Tag Archive | New York

גורו, הביטו וראו : Gang Starr – One Of The Best Yet

 

 

להגיד לחובב היפ הופ "גאנג סטאר", זה כמו להגיד לחובב רכב "מרצדס", או "ב.מ.וו" או "פרארי", לצורך העניין. מותג איכותי, וותיק ומכובד, ששומר על ערכו לאורך שנים ומספק את אותה חוויה של אמינות ומצויינות פעם אחר פעם, לאורך זמן ובעקביות מושלמת.

תקציר הפרקים הקודמים: גורו (קית' אילאם), ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, חבר, בסוף שנות ה-80' לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו (ודי אם נזכיר את Group Home  ו-Jeru The Damaja). את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Mathematics, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.

 

 

האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה  The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.

ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן וכניסה לתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד. בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך לפחות שלוש שנים, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.

לא מדובר כאן במיחזור בתים קיימים על גבי ביטים בינוניים (ר' האלבומים שרקח פי.דידי לאחר מותו של ב.י.ג) ולא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים (ר' אלבומים מזעזעים שהופקו בשם טופאק שאקור המנוח). פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם, לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.

 

 

אם אתם מכירים את גאנג סטאר, אין צורך להמליץ לכם על האלבום, כי בטוח שכבר הרצתם אותו כמה וכמה וכמה פעמים. אם כל העניין חדש לכם, תקשיבו, ואם אהבתם, מומלץ לחזור ל- Hard To Earn, Daily Operation, Moment Of Truth וכל יתר הפנינים בקטלוג המרשים של גאנג סטאר, מההרכבים הטובים ביותר שאי פעם עשו את זה.

 

 

פרודיג'י, 1974-2017 (+לינקים להורדה)

אין חובב היפ הופ רציני שלא כאב השבוע את מותו של אלברט ג'ונסון, הידוע יותר כ-Prodigy, הראפר המיתולוגי שיחד עם Havoc, שותפו לצמד Mobb Deep הציב את סטנדרט האיכות של הראפ הניו יורקי בשנות ה-90'. הקול הייחודי, הכתיבה הויזואלית והאישיות המרתקת של פרודיג'י, הפכו אותו לאחד הראפרים המעניינים והאמינים שיצאו מניו יורק (קווינס, אם לדייק ברזולוציה הגיאוגרפית) ול-Mobb Deep תמיד יישאר מקום בפנתיאון ההיפ הופ הקלאסי, בזכות פנינים כמו אלה:

 

 

 

בונוס: לחצו כאן להורדת כמה מיקסטייפים קלאסיים של פרודיג'י.

 

 

היפ הופ מהנשמה

De La Soul

דה לה סול, אחד מהרכבי ההיפ הופ החשובים והאהובים בהיסטוריה של הז'אנר, ממשיכים לתת מתנות למעריצים הנאמנים. אחרי שנתנו את כל הדיסקוגרפיה המצויינת שלהם להורדה חינם, הם מפתיעים בשיר חדש. השלישייה, שחגגה השנה 25 שנים לאלבום הבכורה שלהם, ממשיכה לשלב מסרים וטקסטים מצויינים עם מוסיקה פ'אנקית ואיכותית ונותנת להורדה חופשית את השיר החדש The People, בו הם משתפים פעולה עם עוד אושיית ראפ: צ'אק די מ-Public Enemy. תיהנו!

אפשר להוריד את השיר ישירות מהאתר של De La Soul

הצד הטוב של פרעה

הכותב עם פרעה מונצ', ניו יורק 2010.

הכותב עם פרעה מונצ', ניו יורק 2010.

Pharoahe Monch (שנולד בשם טרוי ג'יימרסון) הוא ראפר מקווינס, ניו יורק, שנחשב ל"ראפר של ראפרים". כלומר, כזה שלא זוכה בהכרח להצלחה מסחרית גדולה, אבל מוערך ביותר על ידי קולגות, מבקרים וקהל אדוק של מעריצים שאוהבים ראפ "אמיתי", כזה שמבוסס על Skills, דהיינו פלואו וירטואוזי, אוצר מילים עשיר וקונספטים מקוריים. את כל אלה ממשיך מונצ' לספק כבר כמעט 25 שנה, אם כחבר בצמד Organized Konfusion או כסולן. השבוע, לכבוד יום הולדתו ה-42 של האמ.סי המצויין הזה, יצר המפיק והדי.ג'יי (שהוא גם פרופסור באוניברסיטת ברקלי) ריידר אליס, מיקסטייפ עם כמה מהרגעים הטובים ביותר של מונצ'. הנה הוא להאזנה. תיהנו.

למתחילים: זה כנראה השיר הכי מוכר של מונצ'

 

Busta Rhymes & Q-Tip – The Abstract & The Dragon

bustaqtip09112013

שניהם אייקוני היפ הופ מוערכים, עם קריירות פוריות שנמשכות כבר מסוף האייטיז – תחילת הניינטיז, שניהם הנהיגו בעבר הרכבים משובחים ומשפיעים, לשניהם קלאסיקות רבות ברזומה. וכששניהם יחד על המיקרופון, תמיד קורה משהו טוב. והשבוע, טרבור סמית וקמאל פאריד, הידועים ביותר כ- Busta Rhymes  ו- Q-Tip שיחררו מיקסטייפ מצויין, שכולל שיתופי פעולה מהעבר לצד רמיקסים וקטעים חדשים.

 

אהבתם? אפשר להוריד מכאן:

Busta Rhymes & Q-Tip – The Abstract & The Dragon – NoDJ

busta-rhymes-qtip-mixtape-tracklist Cover

A Tribe Called Quest – אחרי עשרים שנה

a-tribe-called-quest

1993 היתה שנה מדהימה להיפ הופ. שטף אדיר של אלבומים יצירתיים, קלאסיים ופורצי דרך שוחררו באותה שנה ודי אם נזכיר את Doggystyle של סנופ (אז דוגי) דוג, את Enter The Wu Tang של הוו טאנג קלאן, את Enta Da Stage של בלאק מון, את Black Sunday של סייפרס היל, את Reachin של דיגאבל פלאנטס והרשימה נמשכת ונמשכת. בין האלבומים הכי טובים שיצאו ב-1993 (בנובמבר) היה Midnight Marauders, אלבומם השלישי של A Tribe Called Quest, השלישייה (לעתים רביעייה) מקווינס, ניו יורק, שמחזיקה באחת הדיסקוגרפיות המרשימות ביותר בז'אנר ובכלל. זה גם אחד האלבומים מאותה שנה שנשמעים מעולה גם היום, שלא לומר משתבחים עם הזמן. זה מתחיל העטיפה המרהיבה, שמציגה את דיוקניהם של ראפרים רבים: קולגות, שותפים לדרך וכאלה שהשפיעו על ההרכב, ממשיך במארג המוסיקלי הנפלא שמשלב במומחיות דגימות ג'אז, סול ו-Fאנק נהדרות ועובר לכימיה המופלאה בין קיו-טיפ ופייף דוג, שני הראפרים, שהולכים על הקו הדק בין משובת נעורים למבט בוגר ומפוכח על החיים, בין מסרים של מודעות חברתית ואחווה אניברסלית להתרברבויות היפ הופ מסורתיות. אם יש אלבום היפ הופ שאפשר להפתיע איתו גם את מי שטוען שהוא "שונא ראפ" וש"ראפ זאת לא מוסיקה" – Midnight Marauders הוא האלבום הזה. בהחלט חובה בכל אוסף, יחד עם יתר התוצרת האיכותית של ATCQ.

קודם כל, הנה האלבום במלואו:

לרכישת האלבום

והנה מחווה של המפיק הבריטי Jim Sharp שיצר מחדש את האלבום, תוך שימוש בתקליטים המקוריים מהם נלקחו הדגימות באלבום המקורי – ושילוב קולותיהם של ראפרים נוספים (ביגי, נאס, ביז מארקי) בתוצר הסופי.

לחצו כאן להורדה מלאה

לסיום, הנה מחווה ישראלית ל- Electric Relaxation, אחד מהשירים הבולטים באלבום.

 

ההרכב, שהתפרק ב-1998 והתאחד בשים האחרונות לצרכי הופעות חיות, יקיים את הופעתו ה"אחרונה" (נחיה ונראה..) לצד קנייה ווסט, במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, ב-24 בנובמבר.

בסיסטית אינדי, 60, גרושה+1, מחפשת שותף להרפתקאות מוסיקליות

Kim Gordon

(הטור התפרסם ב"עכבר העיר אונליין" בספטמבר 2013)

גם אחרי שלושים שנה על הבמה וחברות באחד ההרכבים המשפיעים ביותר ברוק, נשמר ענן של מסתורין וריחוק מעל דמותה של קים גורדון. אולי זו המסורת של נשים-בסיסטיות (טינה וויימות' בטוקינג הדס, קים דיל בפיקסיז, ד'ארסי בסמשינג פמפקינס) שבדרך כלל נחבאות אל הכלים, מאחורי סולן כריזמטי ונותנות למיתרים לדבר, אולי זה משהו באישיות של גורדון עצמה. בכל מקרה, אפילו תאריך ומקום הלידה המדוייקים שלה לוטים בערפל, למרות שעל פי רוב המקורות היא כבר חגגה השנה את יום ההולדת ה-60 שלה. בתחילת שנות ה-90', כאשר צונאמי האינדי / אלטרנטיב הציף את הנוף המוסיקלי האמריקאי, יצרה סוניק יות' את האלבומים הקומוניקטיביים ביותר שלה, כולל קליפים תואמים ל-MTV וגורדון הפכה, פרט למושא הערצה לאמנים-קולגות, גם לסוג של סמל לאישה סקסית, חזקה ומוכשרת בטירוף, שהשפיעה על דור חדש של רוקיסטיות, מקורטני לאב ובייבס אין טוילנד ועד פי.ג'יי הארווי ובלינדה בוצ'ר מ"מיי בלאדי וולנטיין". פרט לחברותה בלהקה שהקנתה לה את פרסומה, גורדון פועלת כאמנית רב תחומית, עם פעילות בתחום עיצוב אופנה, בימוי קליפים, כתיבה למגזינים שונים, הפקת אלבומים לאמנים אחרים ואפילו דוגמנות. כל זאת תוך שמירה על דימוי מרוחק שסקס-אפיל קריר בצידו. וכל השנים האלה, לא איבדה גורדון מקסמה, בין אם לקחה חלק בתערוכת אמנות נחשבת בניו יורק או השתתפה באלבום מחווה לקרפנטרס. בל נשכח שגורדון היא גם אמא במשרה מלאה לנערה בת 19, פרי נישואיה לת'רסטון מור, שותפה לחיים ולעשייה המוסיקלית מאז תחילת שנות השמונים, קשר שהגיע לאחרונה לסיומו ועקבותיו ניכרים באלבום החדש שבו עסקינן.

כמו צמד חיילי אינדי מצטיינים שחתמו קבע, סחבו מור וגורדון את אלונקת הרוק האלטרנטיבי על גבם לאורך כמעט שלושה עשורים, כחברי סוניק יות', ללא ספק אחת הלהקות המשפיעות ביותר ברוק המודרני וגם כזוג נשוי, נער ונערת הפוסטר של סצינה שלמה שהדיה עדיין מצלצלצים בתודעתו של כל היפסטר עם גיטרה לא מכוונת ופדאל דיסטורשן. לפני שנתיים, כשהשניים הכריזו על כוונתם להתגרש, נדמה היה  שסוניק יות' הגיעה, כנראה, לסוף דרכה. וגם אם בהיסטוריה של הרוק ראינו שהכל עוד אפשרי כשמדובר על איחודים, פיוסים וקאמבקים, הרי שבינתיים נראה שגורדון, אם לשפוט על פי הראיונות שהעניקה לאחרונה, פגועה מהדרך בה הסתיים הרומן בן כמעט 20 שנה בין שתי אושיות האלטרנטיב. מה שכן, גורדון לא ביזבזה זמן ופרוייקט הסולו הראשון שלה (יחד עם גיטריסט הנויז המוערך Bill Nace) הוא חפירה מאתגרת ומרתקת בתוך מוחה ונפשה של מוסיקאית אגדית, אשת רנסנס מוערכת שעוסקת במוסיקה, בעיצוב, בבימוי ובפיתוח אמנים אחרים אבל בראש ובראשונה- אישה שיוצאת ממערכת יחסים ארוכה כשהיא פגועה, זועמת, מבולבלת, עצובה אבל בסופו של דבר נחושה להמשיך הלאה. במקרה הזה המבקרים צודקים באבחנתם שהאלבום קשור למשבר: כמעט כל משפט שגורדון מסננת יכול להתקשר לסיום המכוער של יחסיה עם מור, וגם אם לא מדובר ב"אלבום פרידה" קלאסי בעל נרטיב ברור (ע"ע Over של פיטר האמיל או Sea Change של בק), הרי שקשה להתעלם מהמסרים שבין השורות או בשמות שירים כמו The Last Mistress ו-Can't Help You, שלא לדבר על שמו של האלבום. לדוגמה: המשפט הראשון באלבום, עליו חוזרת גורדון שוב ושוב הוא: I can only see you in the abstract. אאוץ'. משם והלאה אנחנו יוצאים למסע לא קל של 70 דקות הכולל רק שתי גיטרות חשמליות ואת הקול החנוק והלא שגרתי של גורדון, שנשמע יותר כמו Spoken Word  או דמו מהוסס לטרק שירה עתידי. "מינימליסטי" ו"סטטי" הן שתי מילים אפשריות לתאר את המתרחש ב-Coming Apart. אין בתים, אין פזמונים, חילופי אקורדים כמעט ולא קיימים, שירים נקטעים באופן מפתיע, המילים קשות לפיענוח ואורך הטרקים נע בין דקה אחת ל-17 דקות ויותר, בהחלט האזנה מאתגרת אפילו למי שגדל על אלבומי להקת-האם של גורדון. אם אתם מאמינים במושג "אלבום שגדל עליך" ומוכנים להשקיע תשומת לב ומאסה של קשב מרוכז, יש סיכוי שהאלבום הזה, האיטי, המלחיץ, המפחיד לפרקים, ישבה אתכם ולא ייצא מהאוזניות לאורך זמן. ובכל מקרה, מעודד לראות שגם בגיל 60, או אולי דווקא בזכות גיל 60, קים גורדון ממשיכה להציב אתגרים גם בפני הקהל האדוק שהולך אחריה עוד משנות השמונים, בלי לעשות חשבון לאף אחד, אפילו לא – סליחה, במיוחד לא – לאקס המיתולוגי שלה.

Body/Head

Body/Head – Coming Apart

Matador