Shameless Self Promotion: ראפ ישראלי על ויניל

אז הוצאתי אלבום חדש. וזה מרגש. ומה שיותר מרגש זו העובדה שבפעם הראשונה ראפר ישראלי (סולן) מוציא אלבום גם בפורמט תקליט ויניל. "האב, הבן וראש העיר" יצא בלייבל המשובח קמ"ע, הופק על ידי שירוטו (תומי רותם) ומאיור (יובל מאירי) וכולל הופעות אורח של דנה ברגר, אקו, אורית טשומה, קאשי, פאס ורוזן. על העיצוב אחראית טל פוגל. את התקליט, ועוד כמה דברים, אפשר לשמוע ולרכוש גם פה. תיהנו.

מת על עברית, אסיר תודה על המוזיקה

The Days Between, ובעברית "ימי בין המיתרים" ככה נקראים בפי מעריצי הגרייטפול דד התאריכים 1 עד 9 באוגוסט. ה-1 באוגוסט הוא יום הולדתו של ג'רי גרסיה המנוח וה-9 באוגוסט הוא יום מותו (בדיוק לפני 25 שנים מכתיבת פוסט זה, ב-1995). את התאריכים אלה מציינים מדי שנה מיליוני Deadheads ברחבי העולם בשלל הופעות, משדרים, התכנסויות, פוסטים, פודקאסטים, ג'אמים ופעילויות נוספות, לזכרו של האיש שהפך כמעט למורה דרך מוזיקלי ותרבותי לכל כך הרבה אנשים ברחבי העולם.

השנה, התבקשתי לתרום פוסט לניוזלטר של קהיליית הגרייטפול דד בישראל, שעוסק פרוייקט המחווה שלי למוסיקה של גרסיה, רוברט האנטר והגרייטפול דד, שתורגמה לעברית והוקלטה לאלבום The Promised Land. הנה הטקסט המלא, להנאתכם:

---

רץ ורץ, ולוקח ת'זמן

חן רותם (סגול 59)

המשפט הכי קלישאי, לעוס ונדוש, אולי, בקשר לגרייטפול דד הוא הציטוט על המסע הארוך והמוזר וכו'. במקרה של "הארץ המובטחת" הסתבר לי, פעם אחר פעם, שלפעמים כל הקלישאות נכונות.

לאחר כמה שנים של צלילה למעמקי קטלוג הדד, כמובן בהשראתה והשפעתה של מור, זוגתי היקרה, התחלתי, אולי סביב 2013, לשרבט על דפים מזדמנים, תרגומים של שירים של האנטר וגרסיה. בעיקר בשביל הכיף ובשביל לאמן קצת את שרירי התרגום שלי, שבעבר הפעלתי באופן מזדמן כדי לאזרח שירים של לאונרד כהן, פרנק זאפה, טום ווייטס וכמה שירי ראפ. לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם זה.

אחרי כמה נסיונות לחבר מוזיקאים מקומיים לעניין, שמתוך ענייני לוחות זמנים ועיסוקים או פשוט מפני שהרעיון נראה מוזר, מעורר יראה או סתם בלתי ישים, בהבלחה של גורל, פגשתי בעמי יארס, מוסיקאי נהדר מפילדלפיה שבדיוק עמד לסיים שהות של תשע שנים בישראל. וככה, על כמה (וכמה) בירות ב"דאנסינג קאמל" בתל אביב, נולד הרעיון לחבר את המילים שעל הדף לאיזושהי מציאות מוסיקלית מתועדת. בעוד אני נותן גז על עוד ועוד תרגומים חדשים, עמי, שכבכר החל לארוז מזוודות לקראת חזרה לארה"ב, הביא את המולטי-מוסיקאי אבשה אילן שינגן בס, אני גייסתי את ידידי נעמן שדמי שינגן קלידים, בחור בשם ג'ייסון רייך שלח ערוץ מנדולינה במייל מארה"ב וכשעמי ואני בגיטרות ובכלים, נוספים התחלנו להקליט בדירה קטנטנה בקומה שלישית ביפו, בממ"ד, עם מזרן עבה שמונח על החלון לצורכי אטימה. האמת, שאם תקשיבו טוב, אולי תצליחו לקלוט פה ושם קולות שירה של מואזין ברקע של אחד השירים. תוך כדי התהליך, וכדי לעשות את הפרוייקט המתגבש כמו שצריך, החלטתי לבקש את ברכת הדרך מ-Ice Nine, חברת הפאבלישינג של הגרייטפול דד. בהיותי הבחור הנאיבי שאני, פשוט שלחתי להם מייל. ובהיותם מי שהם, בתוך יומיים קיבלתי חזרה מייל המאשר את הפרויקט, מברך עליו ושמח על עצם קיומו, בלי שום תנאים או מגבלות – מהלך נדיר ביותר בתעשיית המוזיקה באמריקה, ובכל מקום בעצם. על כך, תודה לאלן טריסט, איש חשוב בהיסטוריה של הדד, שהולך עם הלהקה כבר מסוף שנות ה-60'.

עוד עניין די מוזר: כשסיימנו להקליט את השירים לאלבום, לא היו בהם ערוצי תופים בכלל – כי לא הקלטנו תופים, בגלל אילוצי מרחב. השארנו את העניין הזה לסוף, מה שנוגד את כל תורת ההקלטות הידועה לאנושות. האמת, אני לא מכיר פרויקט שהיה מוקלט עד תומו רק בלי תופים ושהתופים הוספו לו בסוף. זה משוגע, מסוכן וחסר אחריות לחלוטין. מה עושים? רק אדם אחד היה יכול לבצע את המשימה המטורפת למדי הזו. גון אמיר, בן למשפחת דדהדס שסביר שרובכם מכירים, כאילו התאמן כל חייו לרגע הזה. הכנסנו אותו לאולפן, הרצנו את כל האלבום באזניות והוא ניגן את כל השירים באופן מושלם מהתחלה ועד הסוף, כמעט ללא טעויות או עצירות. מי שקצת מכיר תהליכי עבודה באולפן, יודע שזו משימה כמעט בלתי אפשרית. סאי, אחותו של גון, הצטרפה בהמשך להרכב החי שלנו ושרה הרמוניות נהדרות גם בהופעות וגם בהקלטות.

בינואר 2015, כמה דקות אחרי שסיימנו את סשן המיקסים האחרון לאלבום, כשהיינו עדיין באולפן 'סטריט מיוזיק' בפלורנטין, קפצה פתאום בטלפונים הניידים הידיעה שהגרייטפול דד יקיימו חמש הופעות פרידה, לרגל 50 שנים לקיום הלהקה, תחת השם Fare Thee Well. הכל המשיך להתחבר.

משם ועד היום, הכל התגלגל לבד, בלי יח"צ, בלי קידום ברשתות, בלי קמפיין, בלי מימון המונים. רק עם הרוח המסתורית של ג'רי והדד ששורה על הפרוייקט הזה מיום שנחלם בגינה קטנה בתל אביב. השם שנבחר, The Promised Land התאים בול, עדי, עוד נצר למשפחת דדהדים, עשתה את העיצוב המהמם, האלבום עלה לרשת, דיסקים הודפסו, נמכרו ואזלו, תקליטי ויניל הודפסו, עשרות אלפי הורדות ברשת, כתבות הופיעו בעיתונים כאן, שם ומעבר לים, השמעה בתוכנית הרדיו של דייויד גאנס וגרי לאמברט ב-Sirius XM חשפה את "אני והדוד שלי" לרבע מיליון מאזינים וכמובן, איך אפשר בלי, המון הופעות בארץ,  עם בטי, יובל, טל, אלון ואבשה: מחאן הגמליה בדרום ועד כרמיאל, כפר הנשיא ועמיר בצפון, דרך גבעת חיים, מעברות ומושב אמץ, תל אביב, ירושלים, יפו ורמלה, צוזאמן וקפה ביאליק, וואי קפה, הדאנסינג קאמל ובר גיורא ואמפי מיני ישראל ועוד ועוד… לא מעט מוסיקאים מצויינים הצטרפו מדי פעם להופעה זו או אחרת, ודי אם נזכיר את גיא דגן, דויד פרץ, איתמר בק, אייל עצמון וירון בן עמי. בחמש השנים האחרונות נוספו עוד שירים לרפרטואר המוקלט ולזה שבהופעות. התרגומים החדשים של "נשים חומות עין", "גל שקט", "מיסיסיפי", "ספינת טיפשות", "חלם בלוז", "הכל בגלל השושנים" ועוד עלו לרשת, והיד עוד נטויה.

אני יוצא לנדוד עם השירים האלה כבר חמש שנים לסירוגין ברחבי ארה"ב, אוסף חוויות וסיפורים ורגעים שתקצר היריעה מלתאר אותם כאן במלואם. פסטיבל באטלנטה, מרכז קהילה יהודית במיניאפוליס, בית כנסת בפילדלפיה, בייסמנט בברוקלין, חנות גיטרות בבולטימור, בר בבוסטון, מועדונים בווילג' בניו יורק, בית קפה בניו ג'רזי, הופעה ב-Garcia's, המועדון שממוקם בקפיטול ת'יאטר בפורט צ'סטר ניו יורק, הופעה מצולמת במערכת מגזין Relix  במנהטן, בנוכחות פיטר שפירו, אותו יהודי יקר שאיחד את הדד ב-2015, ובמרץ האחרון גם הופעות באירוע היהודי הגדול העולם, ועידת איפא"ק בוושינגטון די.סי, עם 18,000 משתתפים. וכל הזמן, מפגשים עם דדהדים והמון המון סיפורים שאמת צרופה, זכרון מתעתע והשפעות הזמן וחומרים משני-תודעה כאלה ואחרים רק הופכים אותם למרתקים יותר. ראסל, דייוויד, עמי, אבשה, חיים, סי, עדין ונוח היו שותפים למסעות האלה.

אם הייתם אומרים לי לפני חמש שנים שגרסה בעברית של Friend of The Devil  תיכנס לפלייליסט של גלגל"צ, ששירי הדד בעברית ינוגנו בג'אם לייב אצל יואב קוטנר, ששיר מהפרויקט יסיים פרק של "היהודים באים", שהפרוייקט יסוקר בתכנית של ערוץ PBS בארצות הברית, שאשתו ובתו של ג'רי ישמעו את האלבום, יתמכו וישלחו אהבה מקליפורניה. הייתי כנראה חושב שאתם מוזרים. אבל אירועים מוזרים, צירופי מקרים לא הגיוניים והסתברויות של אחד למיליון שמתגשמות כלאחר יד הם, כמו שיודע כל דדהד, דברים שכיחים מאוד בעולם של הגרייטפול דד. תודה למור שהכניסה אותי לעניין, תודה לכל מי שממשיך ליהנות מהפרוייקט המוזר הזה, שמנהל את עצמו מצוין בלי שום עזרה, ותודה למוסיקה ולמילים שהתמסרו באופן כל כך טוטאלי לשפת הקודש של הארץ המובטחת.

להאזנה והורדה של כל שירי The Promised Land, כולל הקלטות אולפן, סשנים אקוסטיים, הקלטות דמו והקלטות מהופעות חיות: https://thepromisedland1.bandcamp.com/

קאמבקים של ראפרים מתים: הטוב, הרע והמכוער

השבוע יצא לאור הגליון המודפס של קולומבוס, המגזין המצוין לענייני מוזיקה, שהפעם מוקדש כולו לנושא "קאמבק". החבר'ה הטובים של 'קולומבוס' ביקשו שאכתוב מאמר למגזין, והנה הוא לפניכם במלואו. מומלץ להשיג את המהדורה המודפסת, היפהפייה כשלעצמה (פרטים מלאים כאן). קריאה נעימה!

 

 

!Don't call it a comeback שאג הראפר אל.אל.קול ג'יי בפתיחת שיר הנושא מתוך אלבומו הקלאסי Mama Said Knock You Out, האמת היא שאת האמירה הבומבסטית הזו יש לפרש בדיוק במהופך: הראפר ניסה לשווק את האלבום בתור הצהרת הקאמבק המהדהדת שלו, והאלבום היה אמור להחזירו לתודעה ולהוכיח לעולם ההיפ הופ שהראפר המצליח לא מכר את נשמתו למיינסטרים ולא הפך לשריד פרה-היסטורי מתקופה נשכחת.

אם במקרים כמו של טינה טרנר, אירוסמית', ג'וני קאש או סנטנה היו נדרשות שנים רבות עד לביקור החוזר במצעדי המכירות ומול אור הזרקורים, הרי שבמקרה של קול ג'יי, נסיון הקאמבק (המוצלח, אגב) בוצע בסך הכל חמש שנים אחרי צאת אלבום הבכורה שלו, ובסך הכל באלבומו הרביעי. יתרה מזאת, הראפר היה בסך הכל ינוקא בן 22 כשניסה לעשות קאמבק היסטורי בחזרה אל מרכז הבמה של סצינת ראפ הגדושה והגועשת של תחילת הניינטי'ז.

כי אם יש ז'אנר שקשה לעשות בו קאמבק, הרי זה היפ הופ. טעם הקהל, שאינו מרחם על אמני עבר, גדולים וחשובים ככל שיהיו, משתנה במהירות של ציוץ בטוויטר, אמנים עם להיטי ענק נעלמים מהרדאר תוך חודשים ספורים, חברות תקליטים חשובות ומשפיעות מתפוררות לאבק בתוך חודשים, טרנדים וסגנונות חדשים פורצים בתדירות מסחררת ומוחקים כל מה שקדם להם ואלבום מלפני חמש או עשר שנים כבר נחשב לפריט אולד סקול נוסטלגי בעיני חובבי הראפ המעודכנים בהייפ החדש של הרגע.

ואולי בגלל כל האמור לעיל, ההשקעה הטובה ביותר מבחינה מסחרית היא דווקא באותם ראפרים שלא יזכו להזדקן, לא יוכלו כבר להוציא אלבומים גרועים, להסתבך בשערוריות או להיתפס ברגעים מביכים או באמירות לא נאותות ברשתות החברתיות. אייקונים שהדיסקוגרפיה הקאנונית שלהם כבר חקוקה בספרי ההיסטוריה של הז'אנר. כאלה שניתן להמשיך למסחר, לשווק ולמתג גם אחרי מותם, בלי הצורך המעיק לקבל את אישורם או את רשותם לעשות זאת ומבלי להפעיל חסמי איכות גבוהים מדי. כשפרויקט כזה נעשה באהבה, בתשומת לב ומתוך הקפדה על בקרת איכות, התוצאות יכולות להיות מעניינות ומספקות. אבל כאשר חמדנות, ציניות וחוסר התחשבות במורשת האמנותית של האמן המנוח הם המרכיבים העיקריים בתבשיל, התוצאות יכולות לגרום אפילו למעריצים השרופים ביותר לאכזבה רבתי. רוצים דוגמאות? לפניכם שלושה מקרי מבחן של קאמבקי היפ הופ שלאחר-המוות:

 

הטוב – Gang Starr

 

 

בסוף שנות ה-80' חבר קית' אילאם (גורו) ראפר מבוסטון, מסצ'וסטס, לכריסטופר מרטין (די ג'יי פרמיר), שהגיע מיוסטון, טקסס – ויחד, הגדירו שני ילדי החוץ את מה שיתקבע בעשור וחצי הבאים כסאונד של ההיפ הופ הניו יורקי הקלאסי. בשורה של אלבומים מוערכים, שנעים בין "ממש טוב" ל"אשכרה מדהים", גאנג סטאר הצטרפו לפנתיאון המצומצם מאוד של אמני היפ הופ שקשה למצוא פגם משמעותי בדיסקוגרפיה שלהם. גם ברגעים פחות ממצויינים, גאנג סטאר עדיין היו רמה מעל רוב ההיפהופרים שמסביבם. ולמרות שמעולם לא הצליחו מסחרית כמו, נניח, ראן די.אמ.סי, דה לה סול או הוו טאנג קלאן, הם זכו, ועדיין זוכים, לריספקט עצום ולהערצה שרק הולכת וגדלה. פרמיר, לבטח אחד מחמשת מפיקי ההיפ הופ הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב ביותר, יצר סגנון הפקתי שמזוהה עמו כבר מהתיבה הראשונה של הטרק, עבד עם מאות אמנים איקוניים (מהנוטוריוס ב.י.ג, ג'יי זי ונאס ועד לסנופ דוג, די'אנג'לו וכריסטינה אגילרה) ותרם גם ביטים לאמני אנדרגראונד, תוך שהוא הופך את חלקם לכוכבי היפ הופ ולו רק בזכות איכות ההפקה המדהימה שלו. את כל השירים בהפקת פרמיר שהפכו לקלאסיקות בלתי מעורערות לא נוכל למנות כאן, אבל אין איש היפ הופ רציני שלא מכיר ואוהב את Mass Appeal, Full Clip, Above The Clouds, Come Clean Mathematics, Livin' Proof, Boom, Nas Is Like, Unbelievable, A Million And One Questions, Kick In The Door, DWYCK ואחרים, רבים מספור.

האלבום האחרון של גורו ופרימו כצמד פעיל היה The Ownerz, שיצא ב-11 בפברואר 2003 ומאז נפרדו דרכיהם. פרמיר מילא את לוח הזמנים שלו בהפקות לראפרים הרבים שעמדו בתור לקבל ממנו ביט, גורו המשיך בקריירת סולו לא ממש מוצלחת, בעיקר בשל הפקות חסרות השראה ממפיקים חיצוניים שאינם עונים לשם די ג'יי פרמיר (מה שכן, צריך להזכיר כאן שגורו היה מחלוצי ז'אנר הג'אז-ראפ, עם סדרת אלבומי Jazzmatazz המצויינת שלו) ועולם ההיפ הופ המשיך לקוות לאלבום חדש ולאיחוד של הצמד, שסכסוכים מכוערים, נתקים בתקשורת ותביעות משפטיות ליוו את שלב הפוסט-קריירה-משותפת שלהם.

ב-19 באפריל 2010, בגיל 43, מת גורו מהתקף לב, לאחר מאבק ממושך בסרטן ושקיעה בתרדמת. ובכך, היה נדמה, נסגר הסיפור של גאנג סטאר לתמיד, בתחושה חמוצה ולא פתורה של פספוס. הרעיון שאלבום חדש של גאנג סטאר בכלל ייצא לאור נראה אז הזוי ודמיוני. אבל, כמאמר השיר ההוא, לפעמים חלומות מתגשמים, ופרמיר, שעמל על האלבום במשך שלוש שנים לפחות, לאחר רכישת הערוצים הווקאליים של גורו בסכום שלא פורסם, רקח כאן אלבום שלא רק עושה כבוד למורשת המפוארת של השניים, אלא מתגלה כאקורד סיום נפלא וכמתנה מרגשת למעריצי ההרכב ולחובבי הראפ הניו יורקי הקלאסי בכלל.

לא מדובר כאן במיחזור וורסים קיימים על גבי ביטים בינוניים, גם לא ברמיקסים מפוקפקים עם אירוחי ראפרים לא קשורים. פרמיר השקיע כאן את כל מה שיש לו, בעריכה מדוקדקת של ווקאלס של גורו שלא שוחררו מעולם לתוך ביטים מהטובים שיצר אי פעם, והקפיד כהרגלו על סאונד מעולה. האורחים הם ברובם אמנים מהמעגל הקרוב לגאנג סטאר וכאלה שעבדו עם ההרכב בעבר (פרדי פוקס, ביג שוג, M.O.P) וגם כאלה שעלו מהאוב לתת בראש, אחרי שנים של ניתוק (גרופ הום, ג'רו דה דאמאג'ה). ג'יי קול, הנציג הכמעט יחיד של הדור הצעיר, זה שכבר גדל על מורשת גאנג סטאר, נותן שואו אדיר בסינגל הראשון Family & Loyalty והאלבום כולו, על 16 הטרקים בו, זורם נפלא ובאופן אורגני, בדיוק כמו כל אלבום קלאסי של גורו ופרמיר בשנות ה-90'.

 

הרע – נוטוריוס ב.י.ג

 

 

כריסטופר וואלאס, הידוע גם בשמות נוטוריוס ב.י.ג, ביגי, פרנק ווייט, ביג פאפא ועוד, החל את הקריירה המקצועית שלו כביגי סמולס, ולאחר כמה התארחויות בולטות בשירים של ראפרים וזמרים אחרים וסינגל בכורה באוגוסט 1993 ששם אותו על המפה בגדול, ביגי היה מוכן לביג טיים, בהדרכתו של המנטור שגילה אותו, המפיק שון "פאף דאדי"/"פי דידי" קומבס, אליו עוד נחזור בהמשך. פחות מארבע שנים לאחר מכן, והוא בן 24 בלבד, ביגי כבר לא היה בין החיים. אחד הראפרים המשובחים, המצליחים, האהובים והכריזמטיים ביותר בהיסטוריה של הז'אנר נרצח ביריות  בלוס אנג'לס, בתאריך שכל חובב ראפ יודע לשנן בעל פה: תשעה במרץ 1997.

בימי חייו הוציא ביגי אלבום אולפן אחד בלבד, המאסטרפיס Ready To Die, ששוחרר בספטמבר 1994. "ב.י.ג טווה סיפורים כמו צלם קולנוע, כל שיר הוא סצינה נוספת שמתארת את הלייפסטייל שלו. החבילה הזו שלמה: ביטים מהממים, בחורות מתוקות שרות הרמוניות, אפקטים קוליים מהפנטים, תסריטים מעולם הפשע ופזמונים שנתפסים באופן מיידי", כתב עליו עם יציאתו המגזין The Source, האורים והתומים של ביקורות אלבומי הראפ בשנות ה-90'. את יצירת המופת השנייה שלו, אלבום כפול, דחוס ומגוון  בעל השם האירוני Life After Death, לא זכה ב.י.ג לראות על מדפי חנויות התקליטים. למעשה, שמו של האלבום הפך למודוס אופרנדי של הגיבור-הנבל בסיפור הזה, הלא הוא שון קומבס, מי שייסד במידה רבה את הלייבל הסופר-מצליח שלו, Bad Boy על גבו הרחב של ביגי. קומבס, אדיב ומתחשב שכמותו, חיכה עד דצמבר 1999 כדי לשחרר את האלבום-שלאחר-המוות האמיתי הראשון של ב.י.ג, Born Again. למרות כמה שירים מצויינים שהושלמו כשביגי עוד היה בחיים (Who Shot Ya, Come On), דידי החל בפרקטיקה שתלווה אותו גם בשנים הבאות, בניסיונותיו הבלתי נלאים לשחרר עוד חומרים של ב.י.ג לקהל המעריצים הרעב ובד בבד לרפד את חשבון העו"ש התפוח ממילא שלו. וורסים של ביגי משירים קודמים, חלקם מוכרים וחלקם אזוטריים יותר, הודבקו להפקות עכשוויות, כשאת החללים החסרים בשיר ממלאים אינספור ראפרים אורחים, חלקם הכירו את ביגי ואף עבדו איתו עוד בחייו (טו שורט, ליל' קים, ג'וניור מאפיה, מת'וד מאן) ורובם מכוכבי הראפ הגדולים של אותה תקופה, שלא הקליטו מעולם עם ב.י.ג בעודו בחייו: סנופ דוג, אמינם, מיסי אליוט, נאס). התוצאה? מעורבת. חלק מהחומר עובד, חלקו נשמע כמו הדבקות מרושלות של סגנונות ראפ והפקה שלא תואמות את הראפ הניו יורקי האגרסיבי שהיה רשום בטאבו על שמו של האמן שתמונתו מתנוססת בגאון על עטיפת האלבום. שש שנים חלפו לפני שפאפי קומבס החליט לחלוב שוב את פרת הזהב השמנמנה שלו, עם יציאתו של Duets: The Final Chapter, אוסף בו גורדה תחתית החבית עד תום, ושבו ההדבקות נעשו ברורות וכואבות יותר. "יש כאן ראפרים שב.י.ג בחיים לא היה עובד איתם" קבע מת'וד מאן, שזכה לכבוד להיות הראפר האורח היחיד באלבום הבכורה המהמם של ביגי. ראפרים מכל אזורי החיוג ומכל הסגנונות הושתלו לצד טרקים ווקאליים של ב.י.ג באופן שנשמע רנדומלי למדי, אמ.סיז מהדרג השני והשלישי של הז'אנר ואמני אר'אנ'בי דביקים לקחו חלק בחגיגה המפוקפקת ורוב ההפקות נשמעו שטוחות, משעממות וחסרות השראה. הביקורות, כראוי, קטלו את האלבום ובכך פסקו, פרט לאוספי להיטים ופסקולי סרטים שונים ומשונים, ניסיונותיו של פאפי להחזיר שוב ושוב את ב.י.ג מהמתים. ב-2017, כאילו משום מקום, שיחררה אלמנתו של ביגי, הזמרת פיית' אוואנס, את האלבום The King & I, שהצמיד וורסים מוכרים של ביגי לטרקים חדשים שמובלים על ידי השירה של אוואנס עצמה בליווי קטעי קישור מפי וולטה וואלאס, אמו של המנוח, אבל המחווה המקושקשת הזו הגיעה מאוחר מדי, תפורה בתפרים גסים מדי ולא חידשה דבר הקשור במורשת המפוארת של ב.י.ג, ששני אלבומיו המקוריים עומדים עד היום בשורה הראשונה של קלאסיקות היפ הופ מוכחות ואהובות שעומדות היטב במבחן הזמן.

המכוער – טופאק שאקור

 

 

בניגוד לביגי, שלא השאיר אחריו קטלוג עשיר של ריימס בלתי מנוצלים, טופאק נוצק מחומר אמנותי שונה. הוא כתב והקליט בקדחתנות, והשאיר אחריו מאות שירים בשלבים כאלו או אחרים של גימור. כידוע, טופאק נורה למוות בשבעה בספטמבר 1996 בלאס ווגאס, וכמו במקרה של ב.י.ג, גם בתיק הזה לא נמצאו אשמים והוא נשאר פתוח עד ליום זה.

חודש לפני מותו סיים טופאק להקליט את מה שיהיה האלבום-שלאחר-המוות הראשון שלו. התכנון היה להוציא אלבום שיסמן פתיחת דף חדש בקריירה שלו, ובד בבד יצלוף במדיה ובראפרים יריבים, בלב הסערה של מלחמת החופים בין ראפרים מניו יורק ומקליפורניה , שפאק וב.י.ג היו, בצדק או שלא בצדק, מרצונם או שלא מרצונם, המייצגים הבולטים ביותר שלה. לכבוד האלבום הקרב ובא, שינה פאק את שם הבמה שלו ל-Makaveli, רפרנס ברור לניקולו מקיאוולי, הסופר, ההפילוסוף והוגה הדיעות האיטלקי בן המאה ה-15, שהתיאוריה שלו אודות התנהלות פוליטית רצוייה כללה אלמנטים של רשע ואכזריות מחושבים, חומרנות וריאליזם פוליטי, בוז לעקרונות מוסריים מקובלים, פגיעה בחפים מפשע למען שימור השלטון וטקטיקות רמייה והתחזות המשמשות לשימור שלטון רודני יציב בממלכה. ההתייחסות לניקולו מקיאוולי והעובדה כי לא רוצחיו של טופאק לא נתפסו, יתרמו בהמשך להתפתחותן של תיאוריות קונספרציה רבות בנוגע לגורלו האמיתי של הראפר המנוח, בין היתר כאלה שמשערות שטופאק זייף את מותו שלו כדי לעזוב את ארצות הברית ולחיות בשקט, כאחד האדם, במיקום מנותק ומרוחק מן ההמולה של עולם השואו ביזנס האכזרי והתקשורת האמריקאית התובענית והפולשנית.

שוג נייט, מנהל חברת התקליטים Death Row בעל האופי הכוחני והאגרסיבי וההתנהלות העסקית שהילכה בין התחומים האפורים של העולם התחתון ובין פרקטיקות מאפיוזיות נכלוליות, מיהר לשחרר את האלבום הלא גמור, כדי להכות בברזל בעודו חם, לגרוף עוד כמה מיליוני דולרים לכיסו ולמצב את האגדה של טופאק לשנים הבאות. The Don Killuminati: The 7 Day Theory, האלבום, יצא כמה שבועות בלבד אחרי שטופאק הצטרף למעגל הראפרים הולך ומתרחב בגן עדן. למרות ביקורות פושרות והפקות לא משכנעות במיוחד, כלל האלבום כמה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בקטלוג של טופאק וזכה, שלוש שנים לאחר יציאתו, לסיווג של 'פלטינה מרובעת', אחרי שמכר יותר מארבעה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד.

רק ארבעה עשר חודשים הפרידו בין מותו של טופאק ובין האלבום (Remember Me)  R U Still Down?, שיצא בלייבל חדש שהקימה אפיני שאקור, אמו של המנוח, שקיבלה את השליטה על ההקלטות הרבות שהשאיר טופאק אחריו. האלבום, שהכיל שירים שהוקלטו בין השנים 1992-1994, כלל 26 קטעים – הרבה מדי לאלבום ראפ, בטח ובטח כשמדובר בראפר כמו טופאק, בעל טווח סגנוני מצומצם למדי ונושאים שחוזרים על עצמם לעתים תכופות מדי. ההפקות החלשות במרבית הקטעים, יחד עם כמה אורחים אנמיים, רובם מהמעגל הקרוב לראפר, לא תרמו לאיכות הכללית של האלבום. ולמרות כל זאת, שני סינגלים חזקים והעובדה שמותו הטרי של פאק עדיין הדהד בעוצמה בראשם ובלבם של מיליוני חובבי היפ הופ, הקפיצו את האלבום למכירת ארבעה מיליון עותקים בארה"ב ומאה אלף עותקים בבריטניה. אבל הרע ביותר עוד לפנינו.

מנקודה זו ואילך החלו הלייבלים של אפיני שאקור ושוג נייט, לעתים בשותפות עסקית ביניהם, לשחרר אלבומים "חדשים" של הראפר המנוח בקצב נמרץ ביותר: פרט לאוספי להיטים, פסקולי סרטים ואלבומים בהופעה חיה, יצאו במהלך תשע השנים לאחר מותו של פאק לא פחות משישה אלבומים מלאים תחת המותג 2Pac, החל מהאלבום Still I Rise, למעשה אלבום של הרכב הטיפוחים הבינוני למדי של פאק, Outlawz שבו פאק מתפקד למעשה על תקן של ראפר אורח, דרך Loyal To The Game שבו נמסרו ללא אחר מאשר אמינם, בכובעו החדש כמפיק, טרקים ווקאליים של הראפר המנוח וזה רקח מהם אלבום שנשמע כמו…. אלבום של אמינם עם ווקאלס של טופאק (לא דבר טוב) ועד Pac's Life הזוועתי מ-2006, שבו נתפרו הוורסים של פאק להפקות "עכשוויות" שלא עשו עמם חסד והודבקו ל"הופעות אורח" מציקות ומשונות של אמני ראפ ואר'אנ'בי שנדמה שנבחרו בהגרלת כובע אקראית או נשלפו באופן רנדומלי מרשימת אנשי הקשר של מנכ"ל חברת תקליטים דלת תקציב. נחסוך מקוראינו עדיני הנפש תיאורי אימים של שני אלבומי הרמיקסים הנוראיים בסדרת  Nu-Mixxx Klazzics, שרק האופן בו מאוייתת הכותרת שלהם עולה במגוחכותו על תוכנם המוזיקלי  ושל The Rose Vol.2, אלבום שניסה, תחת הכותרת מעוררת התמיהה Music inspired by Tupac’s poetry, להתל בקהל המעריצים התמימים לקנות ולו רק עוד מוצר אחד שנושא את דיוקנו ושמו של המותג המנוח.

אפילוג

כפי שנטען באחד השירים הידועים ביותר מתוך אלבומו השני של ביגי, הרי ש- More Money, More Problems היא קביעה שאפשר לנסח כקבילה כשמדובר בניצול אמני ראפ מנוחים. ייתכן שדווקא הפרופיל הפיננסי היחסית נמוך של הרכב, מוערך ככל שיהיה, כגאנג סטאר, איפשר הוצאת אלבום מאופק, איכותי, עשוי היטב, שמשמר בנאמנות את המורשת ואת הקטלוג הקלאסי של ההרכב. אבל, וזה אבל גדול, כשמדובר במותגים עתירי נכסים כביגי וטופאק, שרבים בוחשים בקדירתם, מנסים לגזור קופון ולהרוויח עוד דולר על עוד וורס גנוז, הקלטת דמו מפוקפקת או רמיקס חפוז, כנראה שאין מנוס לחובבי הראפ להמשיך במלאכה הסיזיפית של ברירת המוץ מהתבן, של איתור החומרים הראויים החבויים בינות לזוועות הנצלניות שפוגעות הן בזכרו של האמן, הן באינטגריטי האמנותי והעסקי של הקרובים אליו והן ביצירה המקורית עצמה. ובמקרה הזה, לא משנה אם קוראים לך שאקור, וואלאס, פרסלי, מרקורי, הנדריקס או באקלי: תמיד יש מצב שהריליס הבא יכול להיות זה שיכתים את הקריירה המפוארת שבנית במו ידיך.

מיקסטייפ בלעדי להורדה: נקודת הג'י של ההיפ הופ ישראלי

 

לא רבים הם המקומות שיכולים לטעון לתואר "מיתולוגי" כשמדובר במוסיקה ישראלית. בטח לא כשמדובר בהיפ הופ ישראלי. אבל מועדון הג'י ספוט יכול בהחלט לטעון לתואר, ובצדק. מאז היווסדו בשנת 2000, היווה הג'י ספוט, אם בפאתי כיכר אתרים בואכה חוף גורדון ואם באחד המיקומים שלאחר מכן, מקום מפגש לחובבי ראפ והיפ הופ, אתר הופעות מזדמן וכור היתוך בו נוצרו כמה מההרכבים המצליחים (והאזוטריים) של ההיפ הופ הישראלי המתהווה.

המיקסטייפ, שהבלוג מגיש לכם כאן בבלעדיות, נוצר על ידי די ג'יי סופרים, הידוע גם כאיש האשכולות ניר ממון, ונועד לחלוקה לעיתונאים זרים, למבקרים נכבדים ולשאר מיני פונקציונרים שביקרו במועדון מפעם לפעם. הוא לא נמכר בחנויות או בכל מקום אחר וכמובן לא נועד לצרכים מסחריים.

המיקסטייפ מגיש תמונת מצב נדירה של הראפ הישראלי בגל המצליח הראשון שלו, עם שמות כמו סאבלימינל, הדג נחש, מוקי, בויאקה, שי 360, מומי לוי, כלא 6, סגול 59 ואחרים, זכורים יותר או פחות. הנה הוא כאן להאזנה.

ואם תרצו להוריד אותו אליכם, פשוט לחצו כאן.

(תודה לניר על שיתוף הפעולה)

 

 

 

עדיין מאיר

השנה היתה לי הזכות הגדולה לנבור בכתביו הגנוזים של מאיר אריאל ז"ל. וזכות נוספת להלחין ולהקליט שיר שמילותיו לא פורסמו עד כה. אז היום "חלושעס למוצ"ש" יוצא לאוויר. תודה למתן אשכנזי, בן גולן, אמיתי וילק ואסף הדר שניגנו היטב וברגישות. תודה למשפחת אריאל ובמיוחד לשירז אריאל על ההזדמנות. מאיר, זה בשבילך:

 

ראיון עם צ'סטר בנינגטון (1976-2017)

צ'סטר בנינגטון, שהיה מוכר בעיקר בתור הסולן של ההרכב המגה-מצליח Linkin Park, נמצא מת בביתו בלוס אנג'לס אמש, כנראה כתוצאה של התאבדות. ב-15 בנובמבר 2010 הופיעו Linkin Park בפארק הירקון בתל אביב. לקראת ההופעה ראיינתי את בנינגטון, שהתגלה כבחור פתוח, ישר וגלוי, נחמד, צנוע וחסר פוזה. הראיון הזה הופיע רק במהדורת הפרינט של "עכבר העיר" וזו הפעם הראשונה שהוא עולה לרשת, לקריאה בפורמט דיגיטלי. R.I.P Chester.

היי צ'סטר. תגיד, יש לכם קשר עם מעריצים מישראל?

כן, אני מקבל לא מעט טוויטים ממעריצים מישראל. אני יודע שיש לנו הרבה מעריצים אצלכם, והם מוצאים את הדרכים להגיע אלינו. דרך הרשת או דרך מועדון המעריצים. ישראל היא בהחלט אחד המקומות שרציתי להגיע אליהם. העובדה שאנחנו הולכים להופיע בתל אביב, זה פשוט Awesome. אני כבר לא יכול לחכות. אני מתכוון להסתובב בישראל ולנסות לראות כמה שיותר בזמן הקצר שיש לנו אצלכם. אני חושב שזה הביקור שאני הכי נרגש לקראתו בשנים האחרונות.

מה דעתך בקשר לאמנים שביטלו הופעות בישראל מסיבות פוליטיות? אתה בכלל מודע לתופעה?

אני חושב שצריך להסתכל על העניין הזה מכמה פרספקטיבות שונות. כי, אתה יודע, דברים הם בדרך כלל לא כמו שהם נראים – ואני באמת מנסה  לזרוק את כל הציפיות המוקדמות שלי החוצה מהחלון כשאני מגיע למקום יחד. יחד עם זאת, יש כמה מקומות בעולם ש… אתה יודע, אולי לא הגענו להופיע בהם בגלל ש… היה סיכון למעריצים שלנו , או סיכון לחברי הלהקה בגלל תקני אבטחה שלא עומדים בסטנדרט, אתה יודע, איך להכניס ולהוציא את כל הצוות בשלום. בדרך כלל זה תלוי בסיטואציה הספציפית, אבל אני באמת שונא לעשות הכללה על כל הלהקות בעניין הזה ולהגיד "איזה מטומטם" על כל אמן שביטל הופעה. אני בטוח שחלק מהם הגזימו בתגובה שלהם, ושחלקם הגיבו בצורה נבונה.

 

 

בוא נעבור לאלבום החדש, A Thousand Suns. למעשה, הוא סוג של אלבום קונספט. איזה מסר ניסיתם להעביר בו?

בהתחלה החלטנו לא לכתוב אלבום קונספט, אבל בסוף כתבנו אחד כזה. הגענו במקרה לעניין הזה של אלבום קונספט. זאת אומרת, דיברנו על העניין הזה של אלבום קונספט בשלבים די מוקדמים של העבודה, אבל רק כשנכנסנו לתהליך ההקלטות התחלנו לזרוק רעיונות, ובעיקר לזרוק את ספר החוקים מהחלון וליצור סט חדש של כללים. מה שמעניין במסר של האלבום הזה זו הדרך שבה ניסינו לקשור נושאים של מתח חברתי ופוליטי עם דברים רגשיים פנימיים שלנו כבני אדם. תחושות של להיות אבוד. של דיכוי. ומסרים של להיאחד בחלומות שלך. וגם עניינים דתיים. באמת הרגשנו נוח מאוד בעבודה על האלבום הזה. רצינו שהרגש השולט בו יהיה משהו אמיתי מאוד , אנושי מאוד, לא משהו מטיף שאומר לאנשים מה לעשות ובמה להאמין. וזו משימה מסובכת. אבל אני חושב שעשינו עבודה טובה בעניין הזה.

אתם די ראויים להערכה בעניין הזה של להוציא אלבום קונספט ב-2010. הרי אלבומי קונספט היו גדולים בסבנטיז. היום, אמנים רבים בסדר הגודל שלכם רק רוצים להוציא להיטי רינגטון מסחריים של שלוש דקות. אתם להקה גדולה ויש לכם הרבה מה להפסיד. צריך ביצים בשביל זה, לא?

כן.תראה, יש לנו הרבה מעריצים ויש לנו קהל מאוד מגוון. יש הרבה קבוצות בתוך הקהל שלנו. חלק מהילדים אוהבים את החומר של הניו מטאל, חלק אוהבים רק את האספקט של ההיפ הופ. יש כאלה שאוהבים את הבלדות והלהיטים. יש כאלה שאוהבים את האלבום ההוא ושונאים את ההוא. יש כל מיני ויכוחים בינם לבין עצמם. במיוחד עם האלבום החדש. הם מאוד חלוקי דיעות בקשר אליו. בעיקרון זה ככה: "אני אוהב את האלבום החדש. זה האלבום הכי טוב ששמעתי אי פעם!" או "אני שונא את האלבום הזה. פאק יו!. אני לא רוצה לשמוע את לינקין פארק יותר אף פעם". ושם, במקום הזה, כן, צריך ביצים. להבין שלא כולם הולכים לאהוב את זה. מצד שני, יש כאלה שמאוד הולכים לאהוב את זה, דווקא בגלל שזה לא מה שהם ציפו לו. והם מגלים שזה באמת אלבום נהדר. בכל מקרה, אני חושב שזה האלבום הכי אמנותי שלנו. הכי מתוחכם מבחינת הסאונד ומאוד מאתגר למעריצים שלנו – מבחינת סגנון השירים וגם מבחינת הכיוון ההפקתי שאליו הלכנו.

הביקורות והתגובות לאלבום בעיתונות האמריקאית היו ממש קוטביות. היו מבקרים שכתבו שזו יצירת מופת, והיו כאלה שקטלו בלי רחמים. אתה בכלל קורא ביקורות? מתייחס למה שכותבים?

אתה יודע, האמת היא שיותר נקטלנו על ידי המעריצים שלנו. המעריצים שלנו הם המבקרים הכי קשוחים שיש. יות רקשוחים ממבקרי המוסיקה המקצועיים שלפחות ממה שאני קראתי, או בחרתי לקרוא, כתבו בסך הכל ביקורות חיוביות על האלבום. אתה יודע, קיבלתי לפני כמה ימים מייל מבחורה צעירה, מעריצה מושבעת של לינקין פארק, שכתבה לי "מה שכל כך Cool אצלכם זה שאתם יכולים לכתוב אלבום גרוע – והמעריצים שלכם עדיין אוהבים אתכם!"

אולי זה הסוד

בדיוק. אם לא אהבתם את האלבום הזה או ההוא, תבואו להופעה. אנחנו בטח ננגן שם שירים שאתם אוהבים. אז גם אם לא אהבתם משהו, תודה שבאתם להופעה ושאתם הולכים איתנו את הדרך הזו. בכל מקרה,אתה יודע, אני טיפחתי כבר מתחילת הדרך את גישת ה- I Don't Give A Shit . כי לאורך כל הקיירה שלנו, קיבלנו לא מעט פידבק שלילי מהתקשורת והביקורת. הרבה יותר מאשר פידבקים חיוביים. היחידים שתמיד נתנו לנו פידבק חיובי הם המעריצים השרופים.כי לינקין פארק אף פעם לא היתה להקה ממוצעת. זה או "אני אוהב אתכם,הולך אחריכם באש ובמים", או "נו, כן, שמעתי כמה שירים שלכם. You Suck!". זה תמיד היה או אהבה או שנאה – וזה הכין אותנו להתמודד עם כל מה שקורה בקריירה שלנו.

 

 

נחזור רגע למוסיקה עצמה. זו הפעם השנייה שאתם עובדים עם ריק רובין. הבן אדם נחשב לאגדה חיה, למפיק מיתולוגי וגם לטיפוס אקסצנטרי עם שיטות עבודה לא שגרתיות. מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה איתו?

ריק? ריק הוא מפיק מצויין עבורנו. יש גם את מייק (שינודה, הסולם השני בלהקה, ס59). ואני חושב שהרבה אנשים… בגלל שריק הוא דמות כל כך ידועה ולמעשה מגלם בתוכו את הרוק המודרני העכשווי יותר מכל מפיק שחי היום… אתה יודע… גם מייק הפיק את השירים האלה. למעשה, מייק הוא המפיק היומיומי שלנו. אז העובדה שיש לנו בלהקה אדם כל כך מוכשר כמו מייק שינודה, מפיק מעולה, כותב שירים מצויין, טכנאי סאונד והקלטה מהטובים שראיתי – השילוש בינו ובין ריק הוא פשוט מושלם מבחינתנו. ריק… אני תמיד משווה אותו לקפטן שמנווט ספינה. זה שיושב במשרד, קורא את הדו"חות, נותן הערות ואז שותה את הקפה שלו.

בוא נדבר רגע על מייק שינודה. לפני כמה שנים הוא יצא לפרוייקט הסולו שלו, Fort Minor, שהצליח מסחרית וזכה לביקורות טובות. מה היו התחושות שלך כשמייק לקח פסק זמן מהלהקה והלך לעשות את הפרוייקט?

אני חושב שזה היה אלבום מעולה. אם לא היינו להקה מגובשת, בטח היו אנשים בתוכנו ששהיו מודאגים מזה. אבל היות ואנחנו חברים כל כך טובים ואנשים שמכבדים כל כך זה את זה, לא היתה שום בעיה עם זה. אתה יודע, אנחנו כמו משפחה. ואם מייק רוצה ללכת ולעשות אלבום, אז מייק יכול ללכת ולעשות אלבום. זה לא הפריע לשום דבר שלינקין פארק עשו. כי מייק תמיד היה מחוייב ללהקה, גם אז וגם היום, ב-100 אחוז. גם לי יש הרכב צדדי, Death By Sunrise, ואני מקבל המון עצות טובות ממייק. ובשורה התחתונה אני חושב שכל העניינים האלה עוזרים ללינקין פארק הרבה יותר משהם פוגעים בה.

אתה יכול לנסות ולהיזכר לאיזו מוסיקה הקשבתם בזמן העבודה על האלבום?

קצת קשה להגיד, כי אני בדרך כלל לא מקשיב להרבה מוסיקה בזמן שאני עובד על אלבום. אתה יודע, הטעם שלי השתנה במשך הזמן. דברים שפעם בכלל לא הייתי רוצה לשמוע, פתאום תפסו אותי. כל הלהקות הקלאסיות שבעבר לא ממש אהבתי פתאום התחילו להתנגן אצלי. רולינג סטונס ודברים כאלה. דברים שבעבר לא התחברתי אליהם, פתאום התחלתי להקשיב להם הרבה יותר בתשומת לב. אבל בהחלט היו להקות שלקחנו מהן השראה בזמן העבודה על האלבום החדש. בקטע של "איך אנחנו רוצים להציג את האלבום שלנו". אתה יודע, איך שהאלבום נשמע מבחינת הסאונד, זה אלבום קונספט, כזה שצריך להקשיב לו במלואו. החל בעטיפה, דרך נושאי השירים ועד להקלטות הנאומים שבחרנו לשבץ בין השירים. הכל מונח במקומו ומוגש כסיפור אחד שלם, כשהשלם גדול מסך החלקים שלו. ההשפעה הזו באה מאלבומים גדולים כמו "הצד האפל של הירח" ו"סרג'נט פפר". אלבומים שהם לא ממש סיפוריים, כמו "טומי" של The Who או משהו יותר עדכני, כמו American Idiot של "גרין דיי". הקונספט יותר אבסטרקטי, נמצא יותר באיכויות ובתכונות של השירים, ובצורה שהם מוצגים כשלם אחד.

כשאתה מקשיב להקלטות שלך מתחילת הדרך, מה אתה חושב על השירה שלך? האם משהו השתנה מבחינת היכולת הווקאלית, מבחינת אופן הביצוע של השירים?

זו שאלה מעניינת. כי אף פעם לא ראיתי את עצמי כזמר גדול. זאת אומרת, אני יכול להגיע לתו באופן מדוייק, וכשעאני שומע משהו בראש אני בדרך כלל יכול לבצע את זה. אף פעם לא למדתי מוסיקה בצורה מסודרת, או משהו כזה. אז אם, נניח, יש תו שהוא מעל "סי" גבוה, אין לי שום מושג בזה, אז אז אני פשוט מגיע אליו. או לפחות קרוב אליו (צוחק, ס59) אני חושב שלמדתי לשיר במשך הזמן, במשך השנים. אני חושב שזמרים כמו… אתה יודע, רוברט פלאנט, או דייב גאהאן, או כריס קורנל, או מוריסי, או רוברט סמית', אלה זמרים פאקינג גדולים. אתה מבין? כשגדלתי ניסיתי לשיר כמו החבר'ה האלה ו… אני לא חושב שאני נשמע אפילו קרוב אליהם. אבל זה ממלא אותי אושר ברמות עמוקות שאנשים אוהבים לשמוע אותי שר. אז, אתה יודע, זה גורם לי לחשוב שכנראה אני בכל זאת עושה משהו כמו שצריך.

ומה תשירו בהופעה אצלנו?  יש סט ליסט מוכן, או שהכל משתנה בכל ערב?

בעיקרון יש לנו סט ליסט, כי זה סיבוב ההופעות הראשון שאנחנו עושים מזה כמה שנים, אז אנחנו צריכים להיכנס לתחושה הזאת של להופיע טוב ולעשות שוב דברים שלא עשינו כבר כמה זמן. אבל, בדיוק עכשיו התחלנו התחלנו לשנות דברים בסט ליסט, ככה שיכול הליות שנוסיף כמה דברים בהופעה אצלכם. למען האמת, אני די בטוח שאם הייתי נותן לך עכשיו את רשימת השירים המתוכננת, היא לא היתה דומה למה שנבצע בהופעה בסופו של דבראבל אני יכול להגיד לך שאנחנו מנגנים הרבה שירים מ-Hybrid Theory, הרבה מ-Meteora ומ-Minutes To Midnight וגם חלק גדול מהאלבום החדש. אז, מי שאוהב את האלבום החדש יקבל קטעים ממנו בהופעה בפעם הראשונה, ומי שמתחבר יותר לקטעים הישנים, גם בטוח שלא ייצא מאוכזב.

תודה רבה.שתהיה הופעה מוצלחת. נתראה בתל אביב. תיהנו בישראל!

בטח. אני יודע שנהנה. להתראות, מאן!

 

 

 

קפטן ג'ורג'

אמש, דיבר נציג הבלוג בתוכניתה של איריס קול ב-103FM, על פועלו של ג'ורג' מייקל שנפטר לפני יומיים. האזנה נעימה בלחיצה כאן.

http://103fm.maariv.co.il/mediaEmbed.aspx?ZrqvnVq=GLEEIH&c41t4nzVQ=M

"איזי קאבר" – מיקסטייפ חדש לשמיעה ולהורדה

היום יוצא רשמית לאור המיקסטייפ החדש שערכנו, חברי ערן דינר ואנוכי, מתוך אוספי תקליטי הויניל שלנו. "איזי קאבר", החלק השביעי בסדרת המיקסטייפים "59 דינר", מכיל יותר משעה וחצי של שירי פופ ורוק קלאסיים משנות ה-60, ה-70 וה-80, שבוצעו להם קאברים בעברית – הכל הועבר, כרגיל, מתוך התקליטים והתקליטונים המקוריים.
אז אם מסקרן אתכם לשמוע גרסאות בעברית לאלביס פרסלי, סיימון וגרפונקל, הביץ' בויז, ג'וני מיטשל, סטיבי וונדר, לו ריד, חוזה פליסיאנו, מריאן פייתפול, קייט בוש, ריי צ'ארלס ורבים רבים אחרים, "איזי קאבר" עכשיו באוויר.

לחצו כאן כדי לעבור למיקסטייפ – להאזנה באתר Mixcloud

אפשר גם להוריד את המיקסטייפ בלחיצה קלילה כאן

להורדה: "שיר זר" – משירי לאונרד כהן בעברית

החל מתחילת שנות ה-2000 ועד סגירתו ב-2011, "השרת העיוור" היה אחד מבלוגי המוסיקה החלוציים, האיכותיים והמובילים בישראל. בין הפרוייקטים המצליחים ביותר שיצאו מהשרת, היה "שיר זר", אלבום שיזמו הכותב גיא חג'ג' והמוסיקאי דויד פרץ, ובו הגישו 18 אמנים את גרסאותיהם האישיות, בעברית, לשיריו של לאונרד כהן. בעיות לגאליות, ביורוקרטיות ופרוצדורליות מנעו מ"שיר זר" להיות מופץ באופן מסחרי ומסודר לקהל הרחב, ובכל זאת האלבום זכה להורדות רבות מאתרים שונים ברשת ולפופולריות לא מעטה בקרב שוחרי כהן / חובבי אינדי בישראל.

עכשיו, "שיר זר" מוגש לכם במלואו להורדה חופשית, באדיבות הבלוג "עונג שבת"

להורדה למחשב כקובץ ZIP פשוט לחצו כאן. הנה רשימת השירים. וכאן יש קרדיטים ומידע נוסף על האמנים ועל האלבום עצמו. תיהנו. R.I.P Leonard Cohen.
1. אלי סורני – עזה תל אביב
2. סגול 59 – צ'לסי הוטל #2
3. נועם פלד – הללויה
4. רזי בן-עזר – ז'אן ד'ארק
5. איתי בלטר – שיר זר
6. שרון מולדאבי – מגדל השיר
7. Blush – בציפייה לקסם
8. אריאל גל – התופת
9. אוהד גולדברט – הלילה יהיה בסדר
10. מורפלקסיס – היי, ככה לא נפרדים
11. רותם אור – אחד מאתנו איננו טועה
12. שני קדר – מי באש
13. כפיר שתיוי – ריקדי אותי עד סוף האהבה
14. גלית פלורנץ – מריאן, להתראות
15. טליה אליאב – סוזאן
16. בילי לוי – נדמה היה זה מזמן, ננסי
17. דויד פרץ – סוף זמר במיתה
18. גבריאל בלחסן – אם יהיה זה רצונך

צלילה חוזרת: Johnny Cash – Remixed

(התפרסם בעכבר העיר, מרץ 2009)

לכבוד,

אלוהים,

בשמיים.

דיר גוד, שלום.

לאחרונה האזנתי לאלבום החדש Johnny Cash Remixed ובו מוסיקאים שונים יצרו רמיקסים לכמה משירי הנודעים. כתוצאה מהאזנה לאלבום אני לוקה בתופעת לוואי מטרידה: התהפכות אינטנסיבית בקברי, יום ולילה, עשרים וארבע שעות ביממה, ללא הפסקה.

אבקש ממך למצוא, בכל דרך אפשרית, פיתרון לתופעה זו.

בברכה, ג'וני

—

לכבוד,

מר ג'ון קאש,

גן עדן.

בתגובה לפנייתך, פניתי לחברת התקליטים Compadre לבירור העניין. וזו תגובתם כלשונה:

"תודה על פנייתך. ממחקרים שערכנו עולה כי ההאזנה לשיריו של מר קאש נפוצה בעיקר בקרב אמריקנים לבני עור גילאי 50-80 וכן בקרב קהל צעיר של מוסיקת אינדי, קבוצה קטנה המכונה גם בשפת היידיש "פיינשמקרים". על מנת לשנות מגמה זו ובכדי להרחיב את טווח הגילאים המאזינים למוסיקה של מר קאש, החלטנו לתת ליוצרים מתחומי ההאוס, האלקטרוניקה וההיפ הופ למקסס מחדש את שיריו של המנוח. אנו מצטערים על תופעת הלוואי שנגרמה למר קאש עקב ההאזנה לחומרים, אך המצב הכלכלי הנוכחי מחייב אותנו לנקוט דרכים יציאתיות למיקסום רווחים, תוך שימוש בחומרים מוקלטים קיימים. העדפותיו של האמן אינן רלוונטיות לתוצאה, מה גם שמר קאש הוכרז כבר מינן כבר משנת 2003, כך שלא ניתן היה להתייעץ עמו בעניין.

שלך,

חברת Compadre וסנופ דוג, מפיק בפועל.

 

אני מקווה כי תשובה זו מספקת אותך, ג'ון היקר,

בברכה,

אלוהים.

—

אלוהים היקר,

תמיד הייתי ידוע כאדם ישר וכאמן שאומר את דבריו בצורה ישירה. אז הנה: מדובר ב-18 רצועות המבזות את המורשת המוסיקלית העשירה שטיפחתי במשך שישה עשורים, באסופה נצלנית של טרקים בינוניים שהשם "ג'וני קאש" אינו ראוי להתנוסס מעליהם. מילא אנשי האוס אירופאים אלמוניים שמחריבים ביד גסה את יצירותיי האישיות ביותר, אבל העובדה שאושיות כמו סנופ דוג, פיט רוק ואלאבמה 3 נתנו את ידם לפרוייקט, ממלאת אותי תמיהה ואכזבה.

מחכה לטיפולך המהיר,

ג'ון

—

ג'ון היקר,

טיפולי בנושא הגיע לסיומו. מסתבר כי חברות התקליטים באמריקה אינן כפופות אפילו אלי.

לכן, הייתי ממליץ לך לחכות עד שהאלבום המדובר ישקע בתהומות הנשייה של המוסיקה הפופולארית ואז, ייתכן שתופעת ההתהפכות בקבר תיפסק, או לפחות תפחת קמעא.

שלך,

אלוהים.

—

---