ארכיון תגים | Obituary

הכהן הגדול: פרידה מלאונרד כהן

פורסם גם בעכבר העיר / הארץ אונליין

ממבט ראשון, הוא נראה כמו רואה חשבון מבוגר – חנוט בחליפה, עם מבט רציני, אולי אפילו עייף או מובס, מגולח למשעי ועם תסרוקת שביל בצד מסודרת. על עטיפת אלבום הבכורה שלו, לאונרד כהן נראה כמו הדבר הכי רחוק מכוכב פופ או רוק, או אפילו ממישהו שעשוי להשתייך לקבוצת הסינגר-סונגרייטרס שהתחילה לשטוף את אמריקה באותה תקופה. תמונה בגוון חום, שנראית כאילו צולמה בשנות ה-20 או ה-30, בטח לא בשנה של "קיץ האהבה", הפרחים והפסיכדליה שהיתה שנת 1967, שנת יציאת האלבום. הכל באלבום, מהצלילים ועד לעיצוב הגרפי, ספרטני ומצומצם. אין כאן את הבננה הצהובה הפרובוקטיבית של "הוולווט אנדרגראונד וניקו", לא את קולאז' הפרצופים המושך של "Forever Changes" של להקת Love, או את הגודש הצבעוני של "סרג'נט פפר", שכולם יצאו באותה שנה. בשני האלבומים הבאים הספרטניות ממשיכה ביתר שאת. כהן, עכשיו כבר סוג של כוכב תודות ל"סוזאן", מצולם בשחור-לבן, והמילה "שירים" חוזרת על עצמה בשם האלבום –

"Songs of Leonard Cohen", "Songs from a Room", "Songs of Love and Hate".

 

כל אלה מסגירים את אחד משני היסודות שעליהם מתבסס גוף היצירה הכהני. העיסוק ביצירה, בהשראה ובתהליך הכתיבה עצמו הוא הראשון. האהבה (וכהמשך טבעי שלה, תאוות הבשרים, האכזבות והמלנכוליה של הפרידה והגעגועים) היא היסוד השני. כהן, כבר מן ההתחלה, ספק שר ספק דיקלם את הטקסטים הנפלאים שלו כמי שממתיק עם המאזין סודות של נסיון חיים וחוויות של אדם המבוגר בהרבה מגילו הכרונולוגי המצויין בלוח השנה. היהודי שהפך לנזיר זן הוציא את אלבומו הראשון בגיל 33, גיל שבו כוכבי רוק מאותה תקופה כבר חשבו על פרישה או לפחות היו כבר בפאזה השניה או השלישית בקריירה.

 

כאמן מקליט, כהן היה כבר משורר וכותב מבוסס ומצליח למדי כשיצאו ההקלטות המקצועיות הראשונות שלו. הוא חסר את התזזיתיות הסגנונית של ניל יאנג, את השצף היצירתי של בוב דילן או את הליטוש והברק המוזיקלי של פול סיימון. אפשר לומר שכהן, כמאמר הקלישאה, כתב שיר אחד במשך כל חייו. שיר שהלך והתפתח, התפתל והתעקל וסבב תמיד סביב שני נושאים עיקריים: תשוקת היצירה ויצירת התשוקה. "Tower of Song" מול "Chelsea Hotel", "זמר חייב למות" מול "הרקידי אותי עד לסוף האהבה".

 

בישראל, נדמה שכהן הוא אחד הזמרים הפופולריים ביותר של דורו. יותר מיאנג וריד, יותר מניומן וסיימון, יותר מדילן אפילו. ההקשרים היהודיים בטקסטים, מתפילת "ונתנה תוקף" של "Who By Fire", דרך תיאור סיפור מקראי מכונן בגוף ראשון ב-"The Story Of Isaac" ועד לשירת "הנני" באלבום האחרון (שיצא רק לפני שלושה שבועות), כשמאחוריו שרה מקהלת בית הכנסת שער השמיים שבמונטריאול. וכמובן "הללויה", איך אפשר בלי "הללויה". מבחינה מוזיקלית, האקורדים המינוריים, המקצבים האיטיים והמלודיות הפשוטות והנקיות של כהן הדהדו לישראלים רבים, שגדלו על יצירתו בשנות ה-60 וה-70, והזכירו להם את השירים הרוסיים והעממיים של מזרח אירופה עליהם נבנה הבסיס של מה שנקרא לימים "שירי ארץ ישראל". גם ביקורו של כהן בארץ, למטרת עידוד חיילי צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, זיכה אותו בנקודות רבות בקרב הקהל הישראלי.

 

גם אם כמוזיקאי כהן היה צפוי יותר מדילן או מג'וני מיטשל בת ארצו, הרי ששיריו הטובים באמת לא נסמכו על הברקות של הפקה, על עיבודים מתוחכמים או על נגינה וירטואוזית (מה שהפך רבים מהם לחומר מצויין לגרסאות כיסוי, מאלה של ניק קייב, ג'ון קייל והפיקסיז עד גבריאל בלחסן, חנן יובל ולהקת חיל החינוך של צה"ל). כהן, שבמשך כל שנות ה-80 וה-90 הוציא בסך הכל שלושה אלבומי אולפן, שפע יצירתיות בשנים האחרונות, עם שלושה אלבומי אולפן ושני אלבומי הופעות חיות חדשים בתוך ארבע שנים בלבד. האחרון שבהם, "You Want It Darker", הופק על ידי בנו של כהן, ויצא ב-21 באוקטובר השנה, בדיוק כשמיליונים ברחבי העולם עצרו את נשימתם לנוכח השאלה "האם בוב דילן יכיר בפרס נובל לספרות?". ואם דילן פרץ השנה שביל חדש, שסימן כי המוזיקה הפופולרית מתחילה לקבל הכרה בתור אמנות גבוהה של ממש, הרי שלאונרד כהן היה מועמד טבעי ללכת בעקבותיו. מכל מקום, עם פרסים או בלעדיהם, לכהן, שפרסם את ספר השירה הראשון שלו כשבוב דילן עוד היה טינאייג'ר חובב באדי הולי ואלביס, תמיד יהיה שמור מקום בקומות הגבוהות ביותר של מגדל הפזמון.

ג'יימס בראון: 3 במאי 1933 – 25 בדצמבר 2006

(הספד שנכתב עבור עיתון "הארץ" בשנת 2006) JB

"הדבר האחד שיכול לפתור את רוב הבעיות שלנו זה לרקוד"

(ג'יימס בראון)

גם אם אינכם חובבי מוזיקה אובססיביים, נברני פיסות וייניל נשכחות או אפרו-אמריקאיים שהתבגרו בצל מלחמת וייטנאם, סביר להניח שג'יימס בראון או מי מהשפעותיו נכחו באיזשהו רגע בפסקול חייכם. גם אם אתם לא מודעים לכך. איזשהו ג'אם של להקת Fאנק שתפסתם במקרה באיזה כוך תל-אביבי, איזה ברייק תופים ששימש כשלד לשיר הפופ שאהבתם באייטיז, צעד ריקוד של הילדה בהופעת סיום של חוג ריקוד "ג'אז", שיר שליווה רגע מפתח בסרט שאהבתם או סתם מישהו בעבודה מזמזם לפתע את הבית מתוך "סקס מאשין" ללא כל התראה מוקדמת. אם לגלוש לרגע לניו ז'ורנליזם טהור: השיר-של-רגע-אחרי-שבירת-הכוס בחתונה שלנו היה "I Feel Good". איזה כיף היה להעלות מדי פעם מאוב הזיכרונות את הרגע בו בקעה צווחת ה"ווואאהו!!!" מהרמקולים ואת ההבעה ההמומה על פני הדודות והסבתות, שנייה לפני שכל גן האירועים התחיל לנענע את התוחעס לצלילי סנדק הנשמה. וגם אם הזוגיות שבעקבות אותה חתונה לא ממש מכרה פלטינה וגן האירועים כבר מזמן נמחק מהמפה לטובת פרוייקט נדל"ן מגלומני, הרי שאותו השיר נשאר יצוק בהיכל התהילה של הזיכרון המוזיקלי המשותף שלנו.

"אני לימדתי אותם את כל מה שהם יודעים, אבל לא את כל מה שאני יודע"

(ג'יימס בראון)

ג'יימס בראון היה יותר חשוב מאלביס. אם אלביס לקח את המוזיקה השחורה וארז אותה עבור הקהל הלבן בעטיפה של גוספל-לייט, קאנטרי ורוקאבילי, בראון זיקק את תמצית המוזיקה השחורה והתיז אותה אל הרחוב השחור, עירומה, אגרסיבית, עוצמתית וחצופה. אם הלבנים יצטרפו למסע? זה כבר עניין שלהם. כן, הוא היה שחצן כמו עלי, מיליטנטי כמו מלקולם ובוטה כמו פריור – אבל גם נערץ כמו מרטין לות'ר קינג בעיני אלה שחיפשו גאולה דרך אקורד הגיטרה המדוייק, זיכוך נפש דרך מכת התוף הבודדת, מזור לכל החוליים דרך באס שקופץ וחטיבת נשיפה מהודקת יותר מהשלייקס של אדי מרפי ב"הפרופסור המפוזר". במשך תקופת הזוהר של הקריירה שלו, בראון יצר ז'אנרים וזנח אותם, גייס ארכי-נגנים ופיטר אותם, טבע מושגי סלנג חדשים, קבע גישה חדשה למושגי עיבוד, תיזמור, הופעה על במה ותיקשור של סולן עם להקה. את אלה אפשר לראות בכל מקום: בצעד ריקוד של מייקל ג'קסון, בריף סקס-טרומבון של הדג נחש, בטקסטים של פאבליק אנמי, לעזאזל, כמעט בכל שיר היפ הופ שאי פעם נחשב לקלאסי.

"כשאני על הבמה, יש לי רק מטרה אחת- להביא שמחה לאנשים. בדיוק כמו בכנסייה. אנשים לא הולכים לכנסייה כדי למצוא צרות. הם הולכים לשם כדי לאבד אותן"

(ג'יימס בראון)

אמצע שנות השמונים. תל אביב. כיכר אתרים. מועדון ענק. אחד האז-בין של זמר נשמה מזיע. אחד פלייבק. כמה רקדניות מעכסות. קהל בורגני ומפורכס של סלבס-בעיני-עצמם. מולם אגדה חיה שצריכה להתפרנס. הפתטיות בהתגלמותה. כך קיבלנו קריקטורה דועכת במקום פצצת מין ומוזיקה מחשמלת. כך חווינו את המיתוס דרך פילטר של הופעה של מי שחייב להביא כסף הביתה כדי להתמודד עם הצרות המשפטיות-בריאותיות-משפחתיות. כך החמיצה ישראל את בראון. לפני שאריק בי וראקים, ביג דאדי קיין, פאבליק אנמי וכל השאר קימבקו את בראון כמשיח מודרני ששב כמו פניקס מתוך שברי אלבומים גרועים ויצר הרס עצמי מפותח. עכשיו כבר לא תהיה לנו הזדמנות שניה. בעצם, במדינה שהאתוס המוזיקלי של קובעי הטעם שבה יונק, קודם כל, מהמורשת הרוסית-מזרח אירופית של מלודיות נוגות ואקורדים מינוריים, לא פלא שה-Fאנק לא ממש תפס כאן בזמן אמת. כאן תמיד העדיפו את פלויד על פאנקדליק, את בוי ג'ורג' על ג'ורג' קלינטון, את ג'יימס טיילור על פני ג'יימס בראון. הערכה: הקטלוג של בראון לא מוכר לרוב הישראלים, כמו גם זה של ארית'ה, מרווין, אייזיק, אל גרין ועוד רבים וטובים. לא כולל Think כרקע לריקוד הרכבת באיזו חתונה בגני הנחליאלי, Sex Machine בגלגל"צ או I Heard It Through The Grapevine בפרסומת לגלידה. תנו לנו את זה איטי, מינורי, משתפך, מילל – יותר מזה אנחנו לא צריכים.

"עשיתי יותר מכל שם שרק תזכירו. מוצארט, בטהובן, באך, שטראוס. אירווינג ברלין, הוא כתב 1001 שירים, אני 5,500"

(אתם כבר יודעים מי)

את פראנק זאפה שמעתי מאז מגיל 14. כשנפטר, בשנת 1993, ידעתי שהמסע אל גוף היצירה העצום שלו, על כל משמעויותיו והניואנסים שבו, רק מתחיל. לטובתכם, אם לא התוודעתם עד עכשיו לקטלוג העשיר של האיש ששינה את המקצב של המוזיקה הפופולרית, אתם מוזמנים לעשות את זה החל מ…ע-כ-ש-י-ו/  אני יכול לספור? ה-א-ם א-נ-י י-כ-ו-ל לספור??? או.קיי…

Ah-One, Two…Ah-One-Two-Three-FO'…