Shameless Self Promotion: ראפ ישראלי על ויניל
אז הוצאתי אלבום חדש. וזה מרגש. ומה שיותר מרגש זו העובדה שבפעם הראשונה ראפר ישראלי (סולן) מוציא אלבום גם בפורמט תקליט ויניל. "האב, הבן וראש העיר" יצא בלייבל המשובח קמ"ע, הופק על ידי שירוטו (תומי רותם) ומאיור (יובל מאירי) וכולל הופעות אורח של דנה ברגר, אקו, אורית טשומה, קאשי, פאס ורוזן. על העיצוב אחראית טל פוגל. את התקליט, ועוד כמה דברים, אפשר לשמוע ולרכוש גם פה. תיהנו.
קאמבקים של ראפרים מתים: הטוב, הרע והמכוער
השבוע יצא לאור הגליון המודפס של קולומבוס, המגזין המצוין לענייני מוזיקה, שהפעם מוקדש כולו לנושא "קאמבק". החבר'ה הטובים של 'קולומבוס' ביקשו שאכתוב מאמר למגזין, והנה הוא לפניכם במלואו. מומלץ להשיג את המהדורה המודפסת, היפהפייה כשלעצמה (פרטים מלאים כאן). קריאה נעימה!
!Don't call it a comeback שאג הראפר אל.אל.קול ג'יי בפתיחת שיר הנושא מתוך אלבומו הקלאסי Mama Said Knock You Out, האמת היא שאת האמירה הבומבסטית הזו יש לפרש בדיוק במהופך: הראפר ניסה לשווק את האלבום בתור הצהרת הקאמבק המהדהדת שלו, והאלבום היה אמור להחזירו לתודעה ולהוכיח לעולם ההיפ הופ שהראפר המצליח לא מכר את נשמתו למיינסטרים ולא הפך לשריד פרה-היסטורי מתקופה נשכחת.
אם במקרים כמו של טינה טרנר, אירוסמית', ג'וני קאש או סנטנה היו נדרשות שנים רבות עד לביקור החוזר במצעדי המכירות ומול אור הזרקורים, הרי שבמקרה של קול ג'יי, נסיון הקאמבק (המוצלח, אגב) בוצע בסך הכל חמש שנים אחרי צאת אלבום הבכורה שלו, ובסך הכל באלבומו הרביעי. יתרה מזאת, הראפר היה בסך הכל ינוקא בן 22 כשניסה לעשות קאמבק היסטורי בחזרה אל מרכז הבמה של סצינת ראפ הגדושה והגועשת של תחילת הניינטי'ז.
כי אם יש ז'אנר שקשה לעשות בו קאמבק, הרי זה היפ הופ. טעם הקהל, שאינו מרחם על אמני עבר, גדולים וחשובים ככל שיהיו, משתנה במהירות של ציוץ בטוויטר, אמנים עם להיטי ענק נעלמים מהרדאר תוך חודשים ספורים, חברות תקליטים חשובות ומשפיעות מתפוררות לאבק בתוך חודשים, טרנדים וסגנונות חדשים פורצים בתדירות מסחררת ומוחקים כל מה שקדם להם ואלבום מלפני חמש או עשר שנים כבר נחשב לפריט אולד סקול נוסטלגי בעיני חובבי הראפ המעודכנים בהייפ החדש של הרגע.
ואולי בגלל כל האמור לעיל, ההשקעה הטובה ביותר מבחינה מסחרית היא דווקא באותם ראפרים שלא יזכו להזדקן, לא יוכלו כבר להוציא אלבומים גרועים, להסתבך בשערוריות או להיתפס ברגעים מביכים או באמירות לא נאותות ברשתות החברתיות. אייקונים שהדיסקוגרפיה הקאנונית שלהם כבר חקוקה בספרי ההיסטוריה של הז'אנר. כאלה שניתן להמשיך למסחר, לשווק ולמתג גם אחרי מותם, בלי הצורך המעיק לקבל את אישורם או את רשותם לעשות זאת ומבלי להפעיל חסמי איכות גבוהים מדי. כשפרויקט כזה נעשה באהבה, בתשומת לב ומתוך הקפדה על בקרת איכות, התוצאות יכולות להיות מעניינות ומספקות. אבל כאשר חמדנות, ציניות וחוסר התחשבות במורשת האמנותית של האמן המנוח הם המרכיבים העיקריים בתבשיל, התוצאות יכולות לגרום אפילו למעריצים השרופים ביותר לאכזבה רבתי. רוצים דוגמאות? לפניכם שלושה מקרי מבחן של קאמבקי היפ הופ שלאחר-המוות:
הטוב – Gang Starr
בסוף שנות ה-80' חבר קית' אילאם (גורו) ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו. את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean Mathematics, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.
האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (מה שכן, צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות משפטיות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.
ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן ושקיעה בתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד, בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר ההוא, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך שלוש שנים לפחות, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.
לא מדובר כאן במיחזור וורסים קיימים על גבי ביטים בינוניים, גם לא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים. פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם, והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.
הרע – נוטוריוס ב.י.ג
כריסטופר וואלאס, הידוע גם בשמות נוטוריוס ב.י.ג, ביגי, פרנק ווייט, ביג פאפא ועוד, החל את הקריירה המקצועית שלו כביגי סמולס, ולאחר כמה התארחויות בולטות בשירים של ראפרים וזמרים אחרים וסינגל בכורה באוגוסט 1993 ששם אותו על המפה בגדול, ביגי היה מוכן לביג טיים, בהדרכתו של המנטור שגילה אותו, המפיק שון "פאף דאדי"/"פי דידי" קומבס, אליו עוד נחזור בהמשך. פחות מארבע שנים לאחר מכן, והוא בן 24 בלבד, ביגי כבר לא היה בין החיים. אחד הראפרים המשובחים, המצליחים, האהובים והכריזמטיים ביותר בהיסטוריה של הז'אנר נרצח ביריות בלוס אנג'לס, בתאריך שכל חובב ראפ יודע לשנן בעל פה: תשעה במרץ 1997.
בימי חייו הוציא ביגי אלבום אולפן אחד בלבד, המאסטרפיס Ready To Die, ששוחרר בספטמבר 1994. "ב.י.ג טווה סיפורים כמו צלם קולנוע, כל שיר הוא סצינה נוספת שמתארת את הלייפסטייל שלו. החבילה הזו שלמה: ביטים מהממים, בחורות מתוקות שרות הרמוניות, אפקטים קוליים מהפנטים, תסריטים מעולם הפשע ופזמונים שנתפסים באופן מיידי", כתב עליו עם יציאתו המגזין The Source, האורים והתומים של ביקורות אלבומי הראפ בשנות ה-90'. את יצירת המופת השנייה שלו, אלבום כפול, דחוס ומגוון בעל השם האירוני Life After Death, לא זכה ב.י.ג לראות על מדפי חנויות התקליטים. למעשה, שמו של האלבום הפך למודוס אופרנדי של הגיבור-הנבל בסיפור הזה, הלא הוא שון קומבס, מי שייסד במידה רבה את הלייבל הסופר-מצליח שלו, Bad Boy על גבו הרחב של ביגי. קומבס, אדיב ומתחשב שכמותו, חיכה עד דצמבר 1999 כדי לשחרר את האלבום-שלאחר-המוות האמיתי הראשון של ב.י.ג, Born Again. למרות כמה שירים מצויינים שהושלמו כשביגי עוד היה בחיים (Who Shot Ya, Come On), דידי החל בפרקטיקה שתלווה אותו גם בשנים הבאות, בניסיונותיו הבלתי נלאים לשחרר עוד חומרים של ב.י.ג לקהל המעריצים הרעב ובד בבד לרפד את חשבון העו"ש התפוח ממילא שלו. וורסים של ביגי משירים קודמים, חלקם מוכרים וחלקם אזוטריים יותר, הודבקו להפקות עכשוויות, כשאת החללים החסרים בשיר ממלאים אינספור ראפרים אורחים, חלקם הכירו את ביגי ואף עבדו איתו עוד בחייו (טו שורט, ליל' קים, ג'וניור מאפיה, מת'וד מאן) ורובם מכוכבי הראפ הגדולים של אותה תקופה, שלא הקליטו מעולם עם ב.י.ג בעודו בחייו: סנופ דוג, אמינם, מיסי אליוט, נאס). התוצאה? מעורבת. חלק מהחומר עובד, חלקו נשמע כמו הדבקות מרושלות של סגנונות ראפ והפקה שלא תואמות את הראפ הניו יורקי האגרסיבי שהיה רשום בטאבו על שמו של האמן שתמונתו מתנוססת בגאון על עטיפת האלבום. שש שנים חלפו לפני שפאפי קומבס החליט לחלוב שוב את פרת הזהב השמנמנה שלו, עם יציאתו של Duets: The Final Chapter, אוסף בו גורדה תחתית החבית עד תום, ושבו ההדבקות נעשו ברורות וכואבות יותר. "יש כאן ראפרים שב.י.ג בחיים לא היה עובד איתם" קבע מת'וד מאן, שזכה לכבוד להיות הראפר האורח היחיד באלבום הבכורה המהמם של ביגי. ראפרים מכל אזורי החיוג ומכל הסגנונות הושתלו לצד טרקים ווקאליים של ב.י.ג באופן שנשמע רנדומלי למדי, אמ.סיז מהדרג השני והשלישי של הז'אנר ואמני אר'אנ'בי דביקים לקחו חלק בחגיגה המפוקפקת ורוב ההפקות נשמעו שטוחות, משעממות וחסרות השראה. הביקורות, כראוי, קטלו את האלבום ובכך פסקו, פרט לאוספי להיטים ופסקולי סרטים שונים ומשונים, ניסיונותיו של פאפי להחזיר שוב ושוב את ב.י.ג מהמתים. ב-2017, כאילו משום מקום, שיחררה אלמנתו של ביגי, הזמרת פיית' אוואנס, את האלבום The King & I, שהצמיד וורסים מוכרים של ביגי לטרקים חדשים שמובלים על ידי השירה של אוואנס עצמה בליווי קטעי קישור מפי וולטה וואלאס, אמו של המנוח, אבל המחווה המקושקשת הזו הגיעה מאוחר מדי, תפורה בתפרים גסים מדי ולא חידשה דבר הקשור במורשת המפוארת של ב.י.ג, ששני אלבומיו המקוריים עומדים עד היום בשורה הראשונה של קלאסיקות היפ הופ מוכחות ואהובות שעומדות היטב במבחן הזמן.
המכוער – טופאק שאקור
בניגוד לביגי, שלא השאיר אחריו קטלוג עשיר של ריימס בלתי מנוצלים, טופאק נוצק מחומר אמנותי שונה. הוא כתב והקליט בקדחתנות, והשאיר אחריו מאות שירים בשלבים כאלו או אחרים של גימור. כידוע, טופאק נורה למוות בשבעה בספטמבר 1996 בלאס ווגאס, וכמו במקרה של ב.י.ג, גם בתיק הזה לא נמצאו אשמים והוא נשאר פתוח עד ליום זה.
חודש לפני מותו סיים טופאק להקליט את מה שיהיה האלבום-שלאחר-המוות הראשון שלו. התכנון היה להוציא אלבום שיסמן פתיחת דף חדש בקריירה שלו, ובד בבד יצלוף במדיה ובראפרים יריבים, בלב הסערה של מלחמת החופים בין ראפרים מניו יורק ומקליפורניה , שפאק וב.י.ג היו, בצדק או שלא בצדק, מרצונם או שלא מרצונם, המייצגים הבולטים ביותר שלה. לכבוד האלבום הקרב ובא, שינה פאק את שם הבמה שלו ל-Makaveli, רפרנס ברור לניקולו מקיאוולי, הסופר, ההפילוסוף והוגה הדיעות האיטלקי בן המאה ה-15, שהתיאוריה שלו אודות התנהלות פוליטית רצוייה כללה אלמנטים של רשע ואכזריות מחושבים, חומרנות וריאליזם פוליטי, בוז לעקרונות מוסריים מקובלים, פגיעה בחפים מפשע למען שימור השלטון וטקטיקות רמייה והתחזות המשמשות לשימור שלטון רודני יציב בממלכה. ההתייחסות לניקולו מקיאוולי והעובדה כי לא רוצחיו של טופאק לא נתפסו, יתרמו בהמשך להתפתחותן של תיאוריות קונספרציה רבות בנוגע לגורלו האמיתי של הראפר המנוח, בין היתר כאלה שמשערות שטופאק זייף את מותו שלו כדי לעזוב את ארצות הברית ולחיות בשקט, כאחד האדם, במיקום מנותק ומרוחק מן ההמולה של עולם השואו ביזנס האכזרי והתקשורת האמריקאית התובענית והפולשנית.
שוג נייט, מנהל חברת התקליטים Death Row בעל האופי הכוחני והאגרסיבי וההתנהלות העסקית שהילכה בין התחומים האפורים של העולם התחתון ובין פרקטיקות מאפיוזיות נכלוליות, מיהר לשחרר את האלבום הלא גמור, כדי להכות בברזל בעודו חם, לגרוף עוד כמה מיליוני דולרים לכיסו ולמצב את האגדה של טופאק לשנים הבאות. The Don Killuminati: The 7 Day Theory, האלבום, יצא כמה שבועות בלבד אחרי שטופאק הצטרף למעגל הראפרים הולך ומתרחב בגן עדן. למרות ביקורות פושרות והפקות לא משכנעות במיוחד, כלל האלבום כמה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בקטלוג של טופאק וזכה, שלוש שנים לאחר יציאתו, לסיווג של 'פלטינה מרובעת', אחרי שמכר יותר מארבעה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד.
רק ארבעה עשר חודשים הפרידו בין מותו של טופאק ובין האלבום (Remember Me) R U Still Down?, שיצא בלייבל חדש שהקימה אפיני שאקור, אמו של המנוח, שקיבלה את השליטה על ההקלטות הרבות שהשאיר טופאק אחריו. האלבום, שהכיל שירים שהוקלטו בין השנים 1992-1994, כלל 26 קטעים – הרבה מדי לאלבום ראפ, בטח ובטח כשמדובר בראפר כמו טופאק, בעל טווח סגנוני מצומצם למדי ונושאים שחוזרים על עצמם לעתים תכופות מדי. ההפקות החלשות במרבית הקטעים, יחד עם כמה אורחים אנמיים, רובם מהמעגל הקרוב לראפר, לא תרמו לאיכות הכללית של האלבום. ולמרות כל זאת, שני סינגלים חזקים והעובדה שמותו הטרי של פאק עדיין הדהד בעוצמה בראשם ובלבם של מיליוני חובבי היפ הופ, הקפיצו את האלבום למכירת ארבעה מיליון עותקים בארה"ב ומאה אלף עותקים בבריטניה. אבל הרע ביותר עוד לפנינו.
מנקודה זו ואילך החלו הלייבלים של אפיני שאקור ושוג נייט, לעתים בשותפות עסקית ביניהם, לשחרר אלבומים "חדשים" של הראפר המנוח בקצב נמרץ ביותר: פרט לאוספי להיטים, פסקולי סרטים ואלבומים בהופעה חיה, יצאו במהלך תשע השנים לאחר מותו של פאק לא פחות משישה אלבומים מלאים תחת המותג 2Pac, החל מהאלבום Still I Rise, למעשה אלבום של הרכב הטיפוחים הבינוני למדי של פאק, Outlawz שבו פאק מתפקד למעשה על תקן של ראפר אורח, דרך Loyal To The Game שבו נמסרו ללא אחר מאשר אמינם, בכובעו החדש כמפיק, טרקים ווקאליים של הראפר המנוח וזה רקח מהם אלבום שנשמע כמו…. אלבום של אמינם עם ווקאלס של טופאק (לא דבר טוב) ועד Pac's Life הזוועתי מ-2006, שבו נתפרו הוורסים של פאק להפקות "עכשוויות" שלא עשו עמם חסד והודבקו ל"הופעות אורח" מציקות ומשונות של אמני ראפ ואר'אנ'בי שנדמה שנבחרו בהגרלת כובע אקראית או נשלפו באופן רנדומלי מרשימת אנשי הקשר של מנכ"ל חברת תקליטים דלת תקציב. נחסוך מקוראינו עדיני הנפש תיאורי אימים של שני אלבומי הרמיקסים הנוראיים בסדרת Nu-Mixxx Klazzics, שרק האופן בו מאוייתת הכותרת שלהם עולה במגוחכותו על תוכנם המוזיקלי ושל The Rose Vol.2, אלבום שניסה, תחת הכותרת מעוררת התמיהה Music inspired by Tupac’s poetry, להתל בקהל המעריצים התמימים לקנות ולו רק עוד מוצר אחד שנושא את דיוקנו ושמו של המותג המנוח.
אפילוג
כפי שנטען באחד השירים הידועים ביותר מתוך אלבומו השני של ביגי, הרי ש- More Money, More Problems היא קביעה שאפשר לנסח כקבילה כשמדובר בניצול אמני ראפ מנוחים. ייתכן שדווקא הפרופיל הפיננסי היחסית נמוך של הרכב, מוערך ככל שיהיה, כגאנג סטאר, איפשר הוצאת אלבום מאופק, איכותי, עשוי היטב, שמשמר בנאמנות את המורשת ואת הקטלוג הקלאסי של ההרכב. אבל, וזה אבל גדול, כשמדובר במותגים עתירי נכסים כביגי וטופאק, שרבים בוחשים בקדירתם, מנסים לגזור קופון ולהרוויח עוד דולר על עוד וורס גנוז, הקלטת דמו מפוקפקת או רמיקס חפוז, כנראה שאין מנוס לחובבי הראפ להמשיך במלאכה הסיזיפית של ברירת המוץ מהתבן, של איתור החומרים הראויים החבויים בינות לזוועות הנצלניות שפוגעות הן בזכרו של האמן, הן באינטגריטי האמנותי והעסקי של הקרובים אליו והן ביצירה המקורית עצמה. ובמקרה הזה, לא משנה אם קוראים לך שאקור, וואלאס, פרסלי, מרקורי, הנדריקס או באקלי: תמיד יש מצב שהריליס הבא יכול להיות זה שיכתים את הקריירה המפוארת שבנית במו ידיך.
גורו, הביטו וראו : Gang Starr – One Of The Best Yet
להגיד לחובב היפ הופ "גאנג סטאר", זה כמו להגיד לחובב רכב "מרצדס", או "ב.מ.וו" או "פרארי", לצורך העניין. מותג איכותי, וותיק ומכובד, ששומר על ערכו לאורך שנים ומספק את אותה חוויה של אמינות ומצויינות פעם אחר פעם, לאורך זמן ובעקביות מושלמת.
תקציר הפרקים הקודמים: גורו (קית' אילאם), ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, חבר, בסוף שנות ה-80' לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו (ודי אם נזכיר את Group Home ו-Jeru The Damaja). את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Mathematics, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.
האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.
ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן וכניסה לתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד. בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך לפחות שלוש שנים, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.
לא מדובר כאן במיחזור בתים קיימים על גבי ביטים בינוניים (ר' האלבומים שרקח פי.דידי לאחר מותו של ב.י.ג) ולא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים (ר' אלבומים מזעזעים שהופקו בשם טופאק שאקור המנוח). פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם, לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.
אם אתם מכירים את גאנג סטאר, אין צורך להמליץ לכם על האלבום, כי בטוח שכבר הרצתם אותו כמה וכמה וכמה פעמים. אם כל העניין חדש לכם, תקשיבו, ואם אהבתם, מומלץ לחזור ל- Hard To Earn, Daily Operation, Moment Of Truth וכל יתר הפנינים בקטלוג המרשים של גאנג סטאר, מההרכבים הטובים ביותר שאי פעם עשו את זה.
צלילה חוזרת: קניה ווסט – Cruel Summer (ביקורת אלבום)
קניה ווסט מציג: G.O.O.D Music – Cruel Summer
Island Def Jam
האלבום החדש שקנייה ווסט חתום עליו, מעלה כמה שאלות אצל חובבי ההיפ הופ. הבסיסית מכולן היא, האם בכלל מדובר באלבום "של" קנייה ווסט? מממ… שאלה קשה. אמן אחר, בעל אגו נשלט יותר, היה מתייג את האלבום תחת Various Artists מציג אותו אולי תחת הכינוי Sampler, כלומר, אוסף של אמנים שונים, המשתייכים לאותו לייבל ובא לתת טעימה מכל אמן לקראת האלבומים המלאים העתידים לבוא. אבל ווסט הוא ווסט ומתוך ידיעה שעצם קישור שמו לאלבום יעזור להפוך אותו לבסט סלר, הוא בחר להציג את Cruel Summer כחלק מקאנון היצירה שלו. וכאן מתחילות הבעיות. קודם כל, קולו של ווסט נשמע כאן רק בשבעה מתוך 12 השירים באלבום. גם האחידות הקונספטואלית והרעיונית, שהיתה רכיב אינטגרלי כמעט בכל יצירותיו הקודמות של ווסט, נעדרת כאן וחבל. G.O.O.D Music הוא לייבל המחמד שהקים ווסט לפני שמונה שנים, כענף של ענקית תעשיית המוסיקה השחור Def Jam, בזכות הצלחתו הפנומנלית כמפיק, ראפר, מגה-סלב ואייקון אופנה. במהלך השנים החתים בו ווסט אמני היפ הופ ואר אנ' בי החביבים עליו וקרובים לחזונו האמנותי. מזמר ניאו-סול איכותי כמו ג'ון לג'נד, דרך ראפר משובח דוגמת קומון ועד להחתמות עכשוויות יותר של אמנים הממלאים כאן את 12 הטרקים בנוכחותם, שמות שקנייה נחוש להפוך לאלילי ראפ: CiHy The Prince, Chief Keef ו-Big Sean.
הבעייה מתחילה כשאתה מבין שלאף אחד מהנ"ל אין אפילו אחוז מהכריזמה והכישרון הייחודיים של ווסט, גם כראפר, גם כמפיק מוסיקלי וגם כאישיות רבת סתירות ושנוייה במחלוקת, שמרתקת מיליונים ברחבי העולם. הרצון להציג כל כך הרבה אמנים חדשים בפחות משעה של מוסיקה גורמת להצפה של קולות סגנונות ודרכי הגשה – מה שגורם ל C.S להיות אלבום חסר חוט שדרה, חסר קול אחד מזוהה ודומיננטי. מבחינה הפקתית, ווסט עצמו מקבל קרדיטי הפקה רק בשלושה שירים, באף אחד מהם לא כמפיק יחיד. מגוון המפיקים שגוייס לאלבום מרשים על הנייר: מהסנסציה הסקוטית Hudson Mohawk ועד ליצרן הלהיטים הדרומי הוותיק Mannie Fresh (מי שלפני 17 שנה הפיק את השירים הראשונים של ילד בן 14.5 מניו אורלינס בשם ליל' וויין). אבל כל הגודש הזה לא מתחבר, כמה מצער, למקשה אחת שיוצרת איזשהו הגיון אמנותי. פה ושם מבליחים ראפרים וותיקים (ג'יי זי, מייס, קומון, ריקוואן וגוסטפייס קילה) להופעות אורח קצרות, מה שנתפס יותר כהמחשה כמה ארוכה ומכובדת רשימת אנשי הקשר בסלולרי של ווסט מאשר כצורך אמנותי בהול.
ובין כל פטפוטי הסקסיזם, הרהב והשחץ הממלאים את האלבום כגרעיני רימון בשל בערב סוכות, קנייה מיתמר מעל כולם, בליגה משלו, מזכיר ארוחת ערב עם אנה וינטור, עורכת Vogue, עושה ניימדרופינג לטום קרוז, לראש הסי.איי.איי, לבר רפאלי ולג'יזל (וכל אלה רק בשיר Clique) וממשיך להיות מה שהוא: לפרקים מרתיח, לעתים מצחיק, חי בעולם משלו וגורם לך לצפות בדריכות לכל פאנצ'ליין. בהשוואה, כל האמ.סי'ז הצעירים שלצידו נשמעים כמכונות מתוכנתות, שפולטות איומים ריקניים ורשימות מותגים רובוטיות ברצף משעמם, שחסר את החזון, הברק והגאוניות-המודעת-לעצמה-והמאוהבת-בעצמה של ווסט.
אי אפשר להכחיש: יש ב- Cruel Summer כמה רגעים מדבקים, שבהם הכל מתחבר וגורם לאוזני חובב ההיפ הופ הממוצע להזדקר בחדווה, אבל, למרבה האכזבה, רוב האלבום מתמקד בעיקר בטפיחות עצמיות על החזה, ושוכח את החלק החשוב מכל, שנמצא כמה סנטימטרים מתחת: את הלב.
מלכת הסול vs. נסיכי ההיפ הופ (+אוסף להורדה)
לפני כשבוע הלכה לעולמה ארית'ה פרנקלין, מלכת הסול, בגיל 76.
מאז שנות ה-80' ועד לימים אלה, עשו יוצרי היפ הופ שימוש נרחב בדגימות מהקטלוג המדהים של פרנקלין ליצירת קלאסיקות ראפ נפלאות. האתר המצויין Unkut ערך מחווה לפרנקלין, עם 17 קטעי היפ הופ שדגמו מיצירתה. כאן אפשר להוריד אותו באופן חופשי. הנה הטרקליסט. תיהנו:
01. ‘Rock Steady’ – Masters Of Ceremony
02. ‘It’s Fresh (Cause Ms. Melodie Made It)’ – Ms. Melodie
03. ‘The Gas Face’ – 3rd Bass feat. Zev Love X
04. ‘Last Dayz’ – Onyx
05. ‘Ms Fat Booty’ – Mos Def
06. ‘I’m Housin” – EPMD
07. ‘I Love You (Bitch)’ – Sean Price
08. ‘Halfway Thugs’ – Capone-N-Noreaga
09. ”Drop A Gem On ‘Em’ – Mobb Deep
10. ‘The Life’ – Styles P feat. Pharoahe Monch
11. ‘Co Rock Steady’ – DJ Bones and Malika Love
12. ‘Yes Y’all Heavy D and The Boyz
13. ‘In My Lifetime’ [Big Jaz Radio Remix] – Jay-Z
14. ‘Long Island Degrees’ – De La Soul
15. ‘Droppin It’ – The Bizzie Boyz
16. ‘Cement 3’s’ – Czarface feat. Roc Marciano
17. ‘Remember’ – KRS One
דוגמה: השיר Ms. Fat Booty של הראפר הניו יורקי מוס דף מסמפל את One Step Ahead של פרנקלין משנת 1965. המפיק הוא Ayatollah.
המקור:
מיקסטייפ להורדה: 40 שירי הראפ שהם לא טראפ הכי טובים של 2017
המגזין המצויין Unkut, ששומר על גחלת ההיפ הופ האותנטי של שנות ה-80' וה-90' גם במילניום הנוכחי, הרכיב מיקסטייפ מרשים של 40 שירי הראפ הטובים ביותר מהשנה החולפת שאינם בסגנון טראפ, מאמבל-ראפ או כל עניין מודרני אחר. יעני: ביטים, ליריקס, אטיטיודס, כובעי צמר שחורים, מכנסי חאקי, נעלי טימברלנד, אקדחים, בלאנטס וגישת ואנטי פוליטיקלי קורקט באופן כללי. הבלוג מאוד אוהב את הסטייל הזה אז הנה, להורדה חופשית לחצו כאן.
וזה הטרקליסט המצויין. תיהנו:
01. ‘Pressure Up’ – Killa Sha feat. Tragedy Khadafi
02. ‘Killing Time’ – Roc Marciano
03. ‘Long Barrel’ – Da Buze Bruvaz
04. ‘Arabian Sam’s’ – Conway feat. Styles P
05. ‘Aquatic Violence’ – Meyhem Lauren & DJ Muggs feat. Mr. Muthafuckin eXquire and Sean Price
06. ‘Salvador Dali’ – Agallah Don Bishop and Duke Westlake
07. ‘Don’t Trust A Soul’ – Westside Gunn
08. ‘One For Combat Jack’ – Mr. Muthafuckin’ eXquire
09. ‘Top of the Food Chain’ – Agallah Don Bishop
10. ‘No Religion’ – Prodigy
11. ‘Negus’ – Sean Price feat. MF Doom & Ike Eyez
12. ‘Do What I Want 2’ – Showbiz feat. David Bars
13. ‘Ice Pick’ – Fabolous and Jadakiss feat. Styles P
14. ‘Always Sound Hungry’ – Showbiz & A.G. feat. A Bless
15. ‘Bring Dem Ghost’ – Styles P feat. Nino Man
16. ‘Message for the People’ – The Alchemist feat. Durag Dynasty
17. ‘Marvin’ – Raekwon feat. CeeLo Green
18. ‘Winston Red’ – Your Old Droog
19. ‘Cousin Harold’ – Lil Eto & V Don
20. ‘BS Vibes’ – Quelle Chris feat. House Shoes and Chris Keys
21. ‘We High Right Now’ – Devin The Dude feat. Odd Squad
22. ‘Wild!’ – Big Twins & DJ Skizz feat. Chinky
23. ‘Fashawn’ – Fashawn
24. ‘Olympics’ – The Doppelgangaz
25. ‘Bill Russell’ – Positive K & Greg Nice
26. ‘Hustle/Gamble’ – Edo.G
27. ‘Safescan’ – Willie The Kid feat. S-Class Sonny
28. ‘Heist’ – Molecules & Showbiz
29. ‘Disrespekt’ – Statik Selektah feat. Prodigy
30. ‘Serotonin High’ – Hus Kingpin feat. Milano Constantine and DJ Q-Bert
31. ‘Just Cookin’ – Troy Ave
32. ‘Barbaric’ – Milano Constantine
33. ‘Heather Grey’ – Willie The Kid & V Don
34. ‘Times Up’ – Kool G Rap
35. ‘Petrus Steel’ – Heavy Metal Kings
36. ‘9-24-7000’ – Action Bronson feat. Rick Ross
37. ‘Mic Doc’ – PMD feat. RJ Da Realest
38. ‘Sound Off’ – OC
39. ‘Black Ops’ – Justo
40. ‘Gangsta Gangsta’ – MC Eiht feat. Kurupt
59 מילים על: אלבום השנה של הבלוג
קחו את הרפטטיביות התעשייתית הממכרת של The Fall, את האבחנות החברתיות של בילי בראג, את הרפרנסים הסופר-לוקאליים של הסטריטס ו-Carter USM ואת הסאונדים הרזים והאגרסיביים של מיטב ההיפ הופ הבריטי לדורותיו. תבלו היטב בהרבה בירה וקארי והוסיפו קורט דיכאון קיומי פוסט-ברקזיט ותקבלו את Sleaford Mods, ש-English Tapas שלהם, שיצא בחודש מרץ, הוא אלבום השנה של "59 מילים" לשנת 2017.
נתראה ב-2018!
חמישה שירים של אמינם שעדיף להקשיב להם מאשר לאלבום החדש של אמינם
אמינם הוציא השבוע את אלבומו החדש Revival. "ההיפ הופ השתנה, אמינם לא", כתב מבקר הניו יורק טיימס. "רשימת שירים מנופחת, עם הפקות חסרות השראה ופזמונים שנשכחים באופן מיידי" הצהירו ב-Pitchfork. "עם הסתמכות על שיתופי פעולה נטולי כריזמה, הפקות מוגזמות בתיאטרליות שלהן וחצי תריסר נסיונות לחקות להיטי עבר, האלבום הוא בסופו של דבר החמצה מבולגנת ומתישה" צלפו ב"וראייטי". ה-NME הבריטי סובב את הסכין עוד טיפה, עם "מרשל מאת'רס מועד על חרוזים מסורבלים וביטים מגושמים"
אז, במקום להוסיף עוד קיסם למדורה, למ שלא נתמקד בחיובי. ובשביל לעשות את זה, אני ממליץ לחזור אחורה בזמן, אל התקופה שאישית היא האהובה עלי ביותר בקריירה הארוכה של סלים שיידי. הזמן שבין האלבום הראשון, הסמי-מחתרתי, Infinite ובין התקופה שבמהלכה מה שרוב הקהל מזהה כאלבום הבכורה של אמינם, The Slim Shady LP החל להכות גלים במצעדים וברדיו. כלומר, בין השנים 1997-1999. הנה חמש דוגמאות אדירות מתוך רבות שניתן לבחור מהן:
Any Man
שיר מתוך האוסף Soundbombing 2 של הלייבל המוערך Rawkus, ששלט ביד רמה בסצינת האנדרגראונד ראפ של החוף המזרחי בסוף הניינטיז. מטורף, סוריאליסטי, מזעזע (לזמנו) ומצחיק מאוד: כל המאפיינים המוכרים של שיידי, המגה סטאר העתידי כבר פה.
Get You Mad
מתוך האלבום This Or That של צמד אנשי הרדיו המשפיעים Sway and Tech. אמינם רוכב על הביט באופן מושלם, עם חרוזים כפולים ומשולשים ודימויים משעשעים עד דמעות, כולל ירידות כואבות על ראפרים אחרים. אבל, הכל כמובן "רק כדי להרגיז אתכם"… גאוני.
Stir Crazy
דריק "די דוט" אנג'לטי היה מפיק במכונת הלהיטים של פאף דאדי / פי דידי בשנות ה-90'. תוך כדי, הוא השתעשע עם אלטר-אגו של ראפר מתוסכל ומתלונן תמידית בשם The Madd Rapper, שתרם סקיטים קומיים לכמה מהאלבומים הבולטים שיצאו ב-Bad Boy, הלייבל של דאדי / דידי. באלבום היחיד שהוציא כאמן סולו, הוא אירח, בין היתר, את אמינם. מה שיצא זו חגיגה של טירוף הדדי, הגזמות סוריאליסטיות והומור שחור יצירתי במיוחד. על ההפקה, אגב, אחראי פרודיוסר צעיר ומבטיח, אחד קניה ווסט.
Scary Movies
ללא ספק, השותף בעל הכימיה הטובה ביותר עם אמינם הוא רויס מונטגומרי, הלא הוא "Royce the 5'9, ידידו הדטרויטי משכבר הימים. כשני אמ.סי'ז צעירים ורעבים, אמ ורויס יצרו את הצמד Bad Meets Evil שהוציא E.P קצר ומשובח בשנת 1999. אלבום באורך מלא, שלא ממש הצליח לשחזר את הקסם הראשוני, יצא 12 שנים תמימות לאחר מכן. לימים, רויס הפך לחבר בסופרגרופ Slaughterhouse שאמינם החתים ללייבל הפרטי שלו ב-2011. בכל מקרה, הנה משהו גוטה גוטה מתחילת דרכם המשותפת.
Murder, Murder
בסוף שנת 1997 הוציא אמינם מיני אלבום צנוע, שהיה מעין סמן ראשוני לאלבום המצליח שיבוא בעקבותיו. The SIim Shady E.P סלל, בסופו של דבר, את הדרך לגילויו של אמינם בידי ג'ימי איובין וד"ר דרה – ובהמשך לתהילה עולמית ושבירת שיאי מכירות. Murder, Murder הוא מהשירים הבולטים בו, הרבה בזכות הניגוד שבין הנראטיב הבוטה והאלים לסימפול הענוג מתוך Fifty Ways To Leave Your Lover של פול סיימון.
פרודיג'י, 1974-2017 (+לינקים להורדה)
אין חובב היפ הופ רציני שלא כאב השבוע את מותו של אלברט ג'ונסון, הידוע יותר כ-Prodigy, הראפר המיתולוגי שיחד עם Havoc, שותפו לצמד Mobb Deep הציב את סטנדרט האיכות של הראפ הניו יורקי בשנות ה-90'. הקול הייחודי, הכתיבה הויזואלית והאישיות המרתקת של פרודיג'י, הפכו אותו לאחד הראפרים המעניינים והאמינים שיצאו מניו יורק (קווינס, אם לדייק ברזולוציה הגיאוגרפית) ול-Mobb Deep תמיד יישאר מקום בפנתיאון ההיפ הופ הקלאסי, בזכות פנינים כמו אלה:
בונוס: לחצו כאן להורדת כמה מיקסטייפים קלאסיים של פרודיג'י.
ג'וראסיק טונה פיש
Phish, הרביעייה שהוקמה בתחילת שנות השמונים בוורמונט היא הלהקה שנשאה את לפיד הג'אמים הפסיכדליים של הגרייטפול דד לתוך המאה ה-21, תוך שהיא צוברת קהל מעריצים ענקי ואדוק בעיקר בתוך תחומי ארצות הברית.
Chali2Na (שם אמיתי: צ'רלס סטיוארט) הוא ראפר מעולה ומוערך, בעל קול בריטון ומזוהה, פלואו ייחודי וטקסטים שחוגגים את ההיפ-הופ הטהור, זה שמבוסס על סקילז ולא על תדמיות זולות וגימיקים שטחיים. למורת היותו שווה ביו שווים בהרכב הקליפורני המעולה Jurassic 5, הקול וההגשה המיוחדים שלו תמיד התבלטו במיקס.
אז איך לא חשבו על זה קודם? הדי ג'יי Relaxed Insomniac מאוקלנד יצר מיקסטייפ אדיר, שמושיב את הראפים של 2Na על ביטים שסומפלו מהקטלוג העשיר של Phish. התוצאה מהנה ביותר, לטעמו של כותב שורות אלה. הנה זה, תהנו.
59wordsמילים 