Tag Archive | Movie

ניק קייב והבן הטוב: על הסרט One more time with feeling

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

על הנייר, תקציר הסרט הדוקומנטרי החדש של הבמאי אנדרו דומיניק היה אמור להיות הכי פשוט בעולם: צילומים מתהליך ההקלטות של האלבום החדש של ניק קייב והבאד סידס, כמה ראיונות עם האמן, קלוז אפים של נגנים, כלי נגינה וקונסולות, קליפים של כל השירים מהאלבום, וקדימה לפרומו. אבל, דברים לא הסתדרו כמתוכנן והסרט הפך מתיעוד של מלאכה מוזיקלית בדרך לאלבום חדש –  לחקירת תהליכי קבלת החלטות ונבירה בנפשו של אמן ברגעי משבר יצירתי. חשוב מכך, הוא הפך לפורטרט של אדם, אב, שמנסה להתמודד עם טרגדיה עצומה ופתאומית שניחתה עליו משום מקום.

 

"אם אין פצע, אין סרט" הוא אחד המשפטים שנחרתו במוחי במהלך לימודי הקולנוע. אמרה אותו הבמאית אורנה בן-דור, שבמהלך עבודה על סרט דוקו מוזיקלי שיכול היה להיות מוצר קולנועי שגרתי למדי, חשפה שכבה נוספת ונסתרת של טראומה, עצב והשלמה עם עבר טראגי, מה שהפך את "בגלל המלחמה ההיא" ליצירה חשובה ומהדהדת בתרבות הישראלית. וב"עוד פעם אחת עם רגש", הטראומה של קייב טרייה ונוכחת ככל שהסרט מתקדם. בין זמן כתיבת השירים ובין תחילת ההקלטות, מת ארתור, בנו בן ה-15 של קייב, בנפילה מצוק גבוה בחוף ברייטון בדרום אנגליה. ייתכן שהפקיד הממונה על האירוניה בגן עדן היה צוחק, למראה קייב, לשעבר מכור כבד להרואין וספידים, מתאבל על מותו של בנו שנפל כתוצאה של טריפ LSD שלקח עם חבר, כנראה בפעם הראשונה בחייו.

Arthur Cave inquest

הסרט לא מתנפל מיד על הנקודה הזאת ומגיע אליה באיטיות ובהדרגה. בחלקו הראשון מתוודעים הצופים לפרסונה של קייב במהלך העבודה על האלבום. הלוקיישן המרכזי הוא אולפן ההקלטות, כשראיונות חטופים במכונית ובחדרים אנונימיים, פלוס קריינות ווייס אובר של קייב, מלווים את תחילת תהליך ההקלטות. בשחור לבן, בתלת ממד, בתוך אולפן שבתוכו נבנו מסלולים מורכבים לתנועת המצלמה, אנחנו מתוודעים לתהליך היצירה של קייב, שיחד עם המוזיקאי המדהים וורן אליס, משלב אינסטינקט, ספונטניות וחד-פעמיות עם מודעות עצמית, משמעת והקפדה על כל ניואנס מוזיקלי. קייב רודף אחרי ה"מוג'ו", אותו רגע מסתורי בתהליך היצירה שבו הכל מתחבר ונוצר קסם. הוא נשאר מקצועי, רגוע ומפוקס גם ברגעים משמימים באולפן הענק ומחכה לרגע שבו תחל ההקלטה ויתרחשו רגעי הפלא שיונצחו, בסופו של דבר, באלבום.

"עוד פעם עם רגש" לא מנסה להסתיר את המכניקה שכרוכה בעשיית סרט דוקומנטרי. צוות הצילום נראה פעמים רבות על המסך, כמו גם מתקן ה"דולי" שסובב את אולפן ההקלטות או רגעים שבהם נדרש צילום סצנה מסוימת מחדש בגלל תקלה טכנית. מושגים כמו "פריים", "פוקוס" או "תלת ממד" מקבלים התייחסות כחלק מחייו ועולמו של קייב, והופכים ממונחים קולנועיים למצע לדיון בפילוסופיות חיים, במיוחד בקטע המשעשע יחסית, שבו קייב מהגג על ההבדל בין גברים ("דו ממדיים") לנשים ("תלת ממדיות"), ברגעים שבהם נכנסת לסרט גם אשתו, הדוגמנית לשעבר ומעצבת האופנה סוזי ביקס. אט אט, בעזרת טכניקות צילום וירטואוזיות ואקרובטיות, אנחנו מתוודעים לנבכי האולפן, למסדרונות ביתם של קייב וביקס וגם, בחלקים יפהפיים במיוחד בצילומי החוץ הכמעט יחידים בסרט, לנופים המרשימים של ברייטון וחופיה, כולל הצוקים התלולים בהם מצא בנו של קייב את מותו.

כנראה משום שקייב הוא אדם שנמצא רוב הזמן בשליטה טוטלית על המתרחש סביבו, שוקל כל מילה ומודע לתדמיתו ולמעמדו האמנותי, בחר הבמאי, דומיניק, לשרטט את הסיטואציה הנפשית המורכבת בה מצוי האמן באמצעים קולנועיים של צבע, זוויות צילום ופסקול, ופחות להסתמך על הראיונות שמעניק קייב לאורך הסרט, בהם הוא מתנסח בזהירות בנוגע ל"טראומה", כפי שהוא מכנה את מות בנו.

%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%912

אין בסרט הזה סנטימנטליות או סחיטת דמעות. להיפך, לעתים נדמה שקייב מייחס את הטרגדיה שעבר לכוחות הגורל ואפילו, צריך להעיז ולומר, כאירוע שמהווה קטליזטור של היצירה שלו עצמו. "כל אמן מחפש משהו לכתוב עליו", כפי שהוא עצמו מתבטא באחד הרגעים בסרט. אט אט אנחנו נחשפים לכל השירים מהאלבום החדש, המצולמים בנגינה חיה באולפן, על רקע תאורה אקספרסיבית ותנועות מצלמה מדודות ו-וירטואוזיות, אבל הנוק אאוט הסופי מגיע דווקא בתום הסרט, על רקע כתוביות הקרדיטים, כשאנחנו שומעים הקלטה ביתית, רק פסנתר וקולות של השיר "Deep Water", עם לחן של קייב למילותיה של מריאן פיית'פול, בביצוע שני התאומים ארתור וארל קייב, שאחד מהם כבר לא איתנו.

%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%913

לפעמים נדמה שהפופולריות של קייב בישראל עולה על הפופולריות שלו בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. באיזו עוד מדינה אפשר לפתוח את תחנת הרדיו הפופולרית ביותר, סתם ככה באמצע היום, ולשמוע שיר של The Bad Seeds? אז עבור מעריצי קייב הרבים, "עוד פעם אחת, עם רגש" הוא מתנה מרגשת ופריט חובה לצפייה. אבל גם אם אתם לא משתייכים לכת הגרופיז האדוקים של קייב, הסרט החדש מספק מבט מעמיק, מרגש ומטלטל אל תוך תהליך יצירתי של יוצר טוטאלי ומחויב רק לעצמו, שמנסה להתגבר על טרגדיה אישית באמצעים אמנותיים ומצליח להמציא את עצמו מחדש גם אחרי 37 שנים של פעילות כמוזיקאי.

מודעות פרסומת

ג'ניס ג'ופלין: הסרט הדוקומנטרי

השבוע מוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" הסרט Little Girl Blue של הבמאית איימי ברג. הנה מה שכתבתי עליו לעכבר העיר.

 

לפחות מבחינה קולנועית, השנה שחלפה היתה שנה טובה לחברי מועדון ה-27. הסיפור של קורט קוביין הונצח בסרט Montage of Heck, איימי וויינהאוס זכתה למחווה נאותה ב-Amy ועכשיו מגיע תורה של אחת מהחבורת הוותיקות במועדון, ג'ניס ג'ופלין, לקבל את הכבוד המגיע לה, יותר מ-45 שנים לאחר מותה ממנת יתר (ולגימת יתר), ב"לאנדמארק מוטור הוטל" בהוליווד, בארבעה באוקטובר 1970. זו לא הפעם הראשונה שהקולנוע עוסק בסיפורה של ג'ופלין, אם בז'אנר הדוקומנטרי ("ג'ניס, כפי שהיתה באמת" מ-1974) ואם כבסיס לסרט עלילתי ("רוז", בכיכובה של בט מידלר מ-1979). ובכל זאת, Little Girl Blue אמור להיות התוצר הדפיניטיבי שינציח את המיתוס של ג'ופלין לדורות הבאים. האמת צריכה להיאמר: אם אתם חובבי רוק רציניים שבולעים סרטים דוקומנטריים-מוזיקליים לארוחת בוקר, לא תמצאו הרבה חדש ב-Little Girl Blue. הסיפור הכללי ידוע, הקטעים מ"וודסטוק", "פסטיבל אקספרס", "מונטריי פופ" וקיץ האהבה בסן פרנסיסקו נטחנו ונשחקו עד דק באינספור סרטי מוסיקה דוקומנטריים, וגם מכתביה האישיים של ג'ניס נחשפו ברובם בסרט הטלוויזיה היפה והצנוע Love, Janis, שיצא כבר ב-2010. ובכל זאת, נדמה שנעשה כאן מאמץ אדיר להשיג כל פיסת תיעוד שעדיין לא נחשפה ולמצות עד תום את מאגר המרואיינים שהכירו את ג'ופלין אישית בכל שלב בחייה הקצרים, מחברים לכיתה ובני משפחה קרובים, דרך אנשי בידור ותקשורת ועד למוסיקאים-חברים כמו בוב וויר, קאנטרי ג'ו מקדונלד וכריס כריסטופרסון, שהגרסה של ג'ופלין לשירו  Me and Bobby McGee היתה לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר. חומרים שצילם דוקומנטריסט הרוק הוותיק די.אי.פניבייקר בהופעות ובהקלטות באולפן נחשפים כאן לראשונה, כמו גם מכתבים חדשים שכתבה או קיבלה ג'ופלין ששופכים אור נוסף על אופיה ואישיותה. שני השיאים הרגשיים של הסרט הם ללא ספק תיעוד ביקורה הטראומטי של ג'ופלין בכנס המחזור בעיר הולדתה בטקסס ותיאור הרומן הקצר עם דייויד נייהאוס, המטייל האמריקאי שפגשה בברזיל, שאמנם שינה את חייה, אבל לא הצליח, בסופו של דבר, להציל אותם. בעזרת הווייס-אובר המצויין של הזמרת קאט פאואר, שמקריאה בכישרון וברגישות את מכתביה של ג'ופלין, אנחנו מקבלים את הסיפור הפשוט, הטראגי והבלתי נמנע: נערה דחוייה ושמנמנה ממשפחה שמרנית, עם פצעי בגרות וקול צווחני, שבסך הכל רוצה אהבה, או לפחות איזשהו מגע או רגע של חום, ומוכנה לברוח רחוק מאוד כדי לקבל את זה. וכשהיא כבר מקבלת את זה מכל העולם, היא לא מסוגלת להכיל את ההערצה חסרת הפרופורציות ולהתנהל בשפיות, בטח שלא במרכזה של סצינת הרוק המטורפת של סוף שנות ה-60'. ולמרות שהנרטיב מוכר וחלק מהחומרים נראו כבר, עדיין Little Girl Blue שווה צפייה, ולו רק בזכות קטעי ההופעות האדירים והמחשבה "מה היה יכול לקרות אילו…" האם ג'ופלין היתה היום זמרת-עבר נשכחת, דיווה פופית נוצצת שמופיעה בווגאס או רוקרית אקסצנטרית מסתגרת, או שאולי היתה דווקא מתפתחת לכיוונים אמנותיים מעניינים יותר ומתחזקת קריירה מצליחה לאורך שנים? גם אם לעולם לא יהיו לנו תשובות לשאלות האלה, הסרט בהחלט מספק עניין להמשיך ולעסוק בסיפור של ג'ופלין, גם ארבעה עשורים וחצי אחרי.

Janis: Little Girl Blue

בימוי: איימי ברג (ארה"ב, 103 דק')

וינילים לדבילים: רוקי ולהקת ניצול

מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

Survivor LP

Rocky IV

אחרי ההצלחה הכבירה של "עינו של הנמר" בפסקול הסרט "רוקי III", הוזמנה להקת "ניצול"  לתרום עוד שיר לפסקול הסרט "רוקי IV". ברם, "לב בוער" לא זכה להצלחה של קודמו והלהקה משיקגו התפרקה בסוף שנות השמונים.

בונוס 1: להקת "ניצול" בלהיטה "עינו של הנמר" – מתוך "רוקי III"

בונוס 2: "עינו של  הנמר", סימפול היפ הופ ראשון: Das Efx ft. EPMD

בונוס 3: "עינו של הנמר", סימפול היפ הופ שני: M.O.P ft. Jay-z & Teflon