Tag Archive | Israel

מועדון חברים

Culture Club, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 7.11.2017

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

 

תקופת מכונת ייצור הלהיטים הגלובלית של קאלצ'ר קלאב נמשכה טיפה יותר משנתיים וכללה שלושה אלבומים, אם להיות ממש נדיבים. לראיה, אלבום "מיטב הלהיטים" שיצא בשנת 1987 נמשך 62 דקות בסך הכל. אבל גם בתקופה הקצרה הזו הם הספיקו להותיר את רישומם המוזיקלי והסטייליסטי על דור שלם, שאת אלפי נציגיו היה ניתן לראות אמש בהיכל מנורה מבטחים. חלקם אפילו בתלבושות בוי ג'ורג' נוסח 1982, מה שתרם לחגיגה שבוי ג'ורג' ורעיו ניסו להרים בהיכל.

רוב הזמן זה עבד להם. הרבה בזכות הקול של ג'ורג', שנשמע מצוין, גמיש ורב ניואנסים גם היום, 35 שנים לאחר להיט הבכורה העצום שלהם. איכות נוספת, שאין לזלזל בערכה, נעוצה בחוש ההומור הבריטי החד והמצליף של ג'ורג', ששימש אותו רבות במהלך הערב, בעיקר כשהוא מופנה כלפי עצמו. "בג'רוזלם פוסט כתבו שאני לא רלוונטי", הוא צלף, "פאק יו. אני אתקשר אליכם כשאהיה שוב רלוונטי". גם מראש העיר שבה התארח לא נחסך שבטו של ג'ורג' בן ה-56. "הוא בא לפגוש אותי, אבל לא נשאר להופעה. קיבלתי ממנו מגבת וזוג כפכפי חוף. אבל אני לא איש של ים. אקח אותם הביתה. בכלל, אני מתפשט רק כשאני ישן" חשף ג'ורג' בטון אינטימי-אירוני במיוחד.

אבל בין ההלצות, החלפת התלבושות והמכנסיים עטורי מגני-הדוד שלבש, היתה גם מוזיקה, ובאופן כללי, מוזיקה שעמדה היטב במבחן הזמן. בין כל הרכבי האייטיז חמורי הסבר, הקודרים והמסונתזים שפעלו לצידם, קאלצ'ר קלאב הציגו שילוב מפתה של סול, גוספל, רגאיי, בלוז ואפילו מוזיקה  קריבית ולטינית, עם שורה של פזמוני ענק, שגם אחרון הגותים לבושי השחורים היה חייב לנענע את ישבנו הקפוץ לצליליהם. בישראל הפך המועדון למגה פופולרי כבר עם הלהיט הראשון, אולי גם בזכות הקליפ המיתולוגי שהציג כיתוב בעברית על שמלתו של ג'ורג', עם התרגום הקלוקל שהקדים את גוגל טרנסלייט באי אלו שנים.

כל להיטי הענק, כך נדמה, בוצעו אמש בתל אביב וסיפקו לקהל צמא הנוסטלגיה צרור של ריגושי עבר ברצף בלתי פוסק. "Do You Really Want to Hurt Me", "Church of the Poison Mind", "Time", "It's a Miracle", "The War Song" וגם "Everything I Own", להיט הסולו הגדול של ג'ורג' מתקופת פוסט-המועדון. שלושת הקולגות  מההרכב המקורי (רוי היי – גיטרה, מייקי קרייג – בס וג'ון מוס – תופים) נראים ונשמעים מצוין ובכושר טוב (בלי שום סימנים לריבים הקשים, לאינטריגות הרומנטיות, האמנותיות והעסקיות שליוו את ימי גסיסתה של הלהקה) והקהל השיב להם אהבה עם כל להיט נוסף בשרשרת.

כשדנה אינטרנשיונל עלתה בהדרן, לאחר נאום נרגש, לביצוע משותף של "Karma Chameleon", נדמה היה שאין מתאים ממנה לחגוג את הקאמפיות הטרנסג'נדרית שג'ורג' היה מחלוציה, בתקופה שעניין כזה עדיין היה ריסקי וזכה להרמות גבה לא מועטות מצד התקשורת והמבקרים. ומכיוון שג'ורג', גם בשבתו כדיג'יי מדופלם ומבוקש, הוא בעל טעם מוזיקלי משובח, לא נפקדו גם מחוות לכמה מאליליו: "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס, מעורבב עם "Walk On The Wild Side" של לו ריד, "A Different Man" מתוך האלבום החדש שעדיין לא יצא, מוגש כמחווה לאגדת הפ'אנק סליי סטון ("הטירוף שלו גורם לי להיראות כמו אמא תרזה" איבחן ג'ורג') ולבסוף "Purple Rain" של פרינס ו-"Get it On" של מארק בולאן וטי. רקס, שסיים את הערב בג'אם ארוך וספונטני יחסית, ושלח את הקהל שיכור הנוסטלגיה לביתו עם חיוך גדול על הפרצוף וידיעה מנחמת שגם כוכבי אייטיז עם עבר נרקוטי, אלכוהולי ומשפטי עשיר יכולים, גם אחרי שנים של עליות מטורפות ונפילות כואבות, להזדקן – סליחה, להתבגר – בכבוד של מלכות.

 

 

מודעות פרסומת

ב-59 מילים: ‏Scanner – The Great Crater

תגלית מטרידה של מדענים שצילמו תצלומי אוויר מעל אנטארקטיקה לפני שלוש שנים, השפיעה על מוסיקאי האמביינט/אלקטרוניקה הבריטי הפורה סקאנר (רובין רימבו) באלבומו החדש, שפורש נופי צליל איטיים, קרירים ואפוקליפטיים ומוציא את המאזין למסע מדיטטיבי ומהפנט, אל עתיד קודר, שבו הקטבים נמסים ועתיד האנושות כולה מוטל על כף המאזניים. מומלץ בכלל – ובפרט לחובבי בריאן אינו, בורדס אוף קנדה וסיגור רוס.

 

 

לרקוד עם המתים

הנה המלצה למה שיכול להיות האירוע הכי כיפי שלכם השנה. ומי יודע, אולי אפילו לשנות לכם את החיים בשנים שיבואו. פעם בשנה (טוב, אולי פעמיים), מתכנסים חובבי גרייטפול דד בישראל – וגם כמה שבאו מעבר לים – למסיבה שכולה מוסיקה נפלאה, ריקודים לתוך הלילה ואווירה חברית ומשוחררת. קוראים לזה Gathering. והגאת'רינג מס' 9 שיתקיים השנה בחאן הגמליה בערבה בסופ"ש של 10-11 לנובמבר, יהיה השאפתני ביותר עד כה. הוא יימשך 24 שעות ויערך במיקום יפהפה, 3 שעות נסיעה מתל אביב. סטים של תקלוטי גרייטפול דד ושלוחותיה, וגם ג'אם באנדס ואמריקנה ועוד מטעמים. גם שתי הופעות כלולות במחיר הכרטיס ("הארץ המובטחת" The Promised Land ו"בותימזוג") אבל האמת ומנסיון – כדאי להגיע אפילו רק בשביל החווייה, האווירה והמוסיקה. כל הפרטים ורכישת כרטיסים – כאן. אני מציע שתלכו. רוב הסיכויים שתחזרו אסירי תודה.

 

 

שיעורי בית למתחילים: הופעה קלאסית מ-1972.

 

וינילים לדבילים: The Equals

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם:

 

לא מעמידים פנים

הפריטנדרס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב, 23.9.2017

(פורסם גם בעכבר העיר)

אין מה לעשות, חלפו הימים שקהלים היו מחכים באולם במשך שעות לג'ים מוריסון, או שנים לאחר מכן, לאקסל רוז, נניח, שיואילו להפציע סוף סוף על הבמה ולהרביץ שואו. היום מתחילים בזמן, אולי אפילו לפני הזמן. בטח כשמדובר בלוקיישם הכי לא רוקנרולי שאפשר במדינת ישראל. וכך, כשמאות רבות של צופים עדיין נדחקים בתורי הכניסה ובמסדרונות הפתלתלים של אולם מנורה מבטחים, הפריטנדרס כבר התחילו את ההופעה. וכשהאולם סוף סוף התמלא, סביב רבע לתשע, החברים היו כבר בעיצומו של השיר השלישי. אז למה לא לחכות עוד כמה דקות ולתת לכל הקהל, ששילם במיטב כספו והגיע בזמן לחוות את ההופעה המלאה מתחילתה? למפיקים פתרונים. כמה טוב שזו הטרוניה היחידה שתועלה כאן בקשר למופע של כריסי היינד ולהקתה. היינד, החוליה המקשרת בין פטי סמית' ודבי הארי לקורטני לאב ופי ג'יי הארווי וההשראה לדורות שלמים של רוקריות, הוכיחה אמש בתל אביב שגם שבועיים אחרי יום הולדת מספר 66 היא אחת הפרונטווימן הכי משכנעות בהיסטוריה של הרוק. חמושה במרטין צ'יימברס, המתופף הוותיק של הפריטנדרס שהולך איתה און אנד אוף כבר 40 שנה ובשלושה נגנים צעירים מעולים, היינד עשתה הרבה רוק – והרבה פאן – מול קהל ישראלי אוהד ונלהב, חלקו, כמו כותב שורות אלו, ראה אותה כבר באוגוסט 1987 באותה הופעה בלתי נשכחת בפארק הירקון. וכמה מעודד לגלות שהרוקנרול עדיין זורם בעוצמה בעורקים, הנגינה מהודקת מתמיד, ההומור מושחז מאי פעם ומיתרי הקול רק השתבחו עם השנים.

 

 

כחיית במה מנוסה, היינד יודעת לעבוד עם קהל. משוחררת, מצחיקה ועוקצנית ומפרגנת בענק לקהל המקומי. "למדתי כמה מילים בעברית בירושלים אתמול, אבל כבר הספקתי לשכוח את כולן" היא מתריסה. "שמיק ג'אגר ידבר עברית, אני אמשיך עם האנגלית". וגם כשהיא שוכחת משפט בשיר אחד, או מחליפה בין סדר הבתים בשיר אחר, היא עדיין נשארת הדודה הקולית שהיית רוצה שתהיה לך. במכנסי ג'ינס קרועים עם חגורת ניטים שחורה ובחולצה עם כיתוב בעברית התומכת בזכויות בעלי חיים, היינד הגישה סקירה כמעט-מקיפה של הקריירה המפוארת שלה, מהסינגל הראשון שיצא ממש בסוף שנות ה-70' ועד לשירים מהעשור השני של המאה ה-21', הרוק של היינד וחבורתה נשאר עוצמתי ומרגש כמו ביום שבו הוקלט.

 

 

כמובן שהקהל הישראלי ידוע באהבתו לבלדות, ולכן Hymn To Her  ו-I'll Stand By You השקטים זוכים לתשואות רמות במיוחד, אבל גם להיטי ענק כמו Middle of The Road ו-Back on the Chain Gang  מקבלים הערכה רבה מהקהל שגדש את היכל הספורט. אז נכון שרוב הקהל, כך נדמה, לא ממש התעדכן בפועלה של היינד ושנות ה-90' ואילך, אבל הביצועים האנרגטיים סחפו גם את מי שלא מכיר כל תו וניואנס בדיסקוגרפיה שלה. פרט ל-Private Life, Don't Get Me Wrong ו-2000 Miles, אין להיט גדול שלא בוצע בהופעה, ופנינים פחות מוכרות כמו Thumbelina או Mystery Achievement  (השיר שנעל את אלבום הבכורה המדהים שלהם) השביעו לגמרי את רצון המעריצים המושבעים.  הקאבר המצויין ל-Every Day Is Like Sunday של מוריסיי, ידיד וותיק של היינד, זכה גם הוא לחיבה מיוחדת.

 

 

בהדרן, Brass In Pocket, כשהיינד שרה Gonna use my arms, gonna use my legs, gonna use my style, תוך שהיא חותמת על שלל תקליטים ודיסקים שהוגשו לה מהקהל, היה ברור שהקשר החזק בין חובבי רוק ישראלים למוסיקה של היינד נשמר גם אחרי כמעט ארבעה עשורים של יצירה, ושהיינד לא מוכרחה להשתמש בידיים, ברגליים או בשום חלק אחר של הגוף כדי לתת בראש גם בגיל 66. מספיק שירים מעולים, ים של אטיטיוד והרבה תשוקה לרוקנרול ישיר, חזק וחשוף, כזה שלא מעמיד פנים אפילו לשניה אחת.

ראיון עם צ'סטר בנינגטון (1976-2017)

צ'סטר בנינגטון, שהיה מוכר בעיקר בתור הסולן של ההרכב המגה-מצליח Linkin Park, נמצא מת בביתו בלוס אנג'לס אמש, כנראה כתוצאה של התאבדות. ב-15 בנובמבר 2010 הופיעו Linkin Park בפארק הירקון בתל אביב. לקראת ההופעה ראיינתי את בנינגטון, שהתגלה כבחור פתוח, ישר וגלוי, נחמד, צנוע וחסר פוזה. הראיון הזה הופיע רק במהדורת הפרינט של "עכבר העיר" וזו הפעם הראשונה שהוא עולה לרשת, לקריאה בפורמט דיגיטלי. R.I.P Chester.

היי צ'סטר. תגיד, יש לכם קשר עם מעריצים מישראל?

כן, אני מקבל לא מעט טוויטים ממעריצים מישראל. אני יודע שיש לנו הרבה מעריצים אצלכם, והם מוצאים את הדרכים להגיע אלינו. דרך הרשת או דרך מועדון המעריצים. ישראל היא בהחלט אחד המקומות שרציתי להגיע אליהם. העובדה שאנחנו הולכים להופיע בתל אביב, זה פשוט Awesome. אני כבר לא יכול לחכות. אני מתכוון להסתובב בישראל ולנסות לראות כמה שיותר בזמן הקצר שיש לנו אצלכם. אני חושב שזה הביקור שאני הכי נרגש לקראתו בשנים האחרונות.

מה דעתך בקשר לאמנים שביטלו הופעות בישראל מסיבות פוליטיות? אתה בכלל מודע לתופעה?

אני חושב שצריך להסתכל על העניין הזה מכמה פרספקטיבות שונות. כי, אתה יודע, דברים הם בדרך כלל לא כמו שהם נראים – ואני באמת מנסה  לזרוק את כל הציפיות המוקדמות שלי החוצה מהחלון כשאני מגיע למקום יחד. יחד עם זאת, יש כמה מקומות בעולם ש… אתה יודע, אולי לא הגענו להופיע בהם בגלל ש… היה סיכון למעריצים שלנו , או סיכון לחברי הלהקה בגלל תקני אבטחה שלא עומדים בסטנדרט, אתה יודע, איך להכניס ולהוציא את כל הצוות בשלום. בדרך כלל זה תלוי בסיטואציה הספציפית, אבל אני באמת שונא לעשות הכללה על כל הלהקות בעניין הזה ולהגיד "איזה מטומטם" על כל אמן שביטל הופעה. אני בטוח שחלק מהם הגזימו בתגובה שלהם, ושחלקם הגיבו בצורה נבונה.

 

 

בוא נעבור לאלבום החדש, A Thousand Suns. למעשה, הוא סוג של אלבום קונספט. איזה מסר ניסיתם להעביר בו?

בהתחלה החלטנו לא לכתוב אלבום קונספט, אבל בסוף כתבנו אחד כזה. הגענו במקרה לעניין הזה של אלבום קונספט. זאת אומרת, דיברנו על העניין הזה של אלבום קונספט בשלבים די מוקדמים של העבודה, אבל רק כשנכנסנו לתהליך ההקלטות התחלנו לזרוק רעיונות, ובעיקר לזרוק את ספר החוקים מהחלון וליצור סט חדש של כללים. מה שמעניין במסר של האלבום הזה זו הדרך שבה ניסינו לקשור נושאים של מתח חברתי ופוליטי עם דברים רגשיים פנימיים שלנו כבני אדם. תחושות של להיות אבוד. של דיכוי. ומסרים של להיאחד בחלומות שלך. וגם עניינים דתיים. באמת הרגשנו נוח מאוד בעבודה על האלבום הזה. רצינו שהרגש השולט בו יהיה משהו אמיתי מאוד , אנושי מאוד, לא משהו מטיף שאומר לאנשים מה לעשות ובמה להאמין. וזו משימה מסובכת. אבל אני חושב שעשינו עבודה טובה בעניין הזה.

אתם די ראויים להערכה בעניין הזה של להוציא אלבום קונספט ב-2010. הרי אלבומי קונספט היו גדולים בסבנטיז. היום, אמנים רבים בסדר הגודל שלכם רק רוצים להוציא להיטי רינגטון מסחריים של שלוש דקות. אתם להקה גדולה ויש לכם הרבה מה להפסיד. צריך ביצים בשביל זה, לא?

כן.תראה, יש לנו הרבה מעריצים ויש לנו קהל מאוד מגוון. יש הרבה קבוצות בתוך הקהל שלנו. חלק מהילדים אוהבים את החומר של הניו מטאל, חלק אוהבים רק את האספקט של ההיפ הופ. יש כאלה שאוהבים את הבלדות והלהיטים. יש כאלה שאוהבים את האלבום ההוא ושונאים את ההוא. יש כל מיני ויכוחים בינם לבין עצמם. במיוחד עם האלבום החדש. הם מאוד חלוקי דיעות בקשר אליו. בעיקרון זה ככה: "אני אוהב את האלבום החדש. זה האלבום הכי טוב ששמעתי אי פעם!" או "אני שונא את האלבום הזה. פאק יו!. אני לא רוצה לשמוע את לינקין פארק יותר אף פעם". ושם, במקום הזה, כן, צריך ביצים. להבין שלא כולם הולכים לאהוב את זה. מצד שני, יש כאלה שמאוד הולכים לאהוב את זה, דווקא בגלל שזה לא מה שהם ציפו לו. והם מגלים שזה באמת אלבום נהדר. בכל מקרה, אני חושב שזה האלבום הכי אמנותי שלנו. הכי מתוחכם מבחינת הסאונד ומאוד מאתגר למעריצים שלנו – מבחינת סגנון השירים וגם מבחינת הכיוון ההפקתי שאליו הלכנו.

הביקורות והתגובות לאלבום בעיתונות האמריקאית היו ממש קוטביות. היו מבקרים שכתבו שזו יצירת מופת, והיו כאלה שקטלו בלי רחמים. אתה בכלל קורא ביקורות? מתייחס למה שכותבים?

אתה יודע, האמת היא שיותר נקטלנו על ידי המעריצים שלנו. המעריצים שלנו הם המבקרים הכי קשוחים שיש. יות רקשוחים ממבקרי המוסיקה המקצועיים שלפחות ממה שאני קראתי, או בחרתי לקרוא, כתבו בסך הכל ביקורות חיוביות על האלבום. אתה יודע, קיבלתי לפני כמה ימים מייל מבחורה צעירה, מעריצה מושבעת של לינקין פארק, שכתבה לי "מה שכל כך Cool אצלכם זה שאתם יכולים לכתוב אלבום גרוע – והמעריצים שלכם עדיין אוהבים אתכם!"

אולי זה הסוד

בדיוק. אם לא אהבתם את האלבום הזה או ההוא, תבואו להופעה. אנחנו בטח ננגן שם שירים שאתם אוהבים. אז גם אם לא אהבתם משהו, תודה שבאתם להופעה ושאתם הולכים איתנו את הדרך הזו. בכל מקרה,אתה יודע, אני טיפחתי כבר מתחילת הדרך את גישת ה- I Don't Give A Shit . כי לאורך כל הקיירה שלנו, קיבלנו לא מעט פידבק שלילי מהתקשורת והביקורת. הרבה יותר מאשר פידבקים חיוביים. היחידים שתמיד נתנו לנו פידבק חיובי הם המעריצים השרופים.כי לינקין פארק אף פעם לא היתה להקה ממוצעת. זה או "אני אוהב אתכם,הולך אחריכם באש ובמים", או "נו, כן, שמעתי כמה שירים שלכם. You Suck!". זה תמיד היה או אהבה או שנאה – וזה הכין אותנו להתמודד עם כל מה שקורה בקריירה שלנו.

 

 

נחזור רגע למוסיקה עצמה. זו הפעם השנייה שאתם עובדים עם ריק רובין. הבן אדם נחשב לאגדה חיה, למפיק מיתולוגי וגם לטיפוס אקסצנטרי עם שיטות עבודה לא שגרתיות. מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה איתו?

ריק? ריק הוא מפיק מצויין עבורנו. יש גם את מייק (שינודה, הסולם השני בלהקה, ס59). ואני חושב שהרבה אנשים… בגלל שריק הוא דמות כל כך ידועה ולמעשה מגלם בתוכו את הרוק המודרני העכשווי יותר מכל מפיק שחי היום… אתה יודע… גם מייק הפיק את השירים האלה. למעשה, מייק הוא המפיק היומיומי שלנו. אז העובדה שיש לנו בלהקה אדם כל כך מוכשר כמו מייק שינודה, מפיק מעולה, כותב שירים מצויין, טכנאי סאונד והקלטה מהטובים שראיתי – השילוש בינו ובין ריק הוא פשוט מושלם מבחינתנו. ריק… אני תמיד משווה אותו לקפטן שמנווט ספינה. זה שיושב במשרד, קורא את הדו"חות, נותן הערות ואז שותה את הקפה שלו.

בוא נדבר רגע על מייק שינודה. לפני כמה שנים הוא יצא לפרוייקט הסולו שלו, Fort Minor, שהצליח מסחרית וזכה לביקורות טובות. מה היו התחושות שלך כשמייק לקח פסק זמן מהלהקה והלך לעשות את הפרוייקט?

אני חושב שזה היה אלבום מעולה. אם לא היינו להקה מגובשת, בטח היו אנשים בתוכנו ששהיו מודאגים מזה. אבל היות ואנחנו חברים כל כך טובים ואנשים שמכבדים כל כך זה את זה, לא היתה שום בעיה עם זה. אתה יודע, אנחנו כמו משפחה. ואם מייק רוצה ללכת ולעשות אלבום, אז מייק יכול ללכת ולעשות אלבום. זה לא הפריע לשום דבר שלינקין פארק עשו. כי מייק תמיד היה מחוייב ללהקה, גם אז וגם היום, ב-100 אחוז. גם לי יש הרכב צדדי, Death By Sunrise, ואני מקבל המון עצות טובות ממייק. ובשורה התחתונה אני חושב שכל העניינים האלה עוזרים ללינקין פארק הרבה יותר משהם פוגעים בה.

אתה יכול לנסות ולהיזכר לאיזו מוסיקה הקשבתם בזמן העבודה על האלבום?

קצת קשה להגיד, כי אני בדרך כלל לא מקשיב להרבה מוסיקה בזמן שאני עובד על אלבום. אתה יודע, הטעם שלי השתנה במשך הזמן. דברים שפעם בכלל לא הייתי רוצה לשמוע, פתאום תפסו אותי. כל הלהקות הקלאסיות שבעבר לא ממש אהבתי פתאום התחילו להתנגן אצלי. רולינג סטונס ודברים כאלה. דברים שבעבר לא התחברתי אליהם, פתאום התחלתי להקשיב להם הרבה יותר בתשומת לב. אבל בהחלט היו להקות שלקחנו מהן השראה בזמן העבודה על האלבום החדש. בקטע של "איך אנחנו רוצים להציג את האלבום שלנו". אתה יודע, איך שהאלבום נשמע מבחינת הסאונד, זה אלבום קונספט, כזה שצריך להקשיב לו במלואו. החל בעטיפה, דרך נושאי השירים ועד להקלטות הנאומים שבחרנו לשבץ בין השירים. הכל מונח במקומו ומוגש כסיפור אחד שלם, כשהשלם גדול מסך החלקים שלו. ההשפעה הזו באה מאלבומים גדולים כמו "הצד האפל של הירח" ו"סרג'נט פפר". אלבומים שהם לא ממש סיפוריים, כמו "טומי" של The Who או משהו יותר עדכני, כמו American Idiot של "גרין דיי". הקונספט יותר אבסטרקטי, נמצא יותר באיכויות ובתכונות של השירים, ובצורה שהם מוצגים כשלם אחד.

כשאתה מקשיב להקלטות שלך מתחילת הדרך, מה אתה חושב על השירה שלך? האם משהו השתנה מבחינת היכולת הווקאלית, מבחינת אופן הביצוע של השירים?

זו שאלה מעניינת. כי אף פעם לא ראיתי את עצמי כזמר גדול. זאת אומרת, אני יכול להגיע לתו באופן מדוייק, וכשעאני שומע משהו בראש אני בדרך כלל יכול לבצע את זה. אף פעם לא למדתי מוסיקה בצורה מסודרת, או משהו כזה. אז אם, נניח, יש תו שהוא מעל "סי" גבוה, אין לי שום מושג בזה, אז אז אני פשוט מגיע אליו. או לפחות קרוב אליו (צוחק, ס59) אני חושב שלמדתי לשיר במשך הזמן, במשך השנים. אני חושב שזמרים כמו… אתה יודע, רוברט פלאנט, או דייב גאהאן, או כריס קורנל, או מוריסי, או רוברט סמית', אלה זמרים פאקינג גדולים. אתה מבין? כשגדלתי ניסיתי לשיר כמו החבר'ה האלה ו… אני לא חושב שאני נשמע אפילו קרוב אליהם. אבל זה ממלא אותי אושר ברמות עמוקות שאנשים אוהבים לשמוע אותי שר. אז, אתה יודע, זה גורם לי לחשוב שכנראה אני בכל זאת עושה משהו כמו שצריך.

ומה תשירו בהופעה אצלנו?  יש סט ליסט מוכן, או שהכל משתנה בכל ערב?

בעיקרון יש לנו סט ליסט, כי זה סיבוב ההופעות הראשון שאנחנו עושים מזה כמה שנים, אז אנחנו צריכים להיכנס לתחושה הזאת של להופיע טוב ולעשות שוב דברים שלא עשינו כבר כמה זמן. אבל, בדיוק עכשיו התחלנו התחלנו לשנות דברים בסט ליסט, ככה שיכול הליות שנוסיף כמה דברים בהופעה אצלכם. למען האמת, אני די בטוח שאם הייתי נותן לך עכשיו את רשימת השירים המתוכננת, היא לא היתה דומה למה שנבצע בהופעה בסופו של דבראבל אני יכול להגיד לך שאנחנו מנגנים הרבה שירים מ-Hybrid Theory, הרבה מ-Meteora ומ-Minutes To Midnight וגם חלק גדול מהאלבום החדש. אז, מי שאוהב את האלבום החדש יקבל קטעים ממנו בהופעה בפעם הראשונה, ומי שמתחבר יותר לקטעים הישנים, גם בטוח שלא ייצא מאוכזב.

תודה רבה.שתהיה הופעה מוצלחת. נתראה בתל אביב. תיהנו בישראל!

בטח. אני יודע שנהנה. להתראות, מאן!

 

 

 

וינילים לדבילים: Hawkwind

"וינילים לדבילים": המדור הפופולרי המציג עטיפות תקליטים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית. והפעם: