תמונה אחת שווה: סטנלי קלארק בישראל
חלוץ הג'אז והפיוז'ן, הבסיסט האגדי סטנלי קלארק וההרכב המעולה שלו הופיעו ב'רדינג 3' בנמל תל אביב, ב-1 ביולי 2019. הנה כמה תמונות מההופעה המצויינת הזו. צילם בכישרון רב: אמנון אייכלברג.
כאן אפשר למצוא את הראיון הבלעדי שהעניק סטנלי קלארק ל"59 מילים"
בריאן כוכב (כמעט) עליון
בריאן אדמס בהופעה, היכל מנורה מבטחים תל אביב, 4 בדצמבר 2017.
גם בתקופה בה כבש את פסגות המצעדים וקבע שיאי מכירות, בריאן אדמס תמיד היה אמן של אמצע. גם כשחרך את הרדיו, בין אמצע האייטיז לתחילת הניינטיז, הוא אף פעם לא היה חביב המבקרים והמבינים למיניהם. לא מספיק "חשוב" כמו בני ארצו ניל יאנג, ג'וני מיטשל ולאונרד כהן, לא מספיק אותנטי ועמוק כמו ספרינגסטין, לא מספיק סחבק של אצולת הרוק דוגמת טום פטי, לא כוסון כמו מייקל האצ'נס, אפילו לא קול כמו לני קרביץ בתקופת הזוהר שלו. למעשה, גם בהאזנה קשובה לדיסקוגרפיה של אדמס, אפילו השירים ה"אישיים" לא ממש מספקים למאזין איזשהו פריט מידע מעניין מספיק עליו כאדם פרטי. נער מקבל גיטרה, נער מצטרף ללהקה, נער מתאהב בבחורה, בחורה עוזבת נער, נער מנסה להחזיר אותה, נער עדיין מחכה שתחזור. סיים אולד סיים אולד. אז מה נשאר לאדמס? רק השירים. והשירים האלה, שנצרבו בתודעת כל מי שבילה באיזושהי מסיבת כיתה בין בתקופה שצוינה לעיל, הם אלה שהביאו למכירה טוטאלית של כל הכרטיסים להופעותיו של אדמס בישראל. בשיאו, אדמס הוא פועל רוק מיומן, מקצוען בהלחמת המנונים שמשייטים בין הארד-רוק פופי לא מאיים ובין פאואר-באלאדס אימתניות, שכל אחד, מילד תל אביבי ועד סבתא באונטריו, יכול להתרגש מהן באותה מידה, ולעזאזל הקלישאות. לא סקסי מדי, לא מאיים מדי, וברוב המקרים לא סכריני באופן מעורר חלחלה, אבל יודע לתת עבודה כשצריך. ככה, הוא באמצע. אפילו שמות השירים שלו נקראים קצת כמו פרק מתוך הספר הדמיוני "איך לתת שמות ג'נריים לשיר פופ מצליח": It's Only Love. Here I Am. I'm Ready. Please Stay. הבנתם את העיקרון.
אבל כל התיזות האלה נמחקות ברגע שאדמס עולה לבמה עם ארבעת נגניו הוותיקים, כולם בחליפות שחורות, שגורמות להם להיראות קצת כמו ניצבים ב"סופרנוס" או ב"מד מן" ופוצחים בשעתיים שכמעט כולן להיטים שהקהל אוהב מאוד, או לפחות מכיר היטב. במשך 120 הדקות הבאות הוא עושה הכל כדי לרצות את הקהל, כשהוא נעזר בשלושה מיקרופונים שממוקמים באופן אפקטיבי באמצע הבמה ובשני קצותיה, מה שמאפשר לו לשיר בכל פעם ישירות אל חלק אחר של הקהל. כאמן וותיק ומשופשף, שיודע בדיוק למה הקהל שלו מצפה, הוא ממעיט בשירים מתוך האלבום האחרון וממטיר להיטי ענק ברצף מסחרר. וכולם פה: רוק האיצטדיונים של Run To You ו- Summer Of '69, הסלואו של Heaven, הפאואר-פופ של When You're Gone והלהיט הענק מהסרט ההוא והלהיט העצום מהסרט האחר. כבר מהשניה הראשונה מתברר שקול הטנור הצרוד של אדמס נשמע מצויין גם אחרי ארבעים שנה בביזנס, הלהקה מהודקת והוידאו ארט מצויין ותומך היטב בשירים, שרובם נסובים סביב אהבה ורומנטיקה לסוגיה: מתוקה, חמוצה, מרירה ונוסטלגית. מדי פעם הוא נשאר לבד על הבמה לסט אקוסטי קטן, שמדגים גם את יכולותיו הלא-רעות-בכלל עלי מפוחית. אדמס מעולם לא נחשב אמן אופנתי או כזה שקופץ על טרנדים אופנתיים או מנסה סגנונות חדשים שמחוץ לאיזור הנוחות שלו – ודווקא העובדה הפשוטה הזו מצליחה לשמר את הרוח המקורית של השירים.
בלי הרבה התחכמויות או קישוטים, בלי תוספות היפ הופ, טריפ הופ, דאנס או אלקטרוניקה, פשוט, שירי גיטרות יעילים ומגה-קליטים, שחלקם היו יכולים להיות רצועות עלומות במעמקי אלבומים של הסטונס, רוד סטיוארט או ג'ון מלנקמפ. וגם העובדה שאדמס מעולם לא שיווק את עצמו כסמל סקס נערי או כיפיוף נצחי מאפשרת לו להיראות ולהישמע מצויין גם בגיל 58, בלי גרם של פאתטיות ומבלי להזדקק ליותר מדי גימיקים, שטיקים או טריקים בימתיים. 25 שירים מבוצעים ביעילות, טונות של אנרגיה ומעט הפסקות והחנפות לקהל ואז, בהדרן, ביצוע עוצמתי של I Fought The Law, קלאסיקת הרוק'נ'רול הוותיקה מחזיר את אדמס לשורשים הרוקיסטיים שלו ואז הוא נשאר לבדו עד הבמה לעוד סגמנט אקוסטי, ששולח את הקהל הביתה אחרי All For Love, עם חיוך גדול והרבה הערכה לאמן שאולי לא נחשב, ולא ייחשב גם, בשלב זה של הקריירה שלו ל"חשוב", "משפיע" ו"מכונן" בעיני המבקרים והפיינשמקערים, אבל אוהב את מה שהוא עושה, ובעיקר יודע לתת שעתיים של רוק אנרגטי, מלוטש וסוחף, מהסוג שהרבה אמנים בגילו כבר מזמן שכחו איך לייצר.
מלאך בשמי ברלין
ניק קייב והבאד סידס, Max Schmeling Halle, ברלין, 22 באוקטובר 2017.
(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)
ברשותכם, כותב שורות אלו מעוניין להתחיל בהתנצלות. סליחה שלא אשייט בנוסטלגיה אל הופעות קודמות של קייב בישראל, שלא אשרבט כאן שורות המתארות ערב ברלינאי קריר, עם זרזיפי גשם המתדפקים על חלונות עץ יפהפיים מתקופת פרידריך הגדול. גם לא ארחיב כאן על השקט והסדר המופתי בתורים הארוכים כניסה לאולם. לא אספר יותר מדי על קבוצת הגרמנים החביבים שהפגינו בחוץ וקראו לניק קייב לבטל את ביקורו הקרוב בתל אביב. לא אתפייט על דוכני הנקניקיות ועל מוכרי הבירה ולא ארמוז בקריצה דבר וחצי דבר על דוכן מכירת המזכרות או על אזור שמירת החפצים והמעילים כדוגמאות לתפעול גרמני יעיל, מסודר ושיטתי. את כל זאת לא אעשה, כי אני מעוניין לגשת מייד לשורה התחתונה: ההופעה של ניק קייב והבאד סידס היא מהטובות שראיתי. בכל מקום, בכל ז'אנר.
בשמונה וחצי בדיוק, מתחילים להישמע הצלילים המוקלטים של Three Seasons In Wyoming, טרק חדש ויפה של קייב וורן אליס מתוך פסקול הסרט Wind River שיצא בקיץ האחרון. אחד אחד עולים החברים לבמה, לקול תשואות הקהל הנלהב – והעניין מתחיל. מהרגע הראשון ברור שלא הולכת להיות כאן הופעת רוק מהזן הרגיל, אלא יותר טקס וודו המוני, מפגש פולחני של אמנות טוטאלית עם קהל שמתמסר לטראנס ונכנס לאקסטזה פיזית ורוחנית ככל שהערב מתקדם. כפי שהיה ניתן לשער, קייב, אתלטי באופן מרשים, עם ז'קט אלגנטי, נעליים שחורות מצוחצחות למשעי ושרשרת זהב דקה לצווארו, מקדיש יותר משליש מהשירים לאלבומו האחרון עד כה, Skeleton Tree המצויין. ופותח עם שלושה שירים רצופים ממנו. שבעת הבאד סידס שמאחוריו ומצדדיו מספקים קנבס מוסיקלי רב גווני, רב שכבתי ועתיר ניואנסים שמשרת כל שיר בדיוק לפי צרכיו: מקינות מינוריות שקטות, כמעט אמביינטיות, עד למערבולות של רעש סימפוני מתוזמר היטב, עם השפעות בלוז, פסיכדליה, לאונג'-ג'אז, סרף, רוקאבילי, פאנק, ניו ווייב והרשימה עוד נמשכת. גם בין נבחרת הנגנים יוצאת הדופן שקייב קיבץ סביבו, בולט וורן אליס כקלף הסודי של ההופעה. וורן, שותף של קייב כבר 23 שנים, עובד מול, נגד ועם קייב, במפגן מרשים של מולטי-טאסקינג: אם על הקלידים האלקטרוניים או בפסנתר הכנף, בגיטרה חשמלית ובעיקר בויולה ממנה הוא מצליח להפיק מנעד עצום של צלילים, כולל פידבקים שלא היו מביישים שום אמן גיטרה חשמלית אוונגרדי.
ההופעה מתקדמת משיא לשיא וקייב מתנה אהבים עם הקהל, במיוחד עם מאות המעריצים שנדחסים לקדמת הבמה באיזור העמידה. בפוזה של "עוד-רגע-סטייג'-דייבינג-אבל-לא" קייב משחק עם הקהל בטיזינג הכולל מחוות גופניות, ריקודים ותנועות ידיים וגם צעקות לעברם כאשר המיקרופון מוחזק רחוק מפיו, כך שרק הם יכולים לשמוע את הנאמר. וכל זאת, מבלי לפספס אף צליל ומבלי להחליק אף תו. ב-Higgs Boson Blues המדהים, אחד עשר אלף איש צועקים יחד עם קייב את ה-"בום! בום! בום!" שבפזמון וב-From Her To Eternity הוותיק, הלהקה מנווטת בין דממה לקקופוניה במומחיות ובדייקנות כמע טלפתית. והיו גם Tupelo, עם וידאו ארט בשחור לבן, שנראה כמו תוצאות סופת הוריקן בדרום ארצות הברית, Jubillee Street, שבמהלכו בעט קייב בסטנד התווים שלו והעיף את הניירות שעליו על פני כל הבמה וגם The Ship Song עם סולו ויולה יפהפה ו-Into My Arms בגרסת טריו מצויינת. אחרי כמה שירים, כשהקהל כבר מונח בכך ידו, קייב סוף סוף מציין את עברו בעיר שבה התגורר כמעט עשור, במהלך רוב שנות ה-80'.. "את השיר הזה כתבתי בקרויצברג" הוא מצהיר, לקול תשואות הקהל. "לקח לי שנה לכתוב אותו" הוא ממשיך. "הייתי יכול לגמור אותו ביום, אבל … האמפטמינים לא איפשרו את זה" והלהקה פורצת אל The Mercy Seat, אחת מהקלאסיקות הבלתי מעורערות של קייב.
בשלב הזה כל הקהל שייך לקייב, שמצידו נותו לו את כולו. החולצה המכופתרת פתוחה, אגלי זיעה בכל מקום, תנועות ריקוד אקסטטיות ופלירט ספק-ארוטי עם עומדי השורות הראשונות – קייב מגיש מופע שחציו קברט מתוזמן ומתוכנן וחציו השני פרוע ובלתי צפוי, אבל נמצא כל הזמן בשליטה של רב-אמן בשירים, בתזמון, ברמת המתח והריגוש שבאולם. אחרי עוד שיר מתוך האלבום האחרון קייב והלהקה יורדים והקהל פותח בחמש דקות של תשואות ומחיאות כפיים בעמידה. קייב חוזר לבמה לבצע, איך לא, את The Weeping Song, במהלכו הוא סוף סוף נכנס אל תוך קהל האלפים וחותך דרכו אל תוך האולם, עולה על כתפי הקהל, נותן למישהו להחזיק את המיקרופון ומפעיל את אלפי האנשים שמסביבו לרוטינת מחיאות כפיים במקצב מאתגר, שהקהל עומד בו באופן מעורר התפעלות. בשלב הזה כבר לא ניתן לשלוט באהבה המתפרצת של הקהל ומאות צופים מתחילים לקפוץ אל הבמה ומצטרפים לקייב לביצוע מונומנטלי של Stagger Lee, אחד השילובים המושלמים ביותר של דלתא בלוז, פוסט-פאנק וגנגסטא ראפ, משהו שכנראה רק ניק קייב יכול לעשות בצורה משכנעת. כן, קייב, למרות כל ההשפעות הברורות שספוגות במוסיקה שלו, מדייויד בואי וג'ון קייל, דרך סקוט ווקר, ז'ק ברל ואלביס ועד ג'ון לי הוקר ופרנק סינטרה, יצר לו נישה ייחודית בה הוא פועל, שלא מתכתבת עם שום טרנד מוסיקלי רווח, שלא מתפשרת על שום תו או מילה. הוא המלך של הממלכה הקטנה שלו, ומרשים לראות איך רבים כל כך מצטרפים בשמחה להיות נתינים בה, גם כשהמוסיקה לא קלה לעיכול וגם כשהתוכן המוסיקלי מבצע פניות פרסה מפתיעות ובלתי צפויות. וכך, אחרי כמעט שעתיים וחצי של הופעה, קייב, עם כמאה מעריצים אדוקים מסביבו על הבמה, מבצעים באופן מרגש את Push The Sky Away, בליווי תנועות ידיים מתאימות והטקס השאמאני-כמעט מסתיים והאוסטרלי הצנום בן ה-60 מוכיח שגם אחרי יותר מארבעים שנות קריירה הוא עדיין אמן מרתק ופרפורמר מלא אדרנלין, אחד היחידים שמסוגלים להפוך גם אולם ספורט עצום בצפון-מזרח ברלין לחגיגה כמעט אינטימית של מוסיקה ופרפורמנס, עם מחוות גדולות מהחיים שגם נוגעות עמוק בנימי הנפש של מי שבאמת מקשיב. ואם אפילו חלק מזה ישוחזר בהופעות של קייב תל אביב – העיר היחידה בסיבוב ההופעות הנוכחי שבה יתקיימו שני קונצרטים – מובטחת לקהל חווייה שלא במהרה תישכח.
(59 מילים על…) ווינ-ווינ סיטואיישן
Steve Winwood – Greatest Hits Live
אלבום הופעה חיה חדש ומענג של ענק הרוק הבריטי, עם 23 שירים שמקיפים יותר מ-50 שנות קריירה, נוכחות בכמה מההרכבים המשפיעים ביותר בתולדות הרוק וגם פנינים מאלבומי הסולו המצליחים יותר ופחות. קלאסיקות של ספנסר דייוויס גרופ, טראפיק, בליינד פיית' ווינווד כסולן מנוגנות לעילא, באיכות הקלטה נפלאה, עם מגוון מרהיב של קלאסיקות אדירות שווינווד עצמו שלף מארכיונו הפרטי להנאתנו הרבה.
בועט וחי – רוד סטיוארט בפארק הירקון, 14 ביוני 2017
(פורסם גם ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין)
אנטרטיינר. מונח שקצת נשכח בשנים האחרונות, עם כל הרוקרים המחוספסים, הראפרים הסטייליסטיים, הלהקות האובר-מודעות לעצמן והסינגר-סונגרייטרים האירוניים ששטפו אותנו מאז הפעם האחרונה שלרוד סטיוארט היה סינגל מוצלח בטופ טן. אבל סטיוארט הוא בדיוק כזה. נותן לקהל את מה שהוא רוצה, לא מפחד להיות רגשן כשצריך, לפזר צ'ארם והומור בכמויות מופרזות, לפזז על הבמה עם סט תלבושות שהיו משאירות גם את דורין אטיאס ללא מילים, להפעיל את הקהל ולהציג לראווה את כישורי הנגינה של נגניו, את כישורי הריקוד של מלוותיו החינניות ואפילו להעלות דיווה מקומית לדואט משותף. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. זהו הוא סטיוארט שרוב הקהל שהגיע לפארק הירקון אמש, מכיר. אבל אם מקלפים עוד שכבה, מתעלמים לרגע מהגרדרובה הנוצצת, מההופעות בווגאס, מהטיקים הפרפורמטיביים ומארסנל השטיקים המוכר, אפשר עוד להיזכר שפעם, מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים לערך, חובב הכדורגל הבריטי הצעיר היה אחד הכותבים והזמרים המבצעים המוערכים ביותר שיצאו מהאי הבריטי, עם רפרטואר אדיר של פניני רוק-בלוז-פולק כתובות ומבוצעות לעילא, הן כסולן והן עם ה-Faces, אחת מהלהקות היחידות שנתנו, בשנים הטובות שלהן, פייט לא רע בכלל לרולינג סטונס, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת לייפסטייל וקטלוג של הוללות רוקיסטית פרועה. לפרקים, היה ניתן להבחין בסטיוארט ההוא, מבעד להמולת השואו המתוקתק שהוצעד על הבמה בפארק הירקון. כבר מעיון ראשוני ברשימת השירים היה ניתן לראות שסטיוארט מנסה למצוא איזון עדין בין אספקת הלהיטים הברורים, אלה שרוב הקהל לא היה עוזב את הפארק מבלי לשמוע אותם ובין הדהוד למקורות הסול והאר'אנ'בי הקדומים שלו. כך, נפתחה ההופעה בקטע האינסטרומנטלי Soul Finger של ההרכב Bar-Kays וב-Having A Party של סם קוק, אולי ההשפעה הווקאלית הגדולה ביותר על סטיוארט, וגם שירים נוספים, כמו This Old Heart Of Mine של האחים אייזלי, Ooh La La של ה-Faces ו-River Deep, Mountain High של אייק וטינה טרנר (שהושר על ידי זמרות הליווי בעת שרוד פרש להחליף עוד חליפה) שובצו בחוכמה בסטליסט.
בכלל, איזושהי תחושת סיכום שרתה על ההופעה. מי שהיה מביט אך ורק במסכי הוידאו מבלי לשמוע את המוסיקה שעל הבמה, היה מבחין בכך בבירור. כאן תמונות ילדות, שם תמונות עם הילדים והנכדים, פה פוטג' בשחור-לבן מסוף הסיקסטיז ואז קליפ של סר רוד מקבל תואר אבירות מהנסיך פיליפ בארמון באקינגהאם, תמונות של עטיפות אלבומים, של זמרים שהשפיעו עליו (מרווין, סטיבי, סמוקי) ועוד כהנה וכהנה תחנות משמעותיות בחייו. שלא להזכיר את הלוגו של סלטיק יונייטד שהופיע גם על תוף הבס של המתופף וכמובן גם בקליפ שליווה את You're In My Heart, שיר שמוקדש כמובן לקבוצת הכדורגל הסקוטית, אהובת ליבו של סטיוארט. אבל הקהל התחבר כמובן בעיקר לשירים שהיו להיטי ענק כאן (ושם ובכל מקום), כמו "דו יו ת'ינק איים סקסי" הדיסקואי, "בייבי ג'יין" הפופי-ניו ווייבי וכמובן לבלדות. "איי דונ'ט וונא טוק אבאוט איט" ו-איך אפשר בלי- "סיילינג", שחתם את ההופעה, בביצוע משותף עם ריטה, שנדמתה מרוסנת מתמיד אל מול האנרגיות השוצפות של סטיוארט ושלמרות שלא העיפה את הסטנדרט השחוק-משהו לשחקים, בכל זאת לא ביישה את הפירמה, בסופו של דבר.
אי אפשר להתחמק מן העובדה שהקול הייחודי של סטיוארט כבר לא עוצמתי ורב ניואנסים כמו שהיה. אבל המופע, בחוכמה רבה, גייס את כל האמצעים כדי לעקוף את המגבלה: שישה נגנים מיומנים ושלוש זמרות ליווי מצויינות חיפו על המגבלות הווקאליות, וסולואי סקסופון ארוכים איפשרו לסטיוארט מדי פעם, לפוש קמעא מאחורי הקלעים. וכפי שנוכחנו לדעת באלבום האנפלאגד המשובח שלו מ-93', סטיוארט במוד הבוגר נשמע הכי טוב בפורמט אקוסטי. ולכן הסגמנט הזה הוא זה שהיה נקודת השיא במופע. זה- ובעיטת כדורי רגל רבים אל הקהל לקראת הסיום, מה שהוכיח סופית שסוס העבודה החרוץ – והאנטרטיינר הנצחי, ששעט במשך כמעט שעתיים על הבמה בפארק אמש, חי ובועט גם אחרי גיל 70.
כאבי לב, גיבורים וליקויי חמה
בוני טיילר בהיכל התרבות בתל אביב, 7.2.2017
(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)
פעמיים, לא פחות ולא יותר. פעמיים במהלך ההופעה של בוני טיילר בהיכל התרבות אמש, יצא פתאום משהו אמיתי החוצה. מעבר למעיל העור הצמוד, לשרשראות, לנצנצים בחולצה, למניירות הגדולות מהחיים, לפלאשבקים התכופים לימי ראשית האמ.טי.וי, היתה למשך כמה דקות תחושה שמסלול הקריירה של טיילר היה יכול להיות אחר, אולי יציב, עקבי ומספק יותר. זה היה כשהיא ביצעה, בהפרש של כמה דקות זה מזה, את Need your love so bad (במקור של ליטל ווילי ג'ון, מוכר יותר בביצוע של פליטווד מק) ואת Turtle Blues, מהפנינים הפחות מוכרות של ג'ניס ג'ופלין. לתוך שני הבלוזים האלה, כך היה נדמה, יצקה פצצת האנרגיה הוולשית הצהובה אהבה אמיתית למוסיקה השורשית של נעוריה, ויצרה חיבור מאוחר לחומרים ששרה במועדוני הרוק בסוונסי באמצע שנות השבעים. יתרת ההופעה הורכבה מלהיטי ענק, מקאברים מוצלחים יותר ופחות ומשירים מתוך הדיסקוגרפיה הלא-אחידה-ברמתה של טיילר. אבל הקהל שמילא את היכל התרבות מפה לפן, לא בא להרהר בפרשנויות לבלוז או באינטרפרטציות להפקות של פיל ספקטור לטינה טרנר. הוא בא לשמוע את הלהיטים שעשו את ילדותו, את הסלואים שעיטרו את נערותו ואת השלאגרים שקישטו את מסיבות הכיתה עם מגשי הבמבה, קנקני הזיפ וטייפ הקסטות עם שירים מהמצעד הלועזי של רשת ג'.
וטיילר, על פי רוב, סיפקה את הסחורה לילידי שנות ה-50 וה-60 שיצאו לערב אחד משגרת החיים האפורה שבחוץ ורכשו כרטיס בכיוון אחד אל עבר מדומיין, טוב יותר, תמים יותר ועם הרבה יותר ג'ל בשיער ותמיכות בכתפיים. כבר מהפתיחה, עם הקאברים לקרידנס קלירווטר ריבייבל ולבי ג'יז, אפשר היה לשים לב לעובדה שטיילר היא לא זמרת גדולה מבחינה ווקאלית. המנעד שלה מצומצם למדי והשנים החלישו מעט את העוצמה שהיתה טמונה בקולה בשנות השיא. אבל היא יודעת בהחלט לעבוד עם מה שיש, לעקוף את החלקים הקשים לשירה (או לתת לקהל לבצע אותם) וארבעת הנגנים הסופר-מקצועיים שמלווים אותה דואגים להחזיק הכל במקום, אפילו כשטיילר מתבלבלת ומבקשת להתחיל מחדש את Hide your heart, שיר שהיה מיועד במקור ללהקת Kiss. כאמור, טיילר מעולם לא התבייתה על סגנון מזוהה אחד, מה שאולי גרם לה לפספס קריירה אמריקאית משמעותית. היא מזגזגת מקאנטרי-רוק דרומי ב-Flat on the floor ו-This is gonna hurt לבלדות סכריניות כמו All I ever wanted ולשירי-מסר נאיביים דוגמת Under one sky ולא שוכחת גם את הפספוס הגדול ביותר בקריירה שלה: The Best, שיר שטיילר הקליטה ראשונה ושטינה טרנר עשתה ממנו מגה-להיט עולמי זמן לא רב לאחר מכן.
בין לבין, מבוצעים כמובן השירים המוכרים ביותר המזוהים איתה, עם הכיוון הפולק-רוקי הקליט של תחילת הדרך (Lost In France, It's A Heartache) והקליימקסים האמיתיים מגיעים עם Total eclipse of the heart, פצצת הקיטש הבומבסטית הגאונית פרי עטו של ג'ים סטיינמן וכמובן עם השיר שרוב הקהל חיכה לו Holding out for a hero, כולל שירה בציבור, זרי פרחים, לחיצות ידיים וקהל שנעמד על רגליו, אולי בפעם הראשונה השנה, בשעה כל כך מאוחרת של היום. טיילר, שנמצאת בחצי השני של שנות השישים שלה, הבינה כנראה שדיווה גדולה מהחיים, אמנית חשובה או משפיעה היא כבר לא תהיה בגלגול הזה. אבל לזכותה עומדת העובדה שהיא אנטרטיינרית בנשמה ופועלת כמי שבאה לעשות את העבודה על הצד המשכנע ביותר. והעבודה שלה היא לעשות גוד טיים לקהל. אם כך, המטרה הושגה והקהל יצא מרוצה, מחייך ומחובק. עמוק בפנים אפשר לטפח תקווה שאולי ביום מן הימים טיילר איזה תקליט אלבום בלוז או סול מחוספס שיחזיר אותה לשורשים. אבל מצד שני- עם בלוז שורשי לא ממלאים את היכל התרבות ובכלל, למה להתאמץ עם אפשר עדיין לשלם את החשבונות עם להיטים מהתקופה שאבא של בני היה ראש ממשלה, אבא של בוז'י היה נשיא וקווין בייקון רק רצה שיתנו לו לרקוד.
בקרב האכזרי נגד פגעי הזמן, מלכודות הפתטיות והאקוסטיקה האנטי-רוקית של היכל התרבות, טיילר, בסופו של חשבון, יצאה Hero, לפחות מבחינתם של 2,300 ישראלים מצועפי נוסטלגיה שהריעו לה אתמול בערב, כאילו הרגע יצאו ממסיבת כיתה מקורחנת במיוחד בשנת 1984.
בונוס טרק: בוני טיילר, 40 שנה אחורה
החמצן של המדינה
ביקורת הופעה: Air Supply בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב, 24 בנובמבר 2016. התפרסם גם בעכבר העיר אונליין
"ציניקנים הם, בסופו של דבר, בסך הכל אידיאליסטים עם סטנדרטים גבוהים באופן מביך" אמר פעם הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון. אבל מה לעשות, ציניות היא אחד הכלים השימושיים והנוחים ביוצר לשליפה בארגז הטכניקות של המבקר. כלי שתמיד מוכן לפעולה, תמיד זמין כשצריך תובנות מעכשיו לעכשיו, תמיד עושה את העבודה כשצריך טפיחה ידענית על השכם מהקולגות. הפעם, החליט המבקר לנסות ולהשאיר את הכלי המסויים הזה בבית. לנסות לזרום עם 10,000 האנשים שבאו להופעה של אייר סופליי בהיכל מנורה מבטחים. להתנתק לשעה וחצי מהשריפות, הפרשיות, הספינים, ההסתות, הגזענות וכל בלבולי המוח שבחוץ. להתכרבל, ולו רק לתשעים דקות, בשמיכת הפוך המפנקת של נוסטלגיית הנעורים התמימה, של האהבות הראשונות, הפוסטרים על הקירות בחדר ומסיבות הכיתה עם ריקודי הסלואו המגושמים, הגשר הטורדני בשיניים וגיל ההתבגרות הבלתי אפשרי הזה, עם ההורים והמורים המעצבנים, עם ערוץ טלוויזיה אחד, ערוץ רדיו אחד שמשדר פופ לועזי, מצעדי פזמונים, קלטות וידאו ועיתוני נוער צבעוניים.
האמת, המבקר לא שיער את מידת הפופולריות של הצמד האוסטרלי, שימי הזוהר שלו נמשכו, אם למתוח את זה עד קצה גבול הנדיבות, חמש שנים מקסימום. אבל, כמעט כל ישראלי שהתבגר כאן מתישהו בין 1980 ל-1985 ספג, בין אם רצה ובין אם לאו, את הבלדות של אייר סופליי ישירות לתוך התת- מודע המסיקלי שלו. ואלפים רבים כאלה גדשו אמש את ההיכל ביד אליהו. כן, גם אם בזמן שגרהאם ראסל וראסל היצ'קוק שיגרו פצצות דבש מתקתקות לראשי המצעדים היית קיבוצניק פריק ששומע זאפה או זפלין, פינק או פרפל, ג'ון אנדרסון או איאן אנדרסון, לא היתה שום דרך בעולם להתחמק מ"לוסט אין לאב", "דה וואן דאט יו לאב", "אול אאוט אוף לאב" או כל שלאגר אחר שהמילה "לאב" מככבת בו, מתוצרת מכונת הלהיטים האוסטרלית המשומנת. כבר מהשנייה הראשונה זה ברור: החברים באו לתת עבודה. להקת ליווי צעירה ומקצוענית (שכוללת קלידן ומתופף ישראלים) מעדכנת את השירים ומוסיפה לעניין גוונים של גרוב, רוק גיטרות חשמלי ו-שומו שמיים- אפילו ניחוחות פרוגרסיב קלים.
לא פחות חשוב- ראסל והיצ'קוק שמרו על מיתרי הקול שסוחבים כבר יותר מ-40 שנה עלי במות והקהל מתמסר אליהם בקלות, כולל יציעים שלמים ששרים את כל השירים, מילה במילה. השניים, בתלבושת אחידה של חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, זכר לתקופה שזמרים באייטיז היו לובשים חולצה לבנה ועליה ווסט עור שחור, מפעילים את הקהל, נותנים לו לשיר סולו ולקראת הסוף אף יורדים לתוך האולם תוך כדי לחמם את הקהל לקראת שירה בציבור של "אאוט אוף נאת'ינג אט אול", שיר נדיר בפני עצמו, שכן לא מופיעות בשמו המילים "יו" או "לאב". אופס, הציניות קפצה. סורי. נמשיך. ככל שההופעה מתקדמת והקהל (גיל ממוצע 40-60, ג'נדר שולט: נשים, ביחס של כחמש לאחד) הולך ומשתלהב, אתה מתחיל להיזכר בכל מיני הופעות שראית בעבר. בכל הרכבי הפוסט-רוק-אינדי-פולק-פאנק-הופ-פסיכדליה שהיו אמורים להיות הדבר הבא. בכל הראפרים הסמי-מצליחים שהקריירה שלהם נמשכה שנתיים-שלוש, בלהקות ההיפסטריות החמות של הרגע שנעלמו כלעומת שבאו. בכל ההייפים והטרנדים והבאזזים שבאו והלכו. והנה, מולך, הרכב שהמבקרים רמסו באכזריות, אם בכלל התייחסו אליו, חסר חשיבות מבחינת ההיסטוריה של הרוק, שלא נכנס מעולם לשום היכל תהילה של רוקנרול (פרט לזה האוסטרלי, כמובן), שמעולם לא היה קול או אופנתי. עם טקסטים שנשמעים כמו סקיצות לפתקים בעוגיות מזל סיניות באיזה פיק-אפ בר בסידני. הרכב שלא נחשב מעולם חשוב, משפיע או פורץ דרך. ו-41 שנים לאחר מכן, ממלא שלוש הופעות רצופות באולמות ענקיים במדינת ישראל, יותר משלושים שנה מאז שהיה לו איזשהו להיט גדול ברדיו. או להיט כלשהו. והנה, סוכני ביטוח ונהגי מוניות, דייילות סופר פארם ועורכות דין, זוגות ביום הנישואין המי יודע כמה, גרושים-גרושות בסיבוב שני, כולם עם מיתרי קול רועמים, לחלוחית בזווית העין וטלפון נייד במצב וידאו מונף באוויר, שרים שירים פשוטים על אהבה ומעלים באוב געגוע קולקטיבי לימים פשוטים יותר, לנעורים שחלפו ולזכרונות שמתעוררים בכל פעם ששיר תועה של אייר סופליי מגיח באיזה סופשבוע אולטרא-רגוע בגלגל"צ. שלוש דקות אחרי אחת עשרה יורדים השניים לצלילי "אול יו ניד איז לאב" של הביטלס ומתפנים ללחוץ ידיים ולחתום למעריצים הרבים שמתגודדים ליד הבמה. ראסל והיצ'קוק, כותבים ומבצעים מוכשרים ככל שיהיו, רחוקים מלהיות הביטלס כמעט בכל מובן. אבל לזכותם ייאמר שהם גם לא מנסים להיות הביטלס, או כל הרכב אחר. העיקר שאת אייר סופליי הם עושים מצויין וזה מספיק להם. ועשרת אלפים הישראלים שיצאו בעיניים נוצצות מההופעה (רובם נכחו, כנראה, גם בשלושת הביקורים הקודמים של הלהקה בישראל) הוכיחו שוב שאין כמו השירים שנצרבו בתודעה בגיל של הסלואו הראשון והנשיקה הראשונה. להם היה הכי כיף בעולם, הערב הם היו לגמרי לוסט אין לאב, ולעזאזל כל הציניקנים.
תמונה אחת שווה: הפוסי בבארבי
"הפוסי של לוסי". הופעת השקת אלבום בבארבי בתל אביב, 27.10.2016