Tag Archive | Punk

לא מעמידים פנים

הפריטנדרס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב, 23.9.2017

(פורסם גם בעכבר העיר)

אין מה לעשות, חלפו הימים שקהלים היו מחכים באולם במשך שעות לג'ים מוריסון, או שנים לאחר מכן, לאקסל רוז, נניח, שיואילו להפציע סוף סוף על הבמה ולהרביץ שואו. היום מתחילים בזמן, אולי אפילו לפני הזמן. בטח כשמדובר בלוקיישם הכי לא רוקנרולי שאפשר במדינת ישראל. וכך, כשמאות רבות של צופים עדיין נדחקים בתורי הכניסה ובמסדרונות הפתלתלים של אולם מנורה מבטחים, הפריטנדרס כבר התחילו את ההופעה. וכשהאולם סוף סוף התמלא, סביב רבע לתשע, החברים היו כבר בעיצומו של השיר השלישי. אז למה לא לחכות עוד כמה דקות ולתת לכל הקהל, ששילם במיטב כספו והגיע בזמן לחוות את ההופעה המלאה מתחילתה? למפיקים פתרונים. כמה טוב שזו הטרוניה היחידה שתועלה כאן בקשר למופע של כריסי היינד ולהקתה. היינד, החוליה המקשרת בין פטי סמית' ודבי הארי לקורטני לאב ופי ג'יי הארווי וההשראה לדורות שלמים של רוקריות, הוכיחה אמש בתל אביב שגם שבועיים אחרי יום הולדת מספר 66 היא אחת הפרונטווימן הכי משכנעות בהיסטוריה של הרוק. חמושה במרטין צ'יימברס, המתופף הוותיק של הפריטנדרס שהולך איתה און אנד אוף כבר 40 שנה ובשלושה נגנים צעירים מעולים, היינד עשתה הרבה רוק – והרבה פאן – מול קהל ישראלי אוהד ונלהב, חלקו, כמו כותב שורות אלו, ראה אותה כבר באוגוסט 1987 באותה הופעה בלתי נשכחת בפארק הירקון. וכמה מעודד לגלות שהרוקנרול עדיין זורם בעוצמה בעורקים, הנגינה מהודקת מתמיד, ההומור מושחז מאי פעם ומיתרי הקול רק השתבחו עם השנים.

 

 

כחיית במה מנוסה, היינד יודעת לעבוד עם קהל. משוחררת, מצחיקה ועוקצנית ומפרגנת בענק לקהל המקומי. "למדתי כמה מילים בעברית בירושלים אתמול, אבל כבר הספקתי לשכוח את כולן" היא מתריסה. "שמיק ג'אגר ידבר עברית, אני אמשיך עם האנגלית". וגם כשהיא שוכחת משפט בשיר אחד, או מחליפה בין סדר הבתים בשיר אחר, היא עדיין נשארת הדודה הקולית שהיית רוצה שתהיה לך. במכנסי ג'ינס קרועים עם חגורת ניטים שחורה ובחולצה עם כיתוב בעברית התומכת בזכויות בעלי חיים, היינד הגישה סקירה כמעט-מקיפה של הקריירה המפוארת שלה, מהסינגל הראשון שיצא ממש בסוף שנות ה-70' ועד לשירים מהעשור השני של המאה ה-21', הרוק של היינד וחבורתה נשאר עוצמתי ומרגש כמו ביום שבו הוקלט.

 

 

כמובן שהקהל הישראלי ידוע באהבתו לבלדות, ולכן Hymn To Her  ו-I'll Stand By You השקטים זוכים לתשואות רמות במיוחד, אבל גם להיטי ענק כמו Middle of The Road ו-Back on the Chain Gang  מקבלים הערכה רבה מהקהל שגדש את היכל הספורט. אז נכון שרוב הקהל, כך נדמה, לא ממש התעדכן בפועלה של היינד ושנות ה-90' ואילך, אבל הביצועים האנרגטיים סחפו גם את מי שלא מכיר כל תו וניואנס בדיסקוגרפיה שלה. פרט ל-Private Life, Don't Get Me Wrong ו-2000 Miles, אין להיט גדול שלא בוצע בהופעה, ופנינים פחות מוכרות כמו Thumbelina או Mystery Achievement  (השיר שנעל את אלבום הבכורה המדהים שלהם) השביעו לגמרי את רצון המעריצים המושבעים.  הקאבר המצויין ל-Every Day Is Like Sunday של מוריסיי, ידיד וותיק של היינד, זכה גם הוא לחיבה מיוחדת.

 

 

בהדרן, Brass In Pocket, כשהיינד שרה Gonna use my arms, gonna use my legs, gonna use my style, תוך שהיא חותמת על שלל תקליטים ודיסקים שהוגשו לה מהקהל, היה ברור שהקשר החזק בין חובבי רוק ישראלים למוסיקה של היינד נשמר גם אחרי כמעט ארבעה עשורים של יצירה, ושהיינד לא מוכרחה להשתמש בידיים, ברגליים או בשום חלק אחר של הגוף כדי לתת בראש גם בגיל 66. מספיק שירים מעולים, ים של אטיטיוד והרבה תשוקה לרוקנרול ישיר, חזק וחשוף, כזה שלא מעמיד פנים אפילו לשניה אחת.

מודעות פרסומת

חיפה בניינטי'ז, קוסאמק.

האלבום-חזיתהאלבום-CDהאלבום-גב

לא ביליתי הרבה בחיפה באמצע-סוף שנות התשעים, אבל מקורות מוסמכים למדי מוסרים שהיה די משעמם. מה שכן, כפי שידוע לכל דרדק הלומד את ההיסטוריה של הרוק, מקומות משעממים מפיקים, במקרים רבים, מוסיקה מעניינת. משפילד של פאלפ וארקטיק מאנקיז, דרך ניו ג'רזי של ספרינגסטין ומינסוטה של דילן ועד ליבנה של שבק ס'. ואם חיפה והקריות מתקשרות אצלנו לבנזין, אבטיפוס, נטשה וערן צור, הרי שמתחת לרדאר רחשו להם הרכבים שמעולם לא הצליחו – וגם לא רצו – להיות חלק מהמיינסטרים או מהפלייליסט. אחד מההרכבים האלה הוא חבורת קוסאמק.קום, קולקטיב מוסיקה/וידאו/מולטימדיה/הופעות/הפקות/בלגן, שכל אחד מחבריו הסתתר תחת מספר שמות בדויים ויצר מוסיקה במספר סגנונות מגוון. מבחינת יצירת מוסיקה ביתית, הפצה באינטרנט, מרצ'נדייז, נוכחות אינטרנטית ומתן אפשרות לקהל להוריד תכנים בחינם – קוסאמק הקדימו את זמנם בהרבה ומהרבה בחינות. שתי הדמויות המזוהות ביותר עם הקולקטיב הן עמינדב פייגנבאום, המכונה גם "מנקוש", "אאוטברייק" ועוד ואייל גולדמן, המכונה "פאנק סינטרה" או לאחרונה "מסיקה", כפי שקוראים לו בסדרת הטלוויזיה "החדש של עמרי גורדון". חברים נוספים בקולקטיב היו "דיסקו דייב" (דודי לייבוביץ'), "סם הקוסם", עידן K (עידן קרוצ'י) ושי לדר. הרכבים נוספים שכללו חברים מקוסאמק היו "להקת החארות", "הבני זונות מטייבה", "האחים המלוכלכים" וגם "קרעפלך" ו"הארטיקים" (בתקופה מאוחרת יותר בשנות ה-00') ועוד. בגדול, קוסאמק כקולקטיב פעלה בין השנים 1998-2002 והתפוצצה לגזרים בעקבות תביעה מצד חברת אינטרנט זהב, שחסמה את כתובת ה-I.P של האתר kusemek.com עקב תעלול אינטרנטי יצירתי מדי, שכלל האקינג והפצת תכנים שנויים במחלוקת של קוסאמק לכל מנויי אינטרנט זהב, מה שלטענת החברה הוריד את ערך מניותיה בבורסה מ-$5 ל-10 סנט.

shirt backshirt front

האלבום "מופע הפאנק של עוזי משולם" הוא אחד מהתוצרים הכי מסקרנים וחלוציים של החבורה ואני גאה להעניק אותו כאן להורדה חינם באישור חברי ההרכב. הדיסק הופץ בסופו של דבר ע"י FACT Records הירושלמית (שלאחד מאמניה, הראפר סגול 59 (מכירים?) הפיקו קוסאמק בהמשך את האלבום "איפה טעינו").

עמינדב פייגנבאום מספר על התהליך:

זה היה בתקופה שעבדתי ב"בית מילר" – אולפן הקלטות של עיריית חיפה שנמצא בתוך מקלט על רכס הכרמל. הכניס אותי לעבודה שם חבר – ניר שחף. את גולדמן פגשתי דרך בני אסתרליס (לימים "מורפלקסיס", ח.ר). בדיוק סיימנו להקליט את האלבום של "האחים המלוכלכים" (ביסטי בויז למגזר) עם הלהיט "Don't Worry I'm Shimmi Tavory". הייתי מגיע מדי פעם להקליט בלילה. והפעם אכלנו כולנו בורקס (צומת קרית אתא?). אני וגולדמן דיברנו על ההקלטה ואחד החברים (עידן K או שי לדר) הציע להקליט אלבום פאנק. סיפרתי להם בהתלהבות על הציוד המשוכלל ועל המגברים ומערכת התופים המצויינת. סיימנו לאכול ועלינו לכרמל לאולפן. שם החברים גילו שאין לי מושג איך להפעיל את הציוד (בכל זאת – פעם שניה או שלישית שלי באולפן), שהמגברים לא ממש עובדים ובמערכת תופים אין כמעט מצילות. לכולם היה חיוך ענק על הפנים. זה פאנק אמיתי. כשלאף אחד אין מושג מה הוא עושה או אמור לעשות. גולדמן ישב איתי לכתוב מילים (תמיד עשינו את זה טלפונית, והפעם זה היה בלייב). מדי פעם אחד החברים זרק שורה לחיזוק. אחרי שהתגברנו על התעלולים הטכניים (בעזרתו האדיבה של עידן K) – התחלנו להקליט. אני בעיקר צווחתי (שרתי?) וכולנו התחלפנו מדי פעם בכלים. כתבנו שיר – שרנו אותו. כתבנו שיר וכתבנו אותו. וחוזר חלילה. סה"כ לקח פחות משעה וחצי להקליט. איך אני יודע? כי המקליט הדיגיטלי שהיה באולפן רץ רצוף והיה אפשר להקליט עליו רק 90 דקות. לא ידעתי איך לעשות PAUSE להקלטה. רק STOP. ואם עשית STOP – לקח לו 10 דקות להתאפס על עצמו ולא רצינו לחכות. ברמת העקרון כל אחד ניגן במה שהוא טוב: עמינדב – סמפלר +קול+הווי גולדמן תופים+קול שי לדר בס+קולות רקע עידן K גיטרה+קולות רקע בנוסף עשינו הקלטות השלמה עם "דניאל מהכרמל" – השם המקורי שמור במערכת. המיקס נעשה במקום. רוב הזמן לא מבינים מה אני אומר. אבל זה חלק מהקסם והתרומה שלנו לפאנק הישראלי. את העטיפה עיצב בכישרון רב אייל גולדמן. ד"א – כתוב על העטיפה 500 עותקים. בתכלס צרבתי 50. פוזרו בשני מקומות – בג'אנק וב"אוזן השלישית" חיפה (נמכרו גם עותקים ב"בלאנס" בירושלים, ח.ר). מעולם לא קיבלתי כסף על המכירות שלהם".

גבירותיי ורבותיי, קבל את "מופע הPאנק של עוזי משולם", אלבום כמותו לא שמעתם מעולם – וספק אם תשמעו כמותו בעתיד.

לחצו כאן להורדת האלבום המלא, כולל עטיפה.

בונוס טרק:

הסיכון הביולוגי חוזר לתל אביב – ראיון עם בובי האמבל מ-Biohazard

 

BIOHAZARD

Biohazard, להקת הPאנק / מטאל שהוקמה בברוקלין בסוף שנות השמונים וזכתה להצלחה גדולה בשנות התשעים, ידעה הרבה עליות ומורדות, שינויי הרכב וחילופי לייבלים. עכשיו, עם אלבום חדש בקנה, הם חוזרים לסיבוב הופעות שיעצור גם אצלנו, בבארבי ב-2 באוגוסט. לקראת ההופעה, הבלוג תפס לשיחה את בובי האמבל, הגיטריסט וממייסדי ההרכב המקורי.

היי בובי. זוכר את ההופעה שלכם ב"רוקסן" בתל אביב, לפני 20 שנה?

בטח! זה היה כבוד גדול אז וזה כבוד גדול גם עכשיו לבוא לנגן בתל אביב. יש לי הרבה מזכרות ותמונות וחברים מהזמן שהיינו אצלכם. זה היה אחד הדברים הכיפיים והמרגשים שהיו לי בקריירה. היה כיף גדול.

בתחילת שנות ה-90', ביוהזארד היתה אחת הלהקות הראשונות והבולטות בז'אנר שלכם ששילבה רוק עם ראפ והיפ הופ. הקשבתם הרבה להיפ הופ באותה תקופה?

כן, בהחלט. עכשיו כשמסתכלים אחורה יודעים איך הכל התפתח. אבל אז כמובן שלא ידענו ופשוט הלכנו על מה שנשמע לנו מאוד טבעי. בגלל שהמוסיקה של ביוהזארד באה ממקום מאוד אורבני, אז מאוד הושפענו מהתרבות והסביבה של ברוקלין וניו יורק, וכשהתחלנו בסיבובי הופעות הכרנו גם ערים אחריות בעולם וראינו שבעצם אנשים באיזורים שונים בעצם מאוד דומים. לכולם יש את אותם תסכולים, אותם כעסים…

שיתפתם פעולה גם עם אמנים מהחוף המערבי…

לחלוטין. עם הרכבים כמו  Cypress Hill ו- House Of Pain. החוף המערבי הראה לנו אהבה והיה הרבה ריספקט הדדי בינינו ובין האמנים שם. ריספקט היה דבר מאוד חשוב אז. וגם דיסריספקט… במיוחד לאור כל מה שהלך אז בהיפ הופ עם ביגי סמולס וטופאק. הרבה אנשים ניסו לפתח יריבויות ולחמם את העניינים. ואנחנו תמיד היינו להקה שבאה מהרחוב שעשתה Street Music. וכשעבדנו עם Onyx, גם הם היו באותה תקופה להקה של Street Level, בגובה העיניים של הרחוב. הם היו מאוד הארדקור. אף אחד לא חשב שישמיעו את הדברים האלה ברדיו.

שיתופי הפעולה עם Onyx היה אחד מהדברים הכי מצליחים שעשיתם…

נכון. עשינו איתם רמיקס לשיר Slam, שהיה הצלחה גדולה. ואז, כשמפיקים רצו לעשות את הפסקול ל-Judgement Night, הם ביקשו שנעשה יחד את שיר הנושא. ואז הם בנו את כל הפסקול מסביב לשיר הזה. וככה נותר האלבום הזה, שבעצם איחד להקות מטאל ורוק אלטרנטיבי עם ראפרים, למשל Slayer ואיי-טי וכאלה. זה היה דבר נהדר ששני הקהלים, של הרוק והראפ התערבבו זה בזה, נחשפו למוסיקה חדשה ופתחו את הראש.

זה אחד המקרים שאיכות הפסקול עולה בהרבה על איכות הסרט…

אני מסכים איתך. ראיתי את Judgement Night שוב לא מזמן והסרט הוא באמת ככה-ככה. אבל הפסקול מצויין ואני מאוד גאה במה שעשינו שם.

בגלל הערבוב הזה של Pאנק, מטאל והיפ הופ, למבקרים תמיד היה קשה להגדיר את הסגנון שלכם. אתה רוצה לנסות להגדיר בעצמך?

זה שלמבקרים קשה לקטלג אותנו, פשוט מעלה לי חיוך על הפנים ומוכיח לי שעשינו דברים כמו שצריך. אילו היתה לנו שליטה אמנותית מוחלטת והיינו יכולים לעשות מה שבא לנו, בלי להתחשב בעניינים כמו כסף או חוזים או זמן הקלטות בלתי מוגבל, היינו משתפים פעולה עם כל הרבה מוזיקאים מתחומים אחרים, שזה היה מסובב לאנשים את הראש. אנחנו מקשיבים לכל כך הרבה סוגי מוזיקה שמחוץ לסגנון של ביוהזארד. אבל, אתה יודע, בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות את המוזיקה שלנו ולהופיע איתה מול הקהל שלנו. מה שכן, בסוף היום, בבית, אני יכול לקחת את הגיטרה שלי ופשוט לנגן בלוז כל הלילה.

Bobby Hambel

מי הגיטריסטים שהשפיעו עליך יותר מכל?

וואו… דבר ראשון, מהזמן שרק התחלתי לנגן זה חייב להיות ג'ימי הנדריקס. וכמובן אי אפשר לא להזכיר את הלהקות שבהן הגיטרה שיחקה תפקיד מרכזי. כמו לד זפלין עם ג'ימי פייג' ובלאק סבאת' עם טוני איומי. גיטריסטים נפלאים. וכמובן אריק קלפטון וכל הגיטריסטים האנגלים מאותה תקופה. אחר כך רנדי רודס, אדי ואן היילן… אלה החבר'ה שגרמו לי לרצות לנגן גיטרה. כמובן אחר כך התחלתי להקשיב גם לדברים אחרים, גיטריסטים יותר טכניים כמו אל דימיולה וסטיב ואי. ומדי פעם אני פשוט נגנב מהבלוזיסטים היותר ותיקים, כמו באדי גאי או רוברט ג'ונסון ומנסה ללמוד מהם. כי ככל שאתה מנגן יותר, אתה לומד שלפעמים אתה יכול להגיד יותר – עם פחות תווים. זה כנראה מגיע עם הגיל והנסיון וסוג המוזיקה שאתה מנגן. אם אתה מנגן כמו קרי קינג בלהקה כמו Slayer אתה חייב את האנרגיה של הנגינה המהירה, כמובן… זה תלוי בסוג המוזיקה שאתה רוצה לנגן. ולהיות נגן טוב זה לדעת להתאים את סגנון הנגינה לסגנון המוזיקה שאתה רוצה לבצע. זו בעצם כל החוכמה.

בוא נדבר רגע על סיבובי הופעות. זה נהיה קל יותר או קשה יותר לעומת התקופה שהתחלתם?

אני חושב שזה טיפה יותר קשה, בגלל העניין של לעזוב את הבית, את המשפחה. כשהיינו צעירים היתה לנו את המנטליות של "יאללה, בואו נעשה את זה". לא היה לנו שום דבר להפסיד. עכשיו, אנשים יש משפחות ואנשים שתלויים בנו. אבל, מבחינתנו, טור זה טור. אתה יכול להיות בוואן יום אחד ויום אחר כך באוטובוס גדול ומפואר, או במטוס שמטיס אותך להופעה. הכל תלוי בשוק המוזיקה ובכמה הופעות אתה יכול להשיג. כשאנחנו בסיבוב הופעות, הפילוסופיה שלנו היא להיות משפחה אחת מלוכדת עם כולם – עם הלהקות שמופיעות איתנו, עם הצוות הטכני, וככה זה עובד בשבילנו.

ומה תנגנו לנו בהופעה כאן, בבארבי?

אני עדיין לא יודע. ננגן הרבה מהחומר הישן ואנחנו בהחלט פתוחים לנגן גם חומרים חדשים יותר ואפילו לנגן שירים מאלבומים שלא השתתפתי בהם. נעשה את הרשימה יחד כלהקה ואז נדע בדיוק. אנחנו מנסים ליצור ווייב, או אווירה מסויימת דרך סדר השירים. מדי פעם זה משתנה, אבל תצפו להרבה קלאסיקות ואנחנו מבטיחים שנעשה הכל כדי לתת את ההופעה הכי טובה שאנחנו יכולים ולנגן הכי Hard שאנחנו יכולים. אנחנו יודעים שהמצב קשה כרגע, אבל זוכרים את תל אביב ויודעים שיש אצלכם קהל טוב, Cool Vibes  ואנשים יפים ונפלאים. אנחנו רק רוצים להביא מוזיקה לאנשים, לגרום להם ליהנות ולהשאיר אותם עם רגעים יפים וזכרונות טובים.

 

 

 

 

 

 

J.F.K – חמישים שנה אחרי…

היום לפני 50 שנה נרצח ג'ון פ. קנדי, אירוע שהשפיע רבות על האומה האמריקאית ועל חעולם כולו. הנה, באופן אינטואיטיבי, כמה התייחסויות לקנדי בכמה ז'אנרים מוסיקליים.

בלוז:

האוסף המצויין הזה מתעד שירי בלוז שנכתבו בעקבות הרצח. אפשר לקנות אותו כאן.

kennedy

 

אלטרנטיב:

אוסף שירי קונספירציית-רצח-קנדי, שרקח הבלוג Turn Me On Madman

 

אינדי בריטי:

ההרכב Diesel Park West זכה ללהיט היחיד שלו ב-1988, עם שיר שעוסק דווקא באלמנתו של קנדי.

 

היפ הופ:

הצמד המשובח Gang Starr סימפל ב-1998 קטע מ"נאום מירוץ החלל" המפורסם של קנדי בפתיחה לשיר האדיר Above The Clouds  שמארח את Inspekta Deck מהוו טאנג קלאן.

 

רוק:

לו ריד, במצב רוח נוסטלגי לא אופייני,  שר את The Day John Kennedy Died באלבומו המעולה The Blue Mask.

 

פאנק:

The Butthole Surfers , מקוריים ופרובוקטיביים כתמיד, בחרו להתמקד דווקא ברוצחו של קנדי. מאוד פאנקיסטי מצידם.

 

ולסיום, איך אפשר בלי…