?

כשניקח הפסקה מהופעות, נשב יחד, נחליף רעיונות ואני משער שב-2015 נקליט אלבום חדש של סאונדגרדן.

תודה רבה, קים – ותיהנו בישראל!

אני בהחלט מצפה לזה מאוד. להתראות בתל אביב.