Tag Archive | Nirvana

דייב הלוחם בדרכים

(פורסם גם בעכבר העיר)

davegrohl

אם יש למטבע הלשון "להיכנס לנעליים גדולות" ביטוי ממשי בעולם המוסיקה הפופולרית, הרי שהסיפור של דייב גרוהל מתאים לעניין בדיוק. כשהאלבום הראשון שבו ניגנת משנה את סדרי העולם של הרוק והופך את הלהקה בה אתה חבר לאחת החשובות בהיסטוריה של הז'אנר, לאן כבר יש לך ללכת אחרי זה? במיוחד כשהכותב והסולן המוכשר והכריזמטי של אותה להקה הולך לעולמו ממש בשיא ההצלחה. אבל גרוהל, כיום כבר בן 45, סירב להיאסף בשקט אל תוך דפי ההיסטוריה כ"מי שהיה המתופף של נירוונה" ובחר להתחיל מחדש, עם הפו פייטרס, להקה מצליחה, יציבה ואהודה, אבל כזו שבשום מקרה לא תשנה את הנוף המוסיקלי העולמי כפי שעשתה קודמתה. אבל זה בסדר:  ברק לא מכה פעמיים באותו מקום ואם הצלחת להמשיך את הקריירה, כנגד כל הסיכויים, כזמר-יוצר-גיטריסט, מגיע לך שאפו ענק רק על המאמץ. אבל גרוהל לא מתספק בפעילות מוסיקלית גרידא. לפני כשנה וחצי הפיק את הסרט התיעודי Sound City, שתיאר באופן מרתק את עלייתו ודעיכתו של אולפן ההקלטות הקליפורני המיתולוגי הנושא את שם הסרט, בו נרקחו כמה מאלבומי הרוק החשובים, המשפיעים והמצליחים ביותר בהיסטוריה (כולל זה של נירוונה). ועכשיו מגיעה הסידרה Sonic Highways, במסגרתה לוקח גרוהל את להקתו למסע בין שמונה ערים אמריקאיות שאוחזות במורשת מוסיקלית עשירה, מציין 20 שנים לקיום ההרכב – וגם מנסה גם להפיק אלבום חדש של פו פייטרס על הדרך. כבר בפרק הראשון, שלוקח את הלהקה לשיקגו, נפגשים גרוהל וחבריו עם מגוון אנשים מעוררי השראה. מבלוזיסטים וותיקים (באדי גאי, בוני רייט, ג'ימי ווהן) דרך פאנקיסטים, רוקיסטים, בעלי חנויות תקליטים, מפיקים (סטיב אלביני, בוצ' וויג), אלילי ילדות (ריק נילסן מ-Cheap Trick) וקרובי משפחה. ההיסטוריה המוסיקלית של העיר מסופרת דרך פרספקטיבות של מוסיקאים ודמויות שתרמו לעשייה המוסיקליות בעיר, והכל מצולם נפלא, תוך שימוש בקטעי ארכיון אדירים. גאי מספר על ההגירה לשיקגו מהדרום הכפרי והפגישה הגורלית עם מאדי ווטרס ששינתה את חייו, סטיב אלביני על להקת הפאנק שבה ניגן, על אתיקה מקצועית ייחודית ועל שיטות ההפקה הייחודיות שלו וגרוהל נפגש עם הבת דודה הפאנקיסטי-לשעבר שלקחה אותו להופעה הראשונה שראה בחיים-במועדון פאנק בשיקגו. בסוף הפרק הראשון, חשף גרוהל את הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש, השיר המוצלח Something From Nothing, שנכתב בהשראת הביקור בעיר הרוחות. בהמשך יגיעו הפייטרס גם לוושינגטון, אוסטין, נאשוויל, לוס אנג'לס, ניו אורלינס, ניו יורק וגם, איך לא, לסיאטל. בדרך הם יפגשו מגוון רחב של אושיות מוסיקה, מדולי פארטון, ווילי נלסון וג'ואן ג'ט ועד צ'אק די מ"פבליק אנמי" ואיאן מקיי מ"פוגאזי".וגם אם הסדרה אולי טיפה מעניינת יותר מאשר המוסיקה שמייצרים כיום גרוהל וחבריו, הרי שגרוהל מתגלה כאן שוב כמי שבאמת אוהב מוסיקה ועדיין מתלהב מסשן מוצלח באולפן או מסאונד גיטרה לא צפוי, מתעניין באנשים ומוכן להשקיע את הזמן, הכסף והמאמץ לאתגר את עצמו במיזמים חדשים, רק כדי לא לקפוא על שמריו היצירתיים. במקרה של Sonic Highways, ששמונת פרקיה ישודרו ב-HBO עד ה-5 בדצמבר, כולנו יוצאים נשכרים מההרפתקה אליה יצאו הפו פייטרס, במסע אל מקורות השראה חדשים. נקווה שבקרוב יזכו גם הצופים בישראל לעלות על האוטוסטרדה המוסיקלית המרתקת הזו.

הקדימון לסידרה

השיר החדש, בהופעה אצל דייוויד לטרמן

מודעות פרסומת

20 שנה למות קורט קוביין. זכרונות מהופעה של נירוונה.

Nirvana_Smiley

השבוע ימלאו 20 שנה למותו של קורט קוביין. ב'עכבר העיר' הכינו ספיישל לציון התאריך. הם ביקשו שאספר על ההופעה של נירוונה שראיתי ב-1991. הנה מה שכתבתי.

על השבוע הראשון שלי אי פעם באנגליה, ראיתי את נירוונה בהופעה. פסטיבל רדינג, סוף השבוע האחרון של אוגוסט, 1991. שיא תקופת הבאגי, האסיד האוס והאינדי, שדה ענקי, שלושת רבעי שעה נסיעה מלונדון, 80,000 איש, מחנה אוהלים עצום, מדורות בלילה, ים של דוכני בירה ואוכל. קראסטיז: היפים מקצועיים, פאנקיסטים מפחידים, ילדי אינדי ממושקפים ומעודכנים, מסטולים ושיכורים, אוהדי כדורגל רעשניים והמון אנשים נחמדים באו לשלושה ימים של מוסיקה, סיידר, בוץ וכימיקלים. שום דבר שחווית בישראל, לא דייר סטרייטס בבריכת הסולטן ובטח שלא פורינר בפארק הירקון, לא מכין אותך לפסטיבל הגדול הראשון בחייך.

1991Festival Programme

כשמסתכלים, לאחר מעשה, על ליין-אפים של פסטיבלים מהעבר, קשה להבין את שיקולי השיבוץ שנראים משונים בדיעבד, אבל כנראה היו נכונים מאוד לרגע בו נסגרו החוזים עם האמנים: הכוכבים של רדינג 91' היו איגי פופ (ההופעה המרכזית בלילה ראשון),, פייבוריט פסטיבלים וותיק, שבדיוק התקמבק עם האלבום המוצלח Brick By Brick להקת האינדי/באגי האנמית למדי James שהחזיקה, בדיוק באותן 15 דקות של תהילה בלהיט ענק בשם Sit Down שפשוט בנוי לקהל הפסטיבלים (לילה שני) וה-Sisters Of Mercy הגותיים-רוקיים-אלקטרוניים, להקה אהודה מאוד על הבריטים, משום מה (לילה שלישי ואחרון). בין לבין- האלטרנטיבה התחילה להרים ראש: דינוזאור ג'וניור, סוניק יות', טינאייג' פאנקלאב, מרקורי רב, בייבס אין טוילאנד וגם The Fall הוותיקים יחסית (הלהקה החביבה על ג'ון פיל, שהנחה את הפסטיבל) – כל אלה שובצו בליין-אפ. את ההיפ הופ ייצגו דה לה סול וגאנג סטאר, באוהל ההופעות הקטנות הופיעו טאונס ואן זאנדט, אדווין קולינס, אמריקן מיוזיק קלאב, הבלו איירופליינס ועוד מיליון להקות עלומות ובאוהל הקומדיה נתנו בראש נציגי הדור החדש של ההומור הבריטי האלטרנטיבי. שילוב נדיר של הרבה מזל, טיפה קשרים ובעיקר טוב לב ונדיבות מצד בחורה בריטית נחמדה שעבדה בחברת תקליטים גדולה, זכה עבדכם לשהות, תג זיהוי והכל, באוהל האמנים בבק סטייג', תוך לגימת בירה חינמית ונסיונות לזהות האם הבחור עם התספורת המוזרה שם בצד הוא איש חברת הניקיון או שמא הסולן של Carter USM.

Tag Festival 91

נירוונה, להקה אמריקאית קטנה מעיר שאף אחד באמת לא שמע עליה לפני כן, רק עם אלבום אחד – לא מאוד מצליח- מאחוריה, היתה בתחילתו של סיבוב הופעות באירופה. הם שובצו באמצע הרשימה של היום הראשון, לחוצים בין Silverfish ו-Chapterhouse, שתי להקות גיטרות בריטיות שנשכחו מאז. קורט וחבריו עלו בערך בשלוש או ארבע אחרי הצהריים, באור מלא, ונתנו הופעה, שהתחלקה בערך חצי-חצי בין שירים מ-Bleach אלבום הבכורה ושירים חדשים מהאלבום החדש שבדרך. בשיר אחד, Molly's Lips ששייך במקור ללהקת The Vaselines  הסקוטית האהובה על קוביין, אירחה הלהקה את יוג'ין קלי, סולן The Vaselines (שנתיים אחר כך יבצע קוביין שיר נוסף שלהם במסגרת הופעת ה-Unplugged המיתולוגית) אחרי כ- 40 דקות ו- 13 שירים, הטיח קריסט נובוסליק את גיטרת הבס שלו ברצפה וזרק אותה על מערכת התופים של דייב גרוהל וקוביין מצידו, לאחר שיצר פידבק אכזרי וארוך על ידי קירוב גיטרת הפנדר שלו למגברים, קינח בקפיצה הירואית על מערכת התופים (שהונצחה גם בקליפ של השיר Lithium).

 

ההופעה הסתיימה. הפסטיבל המשיך עוד יומיים וחצי. על כך נרחיב אולי בפעם אחרת. בדוכן החולצות, כמה שעות אחר כך, קניתי את הטי-שירט השחור-צהוב של נירוונה, עם הסמיילי והכיתוב הפרובוקטיבי מאחור (ר' תמונה למעלה). כשחזרתי לארץ אחרי שנה, לכל מי ש-Cool כבר היתה אחת כזאת. הסינגל Smells Like Teen Spirit יצא שבועיים אחרי ההופעה ברדינג. אחרי שבועיים נוספים יצא האלבום Nevermind והכל השתנה- בעולם של קוביין, בעולם הרוק, בעולם של כל חובב מוסיקה באשר הוא.

נירוונה חזרה לרדינג בדיוק שנה ויומיים לאחר מכן. הפעם בתור ההד-ליינרית, בהופעה המרכזית שסגרה את הלילה האחרון של הפסטיבל. זו היתה גם ההופעה האחרונה שלהם על אדמת בריטניה. שנתיים לאחר מכן, זה נגמר. כבר לא הייתה נירוונה.

קורט של נחמה

RS Nirvana

לקראת ציון מלאת 20 שנה למותו של קורט קוביין, הדפיס המגזין Rolling Stone  מהדורת אספנים מיוחדת, המוקדשת כולה לקוביין ולנירוונה. אפשר למצוא כאן את סיפור חייו של קוביין, את התהליך המדהים שבו הפכה להקת גראז'ים רעשנית מחור בצפון מזרח ארה"ב להרכב ששינה את עולם הרוק והתמוטט בטרם עת. אפשר לקרוא כאן ניתוחים מעמיקים של כל אלבום שנירוונה הוציאה, ללמוד על המוסיקה שהשפיעה על קוביין ועמיתיו, לעיין בראיונות מן העבר ולהבין את חשיבותה של הלהקה מן ההספדים הנרגשים של אושיות כמו פטי סמית', איגי פופ, ג'ון פוגרטי, כריס קורנל, ג'וש הומי ועוד. את המהדורה המיוחדת אפשר לנסות ולהשיג כאן או באי.ביי. מומלץ ביותר. בהצלחה.

ובנימה אישית:  קורט קוביין נולד לפני 46 שנה, ב-20 בפברואר, 1967. התמזל מזלי לראות את נירוונה בהופעה, בערך חודש לפני שהאלבום ההיסטורי "נברמיינד" יצא לאור. הקליפ של השיר Lithium, צולם בהופעה ההיא. והסיפור עליה עוד בטח יסופר כאן בעתיד מתישהו.