מת על עברית, אסיר תודה על המוזיקה

The Days Between, ובעברית "ימי בין המיתרים" ככה נקראים בפי מעריצי הגרייטפול דד התאריכים 1 עד 9 באוגוסט. ה-1 באוגוסט הוא יום הולדתו של ג'רי גרסיה המנוח וה-9 באוגוסט הוא יום מותו (בדיוק לפני 25 שנים מכתיבת פוסט זה, ב-1995). את התאריכים אלה מציינים מדי שנה מיליוני Deadheads ברחבי העולם בשלל הופעות, משדרים, התכנסויות, פוסטים, פודקאסטים, ג'אמים ופעילויות נוספות, לזכרו של האיש שהפך כמעט למורה דרך מוזיקלי ותרבותי לכל כך הרבה אנשים ברחבי העולם.

השנה, התבקשתי לתרום פוסט לניוזלטר של קהיליית הגרייטפול דד בישראל, שעוסק פרוייקט המחווה שלי למוסיקה של גרסיה, רוברט האנטר והגרייטפול דד, שתורגמה לעברית והוקלטה לאלבום The Promised Land. הנה הטקסט המלא, להנאתכם:

---

רץ ורץ, ולוקח ת'זמן

חן רותם (סגול 59)

המשפט הכי קלישאי, לעוס ונדוש, אולי, בקשר לגרייטפול דד הוא הציטוט על המסע הארוך והמוזר וכו'. במקרה של "הארץ המובטחת" הסתבר לי, פעם אחר פעם, שלפעמים כל הקלישאות נכונות.

לאחר כמה שנים של צלילה למעמקי קטלוג הדד, כמובן בהשראתה והשפעתה של מור, זוגתי היקרה, התחלתי, אולי סביב 2013, לשרבט על דפים מזדמנים, תרגומים של שירים של האנטר וגרסיה. בעיקר בשביל הכיף ובשביל לאמן קצת את שרירי התרגום שלי, שבעבר הפעלתי באופן מזדמן כדי לאזרח שירים של לאונרד כהן, פרנק זאפה, טום ווייטס וכמה שירי ראפ. לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם זה.

אחרי כמה נסיונות לחבר מוזיקאים מקומיים לעניין, שמתוך ענייני לוחות זמנים ועיסוקים או פשוט מפני שהרעיון נראה מוזר, מעורר יראה או סתם בלתי ישים, בהבלחה של גורל, פגשתי בעמי יארס, מוסיקאי נהדר מפילדלפיה שבדיוק עמד לסיים שהות של תשע שנים בישראל. וככה, על כמה (וכמה) בירות ב"דאנסינג קאמל" בתל אביב, נולד הרעיון לחבר את המילים שעל הדף לאיזושהי מציאות מוסיקלית מתועדת. בעוד אני נותן גז על עוד ועוד תרגומים חדשים, עמי, שכבכר החל לארוז מזוודות לקראת חזרה לארה"ב, הביא את המולטי-מוסיקאי אבשה אילן שינגן בס, אני גייסתי את ידידי נעמן שדמי שינגן קלידים, בחור בשם ג'ייסון רייך שלח ערוץ מנדולינה במייל מארה"ב וכשעמי ואני בגיטרות ובכלים, נוספים התחלנו להקליט בדירה קטנטנה בקומה שלישית ביפו, בממ"ד, עם מזרן עבה שמונח על החלון לצורכי אטימה. האמת, שאם תקשיבו טוב, אולי תצליחו לקלוט פה ושם קולות שירה של מואזין ברקע של אחד השירים. תוך כדי התהליך, וכדי לעשות את הפרוייקט המתגבש כמו שצריך, החלטתי לבקש את ברכת הדרך מ-Ice Nine, חברת הפאבלישינג של הגרייטפול דד. בהיותי הבחור הנאיבי שאני, פשוט שלחתי להם מייל. ובהיותם מי שהם, בתוך יומיים קיבלתי חזרה מייל המאשר את הפרויקט, מברך עליו ושמח על עצם קיומו, בלי שום תנאים או מגבלות – מהלך נדיר ביותר בתעשיית המוזיקה באמריקה, ובכל מקום בעצם. על כך, תודה לאלן טריסט, איש חשוב בהיסטוריה של הדד, שהולך עם הלהקה כבר מסוף שנות ה-60'.

עוד עניין די מוזר: כשסיימנו להקליט את השירים לאלבום, לא היו בהם ערוצי תופים בכלל – כי לא הקלטנו תופים, בגלל אילוצי מרחב. השארנו את העניין הזה לסוף, מה שנוגד את כל תורת ההקלטות הידועה לאנושות. האמת, אני לא מכיר פרויקט שהיה מוקלט עד תומו רק בלי תופים ושהתופים הוספו לו בסוף. זה משוגע, מסוכן וחסר אחריות לחלוטין. מה עושים? רק אדם אחד היה יכול לבצע את המשימה המטורפת למדי הזו. גון אמיר, בן למשפחת דדהדס שסביר שרובכם מכירים, כאילו התאמן כל חייו לרגע הזה. הכנסנו אותו לאולפן, הרצנו את כל האלבום באזניות והוא ניגן את כל השירים באופן מושלם מהתחלה ועד הסוף, כמעט ללא טעויות או עצירות. מי שקצת מכיר תהליכי עבודה באולפן, יודע שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. סאי, אחותו של גון, הצטרפה בהמשך להרכב החי שלנו ושרה הרמוניות נהדרות גם בהופעות וגם בהקלטות.

בינואר 2015, כמה דקות אחרי שסיימנו את סשן המיקסים האחרון לאלבום, כשהיינו עדיין באולפן 'סטריט מיוזיק' בפלורנטין, קפצה פתאום בטלפונים הניידים הידיעה שהגרייטפול דד יקיימו חמש הופעות פרידה, לרגל 50 שנים לקיום הלהקה, תחת השם Fare Thee Well. הכל המשיך להתחבר.

משם ועד היום, הכל התגלגל לבד, בלי יח"צ, בלי קידום ברשתות, בלי קמפיין, בלי מימון המונים. רק עם הרוח המסתורית של ג'רי והדד ששורה על הפרוייקט הזה מיום שנחלם בגינה קטנה בתל אביב. השם שנבחר, The Promised Land התאים בול, עדי, עוד נצר למשפחת דדהדים, עשתה את העיצוב המהמם, האלבום עלה לרשת, דיסקים הודפסו, נמכרו ואזלו, תקליטי ויניל הודפסו, עשרות אלפי הורדות ברשת, כתבות הופיעו בעיתונים כאן, שם ומעבר לים, השמעה בתוכנית הרדיו של דייויד גאנס וגרי לאמברט ב-Sirius XM חשפה את "אני והדוד שלי" לרבע מיליון מאזינים וכמובן, איך אפשר בלי, המון הופעות בארץ,  עם בטי, יובל, טל, אלון ואבשה: מחאן הגמליה בדרום ועד כרמיאל, כפר הנשיא ועמיר בצפון, דרך גבעת חיים, מעברות ומושב אמץ, תל אביב, ירושלים, יפו ורמלה, צוזאמן וקפה ביאליק, וואי קפה, הדאנסינג קאמל ובר גיורא ואמפי מיני ישראל ועוד ועוד… לא מעט מוסיקאים מצויינים הצטרפו מדי פעם להופעה זו או אחרת, ודי אם נזכיר את גיא דגן, דויד פרץ, איתמר בק, אייל עצמון וירון בן עמי. בחמש השנים האחרונות נוספו עוד שירים לרפרטואר המוקלט ולזה שבהופעות. התרגומים החדשים של "נשים חומות עין", "גל שקט", "מיסיסיפי", "ספינת טיפשות", "חלם בלוז", "הכל בגלל השושנים" ועוד עלו לרשת, והיד עוד נטויה.

אני יוצא לנדוד עם השירים האלה כבר חמש שנים לסירוגין ברחבי ארה"ב, אוסף חוויות וסיפורים ורגעים שתקצר היריעה מלתאר אותם כאן במלואם. פסטיבל באטלנטה, מרכז קהילה יהודית במיניאפוליס, בית כנסת בפילדלפיה, בייסמנט בברוקלין, חנות גיטרות בבולטימור, בר בבוסטון, מועדונים בווילג' בניו יורק, בית קפה בניו ג'רזי, הופעה ב-Garcia's, המועדון שממוקם בקפיטול ת'יאטר בפורט צ'סטר ניו יורק, הופעה מצולמת במערכת מגזין Relix  במנהטן, בנוכחות פיטר שפירו, אותו יהודי יקר שאיחד את הדד ב-2015, ובמרץ האחרון גם הופעות באירוע היהודי הגדול העולם, ועידת איפא"ק בוושינגטון די.סי, עם 18,000 משתתפים. וכל הזמן, מפגשים עם דדהדים והמון המון סיפורים שאמת צרופה, זכרון מתעתע והשפעות הזמן וחומרים משני-תודעה כאלה ואחרים רק הופכים אותם למרתקים יותר. ראסל, דייוויד, עמי, אבשה, חיים, סי, עדין ונוח היו שותפים למסעות האלה.

אם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שגרסה בעברית של Friend of The Devil  תיכנס לפלייליסט של גלגל"צ, ששירי הדד בעברית ינוגנו בג'אם לייב אצל יואב קוטנר, ששיר מהפרויקט יסיים פרק של "היהודים באים", שהפרוייקט יסוקר בתכנית של ערוץ PBS בארצות הברית, שאשתו ובתו של ג'רי ישמעו את האלבום, יתמכו וישלחו אהבה מקליפורניה. הייתי כנראה חושב שאתם מוזרים. אבל אירועים מוזרים, צירופי מקרים לא הגיוניים והסתברויות של אחד למיליון שמתגשמות כלאחר יד הם, כמו שיודע כל דדהד, דברים שכיחים מאוד בעולם של הגרייטפול דד. תודה למור שהכניסה אותי לעניין, תודה לכל מי שממשיך ליהנות מהפרוייקט המוזר הזה, שמנהל את עצמו מצוין בלי שום עזרה, ותודה למוסיקה ולמילים שהתמסרו באופן כל כך טוטאלי לשפת הקודש של הארץ המובטחת.

להאזנה והורדה של כל שירי The Promised Land, כולל הקלטות אולפן, סשנים אקוסטיים, הקלטות דמו והקלטות מהופעות חיות: https://thepromisedland1.bandcamp.com/

"איזי קאבר" – מיקסטייפ חדש לשמיעה ולהורדה

היום יוצא רשמית לאור המיקסטייפ החדש שערכנו, חברי ערן דינר ואנוכי, מתוך אוספי תקליטי הויניל שלנו. "איזי קאבר", החלק השביעי בסדרת המיקסטייפים "59 דינר", מכיל יותר משעה וחצי של שירי פופ ורוק קלאסיים משנות ה-60, ה-70 וה-80, שבוצעו להם קאברים בעברית – הכל הועבר, כרגיל, מתוך התקליטים והתקליטונים המקוריים.
אז אם מסקרן אתכם לשמוע גרסאות בעברית לאלביס פרסלי, סיימון וגרפונקל, הביץ' בויז, ג'וני מיטשל, סטיבי וונדר, לו ריד, חוזה פליסיאנו, מריאן פייתפול, קייט בוש, ריי צ'ארלס ורבים רבים אחרים, "איזי קאבר" עכשיו באוויר.

לחצו כאן כדי לעבור למיקסטייפ – להאזנה באתר Mixcloud

אפשר גם להוריד את המיקסטייפ בלחיצה קלילה כאן

גרסיה א לה וידה

בחודש אוגוסט מצויינים שני תאריכים הנוגעים לג'רי גרסיה, איש הגרייטפול דד ואחד מגדולי המוסיקאים שידעה המאה ה-20. ב-1 לאוגוסט 1942 הוא נולד וב-9 באוגוסט 1995 הוא עבר למימד אחר. הימים האלה נחגגים על ידי מיליוני מעריצי הלהקה כ-The Days Between, כשם אחד השירים שביצעה הלהקה בהופעות באחרית ימיה. בישראל, יש הקוראים לתקופה הזו "ימי בין המיתרים". השנה, חגג החתום מעלה ומטה את המועד בהקלטת שני שירים של ג'רי והדד בעברית, בליווי חבורת נגנים משובחת (ירון בן עמי, אבשה אילן, עומר אשאנו, נטע גופן, אריאל חשבון אוליבה, שקד פורמן). הראשון הוא Deep Elem Blues, בלוז עתיק שבוצע על ידי הלהקה בעיקר בהרכב אקוסטי ותורגם בשפת הקודש ל"חלם בלוז". השני הוא Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo שכתבו רוברט האנטר וגרסיה, שיר שפתח את אלבומם של הדד Wake Of The Flood משנת 1973 והפך לפייבוריט אהוב בהופעות החיות של הלהקה. אני מקווה שתיהנו. אפשר לשמוע ולהוריד כאן:

 

 

Deep Elem Blues

 

Half-Step Mississippi Uptown Toodeloo

ג'וראסיק טונה פיש

Phish, הרביעייה שהוקמה בתחילת שנות השמונים בוורמונט היא הלהקה שנשאה את לפיד הג'אמים הפסיכדליים של הגרייטפול דד לתוך המאה ה-21, תוך שהיא צוברת קהל מעריצים ענקי ואדוק בעיקר בתוך תחומי ארצות הברית.

Chali2Na (שם אמיתי: צ'רלס סטיוארט) הוא ראפר מעולה ומוערך, בעל קול בריטון ומזוהה, פלואו ייחודי וטקסטים שחוגגים את ההיפ-הופ הטהור, זה שמבוסס על סקילז ולא על תדמיות זולות וגימיקים שטחיים. למורת היותו שווה ביו שווים בהרכב הקליפורני המעולה  Jurassic 5, הקול וההגשה המיוחדים שלו תמיד התבלטו במיקס.

אז איך לא חשבו על זה קודם? הדי ג'יי Relaxed Insomniac מאוקלנד יצר מיקסטייפ אדיר, שמושיב את הראפים של 2Na על ביטים שסומפלו מהקטלוג העשיר של Phish. התוצאה מהנה ביותר, לטעמו של כותב שורות אלה. הנה זה, תהנו.

פיקאסו או אסקובר? קנייה ווסט – ביקורת אלבום

התפרסם, בעריכה קלה, גם בעכבר העיר אונליין

קנייה ווסט – The Life Of Pablo

(G.O.O.D Music / Def Jam)

במהלך השיר שנחשב לסינגל הראפ המצליח הראשון הראשון בהיסטוריה, Rappers Delight של השוגרהיל גאנג, מתרברב הראפר ביג באנק האנק (זצ"ל): "יש לי יותר בגדים ממוחמד עלי, יש לי טלוויזיה צבעונית, כדי שאוכל לראות את הניקס משחקים כדורסל, יש לי פנקס צ'קים וכרטיס אשראי, ויותר כסף ממה שכל טמבל יוכל לבזבז". כך נוצק בבטון, כבר מהשנייה הראשונה, האופי הרברבני של הז'אנר, שמקורו בבאטלים, קרבות ראפ תחרותיות בפינות רחוב ומועדונים דחוסים. ובכל זאת, עם כל הרהב והשחצנות הטבועים בליבו של הסגנון, במשך שנים רבות היה קיים מעין הסכם בלתי כתוב בין האמ.סי וקהלו: אני אעלה לבמה, אשוויץ ללא פרופורציה במעמדי, רכושי, יכולותי האמנותיות וכיבושי הסקסואליים, אתם תקנו את זה למשך ההופעה, בידיעה שאני מגזים, ותלכו הביתה מרוצים. אבל קנייה ווסט, ללא ספק תלמיד נאמן של האולד סקול ותקופת תור הזהב של ההיפ הופ, לקח את האמנות הזאת למישור חדש לגמרי. קנייה אינו מתרברב – הוא העניין עצמו. קנייה חוגג את קיומו ואת חייו תוך שילוב של אבסורד הזוי ודוקומנטציית ריאליטי מפורטת, עד שלא ניתן להבדיל בין אמיתות מוצקות מחייו האישיים לבין ציטוטי אתרי רכילות, פוסטים וטוויטים, בין שערוריות מפוברקות לסקנדלים אמיתיים, בין תעלולי יח"צ מבריקים, דיסים אכזריים ושעשועים ילדותיים יזומים עם המדיה צמאת הכותרות. כן, קנייה ווסט הוא כרגע האדם המסקרן ביותר בשוק הבידור העולמי, עם שילוב נדיר בין אמונה עצמית בכל מילה שהוא מוציא מהפה ופניני טראש טוק סנסציוניים מופרכים, שנדמה שאין היום מוסיקאי או סלב אחר שיכול לנפק בכזו אינטנסיביות. לא, אין עוד אמנים שיכולים לפתוח אלבום חדש עם שיר גוספל ואחרי כמה דקות להצהיר "יכולתי לעשות סקס עם טיילור. אני עשיתי את הכלבה הזאת מפורסמת" ובד בבד לתהות על פירוש המונח Asshole  במובן המטאפורי וגם הפיזי ביותר של העניין. וכך, גם באלבום החדש, השביעי במספר שלו, ממשיך מר ווסט לחגוג את אסהוליותו, בשילוב המצופה ממנו של מגלומניה ונרקיסיזם, נטיות דתיות מהזן הנוצרי, כנות חדה וחותכת, לצד הווייה של ניתוק מהמציאות, תסמינים מתקדמים של מאניה-דיפרסיה ותחושת פרנויה קשה.

אבל מאחר ולא בפסיכותרפיה עסקינן אלא במוסיקה, הבה נחזור לעניין. והעניין הוא ש"החיים של פאבלו" הוא עוד חוליית מפתח בקטלוג של ווסט, בעיקר בכך שהוא משלב בין הנגישות והגרוב של האלבומים המוקדמים ובין האקסצנטריות של העבודות המאוחרות, בין פופ מזהיר וקליט לאוונגרד מעורר תימהון. כמי שנמצא באור הזרקורים ללא הפסקה כבר שנים, האיש לא בוטח באף אחד. אפילו לא במשפחה הקרובה ("הבן דוד שגנב לי את הלפטופ, אתה מאדרפאקר מלוכלך!") רק תקשיבו לשיר Real Friends  ותבינו. השיר הזה, אגב, הוא כמעט רימייק ללהיט האולד סקול Friends  של ההרכב העתיק Whodini, שספק אם איזשהו חובב ראפ מתחת לגיל 30 יזהה בכלל. אבל קנייה הוא קנייה. תמיד חובט כדורים מסובבים, ואם לא קלטנו – זו הבעייה שלנו. מהשיר הראשון Ultralight Beam  ועד ל- Fade  שחותם את האלבום, ווסט משתעשע בדימוי הציבורי שלו, עם אזכורים רבים למשפחה הגרעינית וגם לחיי הזוהר והתהילה הריקניים והכל עטוף בהרבה אהבה – שלא לומר הערצה – עצמית, עם יותר התייחסויות לעצמו בגוף שלישי מכדורגלן ישראלי בליגת העל ("אני אוהב אתכם כמו שקנייה אוהב את קנייה" הוא מסכם בטרק האקפלה שנקרא, איך לא, I Love Kanye). כמי שאישיותו חצוייה ומסוכסכת, ווסט מזגזג בין שלל הרפרנסים שגלומים בכותרת האלבום: האם הוא אמן אדיר כמו פבלו פיקאסו? נבל ציני דוגמת פאבלו אסקובר או סנט פול, אחד מתלמידיו של ישו ע"פ הברית החדשה? למאזינים פתרונים. גם שחקני חיזוק מרשימים כמו ריהאנה, קנדריק למאר, דה וויקנד, כריס בראון ואחרים לוהקו בקפידה כדי לתדלק את מנוע רכבת ההרים המוסיקלית של האמן המרכזי באלבום, מבלי להאפיל עליו אפילו פעם אחת, כמובן. כי כמו שנוכחנו לראות בהופעתו של ווסט כאן בארץ בסתיו האחרון – זהו שואו של אדם אחד. אין מקום לעוד אגו על הבמה.

האימג' שמצטייר בבירור הולך וגדל ככל שהאלבום מתקדם אל סופו, הוא זה של מיליונר אקסצנטרי, חשדני ומנותק, שמפגין בכל זאת, מדי פעם, הבלחות נדירות של מודעות עצמית, רגשות אשמה, תודעה פוליטית וניצוצות של חוש הומור בלתי מרוסן, ילדותי לפרקים. אם הווארד יוז המנוח או דונאלד טראמפ יבדל"א היו מוציאים אלבום היפ הופ, ייתכן והוא היה נשמע כמו "החיים של פאבלו". מכל מקום, בינתיים, ווסט עדיין לא מועמד לנשיאות (אבל הוא מתכוון לעשות את זה ב-2020, כך הוא מצהיר באלבום) ואולי טוב שכך, כי בדרך הוא ממשיך לפרוש בפנינו את אחד מהקמפיינים המוסיקליים והתקשורתיים המסקרנים והמרתקים ביותר של השנים האחרונות.

 

 

 

בלוז שמצלצל מוכר: ראיון עם לורי בל

כמו ג'ון לי הוקר ג'וניור וסדריק ברנסייד שהופיעו כאן בעבר, גם לורי בל נושא לפיד כבד במיוחד של מורשת בלוז מכובדת במיוחד. ואם הוקר ייצג את הסאונד של דטרויט וברנסייד את זה של המיסיסיפי דלתא, הרי שבל נושא בגאון את דגל הבלוז החשמלי של שיקגו. ככה זה כשאבא שלך ניגן מפוחית לצד (או יחד עם) ווילי דיקסון, מאדי ווטרס, אדי טיילור, ג'וניור וולס, ג'יימס קוטון ורבים אחרים. הקריירה המקצועית של בל החלה באמצע שנות ה-70' ועוד לפני שמלאו לו 20 כבר החל לשתף פעולה עם אביו (שנפטר ב-2007). מה שבל מביא לשולחן הוא שיקגו בלוז טהור. בלי קישוטים ונצנצים, בלי נגיעות היפ הופ ואלקטרוניקה, בלי גלישות מיותרות לג'אז, למטאל או לפסיכדליה. בלוז ישיר, קלאסי ומחוספס, בלי צ'ייסרים, בלי זית, פרוסת לימון או מטריה קטנה מעל. עם סגנון שירה רווי נשמה וגיטרה עוקצנית שמצלצלת כמו שילוב של באדי גאי, אוטיס ראש ואלברט קינג, עם יותר מעשרה אלבומי סולו, עשרות שיתופי פעולה עם אושיות בלוז אגדיות וכמעט 40 שנות קריירה מאחוריו, הוא מגיע להופעה אחת בישראל. הנה הראיון הבלעדי שלו ל "59 מילים".

 

ש: תאר לנו בכמה מילים את הבית שבו גדלת, את הזכרונות מהמקום הכל כך מוסיקלי שגדלת בו

ל.ב: אבא שלי, קארי בל, ניגן בלהקה עם מאדי ווטרס וגם בלהקה שהוא עצמו הוביל. הם היו עושים חזרות אצלנו בסלון וגם בבתים של אחרים. אז היה לי די קשה לא להתמכר לזה… וכך גם היה עם האחים שלי.

ש: ובאיזה שלב החלטת לעבור למוסיקה כעיסוק העיקרי בחייך, להיות מוסיקאי מקצועי?

ל.ב: ברגע שהרמתי גיטרה בפעם הראשונה. זה היה בגיל ארבע!

ש: לאילו מוסיקאים היתה השפעה עליך במהלך השנים האלה?

ל.ב: הפסנתרן הגדול לובי לי, שניגן עם אבא שלי. הוא לימד אותי המון דברים. וגם לבלוזיסט אדי טיילור, שניגן עם ג'ימי ריד.

ש: עם הגב אל הקיר, מהו אלבום הבלוז שהשפיע עליך יותר מכולם?

ל.ב: או, זה חייב להיות האלבום של בי.בי. קינג B.B King – Live AT The Regal. בלי שום ספק.

 

ש: יש כאלה שאומרים שמאז שנות ה-80', אולי אפילו מסוף שנות ה-60', הבלוז הפך לסגנון שלא מתקדם, כמעט למוצג מוזיאוני, של נוסטלגיה לימים עברו. מה דעתך על הקביעה הזו?

ל.ב: הבלוז הוא השורש של כל המוסיקה הפופולרית. כל המוסיקה הגיעה מהבלוז. הוא כבר בן 100 שנה, יותר מכל סגנון מוסיקלי אחר. והוא הולך להישאר פה עוד הרבה הרבה זמן… עוד כמה מאות שנים לפחות!

 

ש: מיהם הבלוזיסטים העכשוויים, שפועלים כיום בסצינה, שמרשימים אותך במיוחד?

ל.ב: בגלל שאני גר בשיקגו, יוצא לי לראות ולשמוע המון מוסיקאים אדירים. בסופי שבוע אני בדרך כלל עובד, אז באמצע השבוע אני הולך ל Rosa's ל- B.L.U.E.S או ל- Buddy Guy's ונהנה שם מאוד בכל לילה. טורונזו קאנון, קווינטון מק'קורמיק, רוקינ' ג'וני… כולם טובים מאוד.

 

ש: ולסיום, למה אנחנו יכולים לצפות בהופעה הקרובה שלך בישראל?

ל.ב: שיקגו בלוז אמיתי, The Real Deal, ישירות מהמקור!

לורי בל יופיע במועדון ה"בארבי"  בתל אביב, במוצאי שבת, 30.1.16. לפרטים>>

 

(תודה למעיין בר יואל על העזרה)

 

 

היפ הופ ירושלמי, דור 3.0

שלושה דורות של היפ הופ ירושלמי משתפים פעולה בשיר חדש, שהוא בעצם הרמיקס הרשמי לטרק מתוך אלבום הבכורה של הראפר הירושלמי נתי חסיד. תיהנו.

(אם בא לכם להוריד את השיר באיכות גבוהה, אפשר לעשות את זה ממש כאן:)

ראפ ישראלי, דור 2.0

עבדתי כבר עם הרבה מוסיקאים ומפיקים בחיי. אבל במיני-אלבום החדש שיצא היום, היתה לי את החוייה המרתקת לעבוד עם מפיק / ראפר שותף שקורא לי "אבא". התוצאה, "עסק משפחתי", לפניכם. תשמעו, תשתפו, תורידו – ואם בא לכם לתמוך קצת בהיפ הופ ישראלי אז אפשר גם לשלם כמה שבא לכם.
מי שיוריד את כל האלבום, יקבל גם שני שירי בונוס עלינו. שבוע טוב!

The Promised Land – פרוייקט גרייטפול דד בעברית

לפני כשנתיים לקחתי על עצמי משימה לא פשוטה: להקליט אלבום ובו ביצועים בעברית לשירי הלהקה המיתולוגית ביותר בהיסטוריה של הרוק. מאותו רגע, הקארמה התחילה לעבוד שעות נוספות. מי ידע שאפגוש, די במקרה, מוסיקאי נפלא בשם עמי יארס שהפך לחבר טוב ולשותף מלא ביצירה. מי ידע שיש כל כך הרבה מוסיקאים אדירים שאוהבים את הדד שיבואו לנגן (נעמן שדמי, אבשה אילן, גון אמיר, ג'ייסון רייך) ושמעצבת מדהימה (עדי רמלר) תעשה לנו אימג'ים מעולם אחר. מי חשב שהדד יודיעו, ביום של סיום המיקסים, על איחוד לכמה הופעות אחרונות לרגל 50 שנים לייסודם. שמרטין סקורסזה יכריז על סרט דוקומנטרי חדש על הלהקה. שמאות אלפי כרטיסים ייחטפו תוך כמה דקות ושההתעניינות בהרכב, שהתפרק לפני 20 שנה, תרקיע שחקים ב-2015. ומי חלם שהסינגל הראשון מתוך האלבום ייכנס לפלייליסט של גלגל"צ.

אני שמח לחלוק איתכם את The Promised Land, אלבום שנעשה באהבה ובחברות, שמחכה שתשמעו אותו. החלטנו לא לבקש תמיכה כספית מ"ההמונים" דרך הפלטפורמות המוכרות, כדי לעשות דברים בזמן שלנו וכמו שצריך, בלי לחצים ותכתיבים. האלבום נמצא להורדה בבאנדקמפ, במחיר יותר זול ממנה שווארמה עם פחית קולה – והרבה יותר בריא לגוף ולנשמה.

וכמו שג'רי גרסיה אמר פעם:

When we're done with the music, it's yours. You can have it

הארץ המובטחת – להורדה כאן:

חייל של אהבה – ראיון עם ג'יימס בלאנט

הוא אנגלי נעים הליכות ומנומס, שגם שירת שש שנים בצבא הבריטי ונלחם בקוסובו. הוא התחיל את הקריירה בגיל 30 והאלבום הראשון שלו מכר יותר מ-10 מיליון עותקים. הוא מוכר בעיקר בזכות בלדות רגשניות, אבל מפגין חוש הומור בריא ומבט מפוכח על המציאות בשואוביז. ב-7 בפברואר הוא מגיע להופעה אחת בתל אביב. קוראיי, גבירותיי ורבותיי – קבלו את ג'יימס בלאנט!

(הראיון התפרסם, בפורמט ערוך, ב"עכבר העיר". לפניכם הגירסה המלאה)

מה היו ההשפעות המוסיקליות שלך בתור ילד, בתור נער?

האמת היא שלהורים שלי לא היתה הרבה מוסיקה בבית. נראה לי שאבא שלי לא ממש אהב מוסיקה. אבל באוטו היינו שומעים ביטלס, ביץ' בויז, והאלבום "אמריקן פאי" של דון מקלין. אבל היה אלבום אחד שהם לא הקשיבו לו, שהיה בבית בארון, זה Wish You Were Here של פינק פלויד, שפשוט התאהבתי בו. אלבום אדיר שפוצץ לי את המוח. אחר כך הלכתי לבית ספר ובבית ספר, אתה יודע, אתה שומע דברים מאוספים של החברים שלך. אז אהבתי את לד זפלין, דייויד בואי, פליטווד מק… האם הם השפיעו עלי? אני לא יודע. קשה לי להגיד. אבל אלה האמנים שהיו שם כשהתשוקה שלי למוסיקה התחילה.

ואם היו דוחקים אותך לקיר – מהו האלבום האהוב עליך בכל הזמנים?

מממ… זאת שאלה מסובכת. אני חושב שכנראה האוסף של פול סיימון, שכולל גם את השירים שלו עם גרפונקל וגם את השירים שלו כסולן, אני פשוט יכול לשים את האלבום הזה ולשמוע אותו בלי סוף. זה אוסף נהדר שמכסה את ההיסטוריה של כותב שירים גאוני.

בוא נלך קצת אחורה… איך השפיעה חוויית השירות הצבאי שלך על השירים, אם בכלל?

(בלאנט שירת שש שנים בצבא הבריטי, נלחם, בין היתר, בקוסובו והשתחרר בדרגת סרן.ס59.) כן, בהחלט, מאוד. השירות הצבאי שלי שיחק תפקיד מאוד משמעותי בכתיבת השירים. השירים שלי עוסקים במה שמאחד אותנו כבני אדם, בעוד שבתקשורת מציגים הרבה פעמים את הדברים שמבדילים בינינו כבני אדם: צבע, גזע, דת… אני רואה את הדמיון והזהות בין אנשים שונים ממקומות שונים, אז אני מנסה לכתוב על מה שמשותף, על מה שמאחד בינינו: הרגשות, התשוקות, השאיפה להישרדות ולחיים טובים. בכל מקום שאני מופיע או מטייל בו בעולם, אני רואה שלכולם יש דברים משותפים בסיסיים – ועל כך אני שר.

איך זה היה להתמודד עם ההצלחה הפנומנלית של האלבום הראשון והסינגלים הכל כך מצליחים מתוכו? מה זה דרש ממך?

זה היה די קשה. לא ממש נהניתי מזה. אני בא מעבודה (הצבא. ס59.) שהרגשתי שהדברים שם הם אמיתיים. עניינים של חיים ומוות. בעוד שבלהיות מפורסם יש מימד לא אמיתי, המון דברים הם שטחיים, חסרי משמעות. אז כתבתי אלבום שביטא את הקשיים שהיו לי כמישהו שנהיה מפורסם בן לילה. זה האלבום השני שלי, שנקרא  All The Lost Souls. אפשר לדעת מהכותרת שזה לא שם שמח במיוחד…  אז לקח לי זמן להתחיל להרגיש נוח עם כל העניין הזה.

כמה היה קשה לחמוק מתווית ה"זמר של להיט אחד" שרבים ניסו להדביק לך בתחילת הדרך? פחדת מהסטיגמה הזאת, או שלא היה לך אכפת?

אף פעם לא היתה לי בעיה עם זה. שיר אחד זה כל מה שאתה צריך. וכל אחד שלועג לעניין – כנראה שאף פעם לא היה לו שיר אחד כזה. היה לי מזל שהיה לי להיט כזה ענק, שהפך לאבן הפינה של הקריירה הזאת ושבלעדיו לא הייתי היום אחרי ארבעה אלבומים. בלעדיו לא הייתי מגיע לתל אביב. ואם זאת בעיה – זאת הבעייה הכי נהדרת שיכולה להיות למישהו. יחד עם זאת, זו בהחלט הקלה שאנשים אוהבים עוד שירים שלך ורוצים שתנגן אותם ולשיר איתך אותם בהופעה.ו-Moon Landing האלבום האחרון הוא הנמכר ביותר שלי מאז האלבום הראשון ואני נמצא בעיצומו של מסע ההופעות הכי גדול שהיה לי עד היום, אז… להתחרט על כך שהיה לך להיט ענק בהתחלה, נראה לי קצת כמו בדיחה.

ספר קצת על תהליך כתיבת השירים אצלך. איך זה מתחיל? ממנגינה, מטקסט, מרעיון? יש לך איזושהי שיטה?

אם אני כותב סט של מילים ואז מתאים להן מוסיקה, בדרך כלל יוצא שיר טוב יותר. אבל לעתים יש לי איזו מלודיה בראש ואני מתאים לי מילים. מה שכן, בדרך הזאת, המילים לא תמיד נשמעות בזרימה טבעית בשלב הראשון, אז צריך לעבוד על זה בהמשך.

איך היתה חוויית העבודה עם מקס מרטין?

(המוסיקאי והמפיק השוודי שהיה שותף ללהיטים של בריטני ספירס, הבקסטריט בויז, טיילור סוויפט, קלי קלארקסון, קייטי פרי ורבים אחרים. ס59) האיש הוא גאון מלודי. אז בשבילי זה היה פאן גדול לעבוד עם מישהו שעובד בשדה הפופ, אבל הוא מוסיקאי בכל הווייתו במובן העמוק ביותר. הוא פשוט יודע מה מוסיקה עושה למוח האנושי. אתה יודע, אתה יודע, הוא ידוע בעיקר בזכות הלהיטים הגדולים, אבל כמוסיקאי הוא מסוגל לגעת בכל קשת הרגשות האנושיים… הוא מוסיקאי מחונן ומגוון אפילו יותר ממה שאנשים חושבים

מה מצפה לנו בהופעה בתל אביב?

האמת שעוד לא הכנתי ראת רשימת השירים להופעה… יש שירים חדשים שנמצאים כרגע בהפקה, אבל כמובן שאני רוצה לבצע גם את השירים שהקהל מכיר ומחכה לשיר יחד איתנו, אז יהיו שירים מכל ארבעת האלבומים וכמובן כל מה שאתם מכירים מהרדיו

תודה רבה, ג'יימס גם לך. אני מחכה כבר להופעה בישראל ושמעתי שכיף אצלכם. להתראות בתל אביב!