Tag Archive | Neil Young

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

download

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

gdftw

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

the-who-poster

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

Neil-Young-y-Jack-White

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

מודעות פרסומת

צעיר בן 70

ניל יאנג חגג אתמול 70. לא נכביר כאן במילים על גדולתו במוסיקאי, כיוצר וכאמן בלתי מתפשר עם חזון ייחודי שהוביל לקריירה פתלתלה ומגוונת, שלא מפסיקה להפתיע גם חמישה עשורים לאחר שהתחילה. רק נציין שתי נקודות מפגש של החתום מעלה עם מר יאנג בהופעה.

הייתי שם בקיץ 1995. ניל יאנג שורף את בריכת הסולטן בירושלים, עם סיבוב האלבום Mirrorball ועם להקת ליווי שמתקראת בימים כתיקונם "פרל ג'אם".

הייתי שם 14 שנים אחר כך. קיץ 2009. הייד פארק, לונדון. ניל מפציץ כהרגלו, מול 60,000 בריטים ולקינוח, אחד פול מקארטני קופץ לבמה לשיר עם יאנג שיר של הביטלס כהדרן.

neil young album covers

ואם אתם חדשים ליצירתו של יאנג, הנה כמה אלבומים שלו שחייבים לשמוע:

1.) Harvest

2.) After The Gold Rush

3.) Rust Never Sleeps

4.) On The Beach

5.) Zuma

6.) Ragged Glory

7.) Everybody Knows This Is Nowhere

9.) Weld

10.) Tonight's The Night

11.) Harvest Moon

מזל טוב, ניל!

וינילים לדבילים – ניל יאנג

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

SAMSUNG

ניל יאנג – שלושה אלבומים, שלוש ביקורות.

ניל יאנג יופיע בישראל ביולי השנה. כמי שראה אותו כבר פעמיים בהופעה (בריכת הסולטן ירושלים, 1995, הייד פארק לונדון 2009) אני יכול לנבא שזו צפוייה להיות חוויה מסעירה. הנה שלוש ביקורות שהתפרסמו ב"עכבר העיר" על שלושת אלבומים האחרונים (לבינתיים) של יאנג. נתראה בפארק הירקון ב-17 ביולי?

A Letter Home

Third Man Records, מאי 2014

a letter home

טרובדור פולק, אייקון רוק, הסנדק של הגראנג' –  הרבה תארים אפשר להצמיד לניל יאנג. אבל "צפוי" הוא לא אחד מהם. במהלך הקריירה המפותלת שלו, שנמשכת בעוז כבר קרוב לחמישים שנה, יאנג  הקפיד, מפעם לפעם, לצאת מאיזור הנוחות הסינגר-סונגרייטרי שלו ולהביא כאפה מצלצלת למעריצים שעוקבים אחריו ולכל מי שעדיין זוכר אותו רק מ-Heart Of Gold מתחילת שנות ה-70'. יהיה זה אלבום אלקטרוני עם קולות מעוותים, אלבום קאנטרי טהור עם בנג'ו וכינורות, אלבום רוקבילי הזוי, אלבום שכולו קולאז' סאונד של פידבקים ורעשי מגברים, אופרת רוק שאפתנית או אלבום שבו נשמעים רק יאנג, גיטרה חשמלית ואפקטים – את כל אלה לא חשש לשחרר יאנג בנקודות שונות בדרך. הפרוייקט החדש שלו הוא עוד אחד מהאלבומים הקפריזיים האלה, שיאנג דואג להוציא בין היצירות היותר קומוניקטיביות שלו. אם בחודשים האחרונים עסק יאנג במרץ בשיווק ה-Pono, נגן ופורמט סאונד חדשני, שאמור לשפר את הרזולוציה שבה אנו מאזינים למוסיקה, הרי שב-A Letter Home הוא מבצע פניית פרסה וחוזר דווקא אל הסאונד הפרימיטיבי של שנות ה-40', בזכותו של ג'ק ווייט, מוסיקאי ש'רטרו' מעולם לא היתה מילה גסה עבורו. ווייט קנה ושיפץ מכשיר מסוג Voice-O-Graph, שהוא למעשה מעין בוטקה להקלטת תקליטים ישירות לויניל. הזמר נכנס, שר והכל נחרץ אל התקליט בזמן אמת, בלי מיקסים, הכפלות, עריכה או מאסטרינג. יאנג, ההרפתקן הנצחי, נדלק על הרעיון, בא לאולפן / חנות של ווייט בנאשוויל, נכנס למבנה דמוי תא הטלפון משנות הארבעים והקליט במהירות סדרה של קאברים ישירות לויניל.כדי למקסם את מימד הספונטניות וההפתעה, שיחרר יאנג שיחרר את האלבום בללא יחסי ציבור או הודעה מוקדמת, סמוך ל"יום חנויות התקליטים" הבינלאומי. אז מה יש לנו כאן מבחינה מוסיקלית? יאנג עם גיטרה אקוסטית ולעתים מפוחית ופסנתר (ווייט מצטרף בשני שירים) מבצע בטייק אחד שירים שהשפיעו עליו (האחים אברלי, וויילי נלסון, בוב דילן, פיל אוקס) שירים של יוצרים מקנדה מולדתו (שניים של גורדון לייטפוט) וגם טים הארדין, ברט יאנש וברוס ספרינגסטין מיוצגים כאן. קטעי דיבור שבהם יאנג מדבר לאביו ואימו המנוחים, מחזקים את התחושה הביתית והנוסטלגית של האלבום, שמתגברת בגלל הסאונד החורק, מלא הרחשים והרעשים, כראוי למכשיר הקלטה בן יותר משישים שנה. מי שמעולם לא התחבר ליאנג, לא יבין על מה כל הרעש והצלצולים, אבל מי שהולך כבר כברת דרך עם יאנג, יתענג בוודאי על ההצצה הנדירה אל תוך נפשו הסוערת, זכרונותיו והשפעותיו של אחד מיוצרי הרוק הגדולים בכל הזמנים, שבניגוד לרוב הקולגות בני גילו, לא מפסיק לחפש, לחדש ולאתגר. אותנו ובעיקר – את עצמו.

 

Psychedelic Pill

Reprise, אוקטובר 2012

PSYCHEDELIC PILL

בזמן שבו רוקרים בני גילו מבלים בסיבובי הופעות נוסטלגיים, מקליטים אלבומי לאונג' רכרוכיים, שוהים במוסדות גמילה או פשוט פרשו בכלל מכל העסק הזה של רוקנרול, ניל יאנג לא עוצר לרגע. למעשה, הקביעה הנ"ל היא אולי האנדרסטטייטמנט של המילניום: לא רק שיאנג, שחוגג החודש 67 שנים להיווסדו, אינו עוצר, הוא רק מגביר את הלחיצה על דוושת היצירתיות. עם אלבום שני בתוך חצי שנה, סרט דוקומנטרי חדש פרי מצלמתו של ג'ונתן דמי ושחרור מסיבי של חומרים גנוזים מהארכיון האדיר שצבר בקריירת סולו שנמשכת כבר קרוב ל-45 שנים. יאנג, יוצר קדחתני, בלתי נלאה ובלתי מתפשר, נדד תמיד בין הקוטב האקוסטי, הרגיש והרך לבין זה הרועש, הפרימיטיבי והאגרסיבי, כשבין לבין הקפיד תמיד לזרוק כדור מסובב ומפתיע למגרש המשחקים של תעשיית המוסיקה הממוסחרת, הקונבנציונלית והמעופשת. אלבום אלקטרוני? צ'ק. אלבום קאנטרי שורשי? צ'ק. פסקולי סרטים, שת"פים עם פרל ג'אם, אלבום הופעה שכולו רק פידבקי גיטרה? גם את אלה יש ליאנג בקטלוג העצום שלו. אבל כשאתה רואה את הכותרת "ניל יאנג וקרייזי הורס" מתנוססת על עטיפת אלבום חדש, אתה לפחות יודע איזה צד תקבל הפעם. או לפחות חושב שאתה יודע. לפני חצי שנה, לאחר איחוד מחודש עם השלישייה שמלווה אותו און-אנד-אוף (בהרכב הנוכחי) מאז אמצע הסבנטיז, שיחרר יאנג את Americana, אוסף של שירי עם אמריקניים קלאסיים בביצועים חשמליים מחורעים ומרושלים, שנשמעו יותר כמו אוסף אאוט-טייקים מחזרות כיפיות במוסך מאשר כאלבום שלם וזורם. עכשיו מסתבר שההרפתקה המשונה של האלבום ההוא היתה רק הכנה ל-Psychedelic Pill, האלבום הכפול החדש, שמכיל חומרים אולפניים מקוריים של יאנג והסוס בפעם הראשונה מאז 1996. מי שמכיר את העבודות של יאנג בקונטקסט הלהקתי, לא יופתע מהסאונד, שכרגיל מציע תערובת סמיכה של שתי גיטרות-בס-תופים בנגינה משוחררת ומלאת ג'מים ארוכים. מה זה ארוכים? רק יאנג יכול לפתוח אלבום בשיר בן 27 וחצי דקות כמו Driftin' Back, מלא סולואים מתמשכים ומילים שמערבבות זכרונות אישיים, נוסטלגיה מרירה-מתוקה והומור אירוני על גבול הנונסנס. למי שצלח את האופוס הפותח, מזומנות עוד דקות ארוכות של יאנג בשיאו, עם שיר הנושא, העמוס באפקט פייזינג סיבובי, שנשמע כלקוח היישר ממעמקי הפסיכדליה של סוף שנות השישים, "Born In Ontario" שמעלה אפיזודות ילדות והתבגרות וגם הפסקות לנשימת אוויר מכל הרעש, כמו For The Love Of Man, בלדה יאנגית טיפוסית, שהיתה יכולה, מבחינה סגנונית, להופיע כמעט בכל אלבום אחר שלו. בשיר אחר, Twisted Road מביט יאנג לאחור, אל ימי הזוהר של הרוק ומזכיר את השפעתם של דילן והגרייטפול דד עליו כמוסיקאי צעיר שמחפש את דרכו. וכך זורמות להן כמעט שעה ומחצה של יאנג והסוס, באלבום האולפן הארוך ביותר שלהם אי פעם, אלבום שמי שאהב את Ragged Glory המעולה בוודאי יאמץ אותו אל ליבו בחוזקה ומי שאף פעם לא הבין מה הקטע עם הקנדי העיקש בטח לא יתחיל להתעסק איתו עכשיו. נדמה שהיצירתיות של יאנג, ככל שהוא מתקרב לגיל 70, רק הולכת ומתגברת ומעמידה סטנדרט גבוה במיוחד אל מול רבים מבני דורו, שכבר מזמן הוציאו את הבטריה מפדאל הדיסטורשן, כיבו את המגבר ואיפסנו את ה-Gibson Les Paul הישנה בבוידעם.

Americana

Reprise, יוני 2012

(פורסם יחד עם ביקורת על האלבום That's Why God Made The Radio של הביץ' בויז, שגם הם צפויים, על פי דיווחים מוקדמים, להגיע לישראל במהלך 2015)AMERICANA

BEACH BOYS

בסוף שנות השמונים היה נדמה שהסיפור המפואר, הפתלתל והבלתי ייאמן של הביץ' בויז נחתם סופית. קארל ווילסון, הביץ' בוי האמיתי היחיד בחבורה, מת בתאונת טביעה בשנת 83' וההרכב, שגם כך נסדק שנים לפני כן בשל מצבו המנטלי השברירי של בריאן ווילסון, המנהיג הגאוני והמתוסבך, שיחרר עוד כמה נפיחות מוסיקליות איומות, שהעידו על גסיסה ודעיכה יצירתית עצובה. ב-1988 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול ובכך, נראה, נסתיימה הסאגה הארוכה של אחד ההרכבים המצליחים בהיסטוריה של הפופ. מי היה מאמין שב-2012 יחזרו הבויז עם אלבום חדש של שירים מקוריים, כמו פניקס זקן וחבוט שעולה מן הגלים ומנסה לגלוש בפעם האחרונה מעל לאוקיינוס השקט, למשט פרידה לפני הצלילה הסופית אל המצולות. ובאמת, לכבוד חגיגות ה-50 להרכב, התקבצו כל החברים המקוריים החיים להקלטת אלבום חדש, תחת הנהגתם של בריאן ווילסון ומייק לאב הוותיקים ובליווי מיטב נגני האולפן של החוף המערבי. מה נשתנה ביקום של הביץ' בויז מאז שפגשנו בהם לאחרונה? לא הרבה. למעשה, לא הרבה השתנה מאז תחילת-אמצע שנות השישים, פרט, כמובן, לסאונד המשופר והדיגיטלי. החוף הוא עדיין משאת נפש, המכונית האמריקאית הגדולה מתודלקת ומוכנה לעוד יום שישי סוער, הבחורות הקליפורניות עדיין יפות וההרמוניות הקוליות מושלמות. נכון, יש באלבום כמה רגעים כמעט מביכים: לשמוע את מייק לאב בן  ה-71 שר:

"Driving around, living the dream, I'm cruising the town, I'm digging the scene"

יכול לגרום גם למעריץ המסור ביותר להרים גבה. אבל הרי הביץ' בויז תמיד מכרו חלום, אימג' דמיוני של קליפורניה כגן עדן שטוף שמש ופאן, של קיץ תמידי ומסיבה שלא נגמרת, גלויות צבעוניות היישר מתוך מוחו שטוף הכימיקלים של בריאן ווילסון הגאון. וווילסון, כדרכו, מצליח לפרק את חומות הציניות של המאזין בלחנים ובעיבודים המדהימים, שרק הוא יכול לייצר, במיוחד כאשר הוא צובע את כל הפאן הזה בצבעים מלנכוליים של שקיעה, במיני-סוויטה יפהפיה בת שלושה שירים שחותמת את האלבום. ואם זהו האלבום האחרון שיוציאו זקני החוף בימי חייהם, הרי שיש בו יותר נקודות זכות ורגעים של יופי צרוף מאשר מעידות וטעויות קטנות. אם באתם ליהנות, אזי אל תצפו מהאלבום הזה לחידושים, עדכונים או פריצות דרך – רק לארבעים דקות של גוד וויברשיינס.

ואם מאלבום של הביץ' בויז אפשר לדעת למה לצפות, אזי ניל יאנג, שאלבומו יצא בדיוק באותו יום כמו זה של הקליפורנים הקשישים, הוא דווקא אחד שרשם את המונח "בלתי צפוי" על שמו בספר הטאבו של הרוק. יאנג, שהקטלוג הענק שלו נשמע כמו נסיעת מטורפת ברכבת הרים מוסיקלית, מפתיע בפעם המי יודע כמה עם Americana, אלבום קאברים לשירי עם אמריקאים קלאסיים, יחד עם Crazy Horse, ההרכב הוותיק עמו הוא משתף פעולה לסירוגין כבר 43 שנים. אם באלבום האולפן הקודם שלו, שיצא לפני פחות משנתיים, שם יאנג את עצמו לבד במרכז הפריים עם גיטרה אחת ושלל אפקטים, הרי שכאן התמונה כוללת גם את הרוק הסמיך והמרושל של שלושת חברי Crazy Horse, כאשר הארבעה מגבירים את מגברי המנורות הישנים עד ווליום 11 ומתנגחים ראש בראש ב-10 קלאסיקות אמריקאיות ישנות (וגם בהמנון הבריטי בטרק האחרון). מי שאהב אלבומים דוגמת Ragged Glory ו- Live Rust יודע למה לצפות: סאונד כבד וחורק, שנשמע כמו תיעוד של חזרה לפני ההקלטה האמיתית, סולואים ארוכים, סיומים מחופפים והקלטה בטייק אחד – כל מה שמאפיין את צורת העבודה הספונטנית והאינטואיטיבית של יאנג עם ההרכב. מלעיזים יציינו אולי שהסאונד מלוכלך מדי, שאין כאן אפילו שיר אחד מקורי, או שהנגינה מקרטעת לפעמים – אבל לא קשה לנחש שאת יאנג, שרגיל לאתגר את מעריציו כדבר שבשגרה, זה ממש לא מעניין. ניל יאנג הוא אוצר לאומי, אמן שגם בעשור השביעי לחייו ממשיך לחפש, ממשיך לרתק ונשאר לגמרי בלתי צפוי ו- Americana הספונטני, הרועש, הבועט, הגס אפילו – מסתמן כתוספת חיונית לרשימת ההישגים העצומה של אחד היוצרים הכי בלתי צפויים שידע הרוק מעודו.