Tag Archive | Funk

צלילה חוזרת: אלבום הקאמבק המוזר של סליי סטון

פורסם ב"עכבר העיר" / הארץ ב-2012

 

 

סליי אנד דה פאמילי סטון – I’m Back! Family and Friends

Cleopatra Records, 2012

"הוא התפוצץ מאמביציה ורעיונות, המתלבש הכי פרוע שהרו'ק'נרול ראה, שואו-מן מטורף, עם סטייל ששילב מראה של פימפ משוגע ומסטול ממחוז פילמור עם אופטימיזם של היכל ההופעות ההיפי "פילמור" בסן פרנסיסקו. פוליטיקאי של תרבות מן המעלה הראשונה, הוא פחות התעניין בחציית גבולות של גזע ומוסיקה. יותר בלקרוע אותם לגזרים. וכמו הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, גם סליי והפאמילי סטון עשו מוסיקה שאף אחד לא שמע לפני כן"

סופר הרוק הדגול גרייל מרקוס, בחר לתאר בספרו המונומנטלי Mystery Train-Images of America in Rock’n’Roll Music , שיצא בשנת 1975, ארבע דמויות שייצגו בעיניו את הרוקנרול האמריקאי בצורה הטהורה ביותר. סליי סטון היה אחת מהן (השאר: אלביס פרסלי. רנדי ניומן. דה באנד) סטון, שנולד בשם סילבסטר סטיוארט בטקסס, 1943, הוא אחד המוסיקאים המשפיעים במוסיקה השחורה   ובהיסטוריה של הפופ בכלל. אייקון סיקסטיז נצחי, יוצר ששבר מסורות, הכחיד סטריאוטיפים וניפץ דיעות קדומות בשרשרת של אלבומים מופלאים בין השנים 1967-1971. על הבמה ובהקלטות, שילבו הפאמילי סטון בין לבנים ושחורים, בין גברים ונשים, בין סול, גוספל, פ'אנק  ורוק פסיכדלי, בין פאן וקצב למסרים חברתיים נוקבים, בין היכולת הלהיטית של סטאקס ומוטאון לגיטרות הכבדות של הנדריקס – והרבה יותר מזה. אבל סטון, האמן המוערך, שהשפיע כמעט על כל מוסיקאי שחור שבא אחריו – מג'ורג' קלינטון ופרינס, דרך פבליק אנמי ואייס קיוב ועד לני קרביץ והרוטס – היה ונשאר אחת האניגמות המסתוריות ביותר בפופ. שנות השבעים לא היו טובות לסטון, ששקע בערפל של קוקאין והסתגר מפני הציבור, תוך שהוא משחרר אלבומי P'אנק-דיסקו מוזרים וחיוורים למדי. אלבומו האחרון יצא בשנת 1983, גם הוא נתפר בעמל רב מהקלטות חצי-גמורות שסטון, מבריזן ידוע מהקלטות והופעות, השאיר במצב עוברי. כמה הופעות אורח ספורדיות, המון אלבומי מחווה ו-29 שנים לאחר מכן, והנה אנו אוחזים באלבום שמכריז על עצמו כקאמבק של סליי. מי שלא קרא ביקורות מקדימות על I’m Back יכול היה לגשת אליו בידיים רועדות ומזיעות מהתרגשות.

בואו נחסוך לכם את העניין: היה מוטב לו האלבום הזה לא היה יוצא כלל. שלושה מהטרקים הם שירים גנוזים מסוף שנות ה-80', לא משהו לכתוב עליו לדודה בסן פרנסיסקו, שאר הקטעים מורכבים מגרסאות מחודשות ומהונדסות ללהיטים הגדולים של סליי, או – גרוע מכך – ליצירות המקוריות עליהן מודבקים סולואים וקטעים אינסטרומנטליים, באדיבות ג'ף בק (?), ג'וני ווינטר (??) וריי מנזרק הקלידן הטרחן מ"הדורס" (???) גם אושיית הפ'אנק בוטסי קולינס ראה צורך לקשקש מעל הטרק של Hot Fun  ואפילו Ann Wilson מלהקת המטאל הנשית הנוראית מהאייטיז Heart מוסיפה קולות ל-Everyday People, שיר נצחי שממש לא זקוק לתוספות כלשהן. מדי פעם נשמע במיקס מישהו שנשמע כמו סליי סטון, אבל קשה לבחין האם אלה הקלטות חדשות שעברו אפקטיזציה או ערוצי שירה ישנים שהודבקו על גבי השיר רק כדי ליצור גרסה "חדשה". דעתו של הכותב על שלושת "קטעי הבונוס" – רמיקסים האוסיים/דאבסטפיים מיושנים ללהיטים נצחיים של ההרכב תיחסך מכם, בשל הרצון לא להיגרר להתקף זעם פסיכוטי בעת הכתיבה. עיון בחוברת המצורפת יוצתר מסתיר מידע מאשר מגלה ועיון ברשימת המפיקים והקרדיטים מאשש את החשד שלסליי סטון, הפרפקציוניסט החולני, לא היה חלק גדול ביצירת הספק-אלבום מחווה ספק-אוסף, המשונה והתמוה הזה. אנחנו נמשיך לפנטז על קאמבק אמיתי. וגם אם זה כבר לעולם לא יגיע, סליי ומשפחתו המוסיקלית השאירה לנו מספיק פנינים מופתיות להתענג עליהן עוד שנים רבות.

 

הנה סליי אנד דה פאמילי סטון בימים טובים יותר:

 

 

מודעות פרסומת

ילדי הפלא של הסול והראפ

המפיק האמריקאי המצויין Amerigo Gazaway מתמחה בהפקת אלבומים המפגישים, בטכניקת ה-Mashup, אמנים שונים לסשנים דמיוניים, כאשר אמן אחד מספק את הרקע המוסיקלי והשני את הטרקים הווקאליים. בניגוד ללא מעט פרוייקטים חפיפיים וחצי-אפויים, אלה של Gazaway תמיד נשמעים מושקעים, קריאיטיביים ואמינים ומסבים הנאה רבה. אחרי שחיבר בין איש הפ'אנק הניגרי פלה קוטי לדה לה סול (Fela Soul), בין מרווין גיי לראפר מוס דף/יאסין ביי (Yasiin Gaye) ובין הבלוז של בי.בי קינג לגנגסטא-ראפ הטקסני של UGK, בפרוייקט The Trill Is Gone, שיחרר החודש המפיק היצירתי אלבום חדש: A Common Wonder, הממזג במומחיות את המוסיקה של סטיבי וונדר האחד והיחיד ואת החרוזים מעוררי ההשראה של Common, הראפר המוערך משיקגו. התוצאה, כרגיל, משובחת ומומלצת. הפרוייקט ניתן כאן להורדה חופשית. תיהנו!

 

 

ג'וסי

Joss Stone בהופעה ב"בארבי", תל אביב, 25 ביולי 2016 (התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

 

Joss1

קשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שאמן זוכה גראמי הופיע בבארבי. אבל ג'וס סטון היא לא רק מגנט פרסים ושבחים מהלך, היא מה שנקרא Total Package. צעירה, אנרגטית, יפהפיה, ובעיקר: שרה נפלא ושולטת בבמה ובקהל במקצוענות מהולה בהתלהבות ובישירות אותנטית. ואמש, במשך שעה וארבעים וחמש דקות מהנות, הקהל שמילא את הבארבי אכל בתיאבון את כל מה שסטון הגישה לו, ורק רצה עוד ועוד. התבשיל שרקחה סטון אמש היה מורכב ורב שכבות: שירים מקוריים שחבים הרבה למסורת של מוטאון והסול הקלאסי, תיבול של דאב ורגאיי (עם קריצה לבארינגטון לוי), בלוז אקוסטי וחשמלי, קאברים שנבחרו בקפידה, שתיים-שלוש בלדות והרבה גרוב, שסיפקו ארבעת נגני הליווי המעולים ושתי זמרות חיזוק משובחות. חלק מהקסם של סטון נעוץ בעובדה שלמרות שהיא אחת המוסיקאיות העשירות ביותר באי הבריטי, עם קריירת מוסיקה ומשחק שהתחילה בהצלחה אדירה כבר באמצע שנות העשרה שלה ועם אלבומי מולטי-פלטינה סופר-מצליחים, כשהיא משוחחת עם הצופים, ספק נרגשת, ספק שיכורה, היא נשארת נגישה וטבעית, מלאת הומור עצמי ורצון לספק את הקהל הישראלי, אבל מבלי להתחנף אליו.

Joss2

כל "תודה" ו"לחיים" שסטון פיזרה מדי פעם זכו לתשואות רמות, אבל לא הרגישו כמו גימיקים זולים. סטון יודעת לאלתר כשצריך, לקחת מתנות מהמעריצים במהלך שיר, להודות בטעויות קטנות שקורות על הבמה ואפילו לקבל – ולבצע ספונטנית – בקשות מהקהל. לא דבר טריוויאלי כשמדובר באמן מסדר הגודל שלה. האנרגיות השובביות שלה עברו היטב מהבמה אל הקהל, שהחזיר לה אהבה במסירות, קהל שכלל יותר בנות מבנים ופלח לא קטן של אנגלים, או לפחות של דוברי אנגלית. ולמרות שהתברכה בקול אדיר, סטון לא לוחצת על הדוושה כשלא צריך ו-תודה לאל- לא מרגישה צורך להוכיח בכל שנייה מההופעה את המנעד או העוצמה של מיתרי הקול שלה, או לבצע סלסולים מיותרים ותרגילי אקרובטיקה ווקאלית רק בשביל הרושם. היא לא אדל, לא מריה קארי ולא ביונסה, אלא מזכירה דווקא ווקליסטיות מהעבר הרחוק יותר, דוגמת צ'אקה קאן, אטה ג'יימס ודאסטי ספרינגפילד (שהביצוע ל-Son Of A Preacher Man שלה היה אחד משיאי הערב).

Joss3

למרות ההשפעה המכרעת של ענקיות סול ופ'אנק אמריקאיות משנות השישים או השבעים, סטון ממשיכה גם את הסטייל האלגנטי יותר של מבצעות בריטיות כמו מישה פאריס, הת'ר סמול  מ"אם פיפל"  או קארון ווילר מ"סול טו סול". וכשהיא משוחחת עם הקהל לאחר עוד ביצוע מלא נשמה ופאתוס, היא שוב חוזרת להיות הנערה הביישנית, המצחקקת ושובת הלב שגדלה בכפר קטן בדרום מערב אנגליה, ולרגע גורמת לך לשכוח שהיא אחת הזמרות המצליחות ביותר של העשור האחרון, עם רזומה של שיתופי פעולה שכוללים, בין השאר, את מיק ג'אגר, ג'יימס בראון, רוד סטיוארט, רובי וויליאמס, לורן היל, דמיאן מארלי, דונה סאמר, סנטנה ורבים אחרים. אמש בבארבי, הוכיחה הנערה הזו, רק בת 29 אבל עם 13 שנות קריירה מאחוריה, שהיא לא חייבת שום משתפי פעולה כדי להעניק לקהל מופע מלהיב של סול מזוקק, אינטיליגנטי ומבוצע היטב, עם אחד מהקולות הטובים ביותר שיצאו מהאי הבריטי במילניום הנוכחי.

Joss4

ג'יימס בראון: 3 במאי 1933 – 25 בדצמבר 2006

(הספד שנכתב עבור עיתון "הארץ" בשנת 2006) JB

"הדבר האחד שיכול לפתור את רוב הבעיות שלנו זה לרקוד"

(ג'יימס בראון)

גם אם אינכם חובבי מוזיקה אובססיביים, נברני פיסות וייניל נשכחות או אפרו-אמריקאיים שהתבגרו בצל מלחמת וייטנאם, סביר להניח שג'יימס בראון או מי מהשפעותיו נכחו באיזשהו רגע בפסקול חייכם. גם אם אתם לא מודעים לכך. איזשהו ג'אם של להקת Fאנק שתפסתם במקרה באיזה כוך תל-אביבי, איזה ברייק תופים ששימש כשלד לשיר הפופ שאהבתם באייטיז, צעד ריקוד של הילדה בהופעת סיום של חוג ריקוד "ג'אז", שיר שליווה רגע מפתח בסרט שאהבתם או סתם מישהו בעבודה מזמזם לפתע את הבית מתוך "סקס מאשין" ללא כל התראה מוקדמת. אם לגלוש לרגע לניו ז'ורנליזם טהור: השיר-של-רגע-אחרי-שבירת-הכוס בחתונה שלנו היה "I Feel Good". איזה כיף היה להעלות מדי פעם מאוב הזיכרונות את הרגע בו בקעה צווחת ה"ווואאהו!!!" מהרמקולים ואת ההבעה ההמומה על פני הדודות והסבתות, שנייה לפני שכל גן האירועים התחיל לנענע את התוחעס לצלילי סנדק הנשמה. וגם אם הזוגיות שבעקבות אותה חתונה לא ממש מכרה פלטינה וגן האירועים כבר מזמן נמחק מהמפה לטובת פרוייקט נדל"ן מגלומני, הרי שאותו השיר נשאר יצוק בהיכל התהילה של הזיכרון המוזיקלי המשותף שלנו.

"אני לימדתי אותם את כל מה שהם יודעים, אבל לא את כל מה שאני יודע"

(ג'יימס בראון)

ג'יימס בראון היה יותר חשוב מאלביס. אם אלביס לקח את המוזיקה השחורה וארז אותה עבור הקהל הלבן בעטיפה של גוספל-לייט, קאנטרי ורוקאבילי, בראון זיקק את תמצית המוזיקה השחורה והתיז אותה אל הרחוב השחור, עירומה, אגרסיבית, עוצמתית וחצופה. אם הלבנים יצטרפו למסע? זה כבר עניין שלהם. כן, הוא היה שחצן כמו עלי, מיליטנטי כמו מלקולם ובוטה כמו פריור – אבל גם נערץ כמו מרטין לות'ר קינג בעיני אלה שחיפשו גאולה דרך אקורד הגיטרה המדוייק, זיכוך נפש דרך מכת התוף הבודדת, מזור לכל החוליים דרך באס שקופץ וחטיבת נשיפה מהודקת יותר מהשלייקס של אדי מרפי ב"הפרופסור המפוזר". במשך תקופת הזוהר של הקריירה שלו, בראון יצר ז'אנרים וזנח אותם, גייס ארכי-נגנים ופיטר אותם, טבע מושגי סלנג חדשים, קבע גישה חדשה למושגי עיבוד, תיזמור, הופעה על במה ותיקשור של סולן עם להקה. את אלה אפשר לראות בכל מקום: בצעד ריקוד של מייקל ג'קסון, בריף סקס-טרומבון של הדג נחש, בטקסטים של פאבליק אנמי, לעזאזל, כמעט בכל שיר היפ הופ שאי פעם נחשב לקלאסי.

"כשאני על הבמה, יש לי רק מטרה אחת- להביא שמחה לאנשים. בדיוק כמו בכנסייה. אנשים לא הולכים לכנסייה כדי למצוא צרות. הם הולכים לשם כדי לאבד אותן"

(ג'יימס בראון)

אמצע שנות השמונים. תל אביב. כיכר אתרים. מועדון ענק. אחד האז-בין של זמר נשמה מזיע. אחד פלייבק. כמה רקדניות מעכסות. קהל בורגני ומפורכס של סלבס-בעיני-עצמם. מולם אגדה חיה שצריכה להתפרנס. הפתטיות בהתגלמותה. כך קיבלנו קריקטורה דועכת במקום פצצת מין ומוזיקה מחשמלת. כך חווינו את המיתוס דרך פילטר של הופעה של מי שחייב להביא כסף הביתה כדי להתמודד עם הצרות המשפטיות-בריאותיות-משפחתיות. כך החמיצה ישראל את בראון. לפני שאריק בי וראקים, ביג דאדי קיין, פאבליק אנמי וכל השאר קימבקו את בראון כמשיח מודרני ששב כמו פניקס מתוך שברי אלבומים גרועים ויצר הרס עצמי מפותח. עכשיו כבר לא תהיה לנו הזדמנות שניה. בעצם, במדינה שהאתוס המוזיקלי של קובעי הטעם שבה יונק, קודם כל, מהמורשת הרוסית-מזרח אירופית של מלודיות נוגות ואקורדים מינוריים, לא פלא שה-Fאנק לא ממש תפס כאן בזמן אמת. כאן תמיד העדיפו את פלויד על פאנקדליק, את בוי ג'ורג' על ג'ורג' קלינטון, את ג'יימס טיילור על פני ג'יימס בראון. הערכה: הקטלוג של בראון לא מוכר לרוב הישראלים, כמו גם זה של ארית'ה, מרווין, אייזיק, אל גרין ועוד רבים וטובים. לא כולל Think כרקע לריקוד הרכבת באיזו חתונה בגני הנחליאלי, Sex Machine בגלגל"צ או I Heard It Through The Grapevine בפרסומת לגלידה. תנו לנו את זה איטי, מינורי, משתפך, מילל – יותר מזה אנחנו לא צריכים.

"עשיתי יותר מכל שם שרק תזכירו. מוצארט, בטהובן, באך, שטראוס. אירווינג ברלין, הוא כתב 1001 שירים, אני 5,500"

(אתם כבר יודעים מי)

את פראנק זאפה שמעתי מאז מגיל 14. כשנפטר, בשנת 1993, ידעתי שהמסע אל גוף היצירה העצום שלו, על כל משמעויותיו והניואנסים שבו, רק מתחיל. לטובתכם, אם לא התוודעתם עד עכשיו לקטלוג העשיר של האיש ששינה את המקצב של המוזיקה הפופולרית, אתם מוזמנים לעשות את זה החל מ…ע-כ-ש-י-ו/  אני יכול לספור? ה-א-ם א-נ-י י-כ-ו-ל לספור??? או.קיי…

Ah-One, Two…Ah-One-Two-Three-FO'…

"דיסקו כפר" – אוסף ויניל ישראלי לשמיעה והורדה חופשית

דיסקו כפר

לפני כחודש,הוצאנו, חברי ערן דינר ואנוכי, מיקסטייפ בשם "59 דינר" שכלל אוסף שירים ישראליים נדירים שהועברו ישירות מתקליטי הויניל המקוריים.

כמות ההשמעות וההורדות של המיקסטייפ די הדהימה אותנו וזה נתן לנו מוטיבציה לפנק אתכם פעם נוספת, הפעם עם אוסף תחת הכותרת "דיסקו כפר", שכולל שירי דיסקו ישראליים שיצאו בין השנים 1976-1986. בין המשתתפים יש אמנים מוכרים כמו דורי בן זאב, יהונתן גפן, מתי כספי, יגאל בשן, ריקי גל ושוקולד מנטה מסטיק וגם נשכחים מעט דוגמת שלמה חביב, נירה גל, שלישיית אפרו-דיסקו, שליחי הנשמה ועמוס ברזל. במיטב המסורת, הכל הועבר ישירות מתקליטי הויניל המקוריים.

אתם מוזמנים לשמוע אותו בחינם, בלחיצה קלילה פה. תיהנו!