Tag Archive | Recovery

התקווה הלבנה הגדולה: ספיישל ביקורות אמינם

MMLP2

Eminem – The Marshall Mathers LP 2

(הביקורת פורסמה בעכבר העיר אונליין)

חובבי הרוק, שאיבדו לאחרונה אושייה מונומנטלית בדמות לו ריד, מתחילים אט אט להסתגל לעובדה כי אלילי ילדותם ונערותם הולכים ומזדקנים. בקרוב, כמה בלתי נתפס, ניאלץ לחיות בעולם שחסר את אותם אמנים שגילמו ביצירתם ובדמותם את רוח הנעורים הרוקנרולית הנצחית, שנדמה היה כי ישארו כאן לנצח. ומה יגידו חובבי הראפ? הרי בהיפ הופ משחק הגיל הוא אכזרי הרבה יותר. אם דילן, יאנג וריד ידעו לבצע קאמבקים מפוארים גם בגילאים מתקדמים, הרי שבראפ הכל הרבה יותר מסובך. למעט כמה יוצאי דופן (ג'יי-זי, נאס) שמצליחים לשמור על קריירות מוצלחות ועקביות, הרי שרוב הראפרים ילידי סוף שנות 60' – תחילת שנות ה-70' החליפו ערוץ אייס קיוב מפיק ומשחק בסרטים לכל המשפחה, אברלאסט מ"האוס אוף פיין" מקליט בלוז אקוסטי), הפכו למרצים והוגי דעות לעת מצוא (קיי.אר.אס1, צ'אק די), או סתם נעלמו בשקט ממרכז הבמה והפכו לדמויות אזוטריות המאכלסות בעיקר מדורי רכילות ופלילים צהובים (די.אמ.אקס, קוליו). שלא להזכיר את אלה שהחזירו ציוד בטרם עת (ביגי, טופאק, ביג אל, ביג פאן, איזי אי, גורו). ואלה רק הכוכבים של הז'אנר. ראפרים רבים בחרו להמשיך ומקליטים אלבומים שלא זוכים להתייחסות, מופיעים בעיקר באירופה, באסיה ובמזרח התיכון, או פשוט מחליפים מקצוע. לאור כל אלה, מרשל מאת'רס צריך להודות בכל יום לבורא עולם על קריירה שעדיין מעוררת עניין, באזז ודיונים מלומדים – וגם מכירות לא רעות, כנראה.

eminem27102013

קשה להאמין, אבל הנער המוכשר, החצוף והבוטה מסוף שנות ה-90' הוא כבר גבר בן 41. היילי, הבת שלו, כבר בת 17, ומופיעה בדף הפייסבוק שלה כבלונדינית, בשמלות נשף בוהקות של Homecoming Queen – אמריקאית טיפוסית מהפרברים.אמינם של שנת 99' היה בוודאי כותש דמות כזאת לעפר בסרקסטיות לירית מרושעת. האלבום החדש מגיע על מנת לשקם את המוניטין של אמינם כאשף מילולי, אחרי כמה אלבומים בעייתיים במיוחד. בחודש מאי לפני 13 שנים הוא הוציא את "The Marshall Mathers LP", אלבום שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר שלו, וכלל כמה מהשירים שסייעו למצב את דמותו מרובת הפנים של סלים שיידי /מרשל מאת'רס /אמינם. האלבום הזה הכניס אותו לליגה של הגדולים, קומץ אמני ראפ שיצרו אלבום חשוב, יצירת קונספט, שמדברת באמת על דברים מהחיים. אם האלבום שקדם לו "The Slim Shady LP" הציג את הצד הפוחז, הוולגרי והמשעשע של אמינם, הרי ש- "The Marshall Mathers LP" כבר הציג, בין מטחי הקללות, היריות וההומור הגס, גם טונים קודרים, מהורהרים ואינטרוספקטיביים יותר. פרי עטו של אמן שעבר בתוך שנה ממעמד של ראפר אנדרגראונד לאייקון של תרבות הפופ, ולאחד מהכוכבים הבולטים ביותר שהנפיק הז'אנר אי פעם.

ועכשיו, אמינם מנסה את אחד הטריקים המסוכנים ביותר בספר, ומנסה להוציא אלבום המשך לאותה יצירה מכוננת משנת 2000. בואו נגיד קודם את מה שצריך להיאמר: אין טעם להתחיל לנבור ולחפש הקבלות בין שני האלבומים. אם כי אמינם עצמו משלב פה ושם רפרנסים ל-"MMLP", הרי שסצנת הראפ אליה יוצא האלבום שונה לגמרי מזו שהיתה לפני עשור. דמויות מרכזיות רבות התחלפו, ראפרים צעירים טוענים לכתר, האינטרנט, הסמארטפונים וההורדות החריבו את קונספט האלבום ובעיקר – הקהל הפך להיות חסין-פרובוקציות ובלתי ניתן לזעזוע בעליל. והרי פרובוקציה היא הדלק שאמור להניע את הקריירה של אמינם, לא? אם ירידה על פמלה אנדרסון ב-99' או על כריסטינה אגילרה ב-2003 היתה שולחת מיליוני אמריקנים מבוהלים למפגני מחאה צדקניים, הרי שהיום זה כבר לא יזיז לאף אחד. ואיפה זה משאיר את מרשל, אשף הפרובוקציות המתוזמנות? זה משאיר אותו עם היכולת המילולית המדהימה שלו, עם פלואו משוכלל וטכני מאוד ועם שלל רעיונות קריאיטיביים מעניינים למדי. הבעיה היא שכמו בכל אלבום של אמינם, גם כאן התוצאה לא חד משמעית. קטעים אדירים מתערבבים במפגני פופ חצי-אפויים, וידויים חושפניים מרגשים חוצים את הגבול והופכים לקיטש מניפולטיבי בעייתי, וההפקות המוזיקליות נעות בין הגאוני למעצבן.

יש הרבה דברים חיובים: זהו כנראה האלבום הטוב ביותר של אמינם בעשור האחרון. אלבום שבו הוא נשמע מלא אנרגיה ורעב, ממוקד וגדוש מוטיבציה. וגם ההומור העצמי, שקצת נעדר משני האלבומים האחרונים, חזר ובגדול. האופן שבו הוא מניח מילים, מכווץ משפטים ובונה בתים על גבי בתים של אקרובטיקה מילולית מסחררת (כמו בסינגל "Rap God") ראוי להערצה. השירים הטובים ביותר באלבום (כמו "Bad Guy" הפותח, למשל) נשמעים כמו גרסת אודיו לסרט קולנוע של טרנטינו או דה פאלמה, עם מנות שוות של אימה, ציניות והקפדה על כל פרט עד ליצירת תמונה שלמה. טוב לשמוע שאמינם לא עושה הנחות, ולא מנמיך את איכות הכתיבה שלו. בעולם שבו אנשים כמו  ליל' בי, צ'יף קיף וסולג'ה בוי נחשבים ראפרים לגיטימיים, לא קל להמשיך ולהשקיע בכתיבה מורכבת ועמוסת ציטוטים, רבדים, משחקי מילים ומשמעויות, אזכורים ובדיחות פנימיות כמו זו של אמינם.

ברם, השאלה העיקרית לגבי אמינם היתה תמיד אחת: לאיזה צורך הוא משתמש ביכולות הפנומנליות שלו? וכאן אפשר להגיע לצדדים הפחות נוחים של "MMLP 2". כמו גיטריסט וירטואוז בלהקת פרוג-רוק, אמינם לעתים מעדיף טכניקה על אמירה, ווירטואוזיות על פני משמעות, שואו-אוף על פני רגש. הצורך להוכיח שוב ושוב כי הוא אמ.סי אמיתי, שנמצא כמה רמות מעל כל האחרים (עניין לגיטימי בהיפ הופ), מביאה אותו ליצור טרקים שבהם המכניות היא העיקר ולא התוכן. העמקה בטקסטים מעידה שאמינם, כמה שלא ירצה להתעדכן, הוא ילד ניינטיז בנשמתו, ויעידו אזכורים של דמויות כמו מוניקה לווינסקי, לורנה בוביט וטורי ספלינג, שספק רב אם מאזין מתחת לגיל 25 יזהה בכלל. אמינם מרבה גם לזרוק עצמות לחובבי ראפ כבדים, בדמות אזכורים אין ספור לאמני ראפ נשכחים ודמויות ממה שמכונה "תור הזהב" של ההיפ הופ. ייתכן שהנוכחות של ריק רובין כמפיק מוזיקלי בארבעה שירים באלבום (והפקה בפועל יחד עם ד"ר דרה) הוציאה ממנו שוב את ה-Rap Nerd הפנימי שבו, שקצת נחבא אל הכלים לאחרונה. גם החזרה על נושאים שחוקים לא מסייעת להטות את הכף באופן נחרץ לזכות האלבום: אחרי קריירה ארוכה אולי הגיע הזמן להפסיק לעסוק ביחסים עם אמא, עם הילדות העשוקה, עם הגירושין וההתמכרויות? שלא נדבר על עוד דואט עם ריהאנה ושיתוף פעולה עם הסולן של Fun.

"MMLP 2", אם כן, הוא השואו הבלעדי של מרשל מאת'רס. והוא, כמו כל אלבום של אמינם לפניו, מדהים ומעצבן, מעורר מחשבה ומטרחן, מצחיק ומגעיל, וירטואוזי וגס – לפעמים הכל במהלך אותו שיר. וזה סוד כוחו של אמינם. במשך 15 שנה הוא מתחזק קריירה של כוכב גדול, כזאת ששמורה לפרפורמרים וזמרים בעולם הפופ והרוק, וכמעט ולא מוכרת בעולם הראפ. הוא התחיל בשנות ה-90 כראפר לבן, אותנטי, שמתעסק בנושאים קודרים מתובלים בהרבה הומור עצמי, והתפתח להיות הכוכב הגדול של עולם הראפ, איפה שרבים וטובים נכשלו ונעלמו במהרה. תאהבו או תשנאו אותו – אין אלבום ראפ שעורר השנה, אפילו לפני שיצא, כל כך הרבה דיונים, מחשבות וניתוחים. ורק על העניין הנדיר הזה, שמעורר ראפר לבן, גרוש, בן 41, עם שלושה ילדים – כבר אפשר לברך.

רוצים עוד אמינם? הנה ביקורת על האלבום Bad Meets Evil מ-2011. לחצו לקריאה.

BME

ועוד אחד: ביקורת מ-2009 על האלבום Recovery. לחצו לקריאה.

RECOVERY

מודעות פרסומת

צלילה חוזרת: אמינם – Recovery

(פורסם ברשת שוקן ביולי 2010 )

Rec+overy

אמינם – Recovery

ארבע פעמים "פאק", שלוש פעמים "זין", שלוש "ביצים", שניים "ביצ'", אחד "תחת", אחד "שיט" ובאנג אחד לקינוח. וכל אלה רק בבית הראשון. ברוכים הבאים לעולמו של אמינם המשתקם, המתחזק, המתקמבק. מה זאת אומרת "מתקמבק?" תשאלו. הרי הבחור הוציא אלבום רק לפני פחות משנה? אז זהו, שאמינם מקפיד, כבר על הפתיחה, להתכחש לאלבום האחרון. וגם לזה שלפניו. אז אמנם יש כבר תקדימים לראפר שמתנצל על פישול האלבום האחרון (קאניבוס עשה את זה וגם נורייגה), אבל במקרה של אמינם לא מדובר בסתם ראפר. מדובר במוסיקאי המצליח ביותר מסחרית בעשור האחרון, באייקון ההיפ הופ הגדול ביותר כרגע, כך שיש להצהרה הזו משקל רב במיוחד. אבל את הטריק של התנצלות על האלבומים האחרונים אפשר לעשות רק פעם אחת בקריירה, ורק אם מגבים אותה בתכנים מוסיקליים שבאמת יגרמו לנו לשכוח את שגיאות העבר ולסלוח עליהן. ובתחום הזה אמינם מצליח רק חלקית, למרות שהוא מתאמץ מאוד. מה זה מתאמץ- בכל תיבה באלבום אפשר לשמוע את הזיעה שניגרת במאמץ לכבוש שוב את מקומו בפסגת ההיפ הופ. ולמרות שאמינם נבחר לא מזמן לאמן העשור של הבילבורד, תואר שהיה גורם לרבים לנוח בעצלות על זרי הדפנה, הרי שחובת ההוכחה היא בעיקר כלפי עצמו. לכן, Recovery הוא אולי האלבום המילולי ביותר של אמינם: אין תיבה לא מנוצלת, אין שניה של שקט, אין פאוזה לנשום, אין מקום להסתתר ממטחי האש והגופרית שאמינם ממטיר כאן, גם על מטרות ישנות ולעוסות (לרדת על מייקל ג'יי פוקס? פעמיים באותו אלבום? טוטו, אני לא חושב שאנחנו ב-99' אנימור) אבל בעיקר על עצמו, כמכור לשעבר לתרופות, סמים ואלכוהול, שאיבד קשר עם המציאות בשנים האחרונות ועכשיו מנסה לחזור למרכז העניינים חד יותר, נשכני יותר, ממוקד יותר. אבל אולי מה שהופך את Recovery להצלחה חלקית במקום למאסטרפיס מכונן הוא האובר-השתדלות של אמינם להוכיח שהוא עדיין יכול לסובב מילים במומחיות של ארכי-קוסם, לזרום כמו האמזונס ביום גשום ולגבש קונספטים מבריקים שמחזיקים את המאזין על קצה הכסא למשך כל השיר. לפעמים, כשזה עובד, כמו ב-So Bad , הטרק היחיד כאן בהפקה של ד"ר דרה או ב-Going Through Changes שמסמפל את בלאק סאבאת', זה מצוין. אבל כמו בכל אלבום של אמינם, יש גם נפילות, שנובעות מחוסר בקרת איכות ורעיונות מטופשים שהיו צריכים להישאר על רצפת סל המיחזור של המחשב באולפן. White Trash Party הוא שיר מזעזע בכל קנה מידה והדואטים המאכזבים עם הזמרת Pink ועם ליל' וויין (מלווה בסימפול מ"ווט איז לאב", להיט הניינטיז המזעזע של האדאוויי), גם הם  לא ייחשבו לפיסגות היצירה של אמינם. בטרק האחרון, שמופק ע"י Havoc, אמינם משתחרר לגמרי מכבלי ההגיון וממטיר פאנצ'ליינים, כפלי משמעות ומשחקי מילים במהירות מדהימה, שמחייבת שימוש בחוברת המילים המצורפת לדיסק. אבל בסופו של דבר, מעבר לאקרובטיות המילולית המרשימה וכמה רגעים של גילוי לב אמיתי, Recovery נשאר אלבום טכני מאוד, מחושב וציני, לרגעים אפילו אכזרי ובוטה לשם הפרובוקציה בלבד. בדרך לכיבוש מחודש של לב מעריציו שכח מרשל מאת'רס דווקא את האלמנט שגרם לנו לאהוב אותו כל כך בעבר – את הלב שלו עצמו. באלבום הדחוס לעייפה הזה, שמנצל כמעט את כל זמן הצריבה האפשרי בדיסק, כמעט אין רגע לנשום, כך שהמתקפה המילולית המדהימה של אמינם אינה מצליחה לחלחל מעבר לשלב ההערכה המקצועית השכלתנית אל אזורי הריגוש וההזדהות, אליהם חותר אמינם באלבום הזה. אולי זה יקרה באלבום הבא, אם האמן ישתחרר מהניסיונות לעשות אלבום "חשוב" ו"משמעותי", יפעיל מגנוני Q.A קפדניים יותר – ויחזיר את ד"ר דרה אל מאחורי הקונסולה ליותר משיר אחד. בינתיים, כך נראה, ה-Recovery של מרשל מאת'רס עדיין נמצא לפני שלב ההחלמה המלאה.

Interscope/הליקון

רכישה