מת על עברית, אסיר תודה על המוזיקה

The Days Between, ובעברית "ימי בין המיתרים" ככה נקראים בפי מעריצי הגרייטפול דד התאריכים 1 עד 9 באוגוסט. ה-1 באוגוסט הוא יום הולדתו של ג'רי גרסיה המנוח וה-9 באוגוסט הוא יום מותו (בדיוק לפני 25 שנים מכתיבת פוסט זה, ב-1995). את התאריכים אלה מציינים מדי שנה מיליוני Deadheads ברחבי העולם בשלל הופעות, משדרים, התכנסויות, פוסטים, פודקאסטים, ג'אמים ופעילויות נוספות, לזכרו של האיש שהפך כמעט למורה דרך מוזיקלי ותרבותי לכל כך הרבה אנשים ברחבי העולם.

השנה, התבקשתי לתרום פוסט לניוזלטר של קהיליית הגרייטפול דד בישראל, שעוסק פרוייקט המחווה שלי למוסיקה של גרסיה, רוברט האנטר והגרייטפול דד, שתורגמה לעברית והוקלטה לאלבום The Promised Land. הנה הטקסט המלא, להנאתכם:

---

רץ ורץ, ולוקח ת'זמן

חן רותם (סגול 59)

המשפט הכי קלישאי, לעוס ונדוש, אולי, בקשר לגרייטפול דד הוא הציטוט על המסע הארוך והמוזר וכו'. במקרה של "הארץ המובטחת" הסתבר לי, פעם אחר פעם, שלפעמים כל הקלישאות נכונות.

לאחר כמה שנים של צלילה למעמקי קטלוג הדד, כמובן בהשראתה והשפעתה של מור, זוגתי היקרה, התחלתי, אולי סביב 2013, לשרבט על דפים מזדמנים, תרגומים של שירים של האנטר וגרסיה. בעיקר בשביל הכיף ובשביל לאמן קצת את שרירי התרגום שלי, שבעבר הפעלתי באופן מזדמן כדי לאזרח שירים של לאונרד כהן, פרנק זאפה, טום ווייטס וכמה שירי ראפ. לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם זה.

אחרי כמה נסיונות לחבר מוזיקאים מקומיים לעניין, שמתוך ענייני לוחות זמנים ועיסוקים או פשוט מפני שהרעיון נראה מוזר, מעורר יראה או סתם בלתי ישים, בהבלחה של גורל, פגשתי בעמי יארס, מוסיקאי נהדר מפילדלפיה שבדיוק עמד לסיים שהות של תשע שנים בישראל. וככה, על כמה (וכמה) בירות ב"דאנסינג קאמל" בתל אביב, נולד הרעיון לחבר את המילים שעל הדף לאיזושהי מציאות מוסיקלית מתועדת. בעוד אני נותן גז על עוד ועוד תרגומים חדשים, עמי, שכבכר החל לארוז מזוודות לקראת חזרה לארה"ב, הביא את המולטי-מוסיקאי אבשה אילן שינגן בס, אני גייסתי את ידידי נעמן שדמי שינגן קלידים, בחור בשם ג'ייסון רייך שלח ערוץ מנדולינה במייל מארה"ב וכשעמי ואני בגיטרות ובכלים, נוספים התחלנו להקליט בדירה קטנטנה בקומה שלישית ביפו, בממ"ד, עם מזרן עבה שמונח על החלון לצורכי אטימה. האמת, שאם תקשיבו טוב, אולי תצליחו לקלוט פה ושם קולות שירה של מואזין ברקע של אחד השירים. תוך כדי התהליך, וכדי לעשות את הפרוייקט המתגבש כמו שצריך, החלטתי לבקש את ברכת הדרך מ-Ice Nine, חברת הפאבלישינג של הגרייטפול דד. בהיותי הבחור הנאיבי שאני, פשוט שלחתי להם מייל. ובהיותם מי שהם, בתוך יומיים קיבלתי חזרה מייל המאשר את הפרויקט, מברך עליו ושמח על עצם קיומו, בלי שום תנאים או מגבלות – מהלך נדיר ביותר בתעשיית המוזיקה באמריקה, ובכל מקום בעצם. על כך, תודה לאלן טריסט, איש חשוב בהיסטוריה של הדד, שהולך עם הלהקה כבר מסוף שנות ה-60'.

עוד עניין די מוזר: כשסיימנו להקליט את השירים לאלבום, לא היו בהם ערוצי תופים בכלל – כי לא הקלטנו תופים, בגלל אילוצי מרחב. השארנו את העניין הזה לסוף, מה שנוגד את כל תורת ההקלטות הידועה לאנושות. האמת, אני לא מכיר פרויקט שהיה מוקלט עד תומו רק בלי תופים ושהתופים הוספו לו בסוף. זה משוגע, מסוכן וחסר אחריות לחלוטין. מה עושים? רק אדם אחד היה יכול לבצע את המשימה המטורפת למדי הזו. גון אמיר, בן למשפחת דדהדס שסביר שרובכם מכירים, כאילו התאמן כל חייו לרגע הזה. הכנסנו אותו לאולפן, הרצנו את כל האלבום באזניות והוא ניגן את כל השירים באופן מושלם מהתחלה ועד הסוף, כמעט ללא טעויות או עצירות. מי שקצת מכיר תהליכי עבודה באולפן, יודע שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. סאי, אחותו של גון, הצטרפה בהמשך להרכב החי שלנו ושרה הרמוניות נהדרות גם בהופעות וגם בהקלטות.

בינואר 2015, כמה דקות אחרי שסיימנו את סשן המיקסים האחרון לאלבום, כשהיינו עדיין באולפן 'סטריט מיוזיק' בפלורנטין, קפצה פתאום בטלפונים הניידים הידיעה שהגרייטפול דד יקיימו חמש הופעות פרידה, לרגל 50 שנים לקיום הלהקה, תחת השם Fare Thee Well. הכל המשיך להתחבר.

משם ועד היום, הכל התגלגל לבד, בלי יח"צ, בלי קידום ברשתות, בלי קמפיין, בלי מימון המונים. רק עם הרוח המסתורית של ג'רי והדד ששורה על הפרוייקט הזה מיום שנחלם בגינה קטנה בתל אביב. השם שנבחר, The Promised Land התאים בול, עדי, עוד נצר למשפחת דדהדים, עשתה את העיצוב המהמם, האלבום עלה לרשת, דיסקים הודפסו, נמכרו ואזלו, תקליטי ויניל הודפסו, עשרות אלפי הורדות ברשת, כתבות הופיעו בעיתונים כאן, שם ומעבר לים, השמעה בתוכנית הרדיו של דייויד גאנס וגרי לאמברט ב-Sirius XM חשפה את "אני והדוד שלי" לרבע מיליון מאזינים וכמובן, איך אפשר בלי, המון הופעות בארץ,  עם בטי, יובל, טל, אלון ואבשה: מחאן הגמליה בדרום ועד כרמיאל, כפר הנשיא ועמיר בצפון, דרך גבעת חיים, מעברות ומושב אמץ, תל אביב, ירושלים, יפו ורמלה, צוזאמן וקפה ביאליק, וואי קפה, הדאנסינג קאמל ובר גיורא ואמפי מיני ישראל ועוד ועוד… לא מעט מוסיקאים מצויינים הצטרפו מדי פעם להופעה זו או אחרת, ודי אם נזכיר את גיא דגן, דויד פרץ, איתמר בק, אייל עצמון וירון בן עמי. בחמש השנים האחרונות נוספו עוד שירים לרפרטואר המוקלט ולזה שבהופעות. התרגומים החדשים של "נשים חומות עין", "גל שקט", "מיסיסיפי", "ספינת טיפשות", "חלם בלוז", "הכל בגלל השושנים" ועוד עלו לרשת, והיד עוד נטויה.

אני יוצא לנדוד עם השירים האלה כבר חמש שנים לסירוגין ברחבי ארה"ב, אוסף חוויות וסיפורים ורגעים שתקצר היריעה מלתאר אותם כאן במלואם. פסטיבל באטלנטה, מרכז קהילה יהודית במיניאפוליס, בית כנסת בפילדלפיה, בייסמנט בברוקלין, חנות גיטרות בבולטימור, בר בבוסטון, מועדונים בווילג' בניו יורק, בית קפה בניו ג'רזי, הופעה ב-Garcia's, המועדון שממוקם בקפיטול ת'יאטר בפורט צ'סטר ניו יורק, הופעה מצולמת במערכת מגזין Relix  במנהטן, בנוכחות פיטר שפירו, אותו יהודי יקר שאיחד את הדד ב-2015, ובמרץ האחרון גם הופעות באירוע היהודי הגדול העולם, ועידת איפא"ק בוושינגטון די.סי, עם 18,000 משתתפים. וכל הזמן, מפגשים עם דדהדים והמון המון סיפורים שאמת צרופה, זכרון מתעתע והשפעות הזמן וחומרים משני-תודעה כאלה ואחרים רק הופכים אותם למרתקים יותר. ראסל, דייוויד, עמי, אבשה, חיים, סי, עדין ונוח היו שותפים למסעות האלה.

אם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שגרסה בעברית של Friend of The Devil  תיכנס לפלייליסט של גלגל"צ, ששירי הדד בעברית ינוגנו בג'אם לייב אצל יואב קוטנר, ששיר מהפרויקט יסיים פרק של "היהודים באים", שהפרוייקט יסוקר בתכנית של ערוץ PBS בארצות הברית, שאשתו ובתו של ג'רי ישמעו את האלבום, יתמכו וישלחו אהבה מקליפורניה. הייתי כנראה חושב שאתם מוזרים. אבל אירועים מוזרים, צירופי מקרים לא הגיוניים והסתברויות של אחד למיליון שמתגשמות כלאחר יד הם, כמו שיודע כל דדהד, דברים שכיחים מאוד בעולם של הגרייטפול דד. תודה למור שהכניסה אותי לעניין, תודה לכל מי שממשיך ליהנות מהפרוייקט המוזר הזה, שמנהל את עצמו מצוין בלי שום עזרה, ותודה למוסיקה ולמילים שהתמסרו באופן כל כך טוטאלי לשפת הקודש של הארץ המובטחת.

להאזנה והורדה של כל שירי The Promised Land, כולל הקלטות אולפן, סשנים אקוסטיים, הקלטות דמו והקלטות מהופעות חיות: https://thepromisedland1.bandcamp.com/

ימי בין המיתרים של ג'רי גרסיה

ג'רי גרסיה, אייקון מוסיקלי ענק, איש שהשפיע על דורות שלמים של מחפשי דרך מוסיקליים והפך, בעל כורחו ובניגוד גמור לאופיו ולרצונותיו, לסוג של מדריך, מנטור ומורה לחיים עבור מיליונים ברחבי העולם, נולד ב-1 באוגוסט 1942. בתום (או, ליתר דיוק, בעיצומו של) מסע מוסיקלי מוזר, מטורף, מרהיב ואינטנסיבי, הן עם הגרייטפול דד והן עם אינספור הרכבים, פרוייקטים וג'אמים עם מגוון בלתי נתפס של מוסיקאים, נפטר גרסיה 53 שנים ושמונה ימים מאוחר יותר, ב-9 באוגוסט 1995. את תשעת הימים שבין תאריך לידתו ותאריך מותו, מציינים רבים ברחבי העולם כ-Days Between, כשם אחד השירים האחרונים שגרסיה ביצע. בקרב חובבי גרסיה והדד בישראל מוכרים הימים האלה בשנים האחרונות כ"ימי בין המיתרים".

 

בכל שנה בתשע השנים האחרונות, פרט לקונצרטים מיוחדים ושאר פעילויות ומחוות, מוקרן מדי שנה בבתי קולנוע בכל רחבי ארה"ב, תחת הכותרת GD Meetup At The Movies, קונצרט של הדד על מסך ענק, שנבחר מבין ההופעות שצולמו מכל שלבי הקריירה המפותלת של הלהקה. השנה, בפעם הראשונה, המיזם הגיע גם לישראל, וכך, זכה מי שרצה בכך לראות בסינמטק בהרצליה (תודות לברק חיימוביץ' על היוזמה ולצוות הסינמטק על הביצוע) את ההופעה המצויינת של הגרייטפול דד שנערכה בג'יאנטס סטאדיום בניו ג'רזי, ב-17 ביוני 1991. נתבקשתי לומר כמה מילים לפני תחילת ההקרנה, ואני מביא את הטקסט בשלמותו כאן, לטובת אלו שביקשו זאת. 'Keep Truckin !

 

 

ביקום המקביל והמוזר שנקרא "הקריירה של של הגרייטפול דד", כל מה שסביר שיקרה, כל אירוע או מהלך שהגיוני ומניח את הדעת, לא קורה אף פעם. ומאידך, כל צירוף מקרים שלא מתקבל על הדעת, כל אירוע אבסורדי, שנוגד את כללי ההגיון והשכל הישר, קורה פעם אחר פעם, באופן אגבי, כמעט נונ-שלנטי בהיתכנותו הקוסמית, שמרגע שמתרחשת, נראית כמו האירוע הכי רגיל, סביר ושגרתי בעולם.

ב-26 ביולי 1990 מת ברנט מידלאנד, מי שהחזיק מעמד בכיסא הקלידן של הלהקה יותר זמן מכל אחד אחר והשלישי שעבר למישור אחר של קיום בטווח זמן של 17 שנים. יש להקות שהיו לוקחות במקרה כזה איזה טיים אאוט להתאושש, לעכל, אולי אפילו היו מתפרקות כתוצאה מאירוע טראגי שכזה.

לא הדד.

בערך מאתיים ימים אחרי מותו של ברנט, פתחו הדד בטור עצום, שהתחיל עם שלוש הופעות באוקלנד קולוסיאום בשניים בפברואר 91, והסתיים, אחרי 77 קונצרטים, בדיוק באותו מקום, עם ארבע הופעות רצופות, האחרונה שבהן, במיטב המסורת, בערב השנה החדשה שבין 91 ל-92. הטור כלל הופעות במקומות מיתולוגיים כמו נסאו קולוסיאום, השורליין אמפית'יאטר בקליפורניה, אר.אפ.קיי סטדיום בוושינגטון די.סי, סולג'ר פילד בשיקגו, תשע הופעות במהלך עשרה ימים במדיסון סקוור גארדן ועל הדרך גם קונצרט בלתי נשכח לזכרו של ביל גרהאם, אחד האנשים החשובים בסיפור של הדד, בגולדן גייט פארק בסן פרנסיסקו, כשהלהקה מארחת את ג'ון פוגרטי ואת ניל יאנג לכמה ביצועים באמת חד פעמיים.

1991 היתה שנה קשה לתעשיית המוסיקה. מכירות אלבומים צנחו, ענף ההופעות החיות היה בדעיכה וחברות תקליטים הצטמצמו או נסגרו לחלוטין. אבל הדד, כפי שנכתב עליהם באותה תקופה ברולינג סטון מגזין, הם Recession-Proof Band. להקה חסינת מיתון. בששת החודשים הראשונים של 1991, השנה שהמומחים הכריזו עליה כאחת הגרועות ביותר בהיסטוריה של תעשיית המוסיקה האמריקאית, הכניס סיבוב ההופעות של הדד, חבורת הדינוזאורים ההיפיים הקשישים מהסיקסטיז, 20 מיליון דולר. פי שניים מהלהקה הצעירה והלוהטת שהגיעה למקום השני בדירוג, גאנז אנד רוזז. כמובן שכל ההופעות בטור של הדד היו סולד אאוט מראש.

כדי להתגבר על החלל שהשאיר ברנט, גויסו ללהקה שני נגנים חדשים, שבכשרונם האדיר תוכלו לחזות עוד כמה דקות. וינס וולניק, שניגן קלידים בלהקת הארט-רוק / ניו ווייב המצויינת The Tubes מסן פרנסיסקו וברוס הורנסבי, יוצר ופסנתרן מחונן, אקורדיוניסט מעולה וזמר מצויין וכבר כוכב ענק בפני עצמו, עם אלבום בכורה שנמכר במיליונים וסינגל במקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי ובארצות רבות אחרות. הישג שהדד מעולם לא הצליחו, ויש שיאמרו מעולם לא התיימרו,  להגיע אליו.

ההופעה שנראה הערב, בתזמון מושלם עם יום הולדתו ה-77 של ג'רי ויחד עם המון אנשים טובים אחרים ברחבי העולם, התקיימה בערך באמצע הטור, ביום שני, ה-17 ביולי. והיא השנייה מבין שתי ההופעות שהתקיימו יום אחרי יום, ב- Giants Stadium בניו ג'רזי, איצטדיון פוטבול עם תפוסה של למעלה מ-80,000 צופים. השערים נפתחו בשעה חמש. החימום התחיל בשבע וכרטיס, אגב, עלה 25 דולר.

אז מה מיוחד בהופעה הזאת ולמה כדאי לשים לב? קודם כל, זו אחת משתי הופעות בלבד של הדד שהוקלטו בציוד 48 ערוצים אנלוגי, מה שאומר שהסאונד שתשמעו הוא לא פחות ממרהיב וגם איכות הצילום והעריכה מכמה מצלמות שתיעדו את ההופעה. להקת החימום, אגב, היתה Little Feat, עוד מיתולוגיה מוסיקלית אמריקאית בפני עצמה.

זו גם הפעם הראשונה בסדרת אירועי Meet up at the Movies שבה אנחנו זוכים לראות את ההרכב עם וינס ועם הורנסבי בפעולה. וולניק המשיך להופיע עם הדד עד לפירוק הלהקה ב-1995 (ובמיטב מסורת קלידני הדד, נפטר ב-2006), והורנסבי הופיע איתה און-אנד-אוף, ככל שקריירת הסולו שלו איפשרה, בכ-100 הופעות בסך הכל.

השיר הפותח, המפתיע והלא שגרתי, במונחים של היסטוריית הדד, הוא Eyes of The World, וזה, יש שיאמרו, אחד הביצועים הטובים ביותר שלו בכל הזמנים. הפעם האחרונה שהשיר הזה פתח הופעה של הדד היתה ב-13 באוגוסט 1975. שימו לב גם למוטיב המוסיקלי של Dark Star, שפורץ, מגיח או רק מרומז לאורך כל ההופעה כמעט, במיוחד ביוזמתו של הורנסבי, האיש שגרסיה, שפשוט זורח מהנאה לאורך ההופעה הזאת, נתן לו קרדיט על כך שאיתגר אותו להגיע למחוזות מוסיקליים חדשים ומעניינים במיוחד.

מה עוד יש לנו כאן? קלאסיקות אהובות מהסבנטיז, כמה שירים נדירים למדי בסטים של הדד ("ניו ספידוויי בוגי" ו-"מייט אז וול") בלוז אחד, דילן אחד, שירים של ג'רי ושל בובי, דראמס, ספייס וקאבר מפתיע למדי של עוד להקה אמריקאית אגדית, שסוגר יפה את כל העסק.

יש שיגידו שזה היה הטור הבאמת-מצויין האחרון של הדד, ממש שניה לפני שהמתחים החברתיים הפנימיים, הבעיות הלוגיסטיות והכספיות וההרגלים הרעים של גרסיה הרימו את ראשם וסימנו את תחילת הסוף. יש שיתווכחו על כך. אבל, כידוע, דדהד שלא מתווכח, מתדיין ומדסקס חייב לרוץ באופן מיידי לרופא לבדוק אם עדיין יש לו דופק. כמובן שהיו עוד לא מעט הופעות מדהימות גם בהמשך הדרך, בטוח שאת חלקן עוד נראה בהקרנות הבאות.

אחרי ההופעה שנראה הערב, הלהקה חזרה עוד כמה פעמים לג'ייאנטס סטדיום. בדיוק שנה מאוחר יותר, בשתי הופעות ביוני 92, עם סטיב מילר שפתח והתארח, ביוני 93, בהופעות שראו את ג'רי מנגן יחד עם סטינג, באוגוסט 94, עם חימום של טראפיק, שג'רי, כמובן, לא החמיץ את ההזדמנות להצטרף אליהם, ב"דיר מיסטר פנטסי" ו"גיב מי סאם לאבינ'" ולבסוף ב-18 וב-19 ביוני 1995, פחות מחודשיים לפני שג'רי ירד סופית מהאוטובוס, בשתי הופעות אותן פתח בוב דילן, שהפעם, משום מה, לא שיתף פעולה על הבמה עם הדד אלא רק פתח את הערב. שתי ההופעות שלא מומלץ לצפות בהן לאוהבי ג'רי בעלי לב חלש ובלוטת דמעות רגישה.

אבל, כמו שנאמר Don't shake the tree when the fruit ain't ripe, אז בואו נעלה לכמה שעות על טריפ במכונת הזמן ונחזור עשרים ושמונה שנים אחורה, אל ערב קסום במיוחד בצפון ניו ג'רזי. וג'רי, אם אתה שומע אותנו – מזל טוב ותודה על כל הקסם הזה, עיניים שלנו. בעצם, עיניים של העולם.

תיהנו.

———————————————————–

השיר שפתח את ההופעה – Eyes of the World

 

 

 

 

 

תמונה אחת שווה: אסיר תודה במצרים

ג'רי גרסיה נפטר היום, 9 באוגוסט, לפני 23 שנים.

הנה תמונה של ג'רי וחברים במצרים, בספטמבר 1978. עת הגרייטפול דד באו לתת שלוש הופעות היסטוריות למרגלות הספינקס והפירמידה הגדולה בגיזה.

 

The Grateful Dead – backstage party – Egypt 1978

 

 

והנה דוגמה קטנה אחת, מתוך אינספור, לגדולתו של האיש:

 

 

 

 

 

Blues For Drora

This post contains an exclusive interview with Mrs. Drora Prior, the Israeli literature lecturer who translated Grateful Dead's Blues For Allah into Hebrew for the release of the Dead's 1975 album of the same name.

The English transcript of the interview can be downloaded via THIS LINK.

 

החודש לפני 43 שנים, נכנסו חברי הגרייטפול דד לאולפן ההקלטות כדי להקליט את אלבום האולפן השמיני במספר של הלהקה. האלבום, שיצא לאור ב-1 בספטמבר 1975, נחשב עד היום לאחת מפסגות היצירה של ההרכב המיתולוגי והאהוב. האלבום מסתיים ביצירה ארוכה, מסתורית ומורכבת, הבנוייה משלושה חלקים, ונקראת, כמו האלבום כולו, Blues For Allah.

לתקליט עצמו צורף דף פנימי ובו מופיע השיר, פרט למקור באנגלית, גם בתרגומים לערבית, לפרסית ו…לעברית! הקרדיט לתרגום העברי ניתן ל-Drora Prior.

תהייה סקרנית שהעלה אחד החברים בקבוצת הפייסבוק הפעלתנית Israel Grateful Dead שלחה את הבלוג למסע בלשי קצר, כדי למצוא את הישראלית היחידה שקיבלה אי פעם קרדיט באלבום של גרייטפול דד. הבלוג שמח לדווח כי המשימה הושלמה בהצלחה.

דרורה פריאור היא חוקרת ומרצה לספרות, שפירסמה מחקרים העוסקים בעיקר בניתוח ספרות ילדים ישראלית ולימדה בעבר גם במכללת "אחוה". דרורה, אם לארבע בנות וסבתא לנכדים, יצאה לפנסיה לפני כמה שנים, וחיה ברחובות יחד עם בעלה, יחיעם פריאור, פרופסור לפיזיקה כימית ודיקן הפקולטה לכימיה במכון וייצמן.

—————————————————————————————————————————————-

ש: שלום דרורה, תודה שהסכמת להתראיין

ת: בשמחה

איך בעצם הגעת לתרגם את הטקסט הזה, או איך הם הגיעו אליך?

באותו זמן לימדתי עברית במסגרת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי UC Berkeley. התחלתי ללמד שם בשנת 1972 ולימדתי שם במשך חמש או שש שנים במחלקת ה- Near Eastern Studies ומישהו, אני לא יודעת אפילו אם מהם, פנה למחלקה, ושאל. ו… המליצו עלי שאני אתרגם להם את השיר. That's All. לא קיבלתי אפילו כסף, לא ביקשתי כסף. זה הכל.

מן הסתם ראית את התוצר הסופי, שתורגם גם לפרסית ולערבית…

כן, כן, יש לי תקליט. קיבלתי מהם תקליט, ובפנים ישנו הדף עם התרגומים.

את עצמך, נפגשת עם מישהו מהלהקה, מחברי הלהקה?

ממש לא. ממש לא. אני כמובן ידעתי על קיומם. כל מי שהיה באותה תקופה ב- Bay Area ידע כמובן על ג'רי גרסיה וכולם, אבל… לא, הם אפילו לא היו כוס התה שלי מבחינת מוסיקה באותה תקופה…  הייתי זקנה מדי כבר בשבילם בזמן הזה, אני יודעת, הייתי בת עשרים ושש!

קיבלת בכל מקרה קרדיט יפה שם…

יכול להיות, כן. כבר המון שנים לא ראיתי את התקליט. הוא מונח כבר המון שנים אצלי על המדף אבל לא הסתכלתי בו כבר הרבה זמן…

כמה זמן לקח לך לתרגם את השיר?

וואו. מאוד קשה לי לשחזר, זה כבר ארבעים וכמה שנה… אני לא יודעת… אני זוכרת שקיבלתי את זה. אני חושבת שישבתי במשרד של האוניברסיטה. קשה לי להיזכר, אבל זה בטח לא לקח ימים ולא שבועות. אני חושבת שעשיתי את זה ברצף אחד. היו לי שעות שהיה לי משרד שבו קיבלתי סטודנטים, אז שם עשיתי גם את זה.

אגב, את מודעת לסיפור שגרייטפול דד כתבו למעשה את השיר לזכרו של מלך סעודיה פייסל, שנרצח ב-1975, שהיה מודרניסט, לוחם צדק וגם מעריץ של הלהקה?

לא, אני לא חושבת שידעתי את זה. בטח לא אז…

טוב, תודה על הראיון ועל הזמן שהקדשת.

בבקשה, להתראות!

 

 

וזה האלבום המדובר כולו, בפלייליסט של יו טיוב. האזנה נעימה!

 

לרקוד עם המתים

הנה המלצה למה שיכול להיות האירוע הכי כיפי שלכם השנה. ומי יודע, אולי אפילו לשנות לכם את החיים בשנים שיבואו. פעם בשנה (טוב, אולי פעמיים), מתכנסים חובבי גרייטפול דד בישראל – וגם כמה שבאו מעבר לים – למסיבה שכולה מוסיקה נפלאה, ריקודים לתוך הלילה ואווירה חברית ומשוחררת. קוראים לזה Gathering. והגאת'רינג מס' 9 שיתקיים השנה בחאן הגמליה בערבה בסופ"ש של 10-11 לנובמבר, יהיה השאפתני ביותר עד כה. הוא יימשך 24 שעות ויערך במיקום יפהפה, 3 שעות נסיעה מתל אביב. סטים של תקלוטי גרייטפול דד ושלוחותיה, וגם ג'אם באנדס ואמריקנה ועוד מטעמים. גם שתי הופעות כלולות במחיר הכרטיס ("הארץ המובטחת" The Promised Land ו"בותימזוג") אבל האמת ומנסיון – כדאי להגיע אפילו רק בשביל החווייה, האווירה והמוסיקה. כל הפרטים ורכישת כרטיסים – כאן. אני מציע שתלכו. רוב הסיכויים שתחזרו אסירי תודה.

 

 

שיעורי בית למתחילים: הופעה קלאסית מ-1972.

 

גרסיה א לה וידה

בחודש אוגוסט מצויינים שני תאריכים הנוגעים לג'רי גרסיה, איש הגרייטפול דד ואחד מגדולי המוסיקאים שידעה המאה ה-20. ב-1 לאוגוסט 1942 הוא נולד וב-9 באוגוסט 1995 הוא עבר למימד אחר. הימים האלה נחגגים על ידי מיליוני מעריצי הלהקה כ-The Days Between, כשם אחד השירים שביצעה הלהקה בהופעות באחרית ימיה. בישראל, יש הקוראים לתקופה הזו "ימי בין המיתרים". השנה, חגג החתום מעלה ומטה את המועד בהקלטת שני שירים של ג'רי והדד בעברית, בליווי חבורת נגנים משובחת (ירון בן עמי, אבשה אילן, עומר אשאנו, נטע גופן, אריאל חשבון אוליבה, שקד פורמן). הראשון הוא Deep Elem Blues, בלוז עתיק שבוצע על ידי הלהקה בעיקר בהרכב אקוסטי ותורגם בשפת הקודש ל"חלם בלוז". השני הוא Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo שכתבו רוברט האנטר וגרסיה, שיר שפתח את אלבומם של הדד Wake Of The Flood משנת 1973 והפך לפייבוריט אהוב בהופעות החיות של הלהקה. אני מקווה שתיהנו. אפשר לשמוע ולהוריד כאן:

 

 

Deep Elem Blues

 

Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

תמונה אחת שווה: פול מקארטני ובוב וויר

 

אתמול בפנוויי פארק, בוסטון. בפעם הראשונה בהיסטוריה: חבר בביטלס על במה אחת עם אחד מחברי הגרייטפול דד. מקארטני הזמין את וויר לבצע איתו שני שירים. את "היי היי היי" של ווינגס ואת "הלטר סקלטר" של הביטלס.

תמונה עליונה: צ'אק סטיינהאוזר (בלעדי לבלוג)

תמונה תחתונה: הטוויטר של פול מקארטני

During his concert at Fenway Park on Sunday night, Paul McCartney was joined on stage by Bob Weir. Together, they performed the Wings song Hi Hi Hi, along with The Beatles classic Helter Skelter

Top photo by Chuck Steinhauser

Bottom photo: Paul McCartney's Twitter account

לכתוב על מוסיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה?

בזמן האחרון אני נתקל בטענות על הקושי למצוא כתיבה איכותית על מוסיקה. יש בזה כמובן הרבה מן הנכון. העולם האינטרנטי / דיגיטלי על הרשתות החברתיות, שיתוף הקבצים וכל השאר אכן נגס קשות במעמדו של מבקר המוסיקה, שפעם היה דמות מורמת מעם, עם בלעדיות על המידע והמוסיקה עצמה. גם המילה "מבקר" בעברית היא בעייתית, כי היא עצמה מרמזת שמדובר ב-Criticism, יעני ביקורת שלילית. אני מעדיף את המונח Writer כשמדובר בכותב או Review כשמדובר בביקורת. בכל מקרה, עדיין לא אבדה תקוותנו, ואם מחפשים, מוצאים הרבה כותבים מדהימים ומאמרים שמאוד כדאי לקרוא. הנה כמה דוגמאות נפלאות (כולן באנגלית, סורי):

 

• לורה בארטון מה-Guardian, יצאה למסע גיאוגרפי-מוסיקלי בעקבות השיר האהוב עליה ביותר, Roadrunner של ג'ונתן ריצ'מן והמודרן לאברס. היא לקחה כמה ימים ונסעה במסלול שכלל את כל המקומות שמוזכרים בשיר, כולם באיזור בוסטון. המסע הזה הניב כתבה מרגשת, מרתקת ומלאה תובנות על מוסיקת רוק, על אורבניות ועל נוסטלגיה. הנה, כאן.

 

• דניאל ראלסטון כתב ב-Buzzfeed על הסיפור הלא ייאמן של "הזומבי'ס המזוייפים", שבו ארבעה נערים מטקסס גוייסו כדי להופיע בתור להקה בריטית מצליחה, שהתפרקה בדיוק לפני שהלהיט הענק שלה יצא. סאגה מפותלת (ואמיתית) שמאירה את הצדדים האפלים של תעשיית המוסיקה של שנות השישים. מרתק ביותר. זה נמצא כאן.

 

• ידידי ג'ף ווייס, אחד מהכותבים הצעירים הטובים ביותר על מוסיקה שפועלים בארה"ב כיום, כתב למגזין Noisey על מאחורי הקלעים של הופעות האיחוד של הגרייטפול דד שנערכו לפני שנה בשיקגו. מסע אישי הזוי, מצחיק, מלא דמויות מרתקות ורגעים מרגשים, סביב התופעה התרבותית שנקראת "גרייטפול דד" והביטוי שלה בראשית מאה ה-21, עשרים שנה לאחר פירוק ההרכב. לקריאה-כאן.

 

• במגזין Pitchfork ערכו מחווה נאה לפרינס, כשמבקרי מוסיקה בכירים כתבו על סדרת האלבומים הראשונים והמשפיעים שלו. הנה דוגמה נפלאה אחת לכתיבה על מוסיקה – הביקורת של מומחה ההיפ הופ והמוסיקה השחורה נלסון ג'ורג' על האלבום Sign O' The Times מ-1987. ללחוץ ולקרוא.

 

ואם אחרי כל זה, בא לכם לקרוא כמה טקסטים פרי עטו של החתום מעלה, אפשר למצוא כמה מהן כאן, באתר עכבר העיר. תיהנו.

להסתדר בטור! טיפים למוסיקאי הישראלי בסיבוב הופעות בארה"ב (ובחו"ל בכלל)

לכותב שורות אלו יש (חוץ מנטיה תמוהה לכתוב על עצמו בגוף שלישי) נסיון רב למדי בהופעות בחו"ל, בעיקר בארצות הברית ובאירופה, בז'אנרים שונים, במקומות  מגוונים (מאולם של 17,000 איש באמסטרדם ועד לבר אינטימי באיסט וילג' בניו יורק) ועם הרכבים שונים: מהופעות סולו, יחד עם להקה קטנה, ועד להופעות מרובות קהל בליווי אנסמבלים גדולים. וכמי שכבר שמע בחלחלה על הרכבים ישראלים שחזרו מסיבובי הופעות בחו"ל והם חולים, רעבים, מסוכסכים, מדוכאים ומרוששים, חשבתי שיכול להיות מועיל לחלוק עם קוראי הבלוג כמה מהתובנות שנצברו בשנים האחרונות. אם זה יעזור ולו למוסיקאי אחד לעבור את החווייה בצורה חלקה ונעימה יותר, דיינו. תגובות, הערות ותוספות תתקבלנה בברכה.

תגיעו מוכנים ותאמו ציפיות

הצלחה של טור בחו"ל תלויה הרבה מאוד בפרטים הקטנים. קודם כל, תגדירו לעצמכם מה מטרת הסיבוב: לצבור חוויות? להיחשף לקהל חדש? לגבש את הלהקה? לבקר סוף סוף ב-Primark? אולי בכלל להרוויח כסף?!? טוב, אחרי ההפוגה הקומית הזו, בואו נדבר על מה שחשוב.

• אם גוף, ארגון או אדם מסויים משלם עבור הטור, איזה כיף לכם! ברם, אם הכל או הרוב אמור לצאת מכיסכם, אזי בחוכמה תעשו אם תחשבו היטב, מראש, את כל ההוצאות מול התקציב שיש ברשותכם ורווחים עתידיים. לא נעים להיתקע בקלארקסון, קנטאקי ביום שבת בלילה, בלי כסף לסיגריות או למקום לישון בו.
• בדקו מראש מה הציוד והמפרט הטכני בכל מקום בו אתם מופיעים. לא כיף לצאת לחפש סטנד למיקרופון בפרברי בולטימור בחושך, חצי שעה לפני הופעה.
• ודאו מראש דרכי הגעה לכל מקום. הארץ שאתם נמצאים בה היא כנראה גדולה יותר מישראל, יש בה יישובים שונים בעלי שמות דומים או אפילו אותו שם, והמרחקים גורמים לכל תיקון טעות קטנה בניווט (יצאתם ביציאה 13 במקום 12 על ההייוויי) לגזול מכם הרבה זמן יקר.
• נסו להתקמבן מראש על דילים (טיסות, מלון, אירוח, רכב, אוכל) ובקיצור: נסו לדעת כמה שיותר על הטור שלכם לפני שתצאו אליו. עדיף לתכנן בשקט בבית מאשר לאלתר במקום לא מוכר, עייפים ותחת לחץ זמן.

תוודאו שזה באמת מתאים לכם

• מסוגלים לעמוד בטיסות ארוכות, עם קונקשנים מבאסים במקומות מדכאים והמתנות של שעות בשדות תעופה קטנים?
• אין לכם בעיה לישון על כל דבר, ממיטת קינג סייז במלון במנהטן ועד למזרון מתנפח בבייסמנט מעופש בלונג איילנד?
• אתם אוכלים הכל ולא בררנים בענייני אוכל (בשר, גלוטן, שומן, לא כשר, פאסט פוד) ?
• אתם מסוגלים לפרוק ולהעמיס חזרה ציוד חשמל, אביזרי סאונד, כלי נגינה ומזוודות כמה פעמים ביום לתוך חללים קטנים במיוחד – ואז להידחס ביניהם?
• אין לכם רגישות מיוחדת למזג אוויר קיצוני? (כמו מעבר בין 4- במינסוטה ל-20 מעלות באטלנטה, תוך 4 שעות)
• אתם מסוגלים, אחרי כל זה, לנגן את אותם השירים, ערב אחרי ערב, באותה התלהבות ומקצועיות כמו בפעם הראשונה?

סימן שאתם מוכנים. צאו לדרך.

תהיו מקצוענים

כמי שמגיעים מארץ החפיף והחרטא, הקומבינה, העוקץ , ה"סמוך עלי" וה"יהיה בסדר", כל הקונספט של מקצוענות יכול להיראות זר ומוזר לכם. אבל כדאי שתתרגלו אליו מהר.

תגיעו בשעה הנקובה לסאונד צ'ק. נגנו במסגרת חלון הזמן שהוקצב לכם. נגנו טוב ומהודק (הלהקה שלפניכם והלהקה שאחריכם ינגנו ככה). הודו לצוות המקום וללהקות שהופיעו אתכם. הודו לקהל – גם אם הוא מונה 8 אנשים כולל ברמנים. ציינו איפה אפשר לשמוע או לקנות את המוסיקה שלכם. תכינו סטיקרים וכרטיסי ביקור. והכי חשוב: לכו לישון וקומו בשעות הגיוניות. לא מעט להקות התפרקו אחרי יום חיפושים בעקבות חבר הרכב שהחליט לבלות את הלילה מחוק בבר מזדמן, בשיטוט בעיר, ליד באנג גדול מימדים בדירה של חבר או במיטתה של איזו נערה מקומית. כלל ברזל: כשיש הופעות – אין יציאות. תשמרו את זה לימים הפנויים שלכם.

הופעה בכנס AIPAC בוושינגטון די.סי (מופע שירי הגרייטפול דד בעברית)

תהיו נחמדים

כבדו את מנהגי המקום. בררו איך קוראים לאיש הסאונד. תקשרו איתו באופן מקצועי. הודו לו מעל הבמה בסוף ההופעה. יש סבירות שגם הוא מנגן בלהקה ושיצא לו כבר להגביר הרכבים קצת יותר משמעותיים מזה שלכם. קללות, פשיטת בגדים, שתיה ועישון על הבמה במהלך הופעה כבר לא נתפסים ברוב האולמות בארה"ב כמשהו סקסי במיוחד במקרה הטוב וכמשהו שעשוי להכניס אתכם לצרות במקרה הריאלי. אתם לא ג'ים מוריסון ולא סיד וישס. תשאירו רושם טוב ותגרמו לאנשים מסביבכם חשק לראות אתכם שוב.

עיזרו זה לזה

כמה טריוויאלי, ככה נכון. הופעה היא סוג של מסע אלונקות, שיכול לעבור בסבבה אם כולם נותנים יד, או כתף. תמיד תהיו הראשונים לסחוב. עזרו גם למתופף המסכן לקפל ציוד. בכלל, תתייחסו לציוד כאילו הוא רכוש משותף של כולם, יעני- כולם סוחבים הכל ואין "שלי-שלך". יחד עם זאת, דעו לתת ספייס אחד לשני. כי אפילו מוסיקאים יפים, כשרוניים ומגניבים כמוכם הם אנשים שיכולים להימאס לפעמים. תמכו נפשית אחד בשני, ומצד שני גם השאירו פתח למרחב אישי, כי כל אחד זקוק לזה מדי פעם. אפילו הבסיסט.

הופעה באולם Ziggodome באמסטרדם, במסגרת האירוע הבינלאומי MasterPeace

כאן זה לא ישראל. אל תתחכמו.

• לא עם צוות המטוס
• לא עם אנשי ביקורת הדרכונים
• לא עם פקיד ההגירה
• לא עם בעל האולם והפרומוטר
• בטח שלא עם שוטרים, פקחים ואנשים במדים למיניהם. אלא אם כן חותמת שחורה בדרכון ואיסור כניסה למדינה בעשור הקרוב מחרמנים אתכם עד כדי איבוד שליטה.
• לא עם כתבים ומראיינים. תחסכו מהם את ההומור הישראלי ואת הבדיחות הפנימיות של הלהקה. תבואו מוכנים. דברו קוהרנטי, ברור, ממוקד. בכל מקרה, השתדלו לבחור את חבר הלהקה עם השליטה הטובה ביותר באנגלית לצורך ראיונות.

 

ועוד כמה נקודות למחשבה…

• בנו סט ליסט (רשימת שירים) מראש, אבל תתכוננו גם לשנות אותה מהופעה להופעה, לפי תגובות הקהל
• תעבדו מראש על דברי הקישור בין השירים (אם בכלל צריך אותם). אל תשאירו את זה לאילתור, בטח לא בהופעות הראשונות.
• הקפידו על פרסום מראש. פייסבוק, מיילינג ליסט, ויז'ואלס, פוסטרים, לוגו להקה, שימו מוסיקה שלכם אונליין וכל דבר אחר שעשוי לדחוף אתכם קדימה ולהקל על הקהל למצוא אתכם.
• אמריקאים אוהבים לפרגן למוסיקה שהם שומעים ואוהבים. חישבו על מרצ'נדייס: חולצות, כובעים, תיקים, תקליטים ודיסקים, קונדומים, כרטיסי אשראי וארונות קבורה ממותגים (שלושת האחרונים תקפים רק אם ללהקה שלכם קוראים KISS). יכול להיות שיהיה לכם יותר קל לייצר אותם בארץ היעד או לשלוח אותם לשם מבעוד מועד, כדי לא לסחוב סתם משקל מיותר.
• חישבו על נחיצותו כל דבר שאתם לוקחים איתכם ונסו לטוס כמה שיותר קל. מה שלא יורה – שיישאר בבית. אחרת תחוייבו במשקל יתר כשתטוסו ותזדקקו לכמה חודשים של טיפול בבעיות גב כשתחזרו.
• חדדו את יכולות המינגלינג שלכם. צרו קשרים, קבעו פגישות, דברו ושוחחו עם כל אחד, קחו ותנו כרטיסי ביקור. מי יודע מה יכול לצאת מזה בעתיד.
• אל תלכלכו על אמנים אחרים. בטח לא על אמנים ישראליים. שמרו את האבחנות האישיות שלכם לעצמכם, גם כי זה לא מקובל בארצות ניכר וגם כי Karma is a bitch, yo.
• הישארו צנועים ודעו את מקומכם. גם אם אתם כוכבי-על בלבונטין, בבוקסא או בצימר, באירופה – ובמיוחד בארה"ב – אתם עוד טיפה קטנה בים המוסיקה המקומי. תתנהגו ככה. אפשר לתת את השואו המגלומני של הלייף על הבמה – ועדיין להישאר צנוע וחביב מחוץ לה (שמעת, בונו?)
• אל תתכננו לו"ז צפוף מדי. תשאירו זמן לאגור כוחות, לישון, לעשות כביסה ולחפש את הפדאל היקר של הגיטריסט ההיסטרי בבקסטייג' המבולגן של האולם שהופעתם בו אתמול בערב.
• אל תתנשאו על הצוות הטכני – נסו ללמוד מהם. יש סיכוי טוב שחלקם נמצאים בביזנס עוד מלפני שאתם נולדתם, הם מכירים את הציוד שלהם יותר טוב מכם והם כבר הגבירו כמה להקות טיפה יותר גדולות מכם.
• למרות הפיתויים, נסו לאכול בריא. קשה לעמוד בפני המבורגר בשתיים בלילה אחרי הופעה, מאתגר להימנע מבייגל ולאטה על הבוקר או מצלעות ברביקיו, דלי צ'יפס וחבית קולה בצהריים, אבל תעשו את המיטב. זה ישתלם בהמשך הטור. אנשים נוטים לחטוף מחלות בסיבובי הופעות, משפעת ומיגרנה ועד שלשולים, עצירות, דלקת ריאות ושיעול טורדני. נסו לאכול מזון שנותן לכם אנרגיה ובוזמנית מרחיק מכם את כל המרעין בישין שלעיל.

הופעה בפסטיבל CMJ בניו יורק

זהו, דיברנו מספיק. עכשיו צאו לדרך ו…תנו למוסיקה לדבר. בהצלחה!