‏59 מילים על: ‏Billy F. Gibbons – The Big Bad Blues

 

המוסיקה של זי.זי.טופ היא כמו ארוחה בחדרוכל בקיבוץ: אתה יודע בדיוק מה תקבל ועדיין תמיד תחזור לקבל תוספת. באלבום הסולו השני, מנהיג הטופ ממשיך במסורת הבוגי-בלוז המלוכלך שהקנה לו את תהילתו, עם שירה צרודה וסולואי גיטרה למכביר. אין כאן חידושים, אבל גיבונס, בשלב זה של הקריירה, לא צריך להוכיח כלום. רק שהוא מאלה שעדיין יודעים לעשות את זה מעולה.

 

אקורד הסיום של הסינרמה, 1966-2016

ׁ(עדכון: אתר הסינרמה, אוקטובר 2016)

מבנה הסינרמה, שהוקם ב-1966, נהרס השבוע, לאחר שנים של חוסר פעילות, לטובת בניית מגדלים והקמת חניון. לכמה מחברי הבלוג יש זכרונות יפים מימי הזוהר של הסינרמה כמועדון הופעות רוק – וגם את המוצגים הבאים כדי להוכיח את זה.

אורי ניגן בסינרמה עם פורטיסחרוף:

רן ראה בסינרמה את מאסיב אטאק. וגם את סוניק יות' ופיית' נו מור:

תומר ראה בסינרמה את פיית נו מור, סוניק יות', סווייד ובאדי קאונט:

חן ראה בסינרמה את רייג' אגיינסט דה מאשין:

 

כתבה מערוץ 1 על הריסת הסינרמה:

 

כתבה מ"דה מארקר" על הריסת הסינרמה:

 

יש לכם מה לתרום לפוסט? שתפו אותנו!

 

וינילים לדבילים – The Band

המדור הפופולרי המציג תקליטים לועזיים עם כיתובים משעשעים בעברית.

 

 

When I'm 74 – יומולדת לסר פול

פול מקארטני בן 74 היום. אין טעם להרחיב כאן יותר מדי על חשיבותו, על הקריירה המדהימה שלו (שעדיין נמשכת במרץ) ועל גאוניותו בכותב ומלחין, נגן, מפיק ופרפורמר. אבל למי שמעוניין להכיר את מקארטני יותר לעומק, מעבר ללהיטים הידועים שלו עם הביטלס, עם ווינגס וכסולן, הנה רשימה בשני חלקים, שערך המגזין RREVERB, שמספקת הצצה ל-20 שירים פחות מוכרים של סר פול, מחמשת העשורים האחרונים.

הפנינים החבויות של פול מקארטני – חלק 1

הפנינים החבויות של פול מקארטני – חלק 2

והנה אחד שאני אוהב במיוחד. שיר נהדר מתוך התקליט האחרון, הלא-מספיק-מוערך של ווינגס, Back To The Egg משנת 1979. מזל טוב, מר מקארטני!

עשן על הסופרלנד – דיפ פרפל בראשל"צ 22.5.16

Deep Purple הופיעו השבוע בלייב פארק ראשון לציון. כתבתי על ההופעה לעכבר העיר.

(צילום: איציק בירן)

אני זוכר את הקאמבק הגדול של דיפ פרפל, בסוף שנת 84 ולתוך 85. היה להם אלבום חדש, שנקרא Perfect Strangers, שאיחד, לראשונה אחרי 11 שנים, את הליינאפ המוכר והמצליח שלהם. בקיצור, את ההרכב שניגן את Smoke on the water, Black night, Child in time, Speed king  ויתר השלאגרים  מתקופת הזוהר. כבר אז, כשמדונה, פול יאנג וסינדי לאופר היו השמות החמים בסביבה, הם נראו יותר כפריט מיתולוגי מן העבר הרחוק מאשר יחידת רוק אקטיבית ומתפקדת. ברם, הנה אנחנו ב-2016 ודיפ פרפל שוב מופיעים בישראל, כדבר שבשגרה. והנה, האנשים שהיו תלויים לנו כפוסטרים על הקירות, כאן על הבמה בראשון לציון. עם כרס קטנה פה, קרחת קטנה שם, שיער מלבין וקמטים שנראים היטב על מסכי הענק עתירי הרזולוציה. מה שמעלה את המחשבה: כשבאים לראות הופעה של דיפ פרפל היום, מה בעצם באים לראות? הרי רק המתופף איאן פייס נשאר מההרכב המקורי. הרי רובנו לא ממש שמענו אלבום חדש של דיפ פרפל מהתחלה ועד הסוף בשנים האחרונות. הרי המוסיקה שלהם רחוקה שנות אור מכל מה שמושמע כיום ברדיו או זוכה לזיליוני צפיות ביו טיוב. אז זהו: מדובר בסוג ההופעות שבהן הקהל בא לראות בעיקר את עצמו, או יותר נכון: השתקפות של עצמו הצעיר. לעשות בדיקה של עצמך אל מול מה שהיית, מול החוויות שחווית בנקודה מסויימת בזמן. מה קרה מאז. כמה השתניתי? כמה הלהקה השתנתה? כמה מהחברים האבודים שלי מלפני עשורים נמצאים גם הם כאן? מול כל האנשים האלה, ניצבים ארבעה בריטים ואמריקאי אחד, הצעיר מביניהם הוא ילדון בן 62, ואלה מנסים לגרום לקהל להיאחז לשעה וחצי במשהו שלא יחזור, באלמנט חמקמק של נוסטלגיית נעורים חד-פעמית, שניתן לחוות אותה מחדש, כנראה, רק דרך שיר טוב של דיפ פרפל. אם לשפוט לפי כמות ותדירות הביקורים שלהם בישראל, הרי שכבר מזמן היה צריכים היו להיות מוענקים להם דרכון תכלכל עם סמל המנורה, מפתח לאמפי קיסריה ותלושי קניה לחנויות בנמל תל אביב. כי דיפ פרפל, בקרב פלח קהל מסויים, היא אחת הלהקות הפופולריות ביותר בישראל, בכל זמן, מכל ז'אנר. אז מה אם ההיפסטרים המתוחכמים וקובעי הטעם הנחשבים והאנינים לא אהבו אותם אף פעם? אז מה אם רק לפני חודש וחצי הואיל היכל התהילה של הרוקנרול לצרף אותם לשורותיו, כשלהקות שהוקמו הרבה אחריהם כבר נמצאות שם שנים ארוכות.

(צילום: איציק בירן)

פרפל, בישראל, היא "להקת פסקול", כלומר להקה שייצרה מוסיקה שלצליליה דור שלם התבגר, עשה שיעורים, התגייס, השתחרר, התאהב, גילה את רזי הסקס, התחתן, התגרש והתברגן וניגן עם החברים מהעבודה בג'אמים מאולתרים במרפסת. והאהבה ללא תנאי הזו, היא שמביאה אותם שוב ושוב אל חופינו. בהופעה אמש התבהרו שתי עובדות: קודם כל שפרפל, מבחינת נגינה ופרפורמנס, היא מכונת מוסיקה מהודקת, מיומנת ואנרגטית ושנית: שאיאן גילאן כבר לא מצליח להתקרב, אפילו במעט, לשיאים הקוליים שלו משנות ה-70'. כן, הישמרו לכם, כוכבי רוק שבונים קריירה על שירה בקול גבוה: יבוא יום ותידרשו לשחזר, אחרי גיל 70 ואחרי 45 שנים על במות, את אותו קול שהיה לכם בגיל 25. ואז זה יהיה קשה. ראה רוברט פלאנט ואוזי אוסבורן ואיתם גם גילאן, שניסה ככל יכולתו ובאופן אצילי ביותר, להסוות את מגבלותיו הווקאליות המובנות לאורך כל ההופעה. מה שטוב אצל גילאן זה שהוא לא לוקח את עצמו מאוד ברצינות ולא נגרר לפוזות של רוק סטאר פומפוזי. חמוש בטי שרט, שרוואל, תספורת קצרה והומור בריטי דק, הוא נראה יותר כמו תייר אנגלי שיצא הרגע מחושה בסיני מאשר מחבר מרכזי באחת מלהקות הרוק החשובות והפופולריות בהיסטוריה. מה טוב שחלק מהבעיה נפתרה באמצעות תכנון אסטרטגי של ההופעה, כאשר קטעי סולו ארוכים איפשרו לגילאן לפוש קמעא ולחזור שוב רענן לבמה. אבל פרט לעניין הקולי של גילאן (ולדמיון החזותי המשעשע שלו לשחקן עודד תאומי), פרפל נתנו שואו מהודק, שהחסיר אמנם את להיטי תקופת הזוהר האחרת של ההרכב (שבה דייויד קוברדייל היה הסולן), אבל פיצו במידת מה עם ביצוע ל-  Hush הוותיק, הסינגל הראשון ששוחרר תחת השם דיפ פרפל, לפני שכותב שורות אלה אפילו הגיח לאוויר העולם. הקהל, ששליש ממנו ישב בכיסאות, צפה בהופעה בהתלהבות אבל בלי הפגנת היסטריה או התרגשות יוצאת דופן. הוא פירגן במקומות הנכונים בסולואים, שר כשגילן או הגיטריסט סטיב מורס סימנו לו והרים טלפונים באוויר כשהריף הנצחי ההוא, אתם יודעים איזה, התחיל להתנגן. הלהקה מצידה, ניסתה לא להציק יותר מדי עם שירים מהאלבומים האחרונים ונצמדה, לאורך רוב ההופעה, לסטליסט המוכח והיעיל, כולל מפוחית הבלוז של Lazy, סולו התופים של The Mule והליינים המקבילים אורגן-גיטרה-קול של Highway Star, שפתח את ההופעה. אפילו ה"הבה נגילה" שדון איירי, הקלידן, הכניס לסגמנט הסולו שלו, לא ממש הקפיץ את הקהל באוויר. יש מצב שהם כבר עשו את התרגיל הזה בהופעה קודמת בישראל? בכל מקרה, על פי החיוכים ביציאה, נראה שהקהל יצא מרוצה מהעיסקה הזאת, שלא כללה שום הפתעות שלא צויינו בחוזה הבלתי כתוב בינו ובין הלהקה. המוצרים סופקו באיכות משביעת רצון, בלי הפתעות ענקיות מחד ובלי נפילות מיותרות מאידך. וגם העובדה שגילאן, גלובר, פייס, מורס ואיירי עדיין משדרים הנאה ממה שהם עושים היא לא דבר של מה בכך, בהתחשב בהיסטוריה הארוכה, המפותלת והמאתגרת של דיפ פרפל. בנוסף, בגיל הזה, אם לשפוט לפי הגיל הממוצע של הקהל, הפתעות זה לא דבר כל כך חיובי בשלב הזה של החיים. כן, לראות את דיפ פרפל בהופעה ב-2016 זה קצת כמו לראות את סבא שלך מכין לעצמו ארוחת בוקר. אתה יודע שכבר לא יהיה לזה את הטעם שהיה לפני שנים, אבל לפחות אתה שמח שהוא עוד מסוגל לעשות את זה בעצמו ובלי פדיחות. ורק עצם העובדה שהחברים ממשיכים לעשות את הסוג הזה של הרוק שרק הם יודעים לעשות, מהתקופה שגולדה מאיר היתה ראש ממשלת ישראל, ריצ'רד ניקסון כיהן נשיא ארצות הברית ופלה הבקיע שערים במונדיאל – אפילו רק על זה מגיע להם מקום של כבוד בהיכל התהילה של הרוק.

אבנים מתגלגלות לקובה – מתנה לקוראי הבלוג

לפני כשבוע הופיעו הרולינג סטונס בקונצרט היסטורי בקובה. רוצים הקלטה של ההופעה? לחצו פה והורידו. ההופעה שמועלית לכאן לא יצאה בפורמט רשמי ונמצאת כאן לזמן מוגבל, לצורך התרשמות בלבד. הקוראים מוזמנים לרכוש את המוצרים הרשמיים של הרולינג סטונס בחנויות המורשות. תיהנו!

The Rolling Stones, Ciudad Deportivo De La Habana, March 25, 2016

01 – Intro
02 – Jumping Jack Flash
03 – It’s Only Rock ‘n Roll
04 – Tumbling Dice
05 – Out Of Control
06 – All Down The Line
07 – Angie
08 – Paint It Black
09 – Honky Tonk Women
10 – Band introductions
11 – You Got The Silver
12 – Before They Make Me Run
13 – Midnight Rambler
14 – Miss You
15 – Gimme Shelter
16 – Start Me Up
17 – Sympathy For The Devil
18 – Brown Sugar
19 – You Can’t Always Get What You Want
20 – Satisfaction

זקן השבט: 59 מילים על Billy Gibbons – Ferfectamundo

אחרי כמעט 50 שנים של פעילות מוסיקלית, מוציא גיבונס, הזמר והגיטריסט המזוקן והאהוב של זי.זי.טופ , אלבום סולו ראשון בקריירה, בו הוא מפגין את אהבתו למקצבים לטיניים, קובניים ומקסיקניים. אבל אל דאגה – עדיין יש כאן הרבה צרידות כובשת, טקסס בלוז פאנקי, בוגי ווגי חשמלי, טקסטים משעשעים וסולואים מצויינים. אלבום מקפיץ ומגוון שעושה כבוד לעולם המוסיקלי העשיר שמעבר לגבולות ארצות הברית.

 

צעיר בן 70

ניל יאנג חגג אתמול 70. לא נכביר כאן במילים על גדולתו במוסיקאי, כיוצר וכאמן בלתי מתפשר עם חזון ייחודי שהוביל לקריירה פתלתלה ומגוונת, שלא מפסיקה להפתיע גם חמישה עשורים לאחר שהתחילה. רק נציין שתי נקודות מפגש של החתום מעלה עם מר יאנג בהופעה.

הייתי שם בקיץ 1995. ניל יאנג שורף את בריכת הסולטן בירושלים, עם סיבוב האלבום Mirrorball ועם להקת ליווי שמתקראת בימים כתיקונם "פרל ג'אם".

הייתי שם 14 שנים אחר כך. קיץ 2009. הייד פארק, לונדון. ניל מפציץ כהרגלו, מול 60,000 בריטים ולקינוח, אחד פול מקארטני קופץ לבמה לשיר עם יאנג שיר של הביטלס כהדרן.

ואם אתם חדשים ליצירתו של יאנג, הנה כמה אלבומים שלו שחייבים לשמוע:

1.) Harvest

2.) After The Gold Rush

3.) Rust Never Sleeps

4.) On The Beach

5.) Zuma

6.) Ragged Glory

7.) Everybody Knows This Is Nowhere

9.) Weld

10.) Tonight's The Night

11.) Harvest Moon

מזל טוב, ניל!

בונא, זה אחלה בלוז!

ג'ו בונאמאסה הוא אחד מהגיטריסטים הבולטים והמוערכים ביותר בעולם בעשור האחרון. רוצים לקבל אלבום שלם שלו בהורדה חינמית?

רק לחצו כאן, השאירו כתובת מייל ו-11 טרקים של בלוז-רוק וירטואוזי בדרך אליכם.

אפשר להגיד ש"59 מילים" שלח אתכם, אבל זה לא ישנה הרבה. תהנו!

בונוס:

ג'ו בונאמאסה ביקר בישראל כבר פעמיים. בפעם הראשונה, ב-2009, הוא נתן כיתת אמן אינטימית בבית הספר למוסיקה "ארטיק" ביהוד. הבלוג (שעוד לא נולד ככזה) היה שם כדי לתעד. הנה קליפ לדוגמה.

ב-59 מילים: אריק קלפטון וחברים – The Breeze

 

 

ג'יי ג'יי קייל שימש כהשראה וכמקור השפעה על אמנים רבים, אריק קלפטון הוא אולי הבולט שבהם. כדי לציין שנה לפטירתו של קייל, אסף קלפטון כמה חברים טובים (מארק קנופלר, טום פטי, ווילי נלסון ואחרים) שמבצעים את שיריו של קייל באווירה נינוחה, עם ביצועים שדומים מאוד למקור. לא מחדש, אבל מהנה במיוחד על המרפסת עם בירה קרה בערב קיץ חם.

(רכישה)