Tag Archive | Guitar

השורשים של ריילי ווקר

rw

ריילי ווקר (במרכז) בביקורו האחרון בישראל, אוקטובר 2015

ריילי ווקר, הגיטריסט-יוצר-זמר המצויין מאילינוי מגיע בקרוב מאוד להופעות בארץ. אם לשפוט לפי הפעם הקודמת שווקר ביקר כאן, מדובר בהופעה מהפנטת ומרגשת שאסור להפסיד. ווקר, שרק חגג לפני כמה חודשים את יום הולדתו ה-27, אולי צעיר יחסית, אבל המוסיקה הייחודית שלו חושפת שורשים עמוקים של פולק, אמריקנה ופסיכדליה, שהולכים עשורים רבים לאחור. הנה כמה מהעיקריים שבהם.

טים באקלי

ב-28 השנים הקצרות שבאקלי בילה כאן, הוא הותיר מורשת של מוסיקה מכשפת ומיוחדת, שמשלבת אלמנטים של פולק, ג'אז, פ'אנק, רוק פסיכדלי וספוקן וורד מופשט. הוא הותיר אחריו תשעה אלבומים שרובם מעולים ושיריו כוסו על ידי אמנים כמו רוברט פלאנט, בריאן פרי, בלאד סווט אנד טירז, לינדה רונסטאדט, שינייד אוקונור ורבים אחרים.

 

ג'ון מרטין

הגיטריסט-ווקליסט הבריטי המנוח המוערך יצר מוסיקה שנשענה על פולק בריטי, אבל הרחיבה את הגבולות הז'אנר לכיוונים של ג'אז, דאב, רגאיי ומוסיקה אלקטרונית. קשה שלא להבחין בהשפעה המכרעת של סגנון השירה של מרטין על ווקר, גישה שמתייחסת לקול האנושי כעוד כלי בתוך המארג המוסיקלי המשרת את אווירת השיר. ניק דרייק, חבר וקולגה של מרטין, גם הוא ניכר כהשפעה על ווקר, במיוחד בטכניקת הגיטרה המזוהה שלו.

 

ואן מוריסון

… או ליתר דיוק, Astral Weeks, האלבום הנפלא שהיוצר האירי הוציא בנובמבר 1968 ונחשב עד היום לפסגת יצירתו ולאחד האלבומים הטובים בהיסטוריה. זרם תודעה מילולי-מוסיקלי מהפנט, מוגש ברצף של שירים עם מבנה פתוח וליווי אינטואיטיבי של חבורת נגני ג'אז מובחרים, שמעניקים מימד טרנסצנדנטלי להרהורים של מוריסון על חיים ומוות, אהבה ופרידה, געגועים ותקווה. אפילו עטיפת האלבום השפיעה כנראה על עיצוב האלבום Primrose Green  של ווקר.

 

דה אינקרדיבל סטרינג באנד

הרכב פולק-רוק-היפי-ביזארי-אקספרימנטלי בריטי מצויין, שפעל בין אמצע שנות ה-60 לאמצע שנות ה-70 ושילב בממזריות מלודיות קלטיות עם סאונדים מהמזרח, כלי נגינה אקזוטיים וטקסטים אזוטריים בהפקה פסיכדלית ומבני שירים לא שגרתיים.

 

דייווי גרהאם

בסגנון הנגינה של ווקר ניתן לשמוע הדים לשורה ארוכה של גיטריסטים משפיעים: מסטייל ה"אמריקן פרימיטיב" של ג'ון פאהיי, דרך הוירטואוזיות האקסצנטרית של ליאו קוטקה והפולק המרוסן של ברט יאנש וג'ון ריינבורן ואחרים ידועים יותר או פחות. אחד המשפיעים ביותר הוא דייווי גרהאם הבריטי ממוצא דרום אמריקאי וסקוטי, שכבר מסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 הביא למהפכה בשימוש בגיטרה ככלי פולק אינסטרומנטלי. גרהאם האקלקטי שילב מנגינות עממיות מהאיים הבריטיים, ראגות הודיות, מוסיקה קלאסית, מקאמים ערביים ושירים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. למרות שמעולם לא מצא (או חיפש) הצלחה מסחרית גדולה, גראהם, שהציג חידושים גם באופן כיוון המיתרים בגיטרה שלו, השפיע על גיטריסטים רבים, מג'ימי פייג', סטיב האו וריצ'י בלקמור עד ריצ'רד תומפסון ופול סיימון.

 

והנה ריילי ווקר בעצמו, משלב את המוסיקה הנפלאה של אלה שבאו לפניו למשהו חדש ומיוחד. הבלוג ממליץ לתפוס אותו בבארבי בתל אביב ב-15 לדצמבר.

 

מודעות פרסומת

פעמיים קלפטון

אריק קלפטון חגג השבוע יום הולדת 71. הנה שתי ביקורות שכתבתי ושהתפרסמו גם ב"עכבר העיר", על שני אלבומי האולפן האחרונים שלו (אגב, אלבום חדש יגיע במאי הקרוב). קריאה מהנה ומזל טוב!

 

Eric Clapton – Clapton

Reprise, 2010

על עטיפת האלבום החדש שלו נראה אריק קלפטון בדיוק, אבל בדיוק, כמו גדעון אוברזון. לא שיש בזה משהו רע – בכל זאת, קלפטון נראה די טוב, יחסית לגבר בריטי שכבר עבר את ה-65 ובכל זאת, יש משהו סמלי בכך שהבלוזיסט הוותיק נראה בערוב ימיו יותר כמו מעצב אופנה ופחות כמו מי שהיה אייקון רוק מהבולטים שהנפיקו הסיקסטיז. אבל מי שיקרא את האוטוביוגרפיה של קלפטון, שיצאה לפני כשנתיים, לא יתפלא. קלפטון, בחור אנגלי די משעמם שנקלע, בכוחו של כשרון ייחודי,  לחיים מרתקים למדי, רצופי עליות ומורדות חדים, מלאי שיאים נשגבים וטרגדיות אישיות אפיות על גבול הפאתטיות (את רובן, מסתבר, הביא על עצמו), נודע גם כחובב חליפות של ורסצ'ה, שעונים של פיליפ פאטק, ספות עתיקות, יאכטות מפוארות, גיטרות וינטג' שאר פריטים מעוצבים ויקרים באמצעותם ניסה למלא את החסכים הרגשיים שהותירה בו ילדות טראומטית במיוחד. נדמה כי בשנים האחרונות מקדיש עצמו קלפטון לסגירת חשבונות היסטוריים, לסיכומים ולהגשמת חלומות וגחמות אישיות, כיאה למי שכמעט 50 שנות קריירה מאחוריו. אלבום משירי איש הבלוז המיתולוגי רוברט ג'ונסון, אלבום משותף עם בי.בי. קינג, אלבום משותף עם ג'יי ג'יי קייל, מסע הופעות ואלבום בהופעה חיה עם סטיבי ווינווד ועוד כהנה וכהנה. קלפטון, שמיטב עבודותיו הוקלטו על התפור שבין שנות השישים לשבעים, לא מחפש כבר את המהפכה המוסיקלית הבאה, אלא רק להתרווח אחורה בכיסא הנדנדה באחד מבתיו המתוקתקים ולג'מג'ם עם חברים באווירה ידידותית ונינוחה. השיר השני באלבום החדש אפילו נקרא Rocking Chair . כן כן, זה שמוכר יותר בביצוע של לואי ארמסטרונג. וב-Clapton שוב אוסף אליו המאסטר צוות מיומן של נגנים/חברים, שכל מוסיקאי במערב היה מוכן להרוג בשביל שעת אולפן שלהם: המתופף הוותיק ג'ים קלטנר, הבסיסט האגדי ווילי וויקס, הפסנתרן והמעבד הניו-אורלינסי המדהים אלן טוסאנט,השותפים הוותיקים  ווינווד וקייל ואפילו פרגית צעירה כמו שריל קרואו (רק בת   48!) הצליחה להשתחל לסשן. מבחינת חומרים, קלפטון כמו חופר באלבום זה בארון התקליטים המאובק של הוריו או אפילו סבו וסבתו ודולה מהם שירים נשכחים של הוגי קארמייקל, אירווינג ברלין ופאטס וולר, וגם שיר נשכח של ג'יי ג'יי קייל שנקרא River Runs Deep, שנשמע בדיוק כמו משהו שיצא מהאלבום הראשון של דייר סטרייטס – עד שאתה נזכר שדייר סטרייטס בעצם הושפעו מקייל והשיר הזה הוא בכלל מ-1971. אחרי כמה בלוזים מגיעה מגמת הנוסטלגיה לשיא. זה קורה בשיר האחרון, לא אחר מאשר Autumn Leaves, האמא ואבא של סטנדרטי הג'אז, שקלפטון, מבחינה ווקאלית, נשמע בו לא רחוק מטוני בנט, סולו גיטרה שקורץ לענקי ג'אז כמו ווס מונטגומרי וג'ים הול.

 

אז נכון שקולו של קלפטון איבד הרבה מעוצמה שבערה בו בתחילת הסבנטיז וגם הגיטרה עברה למושב האחורי, אבל נראה שקלפטון עושה מאמץ ראוי להערכה להתבגר בכבוד יחד עם הקהל שגדל עליו, רבים מהם היום כבר סבים, שרק רוצים קצת גוד-טיים מוזיק כרקע לשיחה וכוסית וויסקי משובח. ואת זה קלפטון בהחלט מספק באלבום החדש. מי שרוצה מוסיקה של אש, גופרית ותמרות עשן, שיקרא את הביוגרפיה של האיש לצלילי Derek & The Dominos  עם איזה ג'וינט בפה. כי קלפטון של היום, תאהבו את זה או לא,  מסניף רק ריפודים של ספות ויקטוריאניות ומתמסטל מחליפות מעצבים.

 

Eric Clapton – Old Sock

Polydor, 2013

גם אם אריק קלפטון היה פורש מעולם המוסיקה ולא מקליט אפילו עוד צליל אחרי, נניח, סוף שנת 1970, מקומו כבר היה יצוק בבטון בבסיס היכל התהילה של הרוק. כמי שחיבר את הבלוז השחור לרוק הלבן ואת הגיטרות של המיסיסיפי דלתא למגברי מנורות בריטיים, כמי שהיה שותף להקמת Cream, הפאואר-טריו הידוע ביותר בכל הזמנים, שהתארח באלבום של הביטלס, שהיה שותף לסופרגרופ Blind Faith  והקליט את Layla, לקלפטון, שפועל באופן סדיר כאמן סולו משנת 1974, לא נשאר, כבר אז, הרבה מה להוכיח. בשנים האחרונות נראה שקלפטון, לו מלאו לאחרונה 68, עוסק בעיקר בהשלמת רשימת המשאלות המוסיקלית האישית שלו: פרסום אוטוביוגרפיה חושפנית, הקלטת אלבום מחווה לאיש הבלוז האגדי רוברט ג'ונסון, אלבומים משותפים עם בי.בי קינג, ג'יי ג'יי קייל ועם הג'זיסט ווינטון מרסליס וגם מסע הופעות משותף עם הקולגה הוותיק סטיבי ווינווד. אלבום האולפן הקודם של קלפטון, שיצא לפני כשנתיים וחצי, הגיש בעיקר ביצועים מנונמנמים של סטנדרטי ג'אז עתיקים וקלאסיקות אמריקאיות משנות השלושים והארבעים. האלבום החדש, ששומר גם הוא על מינון גבוה של קאברים, מצליח פה ושם להזריק מעט אנרגיה מחודשת לעניינים, אם כי לא במידה מספיקה כדי לרגש או לטלטל באמת. צריך להודות על האמת: לעומת האש שניתכה מגרונו וממיתריו של קלפטון בתקופת Cream ו-Derek And The Dominoes, ומדי פעם גם באיזה אלבום הופעה מקרי, בשנים האחרונות נראה שהאיש שקע לתוך איזשהו רפיון יצירתי או אולי האיש פשוט עושה את מה שבא לו הכי בקלות, מבלי להשקיע מאמץ רב מדי או ללחוץ חזק מדי על דוושת היצירתיות. לראייה: בעשור האחרון, מספר השירים החדשים שקלפטון כתב בעצמו לאלבומיו עובר בקושי את הדו-ספרתי ובאלבום החדש כבר אין אפילו שיר אחד שקלפטון חתום עליו ככותב. אז מה היה לנו שם? קצת רגאיי בהשראת פיטר טוש, קצת פולק אמריקאי נינוח ("גודנייט איירין"), סטנדרט ג'אז מימים עברו ("אול אוף מי"), מחווה נחמדה לגארי מור המנוח ("סטיל גאט דה בלוז") והרבה חברים ממועדון ה-V.I.P של הרוקיסטים הוותיקים שבאו לתת כתף: מר ווינווד באורגן, אדון קייל בגיטרה, טאג' מאהאל במפוחית, סטיב גאד וג'ים קלטנר בתופים ואפילו פול מקארטני קפץ לתרום באס וקולות רקע – ככה שאתם יודעים שהתוצאה נשמעת טוב, גם כשהחומרים מעט ממוחזרים או לא ממש מרגשים.

 

אבל מי אנחנו שנבוא בטענות לאריק קשישא? האיש עשה את שלו – ובגדול – כבר לפני 40 שנה והיום הוא פשוט עושה מה שבראש שלו: מג'מג'ם שירים שהוא אוהב עם חברים טובים, קורא לאלבום בשם אירוני, תוצאה של שיחה משושעשת עם דייויד בואי ומצלם את תמונת העטיפה על אי בקריביים, בעזרת הטלפון הנייד שלו. זהו זה, אפשר כנראה לנופף לשלום לקלפטון המחוייט והמוקפד שהכרנו מהאלבומים הקודמים ולהתחיל להתרגל לפנסיונר החביב, השזוף והנינוח שמשקיף אלינו בחיוך מעטיפת Old Sock. אמן שגם אם ימי הזוהר שלו כבר הרבה מאחוריו, עדיין ממשיך לסחוב בעליות בכבוד ולהנפיק מוסיקה שגם אם לא תשנה כבר את העולם, לפחות תשאיר בו חמישים ומשהו דקות של מוסיקה כיפית, רגועה ומבוצעת היטב.

בונא, זה אחלה בלוז!

ג'ו בונאמאסה הוא אחד מהגיטריסטים הבולטים והמוערכים ביותר בעולם בעשור האחרון. רוצים לקבל אלבום שלם שלו בהורדה חינמית?

רק לחצו כאן, השאירו כתובת מייל ו-11 טרקים של בלוז-רוק וירטואוזי בדרך אליכם.

אפשר להגיד ש"59 מילים" שלח אתכם, אבל זה לא ישנה הרבה. תהנו!

בונוס:

ג'ו בונאמאסה ביקר בישראל כבר פעמיים. בפעם הראשונה, ב-2009, הוא נתן כיתת אמן אינטימית בבית הספר למוסיקה "ארטיק" ביהוד. הבלוג (שעוד לא נולד ככזה) היה שם כדי לתעד. הנה קליפ לדוגמה.

"גשר המיתרים" – מיקסטייפ גיטרה ישראלית

כדי להקל עליכם קצת את הבלוז שאחרי החגים, קבלו את כותר מס' 5 בסידרת האוספים "59 דינר" שידידי ערן ואנוכי רוקחים להנאתנו מדי פעם. והפעם התמקדנו בגיטרה ישראלית: מהפסיכדליה של חיים רומנו בצ'רצ'ילים, דרך היוונית של אריס סאן והתימנית של בן מוש, דרך הבלוז של שטראוס, מזרחי ואקשטיין ועד אוחזי מפרט נכבדים כמו סנדרסון, קלפטר, קריו, אלפנט ועוד. כרגיל, כל הקטעים הועברו ישירות מהתקליטים המקוריים. אז קבלו, חם חם מהתנור, את "גשר המיתרים".

לחצו כאן להאזנה / הורדה

גשר המיתרים - אחוריגשר המיתרים - חזית

"Gesher Hameitarim" (String Bridge) is the 5th installment of the "59 Dinar" mixtape series, curated by musician Sagol 59 and journalist/record collector Eran Dinar.
Vol.5 focuses on the varied sounds of the Israeli guitar, from the electric Greek style mastered by Aris San, the psychedelic rock of The Churchills as well as the Hendrixian flourishes of Shlomo Mizrachi and Yitzhak Klepter.
Also present are the acoustic Blues of Avner Strauss and Gary Eckstein, the Yemenite-style playing of Moshe Ben Mush and the Allman Brothers-type soloing of Danny Sanderson, among many other gems, both rare and well-known.
As always, all tracks have been transferred directly from the original Vinyl sources.
The mixtape can be found HERE.
Enjoy!

59 מילים על: ג'וני ווינטר – Step Back

Front

ג'וני ווינטר הלך לעולמו לפני חודשיים וחצי. השבוע יצא ברחבי העולם האלבום האחרון שהקליט, עם סט מלהיב של בלוז ורוקנרול קלאסי ושורת אורחים מכובדים: קלפטון, דוקטור ג'ון, בן הארפר, ג'ו פרי מאירוסמית', בילי גיבונס מזי זי טופ, בריאן סצר ועוד. "סטפ באק" הוא אחד האלבומים הטובים בקריירה הארוכה של ווינטר (שהופיע בארץ ואף התראיין ל-"59 מילים" לפני כשנה וחצי)

הסיכון הביולוגי חוזר לתל אביב – ראיון עם בובי האמבל מ-Biohazard

 

BIOHAZARD

Biohazard, להקת הPאנק / מטאל שהוקמה בברוקלין בסוף שנות השמונים וזכתה להצלחה גדולה בשנות התשעים, ידעה הרבה עליות ומורדות, שינויי הרכב וחילופי לייבלים. עכשיו, עם אלבום חדש בקנה, הם חוזרים לסיבוב הופעות שיעצור גם אצלנו, בבארבי ב-2 באוגוסט. לקראת ההופעה, הבלוג תפס לשיחה את בובי האמבל, הגיטריסט וממייסדי ההרכב המקורי.

היי בובי. זוכר את ההופעה שלכם ב"רוקסן" בתל אביב, לפני 20 שנה?

בטח! זה היה כבוד גדול אז וזה כבוד גדול גם עכשיו לבוא לנגן בתל אביב. יש לי הרבה מזכרות ותמונות וחברים מהזמן שהיינו אצלכם. זה היה אחד הדברים הכיפיים והמרגשים שהיו לי בקריירה. היה כיף גדול.

בתחילת שנות ה-90', ביוהזארד היתה אחת הלהקות הראשונות והבולטות בז'אנר שלכם ששילבה רוק עם ראפ והיפ הופ. הקשבתם הרבה להיפ הופ באותה תקופה?

כן, בהחלט. עכשיו כשמסתכלים אחורה יודעים איך הכל התפתח. אבל אז כמובן שלא ידענו ופשוט הלכנו על מה שנשמע לנו מאוד טבעי. בגלל שהמוסיקה של ביוהזארד באה ממקום מאוד אורבני, אז מאוד הושפענו מהתרבות והסביבה של ברוקלין וניו יורק, וכשהתחלנו בסיבובי הופעות הכרנו גם ערים אחריות בעולם וראינו שבעצם אנשים באיזורים שונים בעצם מאוד דומים. לכולם יש את אותם תסכולים, אותם כעסים…

שיתפתם פעולה גם עם אמנים מהחוף המערבי…

לחלוטין. עם הרכבים כמו  Cypress Hill ו- House Of Pain. החוף המערבי הראה לנו אהבה והיה הרבה ריספקט הדדי בינינו ובין האמנים שם. ריספקט היה דבר מאוד חשוב אז. וגם דיסריספקט… במיוחד לאור כל מה שהלך אז בהיפ הופ עם ביגי סמולס וטופאק. הרבה אנשים ניסו לפתח יריבויות ולחמם את העניינים. ואנחנו תמיד היינו להקה שבאה מהרחוב שעשתה Street Music. וכשעבדנו עם Onyx, גם הם היו באותה תקופה להקה של Street Level, בגובה העיניים של הרחוב. הם היו מאוד הארדקור. אף אחד לא חשב שישמיעו את הדברים האלה ברדיו.

שיתופי הפעולה עם Onyx היה אחד מהדברים הכי מצליחים שעשיתם…

נכון. עשינו איתם רמיקס לשיר Slam, שהיה הצלחה גדולה. ואז, כשמפיקים רצו לעשות את הפסקול ל-Judgement Night, הם ביקשו שנעשה יחד את שיר הנושא. ואז הם בנו את כל הפסקול מסביב לשיר הזה. וככה נותר האלבום הזה, שבעצם איחד להקות מטאל ורוק אלטרנטיבי עם ראפרים, למשל Slayer ואיי-טי וכאלה. זה היה דבר נהדר ששני הקהלים, של הרוק והראפ התערבבו זה בזה, נחשפו למוסיקה חדשה ופתחו את הראש.

זה אחד המקרים שאיכות הפסקול עולה בהרבה על איכות הסרט…

אני מסכים איתך. ראיתי את Judgement Night שוב לא מזמן והסרט הוא באמת ככה-ככה. אבל הפסקול מצויין ואני מאוד גאה במה שעשינו שם.

בגלל הערבוב הזה של Pאנק, מטאל והיפ הופ, למבקרים תמיד היה קשה להגדיר את הסגנון שלכם. אתה רוצה לנסות להגדיר בעצמך?

זה שלמבקרים קשה לקטלג אותנו, פשוט מעלה לי חיוך על הפנים ומוכיח לי שעשינו דברים כמו שצריך. אילו היתה לנו שליטה אמנותית מוחלטת והיינו יכולים לעשות מה שבא לנו, בלי להתחשב בעניינים כמו כסף או חוזים או זמן הקלטות בלתי מוגבל, היינו משתפים פעולה עם כל הרבה מוזיקאים מתחומים אחרים, שזה היה מסובב לאנשים את הראש. אנחנו מקשיבים לכל כך הרבה סוגי מוזיקה שמחוץ לסגנון של ביוהזארד. אבל, אתה יודע, בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את המוזיקה שלנו ולהופיע איתה מול הקהל שלנו. מה שכן, בסוף היום, בבית, אני יכול לקחת את הגיטרה שלי ופשוט לנגן בלוז כל הלילה.

Bobby Hambel

מי הגיטריסטים שהשפיעו עליך יותר מכל?

וואו… דבר ראשון, מהזמן שרק התחלתי לנגן זה חייב להיות ג'ימי הנדריקס. וכמובן אי אפשר לא להזכיר את הלהקות שבהן הגיטרה שיחקה תפקיד מרכזי. כמו לד זפלין עם ג'ימי פייג' ובלאק סבאת' עם טוני איומי. גיטריסטים נפלאים. וכמובן אריק קלפטון וכל הגיטריסטים האנגלים מאותה תקופה. אחר כך רנדי רודס, אדי ואן היילן… אלה החבר'ה שגרמו לי לרצות לנגן גיטרה. כמובן אחר כך התחלתי להקשיב גם לדברים אחרים, גיטריסטים יותר טכניים כמו אל דימיולה וסטיב ואי. ומדי פעם אני פשוט נגנב מהבלוזיסטים היותר ותיקים, כמו באדי גאי או רוברט ג'ונסון ומנסה ללמוד מהם. כי ככל שאתה מנגן יותר, אתה לומד שלפעמים אתה יכול להגיד יותר – עם פחות תווים. זה כנראה מגיע עם הגיל והנסיון וסוג המוזיקה שאתה מנגן. אם אתה מנגן כמו קרי קינג בלהקה כמו Slayer אתה חייב את האנרגיה של הנגינה המהירה, כמובן… זה תלוי בסוג המוזיקה שאתה רוצה לנגן. ולהיות נגן טוב זה לדעת להתאים את סגנון הנגינה לסגנון המוזיקה שאתה רוצה לבצע. זו בעצם כל החוכמה.

בוא נדבר רגע על סיבובי הופעות. זה נהיה קל יותר או קשה יותר לעומת התקופה שהתחלתם?

אני חושב שזה טיפה יותר קשה, בגלל העניין של לעזוב את הבית, את המשפחה. כשהיינו צעירים היתה לנו את המנטליות של "יאללה, בואו נעשה את זה". לא היה לנו שום דבר להפסיד. עכשיו, אנשים יש משפחות ואנשים שתלויים בנו. אבל, מבחינתנו, טור זה טור. אתה יכול להיות בוואן יום אחד ויום אחר כך באוטובוס גדול ומפואר, או במטוס שמטיס אותך להופעה. הכל תלוי בשוק המוזיקה ובכמה הופעות אתה יכול להשיג. כשאנחנו בסיבוב הופעות, הפילוסופיה שלנו היא להיות משפחה אחת מלוכדת עם כולם – עם הלהקות שמופיעות איתנו, עם הצוות הטכני, וככה זה עובד בשבילנו.

ומה תנגנו לנו בהופעה כאן, בבארבי?

אני עדיין לא יודע. ננגן הרבה מהחומר הישן ואנחנו בהחלט פתוחים לנגן גם חומרים חדשים יותר ואפילו לנגן שירים מאלבומים שלא השתתפתי בהם. נעשה את הרשימה יחד כלהקה ואז נדע בדיוק. אנחנו מנסים ליצור ווייב, או אווירה מסויימת דרך סדר השירים. מדי פעם זה משתנה, אבל תצפו להרבה קלאסיקות ואנחנו מבטיחים שנעשה הכל כדי לתת את ההופעה הכי טובה שאנחנו יכולים ולנגן הכי Hard שאנחנו יכולים. אנחנו יודעים שהמצב קשה כרגע, אבל זוכרים את תל אביב ויודעים שיש אצלכם קהל טוב, Cool Vibes  ואנשים יפים ונפלאים. אנחנו רק רוצים להביא מוזיקה לאנשים, לגרום להם ליהנות ולהשאיר אותם עם רגעים יפים וזכרונות טובים.

 

 

 

 

 

 

תמונה אחת שווה – יהודה קיסר

יהודה קיסר, הופעה במסגרת "פסטיבל בסוודר". לבונטין 7, תל אביב, 10 בינואר 2014.

20140110_175243