Tag Archive | Jagger

Vinyl – מופע שנות ה-70' של סקורסזי וג'אגר

åééðéì | òåðä 1

כרזת Vinyl

ב-15.2 תעלה בערוץ yes Oh הסדרה העלילתית החדשה והמדוברת  Vinyl, מפעל החיים רב השנים והגלגולים של מרטין סקורסזי (במאי) ומיק ג'אגר (מפיק), בשיתוף התסריטאי המעולה טרנס ווינטר (יוצר "אימפריית הפשע", תסריטאי "הסופרנוס" ו"הזאב מוול סטריט"). אמש נערכה צפייה מוקדמת בפרק הראשון של הסדרה, שאורכו כמעט שעתיים, לעיתונאים, מוסיקאים ובעלי בלוגים נחשבים, מגניבים ומפנקים (או סתם כאלה שהיו פנויים בתל אביב ביום שלישי בערב). לאחר צפייה בשעתיים של Vinyl אפשר כבר לקבוע באופן חד משמעי: מדובר באחת מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות הטובות ביותר שנראו אי פעם. סדרה שעושה לתעשיית המוסיקה את מה ש"מד מן" עשתה לעולם הפרסום, את מה ש"הסופרנוס" עשתה לעולם הפשע ואת מה ש"שובר שורות" עשתה לבישול קריסטל מת' בבית, או מה שזה לא יהיה. אז מה יש לנו שם? כסף שעובר מעל ומתחת לשולחן, סמים קלים וקשים נצרכים בהינף שטר של דולר, גלריה של מנהלים גזעניים ונכלוליים, תרגילים עסקיים מפוקפקים, אמרגנים גזעניים, שוביניזם סקסיסטי, מטוסים פרטיים, עורכי דין תחמנים, תרגילי מיסוי ומכירות יצירתיים, אלכוהול, אלימות, סקס, דם והרבה, הרבה רוק'נ'רול – כל אלה מוצגים על רקע ניו יורק של תחילת-אמצע הסבנטיז (עם פלשבקים לתחילת שנות ה-60'), בשיחזור תקופתי מדהים, עם דיאלוגים מהירים וחריפים, שלל בדיחות פנימיות לחובבי מוסיקה ופסקול אדיר שיכול, בתוך שניה להתחלף מלד זפלין לאוסמונדס, מהניו יורק דולס לאבבא, מבלאק סאבאת' לאוטיס רדינג, מבו דידלי ל-Slade והרשימה רק נמשכת ונמשכת. בקיצור, מדובר בסדרה מושקעת, מהנה, מטלטלת ומסחררת שהיא בגדר צפיית חובה לכל חובב רוק באשר הוא. המשחק המעולה של בובי קאנוויל, ריי רומאנו, ג'ונו טמפל, ג'יימס ג'אגר (הבן של) וכל יתר הקאסט המעולה, הוא רק הקרם שמעל לממתק הויניל המשובח הזה.

הנה הטריילר של Vinyl

אם ג'אגר פלירטט פה ושם עם עולם הקולנוע במהלך הקריירה שלו, לא בהצלחה כבירה יש לומר, ("פריג'ק", "נד קלי", "פרפורמנס"), הרי שעבור סקורסזי השילוב של פילם ומוסיקה הוא רכיב  מרכזי בקריירה המופלאה שלו וכמה מיצירותיו הפכו לאבני דרך בתחום הקולנוע המוסיקלי הדוקומנטרי.

אז, שניה לפני שהתענוג המוסיקלי, העלילתי והויזואלי של  Vinyl נוחת על מסכינו (הסדרה תשודר ב-yes במקביל לשידורה בארה"ב), הבה ניזכר בכמה מאבני הדרך המוסיקליות של סקורסזי לאורך השנים.

 

Woodstock 1970 (אמנים שונים)

סקורסזי הוא אחד מלא פחות משבעה עורכים שעבדו על הסרט, שהפך שלושה ימים באוגוסט 69' למילה נרדפת לתרבות של דור שלם.

 

The Last Waltz 1978 (דה באנד ואורחים)

סקורסזי מתעד את לפני ואחורי הקלעים של מופע הפרידה של הלהקה האדירה The Band באולם ה- Winterland Ballroom המיתולוגי בסן פרנסיסקו ויוצר את אחד מסרטי הרוק הטובים בהיסטוריה, עם הופעות אורח של יאנג, קלפטון, מוריסון, ווטרס, מיטשל, דילן ורבים אחרים.

 

 2003 Martin Scorsese Presents The Blues (אמנים שונים)

סדרת מופת המתעדת את התפתחותו של הבלוז, ממוסיקה אפריקאית קדומה, דרך תקופת הזוהר של שנות ה-40', ה-50' וה-60' ועד להשפעתו על הסול וההיפ הופ של המאה ה-21. סקורסזי הפיק את הסידרה וביים את הפרק הראשון.

No Direction Home 2005 (בוב דילן)

סקורסזי מנסה לפענח את חידת בוב דילן. בדרך יוצא לו סרט תיעודי מורכב, מסתורי ויפהפה, שמשאיר לא מעט מהתעלומות פתוחות.

 

Shine A Light 2008 (הרולינג סטונס)

סקורסזי מתעד בוירטואוזיות מופע שלם של הרולינג סטונס ב-Beacon Theater בניו יורק ושוזר קטעי הופעה אדירים בחומרים מההיסטוריה הארוכה של הלהקה.

 

Living In The Material World 2011 (ג'ורג' האריסון)

הסרט המקיף ביותר שנעשה על הביטל המנוח ג'ורג' האריסון: סקורסזי עוקב ברגישות אחר חייו האישיים של האריסון ומתעכב על המוסיקה, האמונות ופילוסופיית החיים שלו. מסע מרתק מההתחלה הצנועה, דרך התהילה המסנוורת ועד הסוף העצוב.

 

??20 סרט דוקומנטרי חדש בעבודה (גרייטפול דד)

סקורסזי והבמאי אמיר בר-לב נמצאים כרגע בעבודה על סרט תיעודי על הלהקה האגדית Grateful Dead, בהמשך לחגיגות 50 שנה להיווסדה וסדרת הופעות הפרידה הסנסציוניות שהתקיימו בקיץ 2015. יש למה לחכות…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

הרולינג סטונס בפארק הירקון – ביקורת מופע

STONES SETLIST

STONES SETLIST

(הביקורת פורסמה גם בעכבר העיר. אפשר לקרוא אותה גם בלחיצה קלה כאן)

"קשה לי להאמין שאנחנו רואים את זה חי כרגע ולא באיזה שידור מ-MTV על המסכים" לוחש באוזני מתופף רוק בכיר כשהסטונס מתחילים לבצע את Start Me Up, השיר שפתח את ההופעה ההיסטורית שלהם בישראל. כי הסטונס הם לא סתם להקת רוק – הם פנים ודימויים שחרותים במאונט ראשמור של הרוקנרול, אלה שכתבו את המדריך למשתמש של "איך צריך להיראות, לזוז, לנגן, להיראות, להצטלם ולהתנהל כוכב רוק". כך שנדרשות כמה דקות להתרגל לעובדה שהנה הם כאן, מולנו, בגודל טבעי. אז אפשר לקרוא למיק ג'אגר מנותק, מתנשא, גרידי, מפקיע מחירים וכל מה שנכתב לקראת ההופעה, אבל אי אפשר לשנות את העובדה שג'אגר הוא תופעת טבע מדהימה, בלתי ניתנת להסבר. האיש שזז על הבמה במשך שעתיים ללא הפסקה, גם הרבה אחרי יום ההולדת השבעים שלו, אייקון תרבותי שלא מפסיק לקבל אזכורים מאמני פופ עכשוויים שיכולים כבר להיות ילדיו (קיישה, מארון 5, בלאק אייד פיז) ובעיקר האדם שדואג שמכונת הרולינג סטונס תתקתק כמו שעון לונדוני אמין כבר חמישים שנה ומנווט אותה ביד רמה בדרך ארוכה, מפותלת ומלאה משברים חריפים, דרמות מתוקשרות, שיאים נפלאים ורגעים טרגיים, כל זה שעה שרוב הקולגות שלו כבר נחים בבתי אבות או בבתי עלמין. ורק גוד אולד מיק ממשיך לשמור על המותג היוקרתי ולטפח אותו למימדים אדירים. לכן, בדקות הראשונות של ההופעה יש לך תחושה שאתה צופה במיצג ששמו "הופעה של הרולינג סטונס". פשוט כי הכל שם: הריקודים של מיק, תנועות הגיטרה של קית', האדישות של צ'רלי, הפוזות של רוני. גם הקהל נראה די בהלם בהתחלה, רק מעצם העובדה שהוא אשכרה. צופה. ברולינג. פאקינג. סטונס. כאן. בפארק. ליד רמת. גן. בישראל. כרגע. בשביל מי שבא לפארק מתוך רצון להיות חלק מהחווייה ולאו דווקא מתוך היכרות מעמיקה עם הקטלוג הסטונסי, נבנה סט ליסט צפוף קלאסיקות שגם מתחילים יכירו, סט שכולל גם את Angie, השיר שמייצג עבור ישראלים רבים את הסטונס. השיר ההוא מגיע כבר אחרי שלושה שירים וגורם לעשרות אלפי סמארטפונים לנצנץ אל מול הבמה ולמחזיקיהם לחייך בסיפוק.

ג'אגר כמעט יוצא מעורו כדי לרצות את הקהל שלו, יהיה זה במלבורן, בוינה, בניו יורק או בתל אביב, הקהל יקבל את השואו המקצועי ביותר, ישמע את השירים שהוא אוהב (כולל אחד שנבחר על ידי הקהל בהצבעה אונליין לפני ההופעה) וישמע בין השירים משפטים בשפת אימו. במקרה של פארק הירקון, ג'אגר הלך הרבה מעבר ל"שלום תל אביב" אל מחוזות הזויים מעט דוגמת "חג שבועות שמח", "הכל סבבה", "אתם קהל מטורף" ואפילו "רוני, (ווד) קנית את הנעליים שלך בשוק?". כמה טוב שלצד המקצוענות הבוטחת של מיק אנחנו מקבלים את קית', גיטריסט שעדיין מנגן מלוכלך, מחוספס ולפעמים גם טועה פה ושם ועושה הכל בחן ובנונשלנטיות שמעניקים מגע נחוץ של אנושיות לכל ההפקה המתוקתקת שמתרחשת על הבמה. קית' מקבל ספוטלייט לשני שירים You Got The Silver מהסיקסטיז ו-Can't Be Seen מהאייטיז. הסטון-בדימוס מיק טיילור מצטרף ללהקה לביצוע מעולה של Midnight Rambler שבו משתחררים גם ריצ'ארדס וווד לג'אם ארוך מצויין (טיילור יחזור פעם נוספת, לנגן אקוסטית בשיר האחרון, Satisfaction). כנהוג עד כה בסיבוב ההופעות הנוכחי, הסטונס לא מאתגרים את הקהל יותר מדי ומספקים את הסחורה הישנה והטובה, הכי טובה שיש בשוק: Honky Tonk Women, Sympathy For The Devil, Miss You, Paint It Black כשהשליטה המוחלטת של ג'אגר בקהל ומולה הנגינה העדיין-גראז'ית של ריצ'ארדס ו-ווד בתוספת הליטוש והנסיון של נגני על כמו דריל ג'ונס הבסיסט, צ'אק לאבל (קלידים) ובובי קיז, איש הסקסופנים האגדי, מביאים אל הבמה את הסאונד החי הטוב ביותר שכותב שורות אלה שמע בשנים האחרונות בהופעה בישראל, בפארק הירקון או מחוצה לו.

אחרי שני הדרנים ג'אגר מודה לקהל, החבר'ה משתחווים יפה ומייד לאחר תום האקורד האחרון, מתחיל השואו הנודד של האבנים להתקפל ביעילות ובמקצוענות. רבים בקהל עדיין מנסים לעכל את מה שהתרחש מול עיניהם ב-120 הדקות האחרונות ויודעים שזכו לראות היסטוריה בזמן אמת ושגם אם זהו אינו המופע הטוב ביותר של הסטונס אי פעם (בשביל זה צריך לחזור במכונת זמן ל-1969, ל- 1974 או אולי ל- 1981) זהו לבטח חיזיון הרוק הטוב ביותר שמסתובב כרגע בעולם ואחד מהמופעים המושקעים, החשובים והמרגשים ביותר שעלו אי פעם על במה בישראל.

Stones In T.A

Stones In T.A

אבנים מתגלגלות (לכל מיני כיוונים)

הרולינג סטונס, יוני 1969

הרולינג סטונס, יוני 1969

אם ירצה השם ועוד כמה גורמים, הרולינג סטונס יופיעו פה בארץ חמדת אבות ב-4 ביוני השנה. ואם הסטונס החלו את דרכם כלהקה שביצעה בעיקר קאברים (למעשה, האלבום הראשון שלהם שהורכב רק משירים מקוריים יצא רק בשנת 1966), הרי שהקטלוג העשיר והמשפיע שלהם יצר אינספור גרסאות כיסוי בשלל סגנונות. כמובן שאי אפשר להקיף אפילו קמצוץ מכמות הקאברים שהופקו ועדיין ממשיכים להיות מופקים משירי ג'אגר / ריצ'ארדס, אבל הנה כמה דוגמאות שממחישות את ההשפעה האדירה שהיתה לסטונס על מגוון מדהים של אמנים, מבלוזיסטים מחוספסים, דרך כוכבי בריטפופ נוצצים ועד לראפרים עצבניים.

 

Wild Horses

גראם פארסונס המנוח, האיש שהמונח "קאנטרי-רוק" רשום על שמו בטאבו, עזר לג'אגר וריצ'ארדס לכתוב את השיר הזה. קרדיט על הכתיבה הוא לא קיבל, אבל הצליח, באישורם, לשחרר אותו שנה שלמה לפני שיצאה הגירסה של סטונס, באלבום השני של הלהקה המצויינת שלו, The Flying Burrito Brothers.

 

Heart Of Stone

האולמן בראד'רס, הלהקה האמריקאית המיתולוגית, שחגגה לא מכבר 45 שנים להיווסדה, ביצעה באלבום האולפן האחרון שלה (מ-2003) גירסה נהדרת ללהיט המוקדם הזה של הסטונס.

 

Jumpin' Jack Flash

אחד מהמנוני הרוק הבולטים של הסטונס ובכלל, כאן בביצוע של הבלוזיסט הטקסני האדיר ג'וני ווינטר (שביקר בארץ לפני כשנה – ואף התראיין לבלוג)

 

I'm Free

שיר הרוק הנאיבי והאופטימי שהוציאו הסטונס ב-1965 הפך,  בשנת 1990, ללהיט רוק-דאנס-אינדי-ראגאמאפין גדול בידיהם של ה-Soup Dragons הסקוטיים, עם קצת עזרה מענק הדאנסהול ג'וניור ריד.

 

Street Fighting Man

השיר הפוליטי-חברתי הזה, מתוך Beggars Banquet, האלבום שהתחיל את רצף היצירה המדהים של הסטונס בין 68' ל-72', כוסה על ידי רבים, מרוד סטיוארט ועד רייג' אגיינסט דה מאשין. Oasis, שתמיד פינקו את מעריציהם ב-B Sides מעניינים לסינגלים שלהם, שילבו אותו כצד ב' של השיר All Around The World מהאלבום הלא-ממש-מוצלח שלהם Be Here Now. לפחות הגרסה הזאת יצאה להם טוב.

 

Gimme Shelter

זמצרת הסול מרי קלייטון שרה את קולות הרקע הבלתי נשכחים מאחורי מיק ג'אגר, בשיר הפוליטי-אפוקליפטי הנפלא הזה מ-1969. שנה אחר כך, באלבום הבכורה שלה,  היא חזרה לבצע את השיר בעצמה, בגרסה לא פחות טובה מהמקור.

 

Miss You

ואיך אפשר בלי קצת היפ הופ לסיום? Some Girls מ-1978 היה אחד מאלבומי האולפן הבאמת-טובים האחרונים של הסטונס. הראפר הקליפורני הוותיק King Tee רצה לסגור חשבון עם איזו בחורה וכך לקח את Miss You, אחד הלהיטים הגדולים ממנו והפך אותו לשיר Diss You, יעני, "לקטול אותך" או "ללכלך עליך" או פשוט "לעשות עליך דיס" בלשון אחינו הראפרים.

 

ומה הקאבר לסטונס שאתם הכי אוהבים? אתם מוזמנים לשתף את תובנותיכם המלומדות כאן בתגובות.