Tag Archive | Interview

Last Bluesman Standing – ראיון עם רוברט "בילבו" ווקר

BILBO

מצוייד באחת הביוגרפיות המפותלות ביותר בתולדות הבלוז, בעשורים של נסיון ובקטלוג הקלטות מצומצם אך איכותי, רוברט "בילבו ג'וניור" ווקר, בעוד כמה חודשים בן 80, מגיע להופעות בארץ. גם בתוך גלריית הטיפוסים הצבעונית של הבלוז, ווקר, יליד מיסיסיפי ותושב קליפורניה, בולט בייחודו: פרפורמר אקסצנטרי וכריזמטי עם טכניקות גיטרה מיוחדות והשפעות מוסיקליות שנעות בין דלתא לשיקגו בלוז, רוק'נ'רול נוסח צ'אק ברי ואייק טרנר, גוספל ואפילו קאנטרי שורשי בסגנון בייקרספילד. כמה ימים לפני שהוא נוחת כאן לשתי הופעות, הסכים ווקר להשיב ל"59 מילים" על כמה שאלות:

איך הייתי מתאר את הסגנון שלך למישהו שלא מתמחה בבלוז?

אני מנגן בלוז אמיתי. אמיתי מהחיים. אם מישהו לא מרגיש את מה שאני מנגן, כנראה שאני עושה משהו לא נכון. אני מנגן גם רוק'נ'רול, שירי קאנטרי ישנים וספיריצ'ואלס שעליהם גדלתי. אבל הכל יוצא החוצה בצורת הבלוז שאתה מוכרח לחיות אותו. אני כמעט בן 80, אז הספקתי לחיות הרבה. קטפתי כותנה, ניגנתי ב-Juke Joints, שרתי במקסוול סטריט בשיקגו. הכל נמצא בבלוז שלי (מרים ידיים באוויר. ס59)

מתי החלטת שאתה רוצה לעסוק במוסיקה באופן מלא ומקצועי?

האמת, רק כשעברתי לשיקגו בשנות ה-60' התחלתי באמת לעשות כסף ממוסיקה. כל חיי אני מנגן, אבל רק שם היה אפשר להרוויח מזה כסף, באותו הזמן. התחלתי שם עם רוטינות של צ'אק ברי, אחרי שאיזה נגן בלוז מנוול גנב לי גם את ההופעה וגם את החברה. מה שכן, אחר כך חזרתי וגנבתי לו אותם חזרה. אתה לא רוצה להתעסק עם רוברט ווקר!

אילו דמויות מוסיקליות היו לך השראה והשפעה במהלך חייך? ומהם, אם היו דוחקים אותך לפינה, שירי או אלבומי הבלוז האהובים עליך ביותר?

או, אני אוהב את מאדי ווטרס, את האולינ' וולף, את סאם קוק, לורטה לין, בי.בי קינג… את כל המוסיקאים הטובים. יצא לי לנגן עם חבר'ה כמו מאג'יק סאם ובאדי גאי בשיקגו בשנות ה-60', אז אני אוהב את המוסיקה שלהם. ניגנו יחד שם במקסוול סטריט, אתה יודע. רוצה לדעת מהם שירי הבלוז שאני הכי אוהב? אם ככה, פשוט תבוא להופעה – כי את כולם אני מנגן!

 

יש אנשים שאומרים שמאז שנות ה-60' או אולי שנות ה-80', הבלוז קפא על השמרים ונהיה בסך הכל מוסיקת נוסטלגיה, כמו מוצג מוזיאוני מימים עברו. מה התגובה שלך לזה?

אתה רוצה את האמת? אז האמת היא שלא נשארו הרבה מאיתנו שמנגנים את הבלוז באמת. כולם מנגנים היום רוק או ראפ. אני יכול לעמוד בפסטיבל בלוז במשך יום שלם ואולי לשמוע אמן אחד או שניים שהם נגני בלוז אמיתיים. יש עוד כמה חבר'ה שחורים שעדיין מנגנים בלוז בקלארקסדייל, מיסיסיפי, מאיפה שאני באתי, אבל חוץ מזה… האמת היא שכיום זה בעיקר חבר'ה לבנים צעירים שמשאירים היום את השירים האלה בחיים. אבל, הם לא יכולים לעשות אותם כמו שאנחנו עושים.

מיהם הבלוזיסטים העכשוויים האהובים עליך?

אין לי ממש פייבוריטים. אני הפייבוריט של עצמי. אבל…יש לנו בחור צעיר בקלארקסדייל שקוראים לו Kingfish. אנשים אוהבים את כל התווים שהוא מנגן. הוא בלוז, אבל זה מודרני מדי בשבילי. החתן שלי, Little Anthony Sherrod, שקורא לעצמו Big A, הוא הכי טוב בסביבה. גם הוא גר בקלארקסדייל. מה שכן, לא תמיד אנחנו רואים עין בעין זה עם זה, אתה מבין? (צוחק. ס59)

 

תודה! ולסיום, מה אתה מתכנן להופעות בישראל?

או הו, עוד לא ראיתם שום דבר כמו ההופעה שלי. אני אקח אתכם הרבה אחורה. בנאדם, אתה תחשוב שאתה שוב בפיפטי'ז. אנשים אומרים לי שהם אף פעם לא ראו הופעה כמו שלי, או שמעו מישהו מנגן גיטרה כמוני. ואני מאמין להם! אם לומר את האמת, אני אולי האדם האחרון שמנגן בלוז, שבאמת היה שם וגדל לאורך התקופה העתיקה ההיא. ככה אני מנגן. וזה מה שאתם יכולים לצפות לו.

בילבו ווקר מגיע לישראל בהפקת Nobody's Fault Productions ויופיע בבארבי בתל אביב ב-6.9 ובצוללת הצהובה בירושלים ב-7.9

 

 

 

בלוז שמצלצל מוכר: ראיון עם לורי בל

כמו ג'ון לי הוקר ג'וניור וסדריק ברנסייד שהופיעו כאן בעבר, גם לורי בל נושא לפיד כבד במיוחד של מורשת בלוז מכובדת במיוחד. ואם הוקר ייצג את הסאונד של דטרויט וברנסייד את זה של המיסיסיפי דלתא, הרי שבל נושא בגאון את דגל הבלוז החשמלי של שיקגו. ככה זה כשאבא שלך ניגן מפוחית לצד (או יחד עם) ווילי דיקסון, מאדי ווטרס, אדי טיילור, ג'וניור וולס, ג'יימס קוטון ורבים אחרים. הקריירה המקצועית של בל החלה באמצע שנות ה-70' ועוד לפני שמלאו לו 20 כבר החל לשתף פעולה עם אביו (שנפטר ב-2007). מה שבל מביא לשולחן הוא שיקגו בלוז טהור. בלי קישוטים ונצנצים, בלי נגיעות היפ הופ ואלקטרוניקה, בלי גלישות מיותרות לג'אז, למטאל או לפסיכדליה. בלוז ישיר, קלאסי ומחוספס, בלי צ'ייסרים, בלי זית, פרוסת לימון או מטריה קטנה מעל. עם סגנון שירה רווי נשמה וגיטרה עוקצנית שמצלצלת כמו שילוב של באדי גאי, אוטיס ראש ואלברט קינג, עם יותר מעשרה אלבומי סולו, עשרות שיתופי פעולה עם אושיות בלוז אגדיות וכמעט 40 שנות קריירה מאחוריו, הוא מגיע להופעה אחת בישראל. הנה הראיון הבלעדי שלו ל "59 מילים".

Lurrie Bell

 

ש: תאר לנו בכמה מילים את הבית שבו גדלת, את הזכרונות מהמקום הכל כך מוסיקלי שגדלת בו

ל.ב: אבא שלי, קארי בל, ניגן בלהקה עם מאדי ווטרס וגם בלהקה שהוא עצמו הוביל. הם היו עושים חזרות אצלנו בסלון וגם בבתים של אחרים. אז היה לי די קשה לא להתמכר לזה… וכך גם היה עם האחים שלי.

ש: ובאיזה שלב החלטת לעבור למוסיקה כעיסוק העיקרי בחייך, להיות מוסיקאי מקצועי?

ל.ב: ברגע שהרמתי גיטרה בפעם הראשונה. זה היה בגיל ארבע!

ש: לאילו מוסיקאים היתה השפעה עליך במהלך השנים האלה?

ל.ב: הפסנתרן הגדול לובי לי, שניגן עם אבא שלי. הוא לימד אותי המון דברים. וגם לבלוזיסט אדי טיילור, שניגן עם ג'ימי ריד.

ש: עם הגב אל הקיר, מהו אלבום הבלוז שהשפיע עליך יותר מכולם?

ל.ב: או, זה חייב להיות האלבום של בי.בי. קינג B.B King – Live AT The Regal. בלי שום ספק.

 

ש: יש כאלה שאומרים שמאז שנות ה-80', אולי אפילו מסוף שנות ה-60', הבלוז הפך לסגנון שלא מתקדם, כמעט למוצג מוזיאוני, של נוסטלגיה לימים עברו. מה דעתך על הקביעה הזו?

ל.ב: הבלוז הוא השורש של כל המוסיקה הפופולרית. כל המוסיקה הגיעה מהבלוז. הוא כבר בן 100 שנה, יותר מכל סגנון מוסיקלי אחר. והוא הולך להישאר פה עוד הרבה הרבה זמן… עוד כמה מאות שנים לפחות!

 

ש: מיהם הבלוזיסטים העכשוויים, שפועלים כיום בסצינה, שמרשימים אותך במיוחד?

ל.ב: בגלל שאני גר בשיקגו, יוצא לי לראות ולשמוע המון מוסיקאים אדירים. בסופי שבוע אני בדרך כלל עובד, אז באמצע השבוע אני הולך ל Rosa's ל- B.L.U.E.S או ל- Buddy Guy's ונהנה שם מאוד בכל לילה. טורונזו קאנון, קווינטון מק'קורמיק, רוקינ' ג'וני… כולם טובים מאוד.

 

ש: ולסיום, למה אנחנו יכולים לצפות בהופעה הקרובה שלך בישראל?

ל.ב: שיקגו בלוז אמיתי, The Real Deal, ישירות מהמקור!

לורי בל יופיע במועדון ה"בארבי"  בתל אביב, במוצאי שבת, 30.1.16. לפרטים>>

 

(תודה למעיין בר יואל על העזרה)

 

 

בלוז קרוב לשורשים – ראיון עם Lightning Malcolm

פסטיבל הבלוז של תל אביב יתקיים בין התאריכים 3-6.7. אחד האורחים המעניינים שיגיעו מחו"ל להופיע בפסטיבל הוא הבלוזיסט המיוחד, איש מיסיסיפי (ויליד מיזורי) לייטנינג מלקולם. הבלוג תפס אותו לשיחה, רגע לפני שהוא עולה על מטוס לארץ הקודש.

light1 (2)

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך בגיל צעיר?

התקליטים הראשונים שאני זוכר ששמעתי היו של סאם קוק, בוב מארלי, ג'ימי הנדריקס – מהאוסף של ההורים שלי. גם Thriller של מייקל ג'קסון, כשהייתי בן 8 או 10. זה היה תקליט ענק ומצליח מאוד ואהבתי אותו בטירוף. זה למעשה היה הגיל שבו ידעתי שאני רוצה להיות מוסיקאי..אחר כך, סביב גיל 12 קיבלתי קלטת של מאדי ווטרס, "הלהיטים הגדולים". וזה שינה את חיי והחזיר אותי את השורשים של כל סוגי המוסיקה. נשארתי קרוב לשורש הזה מאז.

יש אנשים שטוענים שהבלוז הוא ז'אנר "מת" שהפסיק מזמן להתחדש. מה אתה אומר על זה?

מוסיקת בלות בלוז לא מתה. באופנים רבים, היא יותר חיה מאי פעם. העבר לא תמיד היה כזה מדהים. אבל עדיין הבלוז לא מוערך מספיק, בטח בהתייחס לקליבר של המוסיקאים שפועלים בו. קשה למצוא אמני בלוז אמיתיים כיום, בגלל שלנגן בלוז באמת – זו דרך חיים. כל האמונה והדת שלך נמצאים בתוך המקצבים האלה. אתה צריך להרגיש את זה ולהקדיש לזה את כל חייך. ולהיות בקשר עם רגשות של אנשים ולתעל את זה למוסיקה, זה כל העניין. זה כל כך נדיר היום, בגלל שאנשים מחפשים קיצורי דרך ולקבל הכל מהר. בדיוק כמו אוכל שמחממים במיקרוגל. זה לעולם לא ישתווה לאוכל שמכינים מאפס ומבשלים לאט בבית. אבל, לבשל משהו מאפס לוקח הרבה זמן. רוב האנשים כיום לא רוצים להשיע את הזמן ואת תשומת הלב שדרושים כדי להגיע לגדולה.

מהי ההופעה הכי זכורה שהיתה לך בקריירה?

היו לי כל כך הרבה רגעים בלתי נשכחים ומלאי קסם, שקשה לבחור רק אחד. כל אחד היה בלתי נשכח מסיבותיו שלו. אם זה לפני 60,000 איש או לפני קומץ אנשים שסתם עומד ומסתכל. דבר אחד בטוח: כשהקסם במוסיקה מכה, אפשר לראות את זה בעיניים ולשמוע את זה באוזניים.

מה המשמעות עבורך של להופיע בישראל?

הייתי בכל העולם, אבל זו הפעם הראשונה שלי בישראל. אני מאוד נרגש, בגלל שאני תמיד שמח לקחת את המוסיקה שלי לקהלים חדשים. לישראל יש תפקיד כל כך גדול בהיסטוריה של האנושות. וכשאגיע לשם, אנסה להרגיש את זה ולתעל את כל זה להופעות מיוחדות באמת. לדעתי, מוסיקת בלוז היא הייצוא התרבותי הגדול ביותר של אמריקה ואני רוצה לייצג את זה בדרך חזקה ופוזיטיבית. וחוץ מזה, ימית (הגר, יוזמת המופעים, ס59) היא פשוט כל כך Awesome!

לאילו אמנים עכשוויים אתה מקשיב?

לצערי, כל כך הרבה מענקי הז'אנר הענקיים כבר לא בינינו. כבר קשה למצוא אנשים כאלה. אבל תמיד יהיו כאלה שישמרו את האמת במוסיקה שלהם. אני חושב שאנת'וני המילטון הוא כנראה הזמר הכי גדול בעולם כרגע. יש עליו תווית של זמר אר'אנ'בי, אבל הרגש והזעקה בקול שלו הם "בלוז פאואר" לחלוטין.

איך היית מגדיר את הסגנון המוסיקלי הייחודי שאתה מנגן?

הסגנון שלי מושרש ב"מיסיסיפי היל קאנטרי בלוז" מה שאומר שהוא קרוב מאוד למקור ולשורש של כל סוגי המוסיקה. הוא מבוסס על ריפים מעגליים שחוזרים על עצמם ועל מקצבים שמותאמים לריקודים. אני משלב את אלה עם כותבי השירים הנפלאים שגדלתי עליהם, ומבחינת המילים, אני משתמש בתובנות ובחוויות חיים שעברתי. חייתי חיים נפלאים, עם הרבה שנים בדרכים, עם אמנים אגדיים שמבוגרים ממני בשנים רבות, ואני מנסה לקחת את כל החוכמה והתבונה הזו איתי אל העתיד.

ומילה אחרונה לקהל הישראלי?

אני רוצה שאנשים ידעו שאני מגיע לישראל לנגן לכם מוסיקת בלוז מקפיצה טובה, מרוממת נפש, שכל אחד יכול לרקוד איתה. בשבילי כל העניין במוסיקה הוא לעשות גוד טיים, לגרום לכם לרקוד ולשכוח את הצרות לכמה זמן. ואת זה כל אחד צריך!

"הבלוז חי בכל מקום" – ראיון בלעדי עם סדריק ברנסייד

This is an exclusive interview with Mississippi Blues musician Cedric Burnside, anticipating his upcoming 4 Israel shows

חברת ההפקות Nobody's Fault ממשיכה לייבא לישראל הופעות בלוז איכותיות, לחובבי בלוז אמיתיים, שמעוניינים לחקור גם את הפינות הפחות מסחריות של הז'אנר. הבא בתור הוא סדריק ברנסייד, איש מיסיסיפי, המתופף, הכותב והיוצר, שנושא את הלפיד הכבד של סבו, הבלוזיסט המוערך R.L Burnside. סדריק ברנסייד יגיע לארבע הופעות בישראל (תל אביב, ירושלים, רמת השרון, מטולה), יחד עם הגיטריסט טרנטון איירס (שהוא גם בנו של גיטריסט הבלוז ארל "ליטל ג'ו" איירס). "59 מילים" תפס אותו לראיון בלעדי.

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך כילד ונער?

ההשפעה הראשית שלי היא כמובן סבא שלי. הייתי רואה אותו שר ומנגן בבית עם חברים והייתי מנסה לתפוס את המקצבים. אחר כך זה היה ג'וניור קימברו, שנתן לי לנגן איתו כמקומות קטנים וגם מלהסתכל עליו למדתי הרבה. בסוגי מוסיקה אחרים זה סטיבי וונדר. הוא גם כותב וגם מנגן בכל הכלים. הלוואי והייתי חצי ממה שהוא כמוסיקאי.

לא מעט אנשים טוענים שהבלוז, כז'אנר מוסיקלי בר תוקף,  הוא סגנון מת וחי כיום רק על תהילת העבר המפואר שלו. מה תגובתך לזה?

אם מישהו חושב שהבלוז מת, הוא לא היה בהופעה שלי! וברצינות, כל סוג של מוסיקה מודנית מבוסס על הבלוז. בלי הבלוז לא היה ג'אז, לא היה רוק, לא היה שום דבר. אפשר לשמוע את הבלוז חי ומרגיש טוב בכל גרוב שאתה מנגן היום. אתה רק צריך לשים לב…

מהי ההופעה הכי זכורה שנתת אי פעם?

הי לי המון הופעות מיוחדות. לאחרונה, זו היתה הופעה בטקס האזכרה לאבא שלי, קלווין ג'קסון. הוא היה אחד ממתופפי ה-Hill Country  המקוריים, עם סגנון ייחודי משלו. אחרי הלווייה שלו, חגגנו כמו שהיינו עושים פעם, וכמו שהוא היה רוצה: בג'אם פרוע, בריקודים, בצחוקים ועם קצת וויסקי…

מה גרם לך לרצות לבוא ולהופיע בישראל?

מעולם לא הופעתי בישראל. הייתי בכל העולם, אבל אף פעם לא אצלכם. פגשתי הרבה ישראלים ואני חש הרבה אהבה אליהם. אני מצפה מאוד ללמוד עוד על האנשים, האוכל, התרבות. אני מחשיב את עצמי כבן אנוש קודם כל, אז כל הזדמנות שיש לי לפגוש בני אדם אחרים, לתקשר איתם וללמוד מהם, היא עונג צרוף בשבילי.

מיהם הבלוזיסטים הפעילים כיום שאתה אוהב במיוחד?

הבלוזיסטים החביבים עלי…. אני חייב להודות שאני די "אולד סקול" בעניין הזה, אבל יש לא מעט בלוזיסטים טובים שם בחוץ. החבר שלי, גארי קלארק ג'וניור מצליח מאוד בזמן האחרון. יש עוד בחור מקלארקסדייל, קינגפיש, שעושה את העניין שלו. כשזה מגיע להופעות חיות, אי אפשר לנצח את בובי ראש.

האם אתה מרגיש שאתה ממשיך את המורשת של R.L Burnside?

כן, הייתי רוצה לחשוב שאני ממשיך את מורשתו. כל מה שאני עושה זה בזכותו ואני רוצה לכבד את זה. לפעמים אני שומע קולו של סבא, כשאני שומע את הקול שלי.

מה מצפה לנו בהופעות בישראל?

אני יכול להבטיח לכם שיהיה גוד-טיים! במיוחד בגלל העובדה שאף פעם לא הופעתי פה – והמטרה שלי היא שזו לא תהיה הפעם האחרונה.

 

 

חייל של אהבה – ראיון עם ג'יימס בלאנט

הוא אנגלי נעים הליכות ומנומס, שגם שירת שש שנים בצבא הבריטי ונלחם בקוסובו. הוא התחיל את הקריירה בגיל 30 והאלבום הראשון שלו מכר יותר מ-10 מיליון עותקים. הוא מוכר בעיקר בזכות בלדות רגשניות, אבל מפגין חוש הומור בריא ומבט מפוכח על המציאות בשואוביז. ב-7 בפברואר הוא מגיע להופעה אחת בתל אביב. קוראיי, גבירותיי ורבותיי – קבלו את ג'יימס בלאנט!

(הראיון התפרסם, בפורמט ערוך, ב"עכבר העיר". לפניכם הגירסה המלאה)

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך בתור ילד, בתור נער?

האמת היא שלהורים שלי לא היתה הרבה מוסיקה בבית. נראה לי שאבא שלי לא ממש אהב מוסיקה. אבל באוטו היינו שומעים ביטלס, ביץ' בויז, והאלבום "אמריקן פאי" של דון מקלין. אבל היה אלבום אחד שהם לא הקשיבו לו, שהיה בבית בארון, זה Wish You Were Here של פינק פלויד, שפשוט התאהבתי בו. אלבום אדיר שפוצץ לי את המוח. אחר כך הלכתי לבית ספר ובבית ספר, אתה יודע, אתה שומע דברים מאוספים של החברים שלך. אז אהבתי את לד זפלין, דייויד בואי, פליטווד מק… האם הם השפיעו עלי? אני לא יודע. קשה לי להגיד. אבל אלה האמנים שהיו שם כשהתשוקה שלי למוסיקה התחילה.

ואם היו דוחקים אותך לקיר – מהו האלבום האהוב עליך בכל הזמנים?

מממ… זאת שאלה מסובכת. אני חושב שכנראה האוסף של פול סיימון, שכולל גם את השירים שלו עם גרפונקל וגם את השירים שלו כסולן, אני פשוט יכול לשים את האלבום הזה ולשמוע אותו בלי סוף. זה אוסף נהדר שמכסה את ההיסטוריה של כותב שירים גאוני.

בוא נלך קצת אחורה… איך השפיעה חוויית השירות הצבאי שלך על השירים, אם בכלל?

(בלאנט שירת שש שנים בצבא הבריטי, נלחם, בין היתר, בקוסובו והשתחרר בדרגת סרן.ס59.) כן, בהחלט, מאוד. השירות הצבאי שלי שיחק תפקיד מאוד משמעותי בכתיבת השירים. השירים שלי עוסקים במה שמאחד אותנו כבני אדם, בעוד שבתקשורת מציגים הרבה פעמים את הדברים שמבדילים בינינו כבני אדם: צבע, גזע, דת… אני רואה את הדמיון והזהות בין אנשים שונים ממקומות שונים, אז אני מנסה לכתוב על מה שמשותף, על מה שמאחד בינינו: הרגשות, התשוקות, השאיפה להישרדות ולחיים טובים. בכל מקום שאני מופיע או מטייל בו בעולם, אני רואה שלכולם יש דברים משותפים בסיסיים – ועל כך אני שר.

איך זה היה להתמודד עם ההצלחה הפנומנלית של האלבום הראשון והסינגלים הכל כך מצליחים מתוכו? מה זה דרש ממך?

זה היה די קשה. לא ממש נהניתי מזה. אני בא מעבודה (הצבא. ס59.) שהרגשתי שהדברים שם הם אמיתיים. עניינים של חיים ומוות. בעוד שבלהיות מפורסם יש מימד לא אמיתי, המון דברים הם שטחיים, חסרי משמעות. אז כתבתי אלבום שביטא את הקשיים שהיו לי כמישהו שנהיה מפורסם בן לילה. זה האלבום השני שלי, שנקרא  All The Lost Souls. אפשר לדעת מהכותרת שזה לא שם שמח במיוחד…  אז לקח לי זמן להתחיל להרגיש נוח עם כל העניין הזה.

כמה היה קשה לחמוק מתווית ה"זמר של להיט אחד" שרבים ניסו להדביק לך בתחילת הדרך? פחדת מהסטיגמה הזאת, או שלא היה לך אכפת?

אף פעם לא היתה לי בעיה עם זה. שיר אחד זה כל מה שאתה צריך. וכל אחד שלועג לעניין – כנראה שאף פעם לא היה לו שיר אחד כזה. היה לי מזל שהיה לי להיט כזה ענק, שהפך לאבן הפינה של הקריירה הזאת ושבלעדיו לא הייתי היום אחרי ארבעה אלבומים. בלעדיו לא הייתי מגיע לתל אביב. ואם זאת בעיה – זאת הבעייה הכי נהדרת שיכולה להיות למישהו. יחד עם זאת, זו בהחלט הקלה שאנשים אוהבים עוד שירים שלך ורוצים שתנגן אותם ולשיר איתך אותם בהופעה.ו-Moon Landing האלבום האחרון הוא הנמכר ביותר שלי מאז האלבום הראשון ואני נמצא בעיצומו של מסע ההופעות הכי גדול שהיה לי עד היום, אז… להתחרט על כך שהיה לך להיט ענק בהתחלה, נראה לי קצת כמו בדיחה.

ספר קצת על תהליך כתיבת השירים אצלך. איך זה מתחיל? ממנגינה, מטקסט, מרעיון? יש לך איזושהי שיטה?

אם אני כותב סט של מילים ואז מתאים להן מוסיקה, בדרך כלל יוצא שיר טוב יותר. אבל לעתים יש לי איזו מלודיה בראש ואני מתאים לי מילים. מה שכן, בדרך הזאת, המילים לא תמיד נשמעות בזרימה טבעית בשלב הראשון, אז צריך לעבוד על זה בהמשך.

איך היתה חוויית העבודה עם מקס מרטין?

(המוסיקאי והמפיק השוודי שהיה שותף ללהיטים של בריטני ספירס, הבקסטריט בויז, טיילור סוויפט, קלי קלארקסון, קייטי פרי ורבים אחרים. ס59) האיש הוא גאון מלודי. אז בשבילי זה היה פאן גדול לעבוד עם מישהו שעובד בשדה הפופ, אבל הוא מוסיקאי בכל הווייתו במובן העמוק ביותר. הוא פשוט יודע מה מוסיקה עושה למוח האנושי. אתה יודע, אתה יודע, הוא ידוע בעיקר בזכות הלהיטים הגדולים, אבל כמוסיקאי הוא מסוגל לגעת בכל קשת הרגשות האנושיים… הוא מוסיקאי מחונן ומגוון אפילו יותר ממה שאנשים חושבים

מה מצפה לנו בהופעה בתל אביב?

האמת שעוד לא הכנתי ראת רשימת השירים להופעה… יש שירים חדשים שנמצאים כרגע בהפקה, אבל כמובן שאני רוצה לבצע גם את השירים שהקהל מכיר ומחכה לשיר יחד איתנו, אז יהיו שירים מכל ארבעת האלבומים וכמובן כל מה שאתם מכירים מהרדיו

תודה רבה, ג'יימס גם לך. אני מחכה כבר להופעה בישראל ושמעתי שכיף אצלכם. להתראות בתל אביב!  

הסיכון הביולוגי חוזר לתל אביב – ראיון עם בובי האמבל מ-Biohazard

 

BIOHAZARD

Biohazard, להקת הPאנק / מטאל שהוקמה בברוקלין בסוף שנות השמונים וזכתה להצלחה גדולה בשנות התשעים, ידעה הרבה עליות ומורדות, שינויי הרכב וחילופי לייבלים. עכשיו, עם אלבום חדש בקנה, הם חוזרים לסיבוב הופעות שיעצור גם אצלנו, בבארבי ב-2 באוגוסט. לקראת ההופעה, הבלוג תפס לשיחה את בובי האמבל, הגיטריסט וממייסדי ההרכב המקורי.

היי בובי. זוכר את ההופעה שלכם ב"רוקסן" בתל אביב, לפני 20 שנה?

בטח! זה היה כבוד גדול אז וזה כבוד גדול גם עכשיו לבוא לנגן בתל אביב. יש לי הרבה מזכרות ותמונות וחברים מהזמן שהיינו אצלכם. זה היה אחד הדברים הכיפיים והמרגשים שהיו לי בקריירה. היה כיף גדול.

בתחילת שנות ה-90', ביוהזארד היתה אחת הלהקות הראשונות והבולטות בז'אנר שלכם ששילבה רוק עם ראפ והיפ הופ. הקשבתם הרבה להיפ הופ באותה תקופה?

כן, בהחלט. עכשיו כשמסתכלים אחורה יודעים איך הכל התפתח. אבל אז כמובן שלא ידענו ופשוט הלכנו על מה שנשמע לנו מאוד טבעי. בגלל שהמוסיקה של ביוהזארד באה ממקום מאוד אורבני, אז מאוד הושפענו מהתרבות והסביבה של ברוקלין וניו יורק, וכשהתחלנו בסיבובי הופעות הכרנו גם ערים אחריות בעולם וראינו שבעצם אנשים באיזורים שונים בעצם מאוד דומים. לכולם יש את אותם תסכולים, אותם כעסים…

שיתפתם פעולה גם עם אמנים מהחוף המערבי…

לחלוטין. עם הרכבים כמו  Cypress Hill ו- House Of Pain. החוף המערבי הראה לנו אהבה והיה הרבה ריספקט הדדי בינינו ובין האמנים שם. ריספקט היה דבר מאוד חשוב אז. וגם דיסריספקט… במיוחד לאור כל מה שהלך אז בהיפ הופ עם ביגי סמולס וטופאק. הרבה אנשים ניסו לפתח יריבויות ולחמם את העניינים. ואנחנו תמיד היינו להקה שבאה מהרחוב שעשתה Street Music. וכשעבדנו עם Onyx, גם הם היו באותה תקופה להקה של Street Level, בגובה העיניים של הרחוב. הם היו מאוד הארדקור. אף אחד לא חשב שישמיעו את הדברים האלה ברדיו.

שיתופי הפעולה עם Onyx היה אחד מהדברים הכי מצליחים שעשיתם…

נכון. עשינו איתם רמיקס לשיר Slam, שהיה הצלחה גדולה. ואז, כשמפיקים רצו לעשות את הפסקול ל-Judgement Night, הם ביקשו שנעשה יחד את שיר הנושא. ואז הם בנו את כל הפסקול מסביב לשיר הזה. וככה נותר האלבום הזה, שבעצם איחד להקות מטאל ורוק אלטרנטיבי עם ראפרים, למשל Slayer ואיי-טי וכאלה. זה היה דבר נהדר ששני הקהלים, של הרוק והראפ התערבבו זה בזה, נחשפו למוסיקה חדשה ופתחו את הראש.

זה אחד המקרים שאיכות הפסקול עולה בהרבה על איכות הסרט…

אני מסכים איתך. ראיתי את Judgement Night שוב לא מזמן והסרט הוא באמת ככה-ככה. אבל הפסקול מצויין ואני מאוד גאה במה שעשינו שם.

בגלל הערבוב הזה של Pאנק, מטאל והיפ הופ, למבקרים תמיד היה קשה להגדיר את הסגנון שלכם. אתה רוצה לנסות להגדיר בעצמך?

זה שלמבקרים קשה לקטלג אותנו, פשוט מעלה לי חיוך על הפנים ומוכיח לי שעשינו דברים כמו שצריך. אילו היתה לנו שליטה אמנותית מוחלטת והיינו יכולים לעשות מה שבא לנו, בלי להתחשב בעניינים כמו כסף או חוזים או זמן הקלטות בלתי מוגבל, היינו משתפים פעולה עם כל הרבה מוזיקאים מתחומים אחרים, שזה היה מסובב לאנשים את הראש. אנחנו מקשיבים לכל כך הרבה סוגי מוזיקה שמחוץ לסגנון של ביוהזארד. אבל, אתה יודע, בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את המוזיקה שלנו ולהופיע איתה מול הקהל שלנו. מה שכן, בסוף היום, בבית, אני יכול לקחת את הגיטרה שלי ופשוט לנגן בלוז כל הלילה.

Bobby Hambel

מי הגיטריסטים שהשפיעו עליך יותר מכל?

וואו… דבר ראשון, מהזמן שרק התחלתי לנגן זה חייב להיות ג'ימי הנדריקס. וכמובן אי אפשר לא להזכיר את הלהקות שבהן הגיטרה שיחקה תפקיד מרכזי. כמו לד זפלין עם ג'ימי פייג' ובלאק סבאת' עם טוני איומי. גיטריסטים נפלאים. וכמובן אריק קלפטון וכל הגיטריסטים האנגלים מאותה תקופה. אחר כך רנדי רודס, אדי ואן היילן… אלה החבר'ה שגרמו לי לרצות לנגן גיטרה. כמובן אחר כך התחלתי להקשיב גם לדברים אחרים, גיטריסטים יותר טכניים כמו אל דימיולה וסטיב ואי. ומדי פעם אני פשוט נגנב מהבלוזיסטים היותר ותיקים, כמו באדי גאי או רוברט ג'ונסון ומנסה ללמוד מהם. כי ככל שאתה מנגן יותר, אתה לומד שלפעמים אתה יכול להגיד יותר – עם פחות תווים. זה כנראה מגיע עם הגיל והנסיון וסוג המוזיקה שאתה מנגן. אם אתה מנגן כמו קרי קינג בלהקה כמו Slayer אתה חייב את האנרגיה של הנגינה המהירה, כמובן… זה תלוי בסוג המוזיקה שאתה רוצה לנגן. ולהיות נגן טוב זה לדעת להתאים את סגנון הנגינה לסגנון המוזיקה שאתה רוצה לבצע. זו בעצם כל החוכמה.

בוא נדבר רגע על סיבובי הופעות. זה נהיה קל יותר או קשה יותר לעומת התקופה שהתחלתם?

אני חושב שזה טיפה יותר קשה, בגלל העניין של לעזוב את הבית, את המשפחה. כשהיינו צעירים היתה לנו את המנטליות של "יאללה, בואו נעשה את זה". לא היה לנו שום דבר להפסיד. עכשיו, אנשים יש משפחות ואנשים שתלויים בנו. אבל, מבחינתנו, טור זה טור. אתה יכול להיות בוואן יום אחד ויום אחר כך באוטובוס גדול ומפואר, או במטוס שמטיס אותך להופעה. הכל תלוי בשוק המוזיקה ובכמה הופעות אתה יכול להשיג. כשאנחנו בסיבוב הופעות, הפילוסופיה שלנו היא להיות משפחה אחת מלוכדת עם כולם – עם הלהקות שמופיעות איתנו, עם הצוות הטכני, וככה זה עובד בשבילנו.

ומה תנגנו לנו בהופעה כאן, בבארבי?

אני עדיין לא יודע. ננגן הרבה מהחומר הישן ואנחנו בהחלט פתוחים לנגן גם חומרים חדשים יותר ואפילו לנגן שירים מאלבומים שלא השתתפתי בהם. נעשה את הרשימה יחד כלהקה ואז נדע בדיוק. אנחנו מנסים ליצור ווייב, או אווירה מסויימת דרך סדר השירים. מדי פעם זה משתנה, אבל תצפו להרבה קלאסיקות ואנחנו מבטיחים שנעשה הכל כדי לתת את ההופעה הכי טובה שאנחנו יכולים ולנגן הכי Hard שאנחנו יכולים. אנחנו יודעים שהמצב קשה כרגע, אבל זוכרים את תל אביב ויודעים שיש אצלכם קהל טוב, Cool Vibes  ואנשים יפים ונפלאים. אנחנו רק רוצים להביא מוזיקה לאנשים, לגרום להם ליהנות ולהשאיר אותם עם רגעים יפים וזכרונות טובים.

 

 

 

 

 

 

הכלוב החלוד של הגראנג' – ראיון עם קים ת'איל מסאונדגרדן

סאונדגרדן הופיעו פה לפני כשבוע, במסגרת פסטיבל רוק'נ'רולר. לקראת ביקורם, ראיינתי את קים ת'איל, הגיטריסט המוערך שלהם ומי שנכלל בין 100 הגיטריסטים הטובים בעולם לפי בחירת מגזין "רולינג סטון" הראיון הופיע גם ב'עכבר העיר' ומתפרסם כאן ללא קיצורים או עריכה. תיהנו!

Kim Thayill

בוא נתחיל בהתחלה. מי השפיע עליך כגיטריסט צעיר? הרבה אנשים שומעים, למשל, השפעת בלאק סאבאת' בסגנון שלך…

אתה יודע, בגיל ההתבגרות, הכרתי את בלאק סאבאת' באופן כללי, אבל לא באמת הקשבתי להם הרבה. לחברים שלי היו תקליטים שלהם, שמעתי אותם מדי פעם ברדיו, אבל לא באופן ממוקד. כשהייתי יותר צעיר, הקשבתי לביטלס, ואחר כך אהבתי להקות הארד רוק ומטאל אמריקאי דווקא. דברים כמו אירוסמית', קיס, טד נוג'נט, צי'פ טריק… וגם לד זפלין בתיכון. אני מדבר על גיל 14-15. אחר כך התחלתי לגלות ולהקשיב לניו יורק דולס והסטוג'ס ואמ.סי 5 ודיבו והראמונס כמובן. היה לי מזל להיות בן 16 כשהפאנק-רוק פרץ. לא בן 60 או 36… בדיוק בתקופה שהמטאל והרוק הכבד התחיל להיות מנופח ואיצטדיוני, הגיעה כל מוסיקת הגיטרות האגרסיבית הזאת – ואני בדיוק התחלתי לנגן בגיטרה, ככה שהטיימינג של כל זה היה מושלם.

משפחתך היא ממוצא הודי. הוריך נולדו בדרום הודו. האם העובדה הזו השפיעה באיזשהו אופן על הנגינה שלך?

מממ… יכול להיות. תראה, אף פעם לא חייתי בהודו. נולדתי בסיאטל וגדלתי בשיקגו. ההורים שלי היו מאוד מערביים, בגלל ההשפעה הבריטית שהיתה בהודו. וגם השפעה מהכנסייה. למעשה הם נפגשו במקהלה של הכנסייה. הם היו שומעים הרבה גוספל, קאנטרי ופולק. מג'וני קאש ועד מיטש מילר. אבל באותו זמן, להוריי היו אלבומים של ראווי שנקר. וכשהיו באים אורחים, הם היו מדליקים קטורת ושמים מוסיקה הודית ברקע. זה היה בסיקסטיז, אתה יודע… כך הם שילבו בין התרבות האמריקאית לתרבות ההודית שממנה באו.

בוא נדבר רגע על גראנג'. מה חשבת על המותג "גראנג'" כשהתחילו להשתמש בו בארצות הברית?

בהתחלה, כשהתחילו להשתמש במונח הזה, רוב הלהקות בסיאטל דחו אותו מכל וכל. אנשים אמרו "רגע, סאונדגרדן לא ממש דומים למאדהאני ופרל ג'אם לא דומים לאליס אין צ'יינס" אני מניח שלהקה כמו נירוונה נמצאת איפשהו באמצע בין מאדהאני לסאונדגרדן ולהקה כמו אליס אין צ'יינס נמצאת ליד סאונדגרדן מהבחינה זה שהסאונד של הוא יותר מטאל. אבל קשה להגיד מה זה בדיוק גראנג'. בכל מקרה, זו היתה כותרת טובה שהיה נוח להדביק לאיזה סוג של מוסיקת גיטרות כבדה שהגיעה מאיזור גיאוגרפי מסויים. היום, אחרי כל השנים האלה, כבר התפייסנו עם העניין הזה, אז בסדר, "או קיי, אנחנו גראנג'. שיהיה".

ובזמן שכל זה קרה, היו לכם יחסי ידידות או קשרים חברתיים עם הלהקות  האחרות?

הו, בטח, בטח שהיו. ניגנתי למשל די הרבה עם כריס (נובוסליק, בסיסט נירוונה, ס59) וגם, אם כי פחות, עם דייב (גרוהל, מתופף נירוונה, ס59). אבל פשוט לא הקלטנו את זה. ובהחלט, היו יחסי חברות בין הלהקות באותה תקופה.

האם אתה רואה כיום דור המשך ללהקות הגראנג' של הניינטיז? שומע השפעות שלכם אצל להקות צעירות יותר?

יש להקות מצליחות מסחרית, שנשמעות כאילו לקחו את הסגנון הקולי של אדי וודר או של קורט קוביין, למשל. יש כאלה שהשאילו את הסטייל של כריס (קורנל, סולן סאונדגרדן, ס59) הקטע הוא שלכריס יש קול כל כך עוצמתי, שקשה לחקות אותו. אבל להקה כמו נירוונה יותר קל לחקות, בגלל שהטווח הקולי של קורט מצומצם יותר. בכלל, יותר קל לחקות את נירוונה כי השירים פשוטים יותר. וזו גם הגדולה שלהם. כל אחד, מילדים ועד עקרות בית, יכול ליהנות מזה ולהבין את זה. אלה פשוט שירים אדירים, אז הם יכולים להגיע לכל אחד.

כסולן, כריס קורנל הלך לכיוון פופי יותר מהחומרים שעשה בסאונדגרדן. תוכל לחלוק איתנו את דעתך על המוסיקה שלו מחוץ ללהקה? הקשבת לזה?

הקשבתי לזה קצת. לא הרבה. בדרך כלל אני מקשיב למוסיקה שאני אוהב ונהנה. כריס, כסולן, עושה דברים שמאתגרים אותו, שמהנים אותו, וזה לא בהכרח חומר שיעניין את חברי סאונדגרדן או את מעריצי הלהקה. אבל לכריס בהחלט היה הרבה אומץ ללכת רחוק מהסגנון שאיתו הוא היה כל כך מזוהה ולקחת דרך רעננה מבחינה יצירתית, גם אם החומר נשמע יותר פשוט או יותר פופולרי.

לסיום, למה אנחנו יכולים לצפות מסאונדגרדן בזמן הקרוב?

כשניקח הפסקה מהופעות, נשב יחד, נחליף רעיונות ואני משער שב-2015 נקליט אלבום חדש של סאונדגרדן.

תודה רבה, קים – ותיהנו בישראל!

אני בהחלט מצפה לזה מאוד. להתראות בתל אביב.