Tag Archive | Rap

ג'וראסיק טונה פיש

Phish, הרביעייה שהוקמה בתחילת שנות השמונים בוורמונט היא הלהקה שנשאה את לפיד הג'אמים הפסיכדליים של הגרייטפול דד לתוך המאה ה-21, תוך שהיא צוברת קהל מעריצים ענקי ואדוק בעיקר בתוך תחומי ארצות הברית.

Chali2Na (שם אמיתי: צ'רלס סטיוארט) הוא ראפר מעולה ומוערך, בעל קול בריטון ומזוהה, פלואו ייחודי וטקסטים שחוגגים את ההיפ-הופ הטהור, זה שמבוסס על סקילז ולא על תדמיות זולות וגימיקים שטחיים. למורת היותו שווה ביו שווים בהרכב הקליפורני המעולה  Jurassic 5, הקול וההגשה המיוחדים שלו תמיד התבלטו במיקס.

אז איך לא חשבו על זה קודם? הדי ג'יי Relaxed Insomniac מאוקלנד יצר מיקסטייפ אדיר, שמושיב את הראפים של 2Na על ביטים שסומפלו מהקטלוג העשיר של Phish. התוצאה מהנה ביותר, לטעמו של כותב שורות אלה. הנה זה, תהנו.

היפ הופ, דרך הגב.

לפני שבוע יצא האלבום Sex, Love & Pain 2 של זמר האר'אנ'בי Tank. האמת, לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל משהו בעטיפה נראה מוכר. מוכר מדי. כן, זו כבר עובדה מוגמרת: ראפרים והיפ הופרים למיניהם אוהבים להראות לנו את הגב.

Tank 2016

אולי כי יש בזה הדמנות להציג שרירים מפוסלים לעילא, אולי כי יש יותר שטח להעברת מסרים, אולי כי זה דרמטי יותר מסתם להראות עוד פעם פנים… מי יודע. בכל מקרה, הנה כמה דוגמאות בולטות, בסדר כרונולוגי.

טופאק שאקור פצח בשילוב האטרקטיבי של גוף חשוף, שרשרות וקעקועים, על גב (שמתם מה עשיתי כאן?) האלבום השלישי שלו, Me Against The World מ-1995.

2pac-me-against-the-world-back-cover-1995

יריבו של טופאק ונציג החוף המזרחי של אמצע שנות ה-90', הנוטוריוס ב.י.ג, באלבום Life After Death שיצא כמה שבועות לאחר מותו ב-1997. מסיבות מובנות למדי, ביגי נשאר לבוש.

BIGGIE 1997

חלפה שנה, והראפר המצליח ביותר של סוף שנות ה-90' ארל סימונס, הלא הוא DMX, מתחיל באלבומו הראשון It's Dark And Hell Is Hot את מסורת החשיפה שתלווה אותו במשך כל הקריירה (שהתחילה ברצף מדהים של הצלחות והתדרדרה קשות בהמשך) DMX מנצל את שטח הגב שלו למחווה לאחד מכלבי הפיטבול האהובים שלו, שהלך בטרם עת למכלאת ההסגר הגדולה בשמיים.

DMX DARK 1998.jpg

נשארים באותה שנה, עם עוד אלבום סופר-מצליח של DMX. וגם הפעם, הגב חשוף – והמכירות בשמיים.

dmx_-_flesh_of_my_flesh_(1998)-back

שנות ה-2000 החלו, וכוכב חדש זרח בשמי ההיפ הופ. ג'ה רול, או ג'פרי אטקינס כמו שקוראים לו בני משפחתו (והבוס הנוכחי שלו, בדלפק השירות המהיר במקדונלד'ס), ניסה להידחק לנעליו הגדולות של טופאק ולאלה הבינוניות של DMX. כל זה, בתוספת קצת סימבוליזם נוצרי א-לה-ישו, יצרו את The Last Temptation, האלבום שלו מ-2002. פריט חובה: גב חשוף, אלא מה.

Ja Rule 2002

לא בחור עירני ומודע כמו פיפטי סנט ייתן לטרנדים לחלוף מעל ראשו. הנה עטיפת פסקול הסרט האוטוביוגרפי הכושל שלו מ- Get Rich Or Die Tryin',  2005.

50Cent 2005

ונסיים (לבינתיים) עם מי שבחר להציג את גבו לראווה מעל עטיפת אלבום כדי להעביר מסר. ומי זה יכול להיות, אם לא נאסיר ג'ונס, איש קווינס, המכונה Nas בפי חובבי ההיפ הופ האיכותי בעולם כולו. אחרי שחברת התקליטים לא הסכימה לו לקרוא לאלבומו מ-2008 בשם המגה-פרובוקטיבי Nigger, הוא החליט, בצעד יח"צני מבריק ובלתי מתפשר (או מחוסר ברירה) לא לתת שם לאלבום ורק להציג בעטיפה את גבו המצולק (ממכות שוט?), בצורת האות N, משל היה אחרון העבדים המוצלפים במטעי המיסיסיפי בימי משטר העבדות בדרום ארצות הברית.

Nas 2008

מכירים עוד דוגמאות ששווה לאזכר כאן? כיתבו לנו ונשמח לפרסם.

בינתיים, הנה שיר ראפ ממש טוב, עם המילה Back בתוכו, כדי לשמור על קוהרנטיות הפוסט. תיהנו.

 

כשלוסיל מנגנת היפ הופ

ריילי "בי בי" קינג נולד במיסיסיפי בשנת 1925 ונפטר במאי השנה בלאס וגאס. בין לבין הוא הספיק למצב את עצמו כדמות המזוהה ביותר עם הבלוז החשמלי במחצית השניה של המאה ה-20 וכאייקון מוסיקלי אמריקני אהוב ומצליח.

הצמד UGK ׂ(Underground Kingz נוסד בטקסס בשנת 1987 ובמשך 10 שנים פעל כאחד מההרכבים המייצגים והמוערכים של הראפ הדרומי, עד למותו של הראפר Pimp C בחדר בית מלון בלוס אנג'לס ב-2007.

איך זה היה נשמע אם קינג, הבלוזיסט האגדי וצמד הקינגז של האנדרגראונד היו מקליטים אלבום ביחד? את השאלה הזו ניסה לפתור המפיק והדיג'יי האמריקאי Amerigo Gazaway. אחרי כמה פרוייקטים מוצלחים שחיברו את המוסיקה של פלה קוטי עם זו של הרכב ההיפ הופ דה לה סול ואת מרווין גיי עם הראפר מוס דף, שיחרר המפיק השבוע את The Trill is Gone (זו לא טעות, חפשו את המילה Trill בלקסיקונים של סלנג היפ הופי) והתוצאה מהנה ביותר ועשויה לדבר גם לחובבי בלוז פתוחי ראש וגם להיפ הופרים שמחפשים גיוון ונשמה. הנה האלבום להאזנה והורדה חופשית. תיהנו!

היפ הופ ירושלמי, דור 3.0

שלושה דורות של היפ הופ ירושלמי משתפים פעולה בשיר חדש, שהוא בעצם הרמיקס הרשמי לטרק מתוך אלבום הבכורה של הראפר הירושלמי נתי חסיד. תיהנו.

(אם בא לכם להוריד את השיר באיכות גבוהה, אפשר לעשות את זה ממש כאן:)

קניה ווסט בישראל / ביקורת הופעה

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

סיפור הקריירה של קניה ווסט הוא אחד מהמיוחדים שנרשמו בספרי ההיסטוריה של ההיפ הופ, ז'אנר שלא חסרים בו סיפורים שכאלה. חלקו הראשון של הסיפור מתאר מפיק היפ הופ מקומי, בן למשפחה ממעמד בינוני, שיוצר טרקים לאמני אנדרגראונד בשיקגו, שעדיין אינה מוכרת כעיר "היפ הופית" במיוחד, בחור שאף לייבל לא ממש מוכן להמר עליו כראפר, שממשיך בעקשנות לטפס במעלה שרשרת המזון של הז'אנר ולבסוף הופך, בזכות נחישות אין קץ, טונות של אמונה עצמית וכישרון ייחודי, לאחת הדמויות המזוהות ביותר בעולם המוזיקה הפופולרית. בחלקו השני של הסיפור, שעדיין נכתב בעוד אנו מדברים, הבחור המדובר מתיך את ההיפ הופ במומחיות לתוך סגנונות אחרים, מטמיע אותו בתרבות הפופולרית עד כדי התמוססות מוחלטת ויוצר קטלוג אמנותי חוצה קהלים, מגזרים ומגדרים.

צילום: דר זיכרמן

צילום: דר זיכרמן

קניה ווסט לא רצה אף פעם להיות "רק" מפיק, "רק" ראפר, או אפילו "רק" סלבריטי. ווסט שואף להיות מגה-רוק-סטאר, אייקון תרבות גלובלי, מוביל טרנדים אינטרגלקטי ולאחרונה – אפילו מועמד מטעם עצמו להנהיג את המעצמה הגדולה בעולם. ככה זה, כשהקולגה הכי ידוע שלך מכנה את עצמו "ג'ייהובה", כשמו של אלוהים, לך נשאר רק "ייזי", בעקבות ישו. אחח, איפה הימים שלראפר היה מספיק לקרוא לעצמו "ביג", "לארג'", "פרינס", "קינג" או "לורד". היום, פחות מהמשיח עצמו כבר לא עושה כותרות.

אם את רוב כוכבי הרוק שמגיעים לאלה החופים אנחנו מקבלים הרבה לאחר תאריך התפוגה האמנותי שלהם, הרי שקניה ווסט הגיע לפה בשיא תהילתו והשפעתו וברגע מכונן בקריירה שלו, שידעה לא מעט כאלה. כמו כל כוכב רוק גדול הראוי לשמו, גם כאן, כדי ליהנות מהשואו צריך לדעת לקבל את כל החבילה: איחור ג'ים מוריסוני של כשעה ועשרים אחרי זמן תחילת ההופעה שפורסם, קיצורי ועיוותי שירים נוסח דילן, מחוות תיאטרליות מבית מדרשו של ג'יימס בראון, שירים הכוללים סתירות פנימיות, לעתים אפילו בתוך אותה שורה, באופן שהיה מגחיך לגמרי כל אמן אחר ומעל לכל – אגו ענק, שמשאיר בצל, פשוטו כמשמעו, את המלווים (די ג'יי, זמר) שנמצאים מחוץ לאור הזרקורים למשך כל ההופעה ואפילו לא מוצגים בשמם במהלכה. קניה ווסט כפרפורמר פשוט לא משאיר מקום לאף אחד. ככה זה כשסר פול מקארטני נמצא בחיוג המהיר בטלפון שלך, כשאתה יכול לזמן את אלטון ג'ון לתת כמה אקורדים באיזה שיר, או לבקש מג'יימי פוקס שיחקה את ריי צ'רלס בשביל להיט אחר.

התכונה שמצילה את ווסט בכל פעם מחדש, וזו שהודגמה יפה אמש באיצטדיון רמת גן, היא המוזיקה. "אני מדבר הרבה שיט, אתם יודעים", הוא אמר לקהל, "אבל, בניגוד לאחרים, אני גם מגבה את זה עם קבלות". ואילו קבלות: שעה וארבעים שכוללות לקט בלתי נתפס של להיטים מהגדולים ביותר של העשור האחרון, מהענקיים של המוזיקה השחורה המודרנית, שעשרות אלפי הצופים יודעים כמעט כל מילה מהם בעל פה. שירי סולו, שירים מהפרוייקט המשותף עם ג'יי זי, טרקים שהוקלטו עם מגוון מרהיב של אמנים, מריהאנה ועד בון איבר. עם מוח יצירתי קודח וחופש אמנותי שמאפשר לו לדגום גם קלאסיקה מורבידית מסוף שנות ה-30' ("Strange Fruit"), גם את הרוק המתקדם של קינג קרימזון מסוף הסיקסטיז, גם את הסול של קרטיס מייפילד וגם את הטכנו-דיסקו-אלקטרו של דאפט פאנק לכדי שורת להיטים מסיבית, אותה הוא פרש לאורך וואן מאן שואו חסר נשימה. הרבה מוזיקה ומעט דיבורים היו במופע הזה, שכלל כמעט את כל מה שמעריץ ממוצע יכול לצפות לו: ההתחלה, עם "Stronger" ו-"Power", ההמשך עם "Can't Tell Me Nothin'" וגם "Clique" , "Heartless" ו-""Love Lockdown" – "Diamonds", "Touch The Sky"  ו-"Gold Digger", בקיצור, אתם קולטים את הווייב. לכמה דקות באמצע, ווסט משתעשע בסמפלר ה-MPC, מכשיר אייקוני של מפיקי היפ הופ קלאסי מהניינטיז, מה שמחזיר אותו לזמן קצר לשורשים, אבל מהר מאוד הוא חוזר לשחרר את רסן האוטו-טיון, ומזכיר לכולם באיזו מאה אנחנו חיים ומי הפך את האפקט האולפני המאוס הזה לכלי שרת לאמירה אמנותית משמעותית.

מצעד השלאגרים נמשך ונמשך: "Flashing Lights", "Run This Town" ובסוף, אחרי ריצה מזורזת על עוד כמה להיטים גדולים, מגיע "Lost In The World" וחותם את ההופעה שהיתה גם מרשימה וגם קצת מוזרה וגם מהנה וגם בלתי צפויה – בדיוק כמו גוף היצירה של קניה ווסט, שעד כה מספק לנו הרבה דברים לשמוע, הרבה דברים לכתוב עליהם והרבה ספקולציות לעתיד. ממש כמו דילן ב-65', בואי ב-77' או מרווין גיי ב-71'. אל תצחקו – עם כל כך הרבה אגו, אמביציה וכישרון, קניה ווסט עוד עשוי להיכנס לפנתיאון הזה מהדלת הראשית. בינתיים, גם מי שלא בוחן את הקריירה של ווסט בפרספקטיבה היסטורית, יכול היה ליהנות ממאה דקות של מוזיקה שאפתנית, מקפיצה ועשוייה היטב, שמזגזגת בין מסחריות בלתי מתנצלת ואוונגרד נסיוני חוצה ז'אנרים, מוזיקה שמצליחה גם להזיז באינטנסיביות את האגן וגם להפעיל את התאים האפורים. בינינו – כמה אמנים כאלה כבר זכינו לראות בשנים האחרונות, בישראל או מחוצה לה.

קניה ווסט, איצטדיון רמת גן, 30.9.2015

כל השוורצעס אותו דבר

אריק בי וראקים הם מההרכבים החשובים בתולדות המוסיקה השחורה בכלל וההיפ הופ בפרט. בין השנים 1986-1992 יצרו השניים קטלוג שירים איכותי, חלוצי ופורץ דרך, שהפך את ראקים (וויליאם גריפין, יליד 1968) לאחד מהראפרים המוערכים, הנערצים והמשפיעים ביותר בתולדות הז'אנר. השניים גם זכורים למאזין הישראלי בזכות סימפול קולה של עפרה חזה (והשיר "אם ננעלו") ברמיקס שהכין הצמד הבריטי Coldcut ללהיט Paid In Full.

בשנת 2001 יצא לאור דיסק אוסף של אריק בי וראקים בלייבל MCA/Universal. לכאורה עוד אוסף מתוך רבים שיצאו לצמד. אבל באלבום הזה נעשתה שגיאה תמוהה ומכעיסה. אם בעטיפה הקדמית מופיעים אריק בי וראקים, הרי שבעטיפה האחורית מופיע אריק בי משמאל ולידו לא שותפו ראקים, אלא ראפר אחר – צ'אק די, סולן "פבליק אנמי", הרכב מיתולוגי ניו יורקי אחר, שעד כמה שידוע לבלוג, מעולם לא שיתף פעולה עם הצמד באופן רשמי כלשהו. מעניין איך נוצרה הטעות הזו, שכל חובב ראפ סביר יכול להבחין בה ממבט ראשון. הנה העטיפה:

ERIC RAKIM CHUCK

בונוס טראק: אריק, ראקים ועפרה. 1987.