ארכיון תגים | Hebrew

קאמבקים של ראפרים מתים: הטוב, הרע והמכוער

Don't Call It A Comeback

השבוע יצא לאור הגליון המודפס של קולומבוס, המגזין המצוין לענייני מוזיקה, שהפעם מוקדש כולו לנושא "קאמבק". החבר'ה הטובים של 'קולומבוס' ביקשו שאכתוב מאמר למגזין, והנה הוא לפניכם במלואו. מומלץ להשיג את המהדורה המודפסת, היפהפייה כשלעצמה (פרטים מלאים כאן). קריאה נעימה!

 

קולומבוס - הגיליון החדש

 

!Don't call it a comeback שאג הראפר אל.אל.קול ג'יי בפתיחת שיר הנושא מתוך אלבומו הקלאסי Mama Said Knock You Out, האמת היא שאת האמירה הבומבסטית הזו יש לפרש בדיוק במהופך: הראפר ניסה לשווק את האלבום בתור הצהרת הקאמבק המהדהדת שלו, והאלבום היה אמור להחזירו לתודעה ולהוכיח לעולם ההיפ הופ שהראפר המצליח לא מכר את נשמתו למיינסטרים ולא הפך לשריד פרה-היסטורי מתקופה נשכחת.

אם במקרים כמו של טינה טרנר, אירוסמית', ג'וני קאש או סנטנה היו נדרשות שנים רבות עד לביקור החוזר במצעדי המכירות ומול אור הזרקורים, הרי שבמקרה של קול ג'יי, נסיון הקאמבק (המוצלח, אגב) בוצע בסך הכל חמש שנים אחרי צאת אלבום הבכורה שלו, ובסך הכל באלבומו הרביעי. יתרה מזאת, הראפר היה בסך הכל ינוקא בן 22 כשניסה לעשות קאמבק היסטורי בחזרה אל מרכז הבמה של סצינת ראפ הגדושה והגועשת של תחילת הניינטי'ז.

כי אם יש ז'אנר שקשה לעשות בו קאמבק, הרי זה היפ הופ. טעם הקהל, שאינו מרחם על אמני עבר, גדולים וחשובים ככל שיהיו, משתנה במהירות של ציוץ בטוויטר, אמנים עם להיטי ענק נעלמים מהרדאר תוך חודשים ספורים, חברות תקליטים חשובות ומשפיעות מתפוררות לאבק בתוך חודשים, טרנדים וסגנונות חדשים פורצים בתדירות מסחררת ומוחקים כל מה שקדם להם ואלבום מלפני חמש או עשר שנים כבר נחשב לפריט אולד סקול נוסטלגי בעיני חובבי הראפ המעודכנים בהייפ החדש של הרגע.

ואולי בגלל כל האמור לעיל, ההשקעה הטובה ביותר מבחינה מסחרית היא דווקא באותם ראפרים שלא יזכו להזדקן, לא יוכלו כבר להוציא אלבומים גרועים, להסתבך בשערוריות או להיתפס ברגעים מביכים או באמירות לא נאותות ברשתות החברתיות. אייקונים שהדיסקוגרפיה הקאנונית שלהם כבר חקוקה בספרי ההיסטוריה של הז'אנר. כאלה שניתן להמשיך למסחר, לשווק ולמתג גם אחרי מותם, בלי הצורך המעיק לקבל את אישורם או את רשותם לעשות זאת ומבלי להפעיל חסמי איכות גבוהים מדי. כשפרויקט כזה נעשה באהבה, בתשומת לב ומתוך הקפדה על בקרת איכות, התוצאות יכולות להיות מעניינות ומספקות. אבל כאשר חמדנות, ציניות וחוסר התחשבות במורשת האמנותית של האמן המנוח הם המרכיבים העיקריים בתבשיל, התוצאות יכולות לגרום אפילו למעריצים השרופים ביותר לאכזבה רבתי. רוצים דוגמאות? לפניכם שלושה מקרי מבחן של קאמבקי היפ הופ שלאחר-המוות:

 

הטוב – Gang Starr

 

 

בסוף שנות ה-80' חבר קית' אילאם (גורו) ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו. את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean Mathematics, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.

האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (מה שכן, צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות משפטיות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.

ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן ושקיעה בתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד, בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר ההוא, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך שלוש שנים לפחות, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.

לא מדובר כאן במיחזור וורסים קיימים על גבי ביטים בינוניים, גם לא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים. פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם, והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.

 

הרע – נוטוריוס ב.י.ג

 

 

כריסטופר וואלאס, הידוע גם בשמות נוטוריוס ב.י.ג, ביגי, פרנק ווייט, ביג פאפא ועוד, החל את הקריירה המקצועית שלו כביגי סמולס, ולאחר כמה התארחויות בולטות בשירים של ראפרים וזמרים אחרים וסינגל בכורה באוגוסט 1993 ששם אותו על המפה בגדול, ביגי היה מוכן לביג טיים, בהדרכתו של המנטור שגילה אותו, המפיק שון "פאף דאדי"/"פי דידי" קומבס, אליו עוד נחזור בהמשך. פחות מארבע שנים לאחר מכן, והוא בן 24 בלבד, ביגי כבר לא היה בין החיים. אחד הראפרים המשובחים, המצליחים, האהובים והכריזמטיים ביותר בהיסטוריה של הז'אנר נרצח ביריות  בלוס אנג'לס, בתאריך שכל חובב ראפ יודע לשנן בעל פה: תשעה במרץ 1997.

בימי חייו הוציא ביגי אלבום אולפן אחד בלבד, המאסטרפיס Ready To Die, ששוחרר בספטמבר 1994. "ב.י.ג טווה סיפורים כמו צלם קולנוע, כל שיר הוא סצינה נוספת שמתארת את הלייפסטייל שלו. החבילה הזו שלמה: ביטים מהממים, בחורות מתוקות שרות הרמוניות, אפקטים קוליים מהפנטים, תסריטים מעולם הפשע ופזמונים שנתפסים באופן מיידי", כתב עליו עם יציאתו המגזין The Source, האורים והתומים של ביקורות אלבומי הראפ בשנות ה-90'. את יצירת המופת השנייה שלו, אלבום כפול, דחוס ומגוון  בעל השם האירוני Life After Death, לא זכה ב.י.ג לראות על מדפי חנויות התקליטים. למעשה, שמו של האלבום הפך למודוס אופרנדי של הגיבור-הנבל בסיפור הזה, הלא הוא שון קומבס, מי שייסד במידה רבה את הלייבל הסופר-מצליח שלו, Bad Boy על גבו הרחב של ביגי. קומבס, אדיב ומתחשב שכמותו, חיכה עד דצמבר 1999 כדי לשחרר את האלבום-שלאחר-המוות האמיתי הראשון של ב.י.ג, Born Again. למרות כמה שירים מצויינים שהושלמו כשביגי עוד היה בחיים (Who Shot Ya, Come On), דידי החל בפרקטיקה שתלווה אותו גם בשנים הבאות, בניסיונותיו הבלתי נלאים לשחרר עוד חומרים של ב.י.ג לקהל המעריצים הרעב ובד בבד לרפד את חשבון העו"ש התפוח ממילא שלו. וורסים של ביגי משירים קודמים, חלקם מוכרים וחלקם אזוטריים יותר, הודבקו להפקות עכשוויות, כשאת החללים החסרים בשיר ממלאים אינספור ראפרים אורחים, חלקם הכירו את ביגי ואף עבדו איתו עוד בחייו (טו שורט, ליל' קים, ג'וניור מאפיה, מת'וד מאן) ורובם מכוכבי הראפ הגדולים של אותה תקופה, שלא הקליטו מעולם עם ב.י.ג בעודו בחייו: סנופ דוג, אמינם, מיסי אליוט, נאס). התוצאה? מעורבת. חלק מהחומר עובד, חלקו נשמע כמו הדבקות מרושלות של סגנונות ראפ והפקה שלא תואמות את הראפ הניו יורקי האגרסיבי שהיה רשום בטאבו על שמו של האמן שתמונתו מתנוססת בגאון על עטיפת האלבום. שש שנים חלפו לפני שפאפי קומבס החליט לחלוב שוב את פרת הזהב השמנמנה שלו, עם יציאתו של Duets: The Final Chapter, אוסף בו גורדה תחתית החבית עד תום, ושבו ההדבקות נעשו ברורות וכואבות יותר. "יש כאן ראפרים שב.י.ג בחיים לא היה עובד איתם" קבע מת'וד מאן, שזכה לכבוד להיות הראפר האורח היחיד באלבום הבכורה המהמם של ביגי. ראפרים מכל אזורי החיוג ומכל הסגנונות הושתלו לצד טרקים ווקאליים של ב.י.ג באופן שנשמע רנדומלי למדי, אמ.סיז מהדרג השני והשלישי של הז'אנר ואמני אר'אנ'בי דביקים לקחו חלק בחגיגה המפוקפקת ורוב ההפקות נשמעו שטוחות, משעממות וחסרות השראה. הביקורות, כראוי, קטלו את האלבום ובכך פסקו, פרט לאוספי להיטים ופסקולי סרטים שונים ומשונים, ניסיונותיו של פאפי להחזיר שוב ושוב את ב.י.ג מהמתים. ב-2017, כאילו משום מקום, שיחררה אלמנתו של ביגי, הזמרת פיית' אוואנס, את האלבום The King & I, שהצמיד וורסים מוכרים של ביגי לטרקים חדשים שמובלים על ידי השירה של אוואנס עצמה בליווי קטעי קישור מפי וולטה וואלאס, אמו של המנוח, אבל המחווה המקושקשת הזו הגיעה מאוחר מדי, תפורה בתפרים גסים מדי ולא חידשה דבר הקשור במורשת המפוארת של ב.י.ג, ששני אלבומיו המקוריים עומדים עד היום בשורה הראשונה של קלאסיקות היפ הופ מוכחות ואהובות שעומדות היטב במבחן הזמן.

המכוער – טופאק שאקור

 

 

בניגוד לביגי, שלא השאיר אחריו קטלוג עשיר של ריימס בלתי מנוצלים, טופאק נוצק מחומר אמנותי שונה. הוא כתב והקליט בקדחתנות, והשאיר אחריו מאות שירים בשלבים כאלו או אחרים של גימור. כידוע, טופאק נורה למוות בשבעה בספטמבר 1996 בלאס ווגאס, וכמו במקרה של ב.י.ג, גם בתיק הזה לא נמצאו אשמים והוא נשאר פתוח עד ליום זה.

חודש לפני מותו סיים טופאק להקליט את מה שיהיה האלבום-שלאחר-המוות הראשון שלו. התכנון היה להוציא אלבום שיסמן פתיחת דף חדש בקריירה שלו, ובד בבד יצלוף במדיה ובראפרים יריבים, בלב הסערה של מלחמת החופים בין ראפרים מניו יורק ומקליפורניה , שפאק וב.י.ג היו, בצדק או שלא בצדק, מרצונם או שלא מרצונם, המייצגים הבולטים ביותר שלה. לכבוד האלבום הקרב ובא, שינה פאק את שם הבמה שלו ל-Makaveli, רפרנס ברור לניקולו מקיאוולי, הסופר, ההפילוסוף והוגה הדיעות האיטלקי בן המאה ה-15, שהתיאוריה שלו אודות התנהלות פוליטית רצוייה כללה אלמנטים של רשע ואכזריות מחושבים, חומרנות וריאליזם פוליטי, בוז לעקרונות מוסריים מקובלים, פגיעה בחפים מפשע למען שימור השלטון וטקטיקות רמייה והתחזות המשמשות לשימור שלטון רודני יציב בממלכה. ההתייחסות לניקולו מקיאוולי והעובדה כי לא רוצחיו של טופאק לא נתפסו, יתרמו בהמשך להתפתחותן של תיאוריות קונספרציה רבות בנוגע לגורלו האמיתי של הראפר המנוח, בין היתר כאלה שמשערות שטופאק זייף את מותו שלו כדי לעזוב את ארצות הברית ולחיות בשקט, כאחד האדם, במיקום מנותק ומרוחק מן ההמולה של עולם השואו ביזנס האכזרי והתקשורת האמריקאית התובענית והפולשנית.

שוג נייט, מנהל חברת התקליטים Death Row בעל האופי הכוחני והאגרסיבי וההתנהלות העסקית שהילכה בין התחומים האפורים של העולם התחתון ובין פרקטיקות מאפיוזיות נכלוליות, מיהר לשחרר את האלבום הלא גמור, כדי להכות בברזל בעודו חם, לגרוף עוד כמה מיליוני דולרים לכיסו ולמצב את האגדה של טופאק לשנים הבאות. The Don Killuminati: The 7 Day Theory, האלבום, יצא כמה שבועות בלבד אחרי שטופאק הצטרף למעגל הראפרים הולך ומתרחב בגן עדן. למרות ביקורות פושרות והפקות לא משכנעות במיוחד, כלל האלבום כמה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בקטלוג של טופאק וזכה, שלוש שנים לאחר יציאתו, לסיווג של 'פלטינה מרובעת', אחרי שמכר יותר מארבעה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד.

רק ארבעה עשר חודשים הפרידו בין מותו של טופאק ובין האלבום (Remember Me)  R U Still Down?, שיצא בלייבל חדש שהקימה אפיני שאקור, אמו של המנוח, שקיבלה את השליטה על ההקלטות הרבות שהשאיר טופאק אחריו. האלבום, שהכיל שירים שהוקלטו בין השנים 1992-1994, כלל 26 קטעים – הרבה מדי לאלבום ראפ, בטח ובטח כשמדובר בראפר כמו טופאק, בעל טווח סגנוני מצומצם למדי ונושאים שחוזרים על עצמם לעתים תכופות מדי. ההפקות החלשות במרבית הקטעים, יחד עם כמה אורחים אנמיים, רובם מהמעגל הקרוב לראפר, לא תרמו לאיכות הכללית של האלבום. ולמרות כל זאת, שני סינגלים חזקים והעובדה שמותו הטרי של פאק עדיין הדהד בעוצמה בראשם ובלבם של מיליוני חובבי היפ הופ, הקפיצו את האלבום למכירת ארבעה מיליון עותקים בארה"ב ומאה אלף עותקים בבריטניה. אבל הרע ביותר עוד לפנינו.

מנקודה זו ואילך החלו הלייבלים של אפיני שאקור ושוג נייט, לעתים בשותפות עסקית ביניהם, לשחרר אלבומים "חדשים" של הראפר המנוח בקצב נמרץ ביותר: פרט לאוספי להיטים, פסקולי סרטים ואלבומים בהופעה חיה, יצאו במהלך תשע השנים לאחר מותו של פאק לא פחות משישה אלבומים מלאים תחת המותג 2Pac, החל מהאלבום Still I Rise, למעשה אלבום של הרכב הטיפוחים הבינוני למדי של פאק, Outlawz שבו פאק מתפקד למעשה על תקן של ראפר אורח, דרך Loyal To The Game שבו נמסרו ללא אחר מאשר אמינם, בכובעו החדש כמפיק, טרקים ווקאליים של הראפר המנוח וזה רקח מהם אלבום שנשמע כמו…. אלבום של אמינם עם ווקאלס של טופאק (לא דבר טוב) ועד Pac's Life הזוועתי מ-2006, שבו נתפרו הוורסים של פאק להפקות "עכשוויות" שלא עשו עמם חסד והודבקו ל"הופעות אורח" מציקות ומשונות של אמני ראפ ואר'אנ'בי שנדמה שנבחרו בהגרלת כובע אקראית או נשלפו באופן רנדומלי מרשימת אנשי הקשר של מנכ"ל חברת תקליטים דלת תקציב. נחסוך מקוראינו עדיני הנפש תיאורי אימים של שני אלבומי הרמיקסים הנוראיים בסדרת  Nu-Mixxx Klazzics, שרק האופן בו מאוייתת הכותרת שלהם עולה במגוחכותו על תוכנם המוזיקלי  ושל The Rose Vol.2, אלבום שניסה, תחת הכותרת מעוררת התמיהה Music inspired by Tupac’s poetry, להתל בקהל המעריצים התמימים לקנות ולו רק עוד מוצר אחד שנושא את דיוקנו ושמו של המותג המנוח.

אפילוג

כפי שנטען באחד השירים הידועים ביותר מתוך אלבומו השני של ביגי, הרי ש- More Money, More Problems היא קביעה שאפשר לנסח כקבילה כשמדובר בניצול אמני ראפ מנוחים. ייתכן שדווקא הפרופיל הפיננסי היחסית נמוך של הרכב, מוערך ככל שיהיה, כגאנג סטאר, איפשר הוצאת אלבום מאופק, איכותי, עשוי היטב, שמשמר בנאמנות את המורשת ואת הקטלוג הקלאסי של ההרכב. אבל, וזה אבל גדול, כשמדובר במותגים עתירי נכסים כביגי וטופאק, שרבים בוחשים בקדירתם, מנסים לגזור קופון ולהרוויח עוד דולר על עוד וורס גנוז, הקלטת דמו מפוקפקת או רמיקס חפוז, כנראה שאין מנוס לחובבי הראפ להמשיך במלאכה הסיזיפית של ברירת המוץ מהתבן, של איתור החומרים הראויים החבויים בינות לזוועות הנצלניות שפוגעות הן בזכרו של האמן, הן באינטגריטי האמנותי והעסקי של הקרובים אליו והן ביצירה המקורית עצמה. ובמקרה הזה, לא משנה אם קוראים לך שאקור, וואלאס, פרסלי, מרקורי, הנדריקס או באקלי: תמיד יש מצב שהריליס הבא יכול להיות זה שיכתים את הקריירה המפוארת שבנית במו ידיך.

רסלינג עם פאנקיסטים

"רעשים בלתי ידועים" – פאנק, פוסט פאנק וניו ווייב

הוצאת רסלינג, 260 עמ', עורך: ארי קטורזה. שנת הוצאה: 2020.

למדף ההולך ומתמלא לאיטו של ספרי מוסיקה בעברית נוסף השבוע כותר חדש ומרתק, "רעשים בלתי ידועים", אוסף מאמרים שעוסק באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות המוסיקה הפופולרית: התפר בין אמצע שנות ה-70' לתחילת שנות השמונים, עת הפאנק, הפוסט פאנק והניו ווייב הרימו ראש, הן ברחובות לונדון ובמועדוני מנצ'סטר והן בדאון טאון ניו יורק, עם שלל הרכבים פורצי דרך שכמו יצרו ז'אנרים חדשים יש מאין. מהפאנק המתריס של הסקס פיסטולס והראמונס, דרך התחכום האינטלקטואלי של טלוויז'ן, הפואטיקה החשמלית של פאטי סמית' והסאונד האפל של ג'וי דיוויז'ן ו-The Fall ועד לשילוב בין פאנק, פופ, דיסקו ומוסיקת עולם דוגמת טוקינג הדס, טום טום קלאב, גאנג אוף פור ובלונדי, אם להזכיר רק חלק מהשמות שפעלו משני צידי האטלנטי בתקופה המדוברת.

נצטט מתיאור הספר באתר חנות הספרים המגדלור. (גילוי נאות: כותב שורות אלו תרם מאמר משלו לספר)

"רעשים בלתי ידועים": קובץ מרתק של מאמרים מזוויות שונות על מוזיקת הפאנק לגווניה, קטעי זיכרונות ביוגרפיים ומסות עיתונאיות, המאירים יחדיו צדדים חבויים וחשובים של אחת התקופות החשובות והעשירות בתולדות המוזיקה הפופולרית.

המוזיקה הפופולרית חוותה הלם במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה העשרים עם הופעת הפאנק – ז'אנר מוזיקלי שהציג חזון עגמומי, ציני, אירוני וביקורתי חסר תקדים ביחס לתרבות השלטת ולמשמעות החיים. הפוסט-פאנק והניו-ווייב, ז'אנרים מוזיקליים שהופיעו עם דעיכתו של הפאנק, המשיכו את הלך הרוח הביקורתי, אבל חרגו מהאסתטיקה הפאנקיסטית של גיטרות-בס-תופים אל עולם שכולו חדשנות טכנולוגית ושילובים של רגישויות מודרניות ופוסטמודרניות.

את הספר ערך ד"ר ארי קטורזה, מוזיקאי, מורה, היסטוריון וחוקר תרבות ומשתתפים בו פרופ' נפתלי וגנר, ד"ר ארנון פלטי, ד"ר יצחק בנימיני, ד"ר דיויד גרייבס, אדם יודפת, מרב קטורזה, עמיחי שלו, דותן בלייס וחן רותם (סגול 59). ניתן להשיג אותו בכל חנויות הספרים וכן באתר של הוצאת רסלינג. קריאה נעימה!

גורו, הביטו וראו : Gang Starr – One Of The Best Yet

 

 

להגיד לחובב היפ הופ "גאנג סטאר", זה כמו להגיד לחובב רכב "מרצדס", או "ב.מ.וו" או "פרארי", לצורך העניין. מותג איכותי, וותיק ומכובד, ששומר על ערכו לאורך שנים ומספק את אותה חוויה של אמינות ומצויינות פעם אחר פעם, לאורך זמן ובעקביות מושלמת.

תקציר הפרקים הקודמים: גורו (קית' אילאם), ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, חבר, בסוף שנות ה-80' לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו (ודי אם נזכיר את Group Home  ו-Jeru The Damaja). את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Mathematics, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.

 

 

האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה  The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.

ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן וכניסה לתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד. בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך לפחות שלוש שנים, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.

לא מדובר כאן במיחזור בתים קיימים על גבי ביטים בינוניים (ר' האלבומים שרקח פי.דידי לאחר מותו של ב.י.ג) ולא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים (ר' אלבומים מזעזעים שהופקו בשם טופאק שאקור המנוח). פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם, לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.

 

 

אם אתם מכירים את גאנג סטאר, אין צורך להמליץ לכם על האלבום, כי בטוח שכבר הרצתם אותו כמה וכמה וכמה פעמים. אם כל העניין חדש לכם, תקשיבו, ואם אהבתם, מומלץ לחזור ל- Hard To Earn, Daily Operation, Moment Of Truth וכל יתר הפנינים בקטלוג המרשים של גאנג סטאר, מההרכבים הטובים ביותר שאי פעם עשו את זה.

 

 

צלילה חוזרת: סווייד – Bloodsports // דפש מוד – Delta Machine

Suede הופיעו בישראל השבוע (בפעם השישית!), שזה תירוץ לא רע לפרסם כאן שתי ביקורות אלבומים שפורסמו ב"הארץ" / עכבר העיר במרץ 2013. תיהנו!

 

דפש מוד – Delta Machine

Mute

למשך כמה חודשים בתחילת שנות השמונים, דפש מוד היו להקה שכיף להקשיב לה. החיבור המרענן בין מלודיות פופ כובשות, תכנותי סינתיסייזרים קרירים ותמלילים שנראו מעט יותר אינטיליגנטיים מאלה של בני-זמנם כמו אדם והנמלים, דוראן דוראן או בננהרמה, הביאו הצלחה מוצדקת לחבר'ה מאסקס והציבו בסיס מסחרי איתן לאקספרימנטים שיבואו בהמשך.

הבעייה היא מה שקרה בהמשך. בדומה לבונו ו-U2, גם גהאן, גור, ווילדר ופלטשר שכחו שהם בסך הכל להקת פופ חביבה והתחילו להאמין ברצינות שהם מוסקאים "רציניים", עם "חזון", "סאונד" ו"אג'נדה" והתחילו להתנסות בסגנונות מוסיקליים שנמצאים מעבר לטווח ההשגה שלהם כמוסיקאים וכותבי מילים. זה לא אומר שמדי פעם לא התפלק להם להיט חזק או סינגל עם סאונד מעניין, אבל היומרנות, הנפיחות, הפומפוזיות והרצון לאמירה, הפכו את דפש – עדיין אחת הלהקות הנערצות בעולם בכלל ויבשראל בפרט – לדינוזאור פתטי שמנסה לשרוד על ידי ליקוט מזון אמנותי מז'אנרים אחרים, כולל מאמנים שהושפעו מדפש בתחילת דרכם: גראנג' סיאטלי, בלוז וקאנטרי אמריקאי, קראוטרוק גרמני, אינדסטריאל רוק נוסח המיניסטרי או ניין אינצ' ניילס – דפש, כמו  U2, לקחו בנדיבות מכל אלה, אבל בסופו של דבר איבדו את הפופיות המדבקת של האלבומים הראשונים לטובת חפירות גותיות-נוצריות-אקזיסטנציאליסטיות משמימות, שהולכות טוב עם קליפים עמוסי סימבוליזם בשחור-לבן גרעיני.

הוויתור על זהותם כלהקת סינגלים והמעבר לאלבומי "אמירה", פרש בפני החברים יריעה נרחבת, שהכישורים המלודיים המוגבלים של גהאן וגור פשוט לא היו מסוגלים למלא. לכן, החלה הסתמכות על כישורי הפקה וויתור על מלודיות מנצחות. בנוסף לכל זה, גם הטקסטים הדכאוניים והמיוסרים של גהאן, שנשמעו חזקים לפני 30 שנה נשמעים היום קצת מאולצים מפיו של בריטי בן 51, אב לבחור בן 26. האלבום החדש נשמע אמנם טוב במערכת שמע משובחת, אבל דל בתכנים וברגעים מנצחים. Welcome To My World פותח לא רע את האלבום, ריף גיטרה נוסח ג'ון לי הוקר ב-Slow מרענן קצת את העניינים ו-Broken  נשמע כמו סינגל סביר, אבל חוץ מאלה, אין כאן שום דבר לכתוב עליו הביתה: בסך הכל, Delta Machine, על ההפקה המשוכללת, השירה הדרמטית והסינתים החופרים נשמע קצת יגע, קצת מונוטוני, קצת – חייבים לומר את זה – משעמם. בעצם כמו כל אלבום חדש של דפש מוד בעשרים השנים האחרונות.

 

 

סווייד – Bloodsports

Suede Ltd

ואם דפש אף פעם לא ממש נעלמו, הרי שסווייד, שמוציאים עכשיו אלבום חדש אחרי 11 שנות בצורת, מנסים לחזור לעניינים בגדול. אחרי סיבוב הופעות מצליח שתידלק את היצירתיות. האלבום החדש רץ בקדחתנות על 10 טרקים בפחות מ-40 דקות (מבלי לספור שני קטעי בונוס בחלק מהמהדורות), עם סגנון וגישה שמתעלמים מהאלבומים האחרונים הבעיתיים וזורקים את המאזין היישר לאמצע הניינטיז, התקופה שבה סווייד נראתה כהרכב מסעיר וגדול מהחיים, כזה שלא מסוגל לטעות.

כבר מהפתיחה של Barriers, השיר הראשון, ניכר כי ברט אנדרסון והחבר'ה לא באו לשחק, לצאת ידי חובה או לעסוק במיחזור נוסטלגי. והשירים שמגיעים לאחר מכן ממשיכים את המגמה: רוק גיטרות סוחף ודרמטי, עם הפקה מוקפדת, הגשה מושלמת ותמלילים גדולים מהחיים, או בקיצור: אלבום טוב של סווייד.  כמות הסינגלים הפוטנציאליים כאן מרשימה ביותר: קשה שלא לדמיין עשרות אלפי מציתים (או טלפונים ניידים) מונפים לצלילי For The Strangers, Always או Sabotage והסך הכל מחזק את הרושם שסווייד חזרו לעצמם לא רק על הבמה אלא גם באולפן.

מי שמעולם לא התחבר לבריט-גלאם-פופ התיאטרלי של סווייד לא ימצא כאן שום דבר מיוחד שישנה את דעתו. אבל מי שנוהה אחרי אנדרסון וחבורתו ושומר להם אמונים עוד מ-1992 ימצא כאן אסופה חזקה של שירים שמשחקים על הקלפים החזקים של ההרכב, מילולית, מוסיקלית והפקתית ונותנים תקווה להמשך. רק שלא ייקח להם עוד עשור עד לאלבום הבא.

 

All About That Bass – ראיון בלעדי עם סטנלי קלארק

Photos by Raj Naik

סטנלי קלארק, נגן פורץ דרך וחלוץ מוסיקלי אמיתי זוכה פרס הגראמי, אחד מהבסיסטים הטובים בהיסטוריה ואחד המוסיקאים המגוונים והוורסטיליים ביותר שיצאו מסצינת הג'אז, עם רזומה עשיר, שלל שיתופי פעולה אגדיים (מצ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס ועד לסטיבי וונדר, פול מקארטני וצ'אקה קאן) ודיסקוגרפיה שנוגעת בהצלחה במגוון עצום של ז'אנרים, מגיע לישראל לשתי הופעות בערב אחד (1.7.19 ב'רדינג 3' בנמל תל אביב). הנה מר קלארק בראיון בלעדי לסגול 59 ולבלוג "59 מילים".
Musical icon and Grammy® Award winner Stanley Clarke, one of the most influential instrumentalists of the last 50 years, the man who revolutionized the way the electric bass is being played and whose musical output spans almost every imaginable genre is coming to Tel Aviv for two shows. Here's an exclusive interview with Mr. Clarke, for the "59 Words" music blog. The original English transcript can be downloaded here.
Stanley Clarke's new album, Halston (Original Motion Picture Soundtrack) will be released on June 23rd
Thanks to Diane Hadley and Carmit Hadida for making this interview possible.

ס59: שלום סטנלי, תודה שהסכמת להתראיין באמצע סיבוב ההופעות. חובבי המוסיקה בישראל מאוד נרגשים שאתה מגיע להופיע כאן.
בוא נתחיל מג'אז: האם אתה חושב שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו מאז שאתה התחלת לנגן ועד היום. האם הג'אז השתנה במשך הזמן למשהו שונה לחלוטין ממה שהיה בעבר?
ס.ק: לא. אני לא מאמין שהמונח "ג'אז" שינה את משמעותו. טבעו של הג'אז הוא שהוא תמיד היה תערובת (Fusion) של כל מיני סוגי מוזיקה. מהסיבה הזאת, אני מאמין שתמיד יהיה מקום לג'אז. אם הייתי צריך לתת לזה איזזשהי הגדרה, הייתי אומר שזה שילוב מושלם בין אילתור ובין יכולת טכנית במיטבה. תמיד יהיו חובבי ג'אז ותיקים וצעירים, בזכות הייחודיות של הג'אז כז'אנר מוזיקלי. אני אוהב מאוד את החופש ואת הרוח ה'משחקית' בתוך מוזיקת הג'אז.
ס59: איך אתה רואה את ההצלחה המסחררת של קמאזי וושינגטון, מי שלמעשה גדל והתפתח תחת נוכחותך? האם אתה חושב שאמנים כמותו יכולים להחזיר את הג'אז שוב למקום פופולרי, אפילו מיינסטרימי?
ס.ק: ההישגים של קמאזי ממש מרגשים אותי. הוא חבר ואני עוקב זמן רב אחרי הקריירה שלו. הוא ואני ניגנו יחד פעמים רבות בתחילת הקריירה שלו ואנחנו עדיין בקשר. בכלל, הרבה אנשים צעירים מתבגרים היום כשיש נוכחות של ג'אז בסביבה. למעשה, בלהקה שלי יש חמישה מוסיקאים צעירים עם כישרון יוצא מן הכלל. הם נותנים לי אנרגיה בגלל שהם חסרי פחד לחלוטין, דווקא בגלל הגיל הצעיר שלהם, ותמיד מביאים דברים חדשים לשולחן. הם מהווים השראה בשבילי ותמיד שומרים את העסק רענן.
ס59: מי היו ההשפעות שלך כנגן בס? איזו מוזיקה שמעת כילד, כנער ובגיל ההתבגרות?
ס.ק: אמא שלי היתה זמרת אופרה חצי-מקצועית וניגנה הרבה מוסיקה קלאסית. אבא שלי מאוד אהב גוספל. הייתי בר מזל שהיתה הרבה מוזיקה בבית כשהתבגרתי. הוריי הכירו לי מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים ומשם המשכתי להאזין להמון סוגי מוזיקה שונים, חדשים וישנים. אני לא טיפוס שנכנס עמוק במיוחד לז'אנר אחד ספציפי.
כשהתחלתי להאזין למוזיקה ברדיו בתור טינאייג'ר בשנות ה-60', אהבתי מאוד את ג'ימי הנדריקס ואת כל מוזיקת האר'אנ'בי שיצאה מ-Motown. מישהו נתן לי תקליט של ג'ון קולטריין כשהייתי בגיל העשרה, והתאהבתי בזה מייד. זה נתן לי מוטיבציה להקשיב לאמנים כמו מיילס דייוויס, סטן גץ וצ'רלי פארקר. כולם יצירתיים וחדשניים באופן מדהים, כל אחד בדרכו שלו.
ס59: שיתפת פעולה לאורך השנים עם כל כך הרבה ענקים מוסיקליים ודמויות איקוניות. עם מי היה הכי מאתגר או מרגש לעבוד? וממי למדת או קיבלת השראה באופן מיוחד?
ס.ק: תמיד נהניתי לשתף פעולה עם נגנים אחרים, גם בהופעות וגם באולפן. הם נותנים לי אנרגיה. כנראה שהקשר טוב ביותר שהיה לי על הבמה ומחוץ לה היה עם ג'ורג' דיוק, שלצערנו נפרד מאיתנו לפני כמה שנים. אהבתי את ג'ורג' כמו אח והיה לי כבוד עצום אליו, הן כמוסיקאי והן כאדם. לעולם ארגיש בר מזל על כך שהוא היה חבר שלי, במשך יותר מ-40 שנה.
הכיף הכי גדול שהיה לי, היה כשניגנתי עם ג'ורג', בגלל שתמיד היה לנו גוד טיים ביחד. הרבה פעמים בסיבובי הופעות, הצחוקים והכיף  לא מגיעים לרמה של המוסיקה. במקרה שלנו זה כן היה ככה. ג'ורג' השאיר טביעת רגל ענקית על התעשייה. הוא היה כוכב מאיר וזורח עם סט מיומנויות יחודי מאוד. תמיד הערצתי את המוסיקליות של ג'ורג'. אין הרבה מוסיקאים שיכולים לעבור, כמוהו, בכל כך הרבה ז'אנרים שונים: אר'אנ'בי, ג'אז, פופ, רוק, קלאסי. הוא הכיר הכל היטב ולא היו לו שום חולשות. באופן מדהים, הוא הבין איך לארוג את כל הסגנונות האלה יחד. אני מאחל את זה לעצמי.
כמחווה לג'ורג', קיבלתי החלטה מודעת לכלול את המוזיקה שלו בכל הופעה ופרוייקט שלי בשנה הזו. אנחנו היינו גם בתנועה שפרצה את הדרך לסגנון הפיוז'ן בתחילת שנות ה-70', וזה החמיא לנו לראות ש-40 שנים אחר כך, התנועה עדיין ממשיכה.

 

הייתי מאוד בר מזל בכך שכאשר הגעתי לניו יורק להתחיל את הקריירה בשנות העשרה המאוחרות שלי, קיבלתי באופן מיידי עבודות מהרבה מוזיקאים ידועים כמו הוראס סילבר, ארט בלייקי, דקסטר גורדון, פארו סנדרס, גיל אוונס וסטן גץ, בין השאר. הם היו מודלים אדירים לחיקוי, כל אחד בדרכו ובסגנונו.
זה היה ה"אימון-תוך-כדי-עבודה" הטוב ביותר. אחד הדברים הנפלאים בג'אז זה שמאסטרים ותיקים ומנוסים מטפחים מוזיקאים מתחילים, צעירים מהם. כנראה שהייתי מספיק פיקח בגיל ההוא כדי לספוג את כל הידע המוזיקלי ואת מיומנויות-הובלת-הרכב ככל שיכולתי. לא הייתי יכול לקוות לבסיס טוב יותר, כזה שמשמש אותי לאורך כל חיי.
ס59: האם יש איזשהו פרוייקט, אלבום, סגנון או שיתוף פעולה שעדיין לא נגעת בו ושהיית רוצה לעשות?
ס.ק: כן. תמיד רציתי לעשות אלבום מוזיקה קלאסית עם גיטרה בס. יש לי תוכניות!
ס59: יש לך זמן לצלול למוזיקה חדשה, ז'אנרים עכשוויים, להקות צעירות? אם כן,תוכל לחלוק איתנו כמה מהם?
ס.ק: אני מאזין לכל סוגי המוזיקה. כשאני מופיע בפסטיבלים, למרות שאין לי המון זמן חופשי, אני נהנה לתפוס כמה שיותר להקות בהופעה, חדשות וגם ותיקות. פסטיבלים מאפשרים לי להיחשף למוסיקה מכל רחבי העולם, וזה תמיד מעניין ומרתק. הילדים שלי מכירים לי ז'אנרים יותר עדכניים כמו היפ הופ וכד'. ואני אוהב את הכל!

 

 

ס59: לבסוף, מהי העצה הכי טובה שאתה יכול להעניק למוזיקאי שרק עכשיו מתחיל, ואולי אפילו רואה בך מודל לחיקוי?
ס.ק: אני מאמין גדול בחינוך מוזיקלי. היה לי את המזל הטוב לקבל בסיס לקריירה שלי כתוצאה של חינוך מוזיקלי יוצא מן הכלל. למדתי באדקמיה למוזיקה של פילדלפיה ובנוסף, היו לי כמה מנטורים ומורים פרטיים נפלאים באותו הזמן. החינוך המוזיקלי הראשוני שלי היה מאוד מסורתי ונוקשה באופן יחסי, מה שנתן לי את הבסיס האיתן שממנו המשכתי לבנות.
אני מרגיש גם שעל מנת שמוזיקאים צעירים יגשימו את מטרותיהם, עליהם ללמד את עצמם את האספקט העסקי שנוגע לקריירה שלהם. בעידן הנוכחי, ייתכן שכישרון גדול יפרוץ קדימה, אבל כשרון לבדו לא תמיד מבטיח קריירה מצליחה.
אני תומך גדול במוזיקאים צעירים. זוהי המסורת של הג'אז. אני מאמין בכל ליבי שכאשר מגיע הזמן, לאלה שהגיעו להצלחה בהגשמת החזון האמנותי שלהם, כמוני, יש חובה לעזור לאחרים במאבק שלהם לפרוץ.
ס59: תודה רבה, ולהתראות בקרוב בתל אביב!

 

 

וינילים לדבילים: מייק בראנט

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המתעד כיתובים עבריים מסקרנים ומשעשעים על גבי תקליטים שיצאו בישראל.

 

 

 

ב-59 מילים: אמנים שונים – Joni 75, A Birthday Celebration

(Decca Records)

אלבום המתעד את המופע החגיגי שהתקיים בנובמבר בלוס אנג'לס, לחגוג את יום הולדתה של היוצרת המופלאה ביותר בהיסטוריה של הפופ והרוק. אמני אינדי, סול, קאנטרי ופולק מגישים ביצועים מצויינים ברובם לקלאסיקות מכל רחבי הקריירה של מיטשל, כשהנשים, בתוכן צ'אקה קאן, דיאנה קראל, אמילו האריס, נורה ג'ונס וברנדי קרלייל, גונבות את ההצגה אפילו מאריות וותיקים דוגמת ג'יימס טיילור וגרהאם נאש.

 

 

והנה הופעה מפעימה, מרטיטה ומרנינה של ג'וני, מ-1974. תיהנו: