Tag Archive | Marshall Mathers

חמישה שירים של אמינם שעדיף להקשיב להם מאשר לאלבום החדש של אמינם

אמינם הוציא השבוע את אלבומו החדש  Revival. "ההיפ הופ השתנה, אמינם לא", כתב מבקר הניו יורק טיימס. "רשימת שירים מנופחת, עם הפקות חסרות השראה ופזמונים שנשכחים באופן מיידי" הצהירו ב-Pitchfork. "עם הסתמכות על שיתופי פעולה נטולי כריזמה, הפקות מוגזמות בתיאטרליות שלהן וחצי תריסר נסיונות לחקות להיטי עבר, האלבום הוא בסופו של דבר החמצה מבולגנת ומתישה" צלפו ב"וראייטי". ה-NME הבריטי סובב את הסכין עוד טיפה, עם "מרשל מאת'רס מועד על חרוזים מסורבלים וביטים מגושמים"

אז, במקום להוסיף עוד קיסם למדורה, למ שלא נתמקד בחיובי. ובשביל לעשות את זה, אני ממליץ לחזור אחורה בזמן, אל התקופה שאישית היא האהובה עלי ביותר בקריירה הארוכה של סלים שיידי. הזמן שבין האלבום הראשון, הסמי-מחתרתי, Infinite ובין התקופה שבמהלכה מה שרוב הקהל מזהה כאלבום הבכורה של אמינם, The Slim Shady LP החל להכות גלים במצעדים וברדיו. כלומר, בין השנים 1997-1999. הנה חמש דוגמאות אדירות מתוך רבות שניתן לבחור מהן:

 

Any Man

שיר מתוך האוסף Soundbombing 2  של הלייבל המוערך Rawkus, ששלט ביד רמה בסצינת האנדרגראונד ראפ של החוף המזרחי בסוף הניינטיז. מטורף, סוריאליסטי, מזעזע (לזמנו) ומצחיק מאוד: כל המאפיינים המוכרים של שיידי, המגה סטאר העתידי כבר פה.

 

 

Get You Mad

מתוך האלבום This Or That של צמד אנשי הרדיו המשפיעים Sway and Tech. אמינם רוכב על הביט באופן מושלם, עם חרוזים כפולים ומשולשים ודימויים משעשעים עד דמעות, כולל ירידות כואבות על ראפרים אחרים. אבל, הכל כמובן "רק כדי להרגיז אתכם"… גאוני.

 

 

Stir Crazy

דריק "די דוט" אנג'לטי היה מפיק במכונת הלהיטים של פאף דאדי / פי דידי בשנות ה-90'. תוך כדי, הוא השתעשע עם אלטר-אגו של ראפר מתוסכל ומתלונן תמידית בשם The Madd Rapper, שתרם סקיטים קומיים לכמה מהאלבומים הבולטים שיצאו ב-Bad Boy, הלייבל של דאדי / דידי. באלבום היחיד שהוציא כאמן סולו, הוא אירח, בין היתר, את אמינם. מה שיצא זו חגיגה של טירוף הדדי, הגזמות סוריאליסטיות והומור שחור יצירתי במיוחד. על ההפקה, אגב, אחראי פרודיוסר צעיר ומבטיח, אחד קניה ווסט.

 

 

Scary Movies

ללא ספק, השותף בעל הכימיה הטובה ביותר עם אמינם הוא רויס מונטגומרי, הלא הוא "Royce the 5'9, ידידו הדטרויטי משכבר הימים. כשני אמ.סי'ז צעירים ורעבים, אמ ורויס יצרו את הצמד Bad Meets Evil שהוציא E.P קצר ומשובח בשנת 1999. אלבום באורך מלא, שלא ממש הצליח לשחזר את הקסם הראשוני, יצא 12 שנים תמימות לאחר מכן. לימים, רויס הפך לחבר בסופרגרופ Slaughterhouse שאמינם החתים ללייבל הפרטי שלו  ב-2011. בכל מקרה, הנה משהו גוטה גוטה מתחילת דרכם המשותפת.

 

 

 

Murder, Murder

בסוף שנת 1997 הוציא אמינם מיני אלבום צנוע, שהיה מעין סמן ראשוני לאלבום המצליח שיבוא בעקבותיו. The SIim Shady E.P  סלל, בסופו של דבר, את הדרך לגילויו של אמינם בידי ג'ימי איובין וד"ר דרה  – ובהמשך לתהילה עולמית ושבירת שיאי מכירות.  Murder, Murder הוא מהשירים הבולטים בו, הרבה בזכות הניגוד שבין הנראטיב הבוטה והאלים לסימפול הענוג מתוך Fifty Ways To Leave Your Lover של פול סיימון.

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

התקווה הלבנה הגדולה: ספיישל ביקורות אמינם

MMLP2

Eminem – The Marshall Mathers LP 2

(הביקורת פורסמה בעכבר העיר אונליין)

חובבי הרוק, שאיבדו לאחרונה אושייה מונומנטלית בדמות לו ריד, מתחילים אט אט להסתגל לעובדה כי אלילי ילדותם ונערותם הולכים ומזדקנים. בקרוב, כמה בלתי נתפס, ניאלץ לחיות בעולם שחסר את אותם אמנים שגילמו ביצירתם ובדמותם את רוח הנעורים הרוקנרולית הנצחית, שנדמה היה כי ישארו כאן לנצח. ומה יגידו חובבי הראפ? הרי בהיפ הופ משחק הגיל הוא אכזרי הרבה יותר. אם דילן, יאנג וריד ידעו לבצע קאמבקים מפוארים גם בגילאים מתקדמים, הרי שבראפ הכל הרבה יותר מסובך. למעט כמה יוצאי דופן (ג'יי-זי, נאס) שמצליחים לשמור על קריירות מוצלחות ועקביות, הרי שרוב הראפרים ילידי סוף שנות 60' – תחילת שנות ה-70' החליפו ערוץ אייס קיוב מפיק ומשחק בסרטים לכל המשפחה, אברלאסט מ"האוס אוף פיין" מקליט בלוז אקוסטי), הפכו למרצים והוגי דעות לעת מצוא (קיי.אר.אס1, צ'אק די), או סתם נעלמו בשקט ממרכז הבמה והפכו לדמויות אזוטריות המאכלסות בעיקר מדורי רכילות ופלילים צהובים (די.אמ.אקס, קוליו). שלא להזכיר את אלה שהחזירו ציוד בטרם עת (ביגי, טופאק, ביג אל, ביג פאן, איזי אי, גורו). ואלה רק הכוכבים של הז'אנר. ראפרים רבים בחרו להמשיך ומקליטים אלבומים שלא זוכים להתייחסות, מופיעים בעיקר באירופה, באסיה ובמזרח התיכון, או פשוט מחליפים מקצוע. לאור כל אלה, מרשל מאת'רס צריך להודות בכל יום לבורא עולם על קריירה שעדיין מעוררת עניין, באזז ודיונים מלומדים – וגם מכירות לא רעות, כנראה.

eminem27102013

קשה להאמין, אבל הנער המוכשר, החצוף והבוטה מסוף שנות ה-90' הוא כבר גבר בן 41. היילי, הבת שלו, כבר בת 17, ומופיעה בדף הפייסבוק שלה כבלונדינית, בשמלות נשף בוהקות של Homecoming Queen – אמריקאית טיפוסית מהפרברים.אמינם של שנת 99' היה בוודאי כותש דמות כזאת לעפר בסרקסטיות לירית מרושעת. האלבום החדש מגיע על מנת לשקם את המוניטין של אמינם כאשף מילולי, אחרי כמה אלבומים בעייתיים במיוחד. בחודש מאי לפני 13 שנים הוא הוציא את "The Marshall Mathers LP", אלבום שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר שלו, וכלל כמה מהשירים שסייעו למצב את דמותו מרובת הפנים של סלים שיידי /מרשל מאת'רס /אמינם. האלבום הזה הכניס אותו לליגה של הגדולים, קומץ אמני ראפ שיצרו אלבום חשוב, יצירת קונספט, שמדברת באמת על דברים מהחיים. אם האלבום שקדם לו "The Slim Shady LP" הציג את הצד הפוחז, הוולגרי והמשעשע של אמינם, הרי ש- "The Marshall Mathers LP" כבר הציג, בין מטחי הקללות, היריות וההומור הגס, גם טונים קודרים, מהורהרים ואינטרוספקטיביים יותר. פרי עטו של אמן שעבר בתוך שנה ממעמד של ראפר אנדרגראונד לאייקון של תרבות הפופ, ולאחד מהכוכבים הבולטים ביותר שהנפיק הז'אנר אי פעם.

ועכשיו, אמינם מנסה את אחד הטריקים המסוכנים ביותר בספר, ומנסה להוציא אלבום המשך לאותה יצירה מכוננת משנת 2000. בואו נגיד קודם את מה שצריך להיאמר: אין טעם להתחיל לנבור ולחפש הקבלות בין שני האלבומים. אם כי אמינם עצמו משלב פה ושם רפרנסים ל-"MMLP", הרי שסצנת הראפ אליה יוצא האלבום שונה לגמרי מזו שהיתה לפני עשור. דמויות מרכזיות רבות התחלפו, ראפרים צעירים טוענים לכתר, האינטרנט, הסמארטפונים וההורדות החריבו את קונספט האלבום ובעיקר – הקהל הפך להיות חסין-פרובוקציות ובלתי ניתן לזעזוע בעליל. והרי פרובוקציה היא הדלק שאמור להניע את הקריירה של אמינם, לא? אם ירידה על פמלה אנדרסון ב-99' או על כריסטינה אגילרה ב-2003 היתה שולחת מיליוני אמריקנים מבוהלים למפגני מחאה צדקניים, הרי שהיום זה כבר לא יזיז לאף אחד. ואיפה זה משאיר את מרשל, אשף הפרובוקציות המתוזמנות? זה משאיר אותו עם היכולת המילולית המדהימה שלו, עם פלואו משוכלל וטכני מאוד ועם שלל רעיונות קריאיטיביים מעניינים למדי. הבעיה היא שכמו בכל אלבום של אמינם, גם כאן התוצאה לא חד משמעית. קטעים אדירים מתערבבים במפגני פופ חצי-אפויים, וידויים חושפניים מרגשים חוצים את הגבול והופכים לקיטש מניפולטיבי בעייתי, וההפקות המוזיקליות נעות בין הגאוני למעצבן.

יש הרבה דברים חיובים: זהו כנראה האלבום הטוב ביותר של אמינם בעשור האחרון. אלבום שבו הוא נשמע מלא אנרגיה ורעב, ממוקד וגדוש מוטיבציה. וגם ההומור העצמי, שקצת נעדר משני האלבומים האחרונים, חזר ובגדול. האופן שבו הוא מניח מילים, מכווץ משפטים ובונה בתים על גבי בתים של אקרובטיקה מילולית מסחררת (כמו בסינגל "Rap God") ראוי להערצה. השירים הטובים ביותר באלבום (כמו "Bad Guy" הפותח, למשל) נשמעים כמו גרסת אודיו לסרט קולנוע של טרנטינו או דה פאלמה, עם מנות שוות של אימה, ציניות והקפדה על כל פרט עד ליצירת תמונה שלמה. טוב לשמוע שאמינם לא עושה הנחות, ולא מנמיך את איכות הכתיבה שלו. בעולם שבו אנשים כמו  ליל' בי, צ'יף קיף וסולג'ה בוי נחשבים ראפרים לגיטימיים, לא קל להמשיך ולהשקיע בכתיבה מורכבת ועמוסת ציטוטים, רבדים, משחקי מילים ומשמעויות, אזכורים ובדיחות פנימיות כמו זו של אמינם.

ברם, השאלה העיקרית לגבי אמינם היתה תמיד אחת: לאיזה צורך הוא משתמש ביכולות הפנומנליות שלו? וכאן אפשר להגיע לצדדים הפחות נוחים של "MMLP 2". כמו גיטריסט וירטואוז בלהקת פרוג-רוק, אמינם לעתים מעדיף טכניקה על אמירה, ווירטואוזיות על פני משמעות, שואו-אוף על פני רגש. הצורך להוכיח שוב ושוב כי הוא אמ.סי אמיתי, שנמצא כמה רמות מעל כל האחרים (עניין לגיטימי בהיפ הופ), מביאה אותו ליצור טרקים שבהם המכניות היא העיקר ולא התוכן. העמקה בטקסטים מעידה שאמינם, כמה שלא ירצה להתעדכן, הוא ילד ניינטיז בנשמתו, ויעידו אזכורים של דמויות כמו מוניקה לווינסקי, לורנה בוביט וטורי ספלינג, שספק רב אם מאזין מתחת לגיל 25 יזהה בכלל. אמינם מרבה גם לזרוק עצמות לחובבי ראפ כבדים, בדמות אזכורים אין ספור לאמני ראפ נשכחים ודמויות ממה שמכונה "תור הזהב" של ההיפ הופ. ייתכן שהנוכחות של ריק רובין כמפיק מוזיקלי בארבעה שירים באלבום (והפקה בפועל יחד עם ד"ר דרה) הוציאה ממנו שוב את ה-Rap Nerd הפנימי שבו, שקצת נחבא אל הכלים לאחרונה. גם החזרה על נושאים שחוקים לא מסייעת להטות את הכף באופן נחרץ לזכות האלבום: אחרי קריירה ארוכה אולי הגיע הזמן להפסיק לעסוק ביחסים עם אמא, עם הילדות העשוקה, עם הגירושין וההתמכרויות? שלא נדבר על עוד דואט עם ריהאנה ושיתוף פעולה עם הסולן של Fun.

"MMLP 2", אם כן, הוא השואו הבלעדי של מרשל מאת'רס. והוא, כמו כל אלבום של אמינם לפניו, מדהים ומעצבן, מעורר מחשבה ומטרחן, מצחיק ומגעיל, וירטואוזי וגס – לפעמים הכל במהלך אותו שיר. וזה סוד כוחו של אמינם. במשך 15 שנה הוא מתחזק קריירה של כוכב גדול, כזאת ששמורה לפרפורמרים וזמרים בעולם הפופ והרוק, וכמעט ולא מוכרת בעולם הראפ. הוא התחיל בשנות ה-90 כראפר לבן, אותנטי, שמתעסק בנושאים קודרים מתובלים בהרבה הומור עצמי, והתפתח להיות הכוכב הגדול של עולם הראפ, איפה שרבים וטובים נכשלו ונעלמו במהרה. תאהבו או תשנאו אותו – אין אלבום ראפ שעורר השנה, אפילו לפני שיצא, כל כך הרבה דיונים, מחשבות וניתוחים. ורק על העניין הנדיר הזה, שמעורר ראפר לבן, גרוש, בן 41, עם שלושה ילדים – כבר אפשר לברך.

רוצים עוד אמינם? הנה ביקורת על האלבום Bad Meets Evil מ-2011. לחצו לקריאה.

BME

ועוד אחד: ביקורת מ-2009 על האלבום Recovery. לחצו לקריאה.

RECOVERY