צלילה חוזרת: הרולינג סטונס "!Grrr" + לד זפלין "Celebration Day" / ביקורות אלבומים

רולינג סטונס – ‏Grrr!‎
‎(Polydor)‎
לד זפלין – ‏Celebration Day
‎(Atlantic)‎
פורסם בעכבר העיר לפני כחמש שנים

 

בתחילת-אמצע שנות השישים החלו נערי בית ספר לבנים מחוצ'קנים בדרום בריטניה להתעניין במוסיקה זרה ומוזרה לעולמם התרבותי, שעותב במידה רבה על ידי ההרס, השממה והשמרנות הבריטית הקשוחה שלאחר מלחמת העולם השנייה. תקליטי בלוז של ג'ון לי הוקר, האולין וולף, מאדי ווטרס, ביג ביל ברונזי, רוברט ג'ונסון ואחרים עברו מיד ליד בין חברי מסדר הבלוז המחתרתי של לונדון והסביבה. נערים אלה היו הגרעין שהתניע את אחת התקופות הסוערות, הנועזות והפוריות ביותר בתולדות הרוק. קרים, פליטווד מק, הבלוזברייקרס, היארדברדס, מנפרד מאן, ספנסר דייויס גרופ והרכבים רבים אחרים חיברו את הבלוז השורשי למגברים בריטיים, גידלו שיער וג'ינס, סובבו את כפתור הווליום עד ל- 11 ויצאו למסע מרתק אל מעבר לגבולות הנוקשים של 12 התיבות המסורתיות שמאפשר הבלוז המסורתי. שני ההרכבים הבולטים, המצליחים והנערצים ביותר שידעו להתעלות מעל למגבלות הסצינה אל תהילה בינלאומית והשפעה אדירה על הרוק המודרני הם הרולינג סטונס (שנקראו, כמובן, על שם שיר של מאדי ווטרס) ולד זפלין. זפלין יצרו שורה של אלבומים מדהימים עד לפירוקם ב-1980, בעקבות מותו של המתופף ג'ון בונהאם והסטונס פעילים עד היום – וחוגגים בימים אלה 50 שנות פעילות בסדרת קונצרטים בניו יורק ובלונדון, שהכרטיסים (היקרים מאוד) אליהם אזלו תוך דקות. שני הריליסים החדשים של שני ההרכבים המיתולוגיים הם כמובן חגיגה לכל חובב רוק.

 

זפלין, שהתאחדו למופע היסטורי במגה-אולם O2 בגריניץ' בלונדון ב-2007 מוציאים עתה תיעוד של אותה הופעה בשלל פורמטים (דיסק,ויניל, די.וי.די, בלו ריי)  והסטונס חוגגים עם אוסף בן 3 דיסקים (ארבעה בגרסת הדה לוקס) של מיטב הלהיטים, עם בונוס בצורת שני שירים חדשים לגמרי. Celebration Day של זפלין, ששוחרר במקביל לסרט תיעודי על ההופעה על הבמה ומאחורי הקלעים, אוצר בתוכו 16 קטעים של זפלין בהופעה, כאשר את מושב המתופף ממלא בהצלחה ג'ייסון בונהאם, בנו של המתופף האגדי המנוח. אז נכון, אין כאן שום דבר חדש, אבל מיליוני מעריצי זפלין ברחבי העולם ישמחו בוודאי לשמוע אלבום הופעה חיה של פייג', פלאנט, ג'ונס ובונהאם ג'וניור מודל 2007, שמבחינת סאונד, לפחות, עולה בהרבה על The Song Remains The Same, אלבום ההופעה החיה הרשמי היחיד שלהם, שיצא ב-1976 והוקלט, להודאת חברי הלהקה, בסופו של סיבוב הופעות מתיש ולא בהכרח קלט את הביצועים המצליחים ביותר של השירים. הסאונד מצויין, ג'ימי פייג', שקריירת הפוסט-זפלין שלו לא הצטיינה באיכות יתרה, מנגן נפלא ורוברט פלאנט, הסולן סרבן-האיחודים, מצליח לעמוד יפה במשימה, גם אם קולו עבר שינויים ניכרים מאז אותם ימי חסד של תחילת-אמצע שנות השבעים. אפשר להתלונן שזפלין לא מחדשים דבר, אבל כשמדובר באחד מהקטלוגים המונומנטליים ביותר בתולדות הרוק, עם קטעים דוגמת Kashmir, Since I've Been Loving You, Black Dog, Dazed And Confused  וכמובן  Stairway To Heaven, לא בטוח שצריך לשנות משהו. אם יש כאן בונוס הרי זה השיר For Your Life מ-1975, שמבוצע כאן על ידי הלהקה בפעם הראשונה בהופעה חיה.

 

 

הסטונס, מצידם, חוגגים בגדול, לפי מיטב המסורת, עם אוסף הכולל 50 שירים לציון 50 שנות פעילות, החל מהסינגל הראשון, Come On, דרך פניני הרית'ם אנד בלוז מאמצע הסיקסטיז, עבור בתקופה הטובה ביותר שלהם (1968 עד 1972) וכלה בטרקים נבחרים מאלבומי האייטיז, הניינטי'ז והלאה – ועד לשני השירים החדשים, שהוקלטו במיוחד לאוסף. אז אם השירים האלה הם לא מהטובים ביותר של ג'אגר וריצ'ארדס, הם לכל הפחות לא מביישים את הפירמה וסוגרים את האוסף בתחושת המשכיות ועוצמה מחודשת ללהקה שהוספדה כבר כל כך הרבה פעמים מאז הקמתה. ובכלל, איך שיר חדש יכול בכלל להתמודד מול Satisfaction, Brown Sugar, Wild Horses, Miss You, Heart Of Stone וכל שאר הקלאסיקות האימתניות שממלאות את האוסף עד להתפקע. אז נכון, מעריצים אדוקים של הסטונס לא ימצאו כאן הרבה חידושים, פרט אולי לסאונד המשופר, אבל מי שמעוניין בהיכרות עם הלהקה, לפני צלילה לאלבומים המלאים ימצא כאן מחסנית מלאה בקליעי רוקנרול קטלניים, בלדות שורפות, טקסטים פרובוקטיביים ואינספור ריפים חשמליים קלאסיים, שרבים מהם עיצבו את המוסיקה הפופולרית של 50 השנים האחרונות. איחוד נוסף של זפלין לא נראה כרגע באופק וההופעות של הסטונס, נכון לרגע זה, סולד-אאוט לחלוטין. אם למישהו יש כרטיס בפחות מ-300 פאונד, תרימו טלפון. מקסימום נסתפק באלבומים הנ"ל, מזכרת מעידן שחלף, אבל השפעתו ממשיכה להדהד דרך כמעט כל הרכב שמאוחסן בסקציית המוסיקה באייפון שלכם.

גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.

אבנים מתגלגלות לקובה – מתנה לקוראי הבלוג

לפני כשבוע הופיעו הרולינג סטונס בקונצרט היסטורי בקובה. רוצים הקלטה של ההופעה? לחצו פה והורידו. ההופעה שמועלית לכאן לא יצאה בפורמט רשמי ונמצאת כאן לזמן מוגבל, לצורך התרשמות בלבד. הקוראים מוזמנים לרכוש את המוצרים הרשמיים של הרולינג סטונס בחנויות המורשות. תיהנו!

The Rolling Stones, Ciudad Deportivo De La Habana, March 25, 2016

01 – Intro
02 – Jumping Jack Flash
03 – It’s Only Rock ‘n Roll
04 – Tumbling Dice
05 – Out Of Control
06 – All Down The Line
07 – Angie
08 – Paint It Black
09 – Honky Tonk Women
10 – Band introductions
11 – You Got The Silver
12 – Before They Make Me Run
13 – Midnight Rambler
14 – Miss You
15 – Gimme Shelter
16 – Start Me Up
17 – Sympathy For The Devil
18 – Brown Sugar
19 – You Can’t Always Get What You Want
20 – Satisfaction