Tag Archive | Grateful Dead

תמונה אחת שווה: אסיר תודה במצרים

ג'רי גרסיה נפטר היום, 9 באוגוסט, לפני 23 שנים.

הנה תמונה של ג'רי וחברים במצרים, בספטמבר 1978. עת הגרייטפול דד באו לתת שלוש הופעות היסטוריות למרגלות הספינקס והפירמידה הגדולה בגיזה.

 

The Grateful Dead – backstage party – Egypt 1978

 

 

והנה דוגמה קטנה אחת, מתוך אינספור, לגדולתו של האיש:

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

Blues For Drora

This post contains an exclusive interview with Mrs. Drora Prior, the Israeli literature lecturer who translated Grateful Dead's Blues For Allah into Hebrew for the release of the Dead's 1975 album of the same name.

The English transcript of the interview can be downloaded using THIS LINK.

 

החודש לפני 43 שנים, נכנסו חברי הגרייטפול דד לאולפן ההקלטות כדי להקליט את אלבום האולפן השמיני במספר של הלהקה. האלבום, שיצא לאור ב-1 בספטמבר 1975, נחשב עד היום לאחת מפסגות היצירה של ההרכב המיתולוגי והאהוב. האלבום מסתיים ביצירה ארוכה, מסתורית ומורכבת, הבנוייה משלושה חלקים, ונקראת, כמו האלבום כולו, Blues For Allah.

לתקליט עצמו צורף דף פנימי ובו מופיע השיר, פרט למקור באנגלית, גם בתרגומים לערבית, לפרסית ו…לעברית! הקרדיט לתרגום העברי ניתן ל-Drora Prior.

תהייה סקרנית שהעלה אחד החברים בקבוצת הפייסבוק הפעלתנית Israel Grateful Dead שלחה את הבלוג למסע בלשי קצר, כדי למצוא את הישראלית היחידה שקיבלה אי פעם קרדיט באלבום של גרייטפול דד. הבלוג שמח לדווח כי המשימה הושלמה בהצלחה.

דרורה פריאור היא חוקרת ומרצה לספרות, שפירסמה מחקרים העוסקים בעיקר בניתוח ספרות ילדים ישראלית ולימדה בעבר גם במכללת "אחוה". דרורה, אם לארבע בנות וסבתא לנכדים, יצאה לפנסיה לפני כמה שנים, וחיה ברחובות יחד עם בעלה, יחיעם פריאור, פרופסור לפיזיקה כימית ודיקן הפקולטה לכימיה במכון וייצמן.

—————————————————————————————————————————————-

ש: שלום דרורה, תודה שהסכמת להתראיין

ת: בשמחה

איך בעצם הגעת לתרגם את הטקסט הזה, או איך הם הגיעו אליך?

באותו זמן לימדתי עברית במסגרת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי UC Berkeley. התחלתי ללמד שם בשנת 1972 ולימדתי שם במשך חמש או שש שנים במחלקת ה- Near Eastern Studies ומישהו, אני לא יודעת אפילו אם מהם, פנה למחלקה, ושאל. ו… המליצו עלי שאני אתרגם להם את השיר. That's All. לא קיבלתי אפילו כסף, לא ביקשתי כסף. זה הכל.

מן הסתם ראית את התוצר הסופי, שתורגם גם לפרסית ולערבית…

כן, כן, יש לי תקליט. קיבלתי מהם תקליט, ובפנים ישנו הדף עם התרגומים.

את עצמך, נפגשת עם מישהו מהלהקה, מחברי הלהקה?

ממש לא. ממש לא. אני כמובן ידעתי על קיומם. כל מי שהיה באותה תקופה ב- Bay Area ידע כמובן על ג'רי גרסיה וכולם, אבל… לא, הם אפילו לא היו כוס התה שלי מבחינת מוסיקה באותה תקופה…  הייתי זקנה מדי כבר בשבילם בזמן הזה, אני יודעת, הייתי בת עשרים ושש!

קיבלת בכל מקרה קרדיט יפה שם…

יכול להיות, כן. כבר המון שנים לא ראיתי את התקליט. הוא מונח כבר המון שנים אצלי על המדף אבל לא הסתכלתי בו כבר הרבה זמן…

כמה זמן לקח לך לתרגם את השיר?

וואו. מאוד קשה לי לשחזר, זה כבר ארבעים וכמה שנה… אני לא יודעת… אני זוכרת שקיבלתי את זה. אני חושבת שישבתי במשרד של האוניברסיטה. קשה לי להיזכר, אבל זה בטח לא לקח ימים ולא שבועות. אני חושבת שעשיתי את זה ברצף אחד. היו לי שעות שהיה לי משרד שבו קיבלתי סטודנטים, אז שם עשיתי גם את זה.

אגב, את מודעת לסיפור שגרייטפול דד כתבו למעשה את השיר לזכרו של מלך סעודיה פייסל, שנרצח ב-1975, שהיה מודרניסט, לוחם צדק וגם מעריץ של הלהקה?

לא, אני לא חושבת שידעתי את זה. בטח לא אז…

טוב, תודה על הראיון ועל הזמן שהקדשת.

בבקשה, להתראות!

 

 

וזה האלבום המדובר. מומלץ לשמוע את כולו, כמובן. בכל מקרה, הקטע המדובר מתחיל קצת לפני הדקה ה-32. האזנה נעימה!

לרקוד עם המתים

הנה המלצה למה שיכול להיות האירוע הכי כיפי שלכם השנה. ומי יודע, אולי אפילו לשנות לכם את החיים בשנים שיבואו. פעם בשנה (טוב, אולי פעמיים), מתכנסים חובבי גרייטפול דד בישראל – וגם כמה שבאו מעבר לים – למסיבה שכולה מוסיקה נפלאה, ריקודים לתוך הלילה ואווירה חברית ומשוחררת. קוראים לזה Gathering. והגאת'רינג מס' 9 שיתקיים השנה בחאן הגמליה בערבה בסופ"ש של 10-11 לנובמבר, יהיה השאפתני ביותר עד כה. הוא יימשך 24 שעות ויערך במיקום יפהפה, 3 שעות נסיעה מתל אביב. סטים של תקלוטי גרייטפול דד ושלוחותיה, וגם ג'אם באנדס ואמריקנה ועוד מטעמים. גם שתי הופעות כלולות במחיר הכרטיס ("הארץ המובטחת" The Promised Land ו"בותימזוג") אבל האמת ומנסיון – כדאי להגיע אפילו רק בשביל החווייה, האווירה והמוסיקה. כל הפרטים ורכישת כרטיסים – כאן. אני מציע שתלכו. רוב הסיכויים שתחזרו אסירי תודה.

 

 

שיעורי בית למתחילים: הופעה קלאסית מ-1972.

 

גרסיה א לה וידה

בחודש אוגוסט מצויינים שני תאריכים הנוגעים לג'רי גרסיה, איש הגרייטפול דד ואחד מגדולי המוסיקאים שידעה המאה ה-20. ב-1 לאוגוסט 1942 הוא נולד וב-9 באוגוסט 1995 הוא עבר למימד אחר. הימים האלה נחגגים על ידי מיליוני מעריצי הלהקה כ-The Days Between, כשם אחד השירים שביצעה הלהקה בהופעות באחרית ימיה. בישראל, יש הקוראים לתקופה הזו "ימי בין המיתרים". השנה, חגג החתום מעלה ומטה את המועד בהקלטת שני שירים של ג'רי והדד בעברית, בליווי חבורת נגנים משובחת (ירון בן עמי, אבשה אילן, עומר אשאנו, נטע גופן, אריאל חשבון אוליבה, שקד פורמן). הראשון הוא Deep Elem Blues, בלוז עתיק שבוצע על ידי הלהקה בעיקר בהרכב אקוסטי ותורגם בשפת הקודש ל"חלם בלוז". השני הוא Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo שכתבו רוברט האנטר וגרסיה, שיר שפתח את אלבומם של הדד Wake Of The Flood משנת 1973 והפך לפייבוריט אהוב בהופעות החיות של הלהקה. אני מקווה שתיהנו. אפשר לשמוע ולהוריד כאן:

 

 

Deep Elem Blues

 

Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

download

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

gdftw

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

the-who-poster

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

Neil-Young-y-Jack-White

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

תמונה אחת שווה: פול מקארטני ובוב וויר

20160717_201917

 

BOBPAUL

אתמול בפנוויי פארק, בוסטון. בפעם הראשונה בהיסטוריה: חבר בביטלס על במה אחת עם אחד מחברי הגרייטפול דד. מקארטני הזמין את וויר לבצע איתו שני שירים. את "היי היי היי" של ווינגס ואת "הלטר סקלטר" של הביטלס.

תמונה עליונה: צ'אק סטיינהאוזר (בלעדי לבלוג)

תמונה תחתונה: הטוויטר של פול מקארטני

During his concert at Fenway Park on Sunday night, Paul McCartney was joined on stage by Bob Weir. Together, they performed the Wings song Hi Hi Hi, along with The Beatles classic Helter Skelter

Top photo by Chuck Steinhauser

Bottom photo: Paul McCartney's Twitter account

לכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה?

בזמן האחרון אני נתקל בטענות על הקושי למצוא כתיבה איכותית על מוסיקה. יש בזה כמובן הרבה מן הנכון. העולם האינטרנטי / דיגיטלי על הרשתות החברתיות, שיתוף הקבצים וכל השאר אכן נגס קשות במעמדו של מבקר המוסיקה, שפעם היה דמות מורמת מעם, עם בלעדיות על המידע והמוסיקה עצמה. גם המילה "מבקר" בעברית היא בעייתית, כי היא עצמה מרמזת שמדובר ב-Criticism, יעני ביקורת שלילית. אני מעדיף את המונח Writer כשמדובר בכותב או Review כשמדובר בביקורת. בכל מקרה, עדיין לא אבדה תקוותנו, ואם מחפשים, מוצאים הרבה כותבים מדהימים ומאמרים שמאוד כדאי לקרוא. הנה כמה דוגמאות נפלאות (כולן באנגלית, סורי):

 

  • לורה בארטון מה-Guardian, יצאה למסע גיאוגרפי-מוסיקלי בעקבות השיר האהוב עליה ביותר, Roadrunner של ג'ונתן ריצ'מן והמודרן לאברס. היא לקחה כמה ימים ונסעה במסלול שכלל את כל המקומות שמוזכרים בשיר, כולם באיזור בוסטון. המסע הזה הניב כתבה מרגשת, מרתקת ומלאה תובנות על מוסיקת רוק, על אורבניות ועל נוסטלגיה. הנה, כאן.

 

  • דניאל ראלסטון כתב ב-Buzzfeed על הסיפור הלא ייאמן של "הזומבי'ס המזוייפים", שבו ארבעה נערים מטקסס גוייסו כדי להופיע בתור להקה בריטית מצליחה, שהתפרקה בדיוק לפני שהלהיט הענק שלה יצא. סאגה מפותלת (ואמיתית) שמאירה את הצדדים האפלים של תעשיית המוסיקה של שנות השישים. מרתק ביותר. זה נמצא כאן.

 

  • ידידי ג'ף ווייס, אחד מהכותבים הצעירים הטובים ביותר על מוסיקה שפועלים בארה"ב כיום, כתב למגזין Noisey על מאחורי הקלעים של הופעות האיחוד של הגרייטפול דד שנערכו לפני שנה בשיקגו. מסע אישי הזוי, מצחיק, מלא דמויות מרתקות ורגעים מרגשים, סביב התופעה התרבותית שנקראת "גרייטפול דד" והביטוי שלה בראשית מאה ה-21, עשרים שנה לאחר פירוק ההרכב. לקריאה-כאן.

 

  • במגזין Pitchfork ערכו מחווה נאה לפרינס, כשמבקרי מוסיקה בכירים כתבו על סדרת האלבומים הראשונים והמשפיעים שלו. הנה דוגמה נפלאה אחת לכתיבה על מוסיקה – הביקורת של מומחה ההיפ הופ והמוסיקה השחורה נלסון ג'ורג' על האלבום Sign O' The Times מ-1987. ללחוץ ולקרוא.

 

ואם אחרי כל זה, בא לכם לקרוא כמה טקסטים פרי עטו של החתום מעלה, אפשר למצוא כמה מהן כאן, באתר עכבר העיר. תיהנו.