תמונה אחת שוה – סוזי והבנשיז בישראל, ספטמבר 1983

 

והשיר (שיצא שלוש שנים לפני הביקור, ב-1980) :

 

 

בריאן כוכב (כמעט) עליון

בריאן אדמס בהופעה, היכל מנורה מבטחים תל אביב, 4 בדצמבר 2017.

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

גם בתקופה בה כבש את פסגות המצעדים וקבע שיאי מכירות, בריאן אדמס תמיד היה אמן של אמצע. גם כשחרך את הרדיו, בין אמצע האייטיז לתחילת הניינטיז, הוא אף פעם לא היה חביב המבקרים והמבינים למיניהם. לא  מספיק "חשוב" כמו בני ארצו ניל יאנג, ג'וני מיטשל ולאונרד כהן, לא מספיק אותנטי ועמוק כמו ספרינגסטין, לא מספיק סחבק של אצולת הרוק דוגמת טום פטי, לא כוסון כמו מייקל האצ'נס, אפילו לא קול כמו לני קרביץ בתקופת הזוהר שלו. למעשה, גם בהאזנה קשובה לדיסקוגרפיה של אדמס, אפילו השירים ה"אישיים" לא ממש מספקים למאזין איזשהו פריט מידע מעניין מספיק עליו כאדם פרטי. נער מקבל גיטרה, נער מצטרף ללהקה, נער מתאהב בבחורה, בחורה עוזבת נער, נער מנסה להחזיר אותה, נער  עדיין מחכה שתחזור. סיים אולד סיים אולד. אז מה נשאר לאדמס? רק השירים. והשירים האלה, שנצרבו בתודעת כל מי שבילה באיזושהי מסיבת כיתה בין בתקופה שצוינה לעיל, הם אלה שהביאו למכירה טוטאלית של כל הכרטיסים להופעותיו של אדמס בישראל. בשיאו, אדמס הוא פועל רוק מיומן, מקצוען בהלחמת המנונים שמשייטים בין הארד-רוק פופי לא מאיים ובין פאואר-באלאדס אימתניות, שכל אחד, מילד תל אביבי ועד סבתא באונטריו, יכול להתרגש מהן באותה מידה, ולעזאזל הקלישאות. לא סקסי מדי, לא מאיים מדי, וברוב המקרים לא סכריני באופן מעורר חלחלה, אבל יודע לתת עבודה כשצריך. ככה, הוא באמצע. אפילו שמות השירים שלו נקראים קצת כמו פרק מתוך הספר הדמיוני "איך לתת שמות ג'נריים לשיר פופ מצליח": It's Only Love. Here I Am. I'm Ready. Please Stay. הבנתם את העיקרון.

אבל כל התיזות האלה נמחקות ברגע שאדמס עולה לבמה עם ארבעת נגניו הוותיקים, כולם בחליפות שחורות, שגורמות להם להיראות קצת כמו ניצבים ב"סופרנוס" או ב"מד מן" ופוצחים בשעתיים שכמעט כולן להיטים שהקהל אוהב מאוד, או לפחות מכיר היטב. במשך 120 הדקות הבאות הוא עושה הכל כדי לרצות את הקהל, כשהוא נעזר בשלושה מיקרופונים שממוקמים באופן אפקטיבי באמצע הבמה ובשני קצותיה, מה שמאפשר לו לשיר בכל פעם ישירות אל חלק אחר של הקהל. כאמן וותיק ומשופשף, שיודע בדיוק למה הקהל שלו מצפה, הוא ממעיט בשירים מתוך האלבום האחרון וממטיר להיטי ענק ברצף מסחרר. וכולם פה: רוק האיצטדיונים של Run To You  ו- Summer Of '69, הסלואו של Heaven, הפאואר-פופ של When You're Gone והלהיט הענק מהסרט ההוא והלהיט העצום מהסרט האחר. כבר מהשניה הראשונה מתברר שקול הטנור הצרוד של אדמס נשמע מצויין גם אחרי ארבעים שנה בביזנס, הלהקה מהודקת והוידאו ארט מצויין ותומך היטב בשירים, שרובם נסובים סביב אהבה ורומנטיקה לסוגיה: מתוקה, חמוצה, מרירה ונוסטלגית. מדי פעם הוא נשאר לבד על הבמה לסט אקוסטי קטן, שמדגים גם את יכולותיו הלא-רעות-בכלל עלי מפוחית. אדמס מעולם לא נחשב אמן אופנתי או כזה שקופץ על טרנדים אופנתיים או מנסה סגנונות חדשים שמחוץ לאיזור הנוחות שלו – ודווקא העובדה הפשוטה הזו מצליחה לשמר את הרוח המקורית של השירים.

בלי הרבה התחכמויות או קישוטים, בלי תוספות היפ הופ, טריפ הופ, דאנס או אלקטרוניקה, פשוט, שירי גיטרות יעילים ומגה-קליטים, שחלקם היו יכולים להיות רצועות עלומות במעמקי אלבומים של הסטונס, רוד סטיוארט או ג'ון מלנקמפ. וגם העובדה שאדמס מעולם לא שיווק את עצמו כסמל סקס נערי או כיפיוף נצחי מאפשרת לו להיראות ולהישמע מצויין גם בגיל 58, בלי גרם של פאתטיות ומבלי להזדקק ליותר מדי גימיקים, שטיקים או טריקים בימתיים. 25 שירים מבוצעים ביעילות, טונות של אנרגיה ומעט הפסקות והחנפות לקהל ואז, בהדרן, ביצוע עוצמתי של I Fought The Law, קלאסיקת  הרוק'נ'רול הוותיקה מחזיר את אדמס לשורשים הרוקיסטיים שלו ואז הוא נשאר לבדו עד הבמה לעוד סגמנט אקוסטי, ששולח את הקהל הביתה אחרי All For Love, עם חיוך גדול והרבה הערכה לאמן שאולי לא נחשב, ולא ייחשב גם, בשלב זה של הקריירה שלו ל"חשוב", "משפיע" ו"מכונן" בעיני המבקרים והפיינשמקערים, אבל אוהב את מה שהוא עושה, ובעיקר יודע לתת שעתיים של רוק אנרגטי, מלוטש וסוחף, מהסוג שהרבה אמנים בגילו כבר מזמן שכחו איך לייצר.

מועדון חברים

Culture Club, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 7.11.2017

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

 

תקופת מכונת ייצור הלהיטים הגלובלית של קאלצ'ר קלאב נמשכה טיפה יותר משנתיים וכללה שלושה אלבומים, אם להיות ממש נדיבים. לראיה, אלבום "מיטב הלהיטים" שיצא בשנת 1987 נמשך 62 דקות בסך הכל. אבל גם בתקופה הקצרה הזו הם הספיקו להותיר את רישומם המוזיקלי והסטייליסטי על דור שלם, שאת אלפי נציגיו היה ניתן לראות אמש בהיכל מנורה מבטחים. חלקם אפילו בתלבושות בוי ג'ורג' נוסח 1982, מה שתרם לחגיגה שבוי ג'ורג' ורעיו ניסו להרים בהיכל.

רוב הזמן זה עבד להם. הרבה בזכות הקול של ג'ורג', שנשמע מצוין, גמיש ורב ניואנסים גם היום, 35 שנים לאחר להיט הבכורה העצום שלהם. איכות נוספת, שאין לזלזל בערכה, נעוצה בחוש ההומור הבריטי החד והמצליף של ג'ורג', ששימש אותו רבות במהלך הערב, בעיקר כשהוא מופנה כלפי עצמו. "בג'רוזלם פוסט כתבו שאני לא רלוונטי", הוא צלף, "פאק יו. אני אתקשר אליכם כשאהיה שוב רלוונטי". גם מראש העיר שבה התארח לא נחסך שבטו של ג'ורג' בן ה-56. "הוא בא לפגוש אותי, אבל לא נשאר להופעה. קיבלתי ממנו מגבת וזוג כפכפי חוף. אבל אני לא איש של ים. אקח אותם הביתה. בכלל, אני מתפשט רק כשאני ישן" חשף ג'ורג' בטון אינטימי-אירוני במיוחד.

אבל בין ההלצות, החלפת התלבושות והמכנסיים עטורי מגני-הדוד שלבש, היתה גם מוזיקה, ובאופן כללי, מוזיקה שעמדה היטב במבחן הזמן. בין כל הרכבי האייטיז חמורי הסבר, הקודרים והמסונתזים שפעלו לצידם, קאלצ'ר קלאב הציגו שילוב מפתה של סול, גוספל, רגאיי, בלוז ואפילו מוזיקה  קריבית ולטינית, עם שורה של פזמוני ענק, שגם אחרון הגותים לבושי השחורים היה חייב לנענע את ישבנו הקפוץ לצליליהם. בישראל הפך המועדון למגה פופולרי כבר עם הלהיט הראשון, אולי גם בזכות הקליפ המיתולוגי שהציג כיתוב בעברית על שמלתו של ג'ורג', עם התרגום הקלוקל שהקדים את גוגל טרנסלייט באי אלו שנים.

כל להיטי הענק, כך נדמה, בוצעו אמש בתל אביב וסיפקו לקהל צמא הנוסטלגיה צרור של ריגושי עבר ברצף בלתי פוסק. "Do You Really Want to Hurt Me", "Church of the Poison Mind", "Time", "It's a Miracle", "The War Song" וגם "Everything I Own", להיט הסולו הגדול של ג'ורג' מתקופת פוסט-המועדון. שלושת הקולגות  מההרכב המקורי (רוי היי – גיטרה, מייקי קרייג – בס וג'ון מוס – תופים) נראים ונשמעים מצוין ובכושר טוב (בלי שום סימנים לריבים הקשים, לאינטריגות הרומנטיות, האמנותיות והעסקיות שליוו את ימי גסיסתה של הלהקה) והקהל השיב להם אהבה עם כל להיט נוסף בשרשרת.

כשדנה אינטרנשיונל עלתה בהדרן, לאחר נאום נרגש, לביצוע משותף של "Karma Chameleon", נדמה היה שאין מתאים ממנה לחגוג את הקאמפיות הטרנסג'נדרית שג'ורג' היה מחלוציה, בתקופה שעניין כזה עדיין היה ריסקי וזכה להרמות גבה לא מועטות מצד התקשורת והמבקרים. ומכיוון שג'ורג', גם בשבתו כדיג'יי מדופלם ומבוקש, הוא בעל טעם מוזיקלי משובח, לא נפקדו גם מחוות לכמה מאליליו: "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס, מעורבב עם "Walk On The Wild Side" של לו ריד, "A Different Man" מתוך האלבום החדש שעדיין לא יצא, מוגש כמחווה לאגדת הפ'אנק סליי סטון ("הטירוף שלו גורם לי להיראות כמו אמא תרזה" איבחן ג'ורג') ולבסוף "Purple Rain" של פרינס ו-"Get it On" של מארק בולאן וטי. רקס, שסיים את הערב בג'אם ארוך וספונטני יחסית, ושלח את הקהל שיכור הנוסטלגיה לביתו עם חיוך גדול על הפרצוף וידיעה מנחמת שגם כוכבי אייטיז עם עבר נרקוטי, אלכוהולי ומשפטי עשיר יכולים, גם אחרי שנים של עליות מטורפות ונפילות כואבות, להזדקן – סליחה, להתבגר – בכבוד של מלכות.

 

 

דמעות של נוסטלגיה – טירז פור פירז בישראל, ביקורת הופעה

טירז פור פירז, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 5.7.2017

פורסם גם בעכבר העיר

קודם כל, הבה נניח את העובדות הקרות על השולחן: עבור רוב אלה שגדשו את היכל מנורה מבטחים אמש, טירס פור פירס היו "טירס פור פירס" למשך לא יותר משש שנים. שלושה אלבומים, זה הכל. נכון, היו אחר כך גם אינספור אוספים שונים ומשונים, שני אלבומים שהוציא חצי מהצמד תחת שם המותג ועוד אלבום מצויין ולא מוערך מספיק ב-2004, האחרון שלהם עד לכתיבת שורות אלו. אבל עבור עשרת אלפי הצופים ששילמו במיטב כספם כדי להבטיח מושב בהיכל, טירס פור פירס היא מה שנקרא "להקת פסקול". מההרכבים יחידי הסגולה ששיריהם היו פסקול להתבגרות של דור שלם. זו הסיבה שאקטים כמו אייר סופליי, סמוקי, אמריקה,אלן פרסונס פרוג'קט ואפילו האלה-שהם-כמעט-E.L.O-אבל-לא באמת, ממלאים כאן אולמות בכל ביקור. מיליוני ישראלים שהתבגרו כאן בין תחילת האייטיז לסופן ספגו לתוך הווריד, בין אם רצו בין אם לאו, את Shout, Change, Everybody Wants To Rule The World ו-Sowing The Seeds Of Love, לבטח אחד מלהיטי הפופ הענקיים המורכבים ביותר שהוקלטו אי פעם. במהלך תקופת הזוהר הלא ארוכה שלהם, טירס פור פירס תמיד הקפידו להיות צעד אחד לפני, או הצידה, מהקולגות. מהעומק הפסיכולוגי והמלנכוליה החודרת של The Hurting, מאללבומי הבכורה הטובים בהיסטוריה, דרך המעבר לרוק-סול מושלם באלבום השני ועד לצבעים הפסיכדליים העשירים של השלישי.

 

ואז, כמו בכל סיפור רוק קלישאי, החלו מריבות ונתקים בתקשורת, הפרפקציוניזם המופרז וחילוקי דיעות אמנותיים גרמו לכך שהקלטות התמשכו ללא תוצאות וכסף רב ירד לטמיון ובתחילת הניינטיז הלכו קורט סמית' ורולנד אורזבל איש איש לדרכו. אלבום האיחוד, שיצא כבר לפני 13 שנים, הוכיח שיש עוד הרבה מוסיקה מצויינת בארסנל של הטירז, אבל מאז לא שמענו מהם צליל חדש כלשהו. כך שאמש, הקהל בא לחגוג את תקופת הלהיטים הקצרה אך המסיבית של הצמד, לחזור לרגע לנעוריו האבודים, למסיבות הכיתה, למועדוני תל אביב העמוסים לובשי שחורים ולטייפ הקסטות באוטובוס בדרך לבסיס ביום ראשון. כבר מהצליל הראשון של Everybody הקהל היה על הרגליים, וכך נשאר כמעט במהלך כל ההופעה, תוך שהוא לוקח הפסקות למנוחה בשירים הפחות מוכרים. וכמעט כל השירים המחייבים היו שם. אלה שהוזכרו לעיל, וגם Break It Down Again, Advice To The Young At Heart, Woman In Chains  ו-Pale Shelter. אפילו Badman's Song, פנינת הרוק-פיוז'ן-בלוז הסטילי דנית ברוחה, הגיעה לקראת הסוף. בלהט ההתרגשות לאיש לא היה אכפת שמסכי הוידאו הופעלו ברשלנות, הצליחו לפספס כל סולו ולהחמיץ כמעט כל רגע חשוב שהתרחש על הבמה, שהתאורה היתה ספרטנית למדי, ושבקטעים רבים, רוב הכלים שנשמעו מהרמקולים נוגנו ממחשב. אפילו קאבר תמוה, מיותר וכמעט זהה למקור של Creep  מבית רדיוהד לא הפסיק את החגיגה.להיפך, הקהל הצטרף לשירה אדירה בציבור, אולי מתוך תחושת פיצוי מוקדמת על כך שספק אם השיר ינוגן בהופעה הקרובה בישראל של ת'ום יורק וחבריו.

 

במשך שעה ועשרים דקות נתנו סמית' ואורזבל (היי, סופסוף, הערב, אחרי 34 שנים, אני מצליח לזהות מי הוא מי)  לקהל הסופר-מפרגן שואו מהודק, רצוף להיטי ענק, שבוצעו בנאמנות גבוהה למקור, בלי התחכמויות ועם הכרת תודה ניכרת להמון החם והאוהד שהציף אותם באהבה, כולל מתנות, זרי פרחים ודגל ישראל שהונף על ידם עם הירידה מהבמה. ברור שבהיעדר חומר טרי (יש דיבור על אלבום חדש שייצא במהלך 2018, אבל לכו תדעו) אפשר לתייג את המופע של טירס פור פירס כקברט נוסטלגי לילדי ניו ווייב מזדקנים, אבל כשהשירים כל כך טובים והביצועים כל כך משכנעים, גם אחרון הציניקנים באולם, רצה, בסופו של דבר, לצעוק, לצעוק, ולהוציא את הכל החוצה.

Unusual – טום ג'ונס בתל אביב, ביקורת הופעה

טום ג'ונס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 28.6.2017

פורסם גם ב"עכבר העיר"

 

בסוף, אחרי כל האלבומים והלהיטים, סיבובי ההופעות, טקסי הפרסים, העליות והנפילות, הנשים והבגידות, הסמים והשערוריות, כולם חוזרים לשורשים. אריק קלפטון הקליט עם בי בי קינג וביצע משיריו של ענק הבלוז רוברט ג'ונסון, אלטון ג'ון חבר לליאון ראסל לאלבום משותף, דילן ומקארטני הקליטו סטנדרטי ג'אז אמריקאיים, וכך גם רוד סטיוארט, שביקר כאן לפני שבועיים. גם טום ג'ונס, מלך הקאמבקים, חזר בשנים האחרונות למוסיקה שעיצבה את נעוריו. אל הגוספל השחור, אל הבלוז השורשי, הסול הדרומי העמוק והרוקנרול המוקדם של שנות החמישים. לג'ונס, שקיבל, בדומה לסטיוארט, תואר אבירות ואת הקידומת "סר" (רק עשר שנים לפני סר רוד), לא היה ממש אכפת שרוב הקהל בהיכל מנורה מבטחים, שגירד את גיל 70 מאיזשהו כיוון, בא, יש לשער, לשמוע את מיטב להיטי בחרותו בביצועים הקרובים ככל האפשר למקור. הוא התחיל את ההופעה עם הצהרת כוונות ברורה: Burning Hell של ג'ון לי הוקר, עם נגינה וסאונד שמזכירים יותר את לד זפלין המוקדמים, את הבלאק קיז או הווייט סטרייפס, מאשר לאונג' בלאס ווגאס של שנות ה-70'.

 

וככל שההופעה התקדמה, המוסיקה הפכה כבדה יותר והקהל, כמדומה, נכנס למצב של הלם קליל, שנפוג רק כאשר נשלפו הלהיטים הישנים והמוכרים. אבל גם שם ג'ונס לא עשה הרבה הנחות. בליווי להקה צעירה ונושכת, הפך סטנדרט הפולק-גוספל (Run On (God's Gonna Cut You Down) לחגיגת דיסטורשן וריברב, Mama Told Me Not To Come  למרקחת גרוב בנוסח ההפקות של חבורת נגני Muscle Shoals ואפילו Sex Bomb, מתחילת המילניום הנוכחי, אחד מלהיטי הקאמבק הרבים שלו, זכה לעיבוד סווינגי נוסח ניו אורלינס, עם שלישיית כלי נשיפה יעילה ומהודקת.

 

אם לפני שבועיים נכתב כאן כי בהופעה של רוד סטיוארט המשימה ההפקתית היתה להסוות ככל האפשר את כשלי קולו של הזמר, הרי שכאן העניין היה הפוך בדיוק: איך לגרום להרכב להישמע עוצמתי לפחות כמו קולו של ג'ונס, ללא ספק אחד מפלאי עולם המוסיקה הפופולרית, שלא רק שלא נחלש עם השנים, אלא אף קיבל צבע עשיר, מרגש ורבגוני יותר, מעבר לעוצמה שנשמרה היטב. לא חשוב אם מדובר בלהיט פ'אנק של פרינס, בסלייד בלוז של אלמור ג'יימס, בבלדה איטית של לאונרד כהן או בקאבר ממזרי לרנדי ניומן – ג'ונס הפך כל שיר לשלו במאה אחוז, ונראה שהוא נהנה מכל רגע, כולל – כנראה שאין מנוס מזה – ביצוע קצר ל "א יידישע מאמע", שחרג מרשימת השירים המודפסת שעל הבמה, לכבוד הקהל המקומי. רק כאשר הלהיטים הגדולים משנות השישים נשלפו, הקהל התחיל להפשיר ולשתף פעולה. וכולם היו שם: "דליילה", עם גיטרת סרף, מקצב ים תיכוני-לטיני ונגיעות מריאצ'י, "גרין גרין גראס אוף הום" כקאנטרי אקוסטי, "ווטס ניו פוסיקאט" כטריו אקורדיון-גיטרה-סוזאפון וכמובן הבוסהנובה הבומבסטית של It's Not Unusual. ג'ונס, ללא ספק אחד האנשים הקולים ביותר שדרכו עלי במות מאז ומעולם, שלט בבמה ובאולם ביד בוטחת ועם טונות של קסם אישי, אבל בלי להתחנף לקהל יתר על המידה. כך שאחרי כל להיט ענק בא קטע בלוזי כבד, אחרי מחרוזת רוקנרול בא ג'אם גיטרות ארוך ואפילו בהדרן, אחרי 'Kiss שהוקדש על ידי ג'ונס ל"גאון, פרינס", הסתיים הערב עם Strange Things Happening Every Day, ספיריצ'ואל אדיר שהוקלט בשנות הארבעים על ידי זמרת וגיטריסטית הבלוז הנפלאה והנשכחת-מעט רוזטה ת'ארפ. עוד צעד שהעיד על טעמו המוסיקלי המשובח של הזמר בן ה-77', שנתן אמש גם מנה גדושה של שלאגרים למי שציפה לכך – אבל לא שכח בדרך את המקורות, שהפכו אותו לתופעת הטבע שהיא טום ג'ונס, שממשיכה, כמה נעים לגלות, להכות גלים גם יותר מ-50 שנה מתחילת הקריירה.

בועט וחי – רוד סטיוארט בפארק הירקון, 14 ביוני 2017

(פורסם גם ב"עכבר העיר" / הארץ אונליין)

אנטרטיינר. מונח שקצת נשכח בשנים האחרונות, עם כל הרוקרים המחוספסים, הראפרים הסטייליסטיים, הלהקות האובר-מודעות לעצמן והסינגר-סונגרייטרים האירוניים ששטפו אותנו מאז הפעם האחרונה שלרוד סטיוארט היה סינגל מוצלח בטופ טן. אבל סטיוארט הוא בדיוק כזה. נותן לקהל את מה שהוא רוצה, לא מפחד להיות רגשן כשצריך, לפזר צ'ארם והומור בכמויות מופרזות, לפזז על הבמה עם סט תלבושות שהיו משאירות גם את דורין אטיאס ללא מילים, להפעיל את הקהל ולהציג לראווה את כישורי הנגינה של נגניו, את כישורי הריקוד של מלוותיו החינניות ואפילו להעלות דיווה מקומית לדואט משותף. אבל לזה עוד נגיע בהמשך. זהו הוא סטיוארט שרוב הקהל שהגיע לפארק הירקון אמש, מכיר. אבל אם מקלפים עוד שכבה, מתעלמים לרגע מהגרדרובה הנוצצת, מההופעות בווגאס, מהטיקים הפרפורמטיביים ומארסנל השטיקים המוכר, אפשר עוד להיזכר שפעם, מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים לערך, חובב הכדורגל הבריטי הצעיר היה אחד הכותבים והזמרים המבצעים המוערכים ביותר שיצאו מהאי הבריטי, עם רפרטואר אדיר של פניני רוק-בלוז-פולק כתובות ומבוצעות לעילא, הן כסולן והן עם ה-Faces, אחת מהלהקות היחידות שנתנו, בשנים הטובות שלהן, פייט לא רע בכלל לרולינג סטונס, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת לייפסטייל וקטלוג של הוללות רוקיסטית פרועה. לפרקים, היה ניתן להבחין בסטיוארט ההוא, מבעד להמולת השואו המתוקתק שהוצעד על הבמה בפארק הירקון. כבר מעיון ראשוני ברשימת השירים היה ניתן לראות שסטיוארט מנסה למצוא איזון עדין בין אספקת הלהיטים הברורים, אלה שרוב הקהל לא היה עוזב את הפארק מבלי לשמוע אותם ובין הדהוד למקורות הסול והאר'אנ'בי הקדומים שלו. כך, נפתחה ההופעה בקטע האינסטרומנטלי Soul Finger של ההרכב Bar-Kays וב-Having A Party  של סם קוק, אולי ההשפעה הווקאלית הגדולה ביותר על סטיוארט, וגם שירים נוספים, כמו This Old Heart Of Mine של האחים אייזלי,  Ooh La La של ה-Faces ו-River Deep, Mountain High של אייק וטינה טרנר (שהושר על ידי זמרות הליווי בעת שרוד פרש להחליף עוד חליפה) שובצו בחוכמה בסטליסט.

 

בכלל, איזושהי תחושת סיכום שרתה על ההופעה. מי שהיה מביט אך ורק במסכי הוידאו מבלי לשמוע את המוסיקה שעל הבמה, היה מבחין בכך בבירור. כאן תמונות ילדות, שם תמונות עם הילדים והנכדים, פה פוטג' בשחור-לבן מסוף הסיקסטיז ואז קליפ של סר רוד מקבל תואר אבירות  מהנסיך פיליפ בארמון באקינגהאם, תמונות של עטיפות אלבומים, של זמרים שהשפיעו עליו (מרווין, סטיבי, סמוקי) ועוד כהנה וכהנה תחנות משמעותיות בחייו. שלא להזכיר את הלוגו של סלטיק יונייטד שהופיע גם על תוף הבס של המתופף וכמובן גם בקליפ שליווה את You're In My Heart, שיר שמוקדש כמובן לקבוצת הכדורגל הסקוטית, אהובת ליבו של סטיוארט. אבל הקהל התחבר כמובן בעיקר לשירים שהיו להיטי ענק כאן (ושם ובכל מקום), כמו "דו יו ת'ינק איים סקסי" הדיסקואי, "בייבי ג'יין" הפופי-ניו ווייבי וכמובן לבלדות. "איי דונ'ט וונא טוק אבאוט איט" ו-איך אפשר בלי- "סיילינג", שחתם את ההופעה, בביצוע משותף עם ריטה, שנדמתה מרוסנת מתמיד אל מול האנרגיות השוצפות של סטיוארט ושלמרות שלא העיפה את הסטנדרט השחוק-משהו לשחקים, בכל זאת לא ביישה את הפירמה, בסופו של דבר.

 

אי אפשר להתחמק מן העובדה שהקול הייחודי של סטיוארט כבר לא עוצמתי ורב ניואנסים כמו שהיה. אבל המופע, בחוכמה רבה, גייס את כל האמצעים כדי לעקוף את המגבלה: שישה נגנים מיומנים ושלוש זמרות ליווי מצויינות חיפו על המגבלות הווקאליות, וסולואי סקסופון ארוכים איפשרו לסטיוארט מדי פעם, לפוש קמעא מאחורי הקלעים. וכפי שנוכחנו לדעת באלבום האנפלאגד המשובח שלו מ-93', סטיוארט במוד הבוגר נשמע הכי טוב בפורמט אקוסטי. ולכן הסגמנט הזה הוא זה שהיה נקודת השיא במופע. זה- ובעיטת כדורי רגל רבים אל הקהל לקראת הסיום, מה שהוכיח סופית שסוס העבודה החרוץ – והאנטרטיינר הנצחי, ששעט במשך כמעט שעתיים על הבמה בפארק אמש, חי ובועט גם אחרי גיל 70.

תמונה אחת שווה: סנטנה בישראל, 1987. הפוסטר.

אבנים מתגלגלות לקובה – מתנה לקוראי הבלוג

לפני כשבוע הופיעו הרולינג סטונס בקונצרט היסטורי בקובה. רוצים הקלטה של ההופעה? לחצו פה והורידו. ההופעה שמועלית לכאן לא יצאה בפורמט רשמי ונמצאת כאן לזמן מוגבל, לצורך התרשמות בלבד. הקוראים מוזמנים לרכוש את המוצרים הרשמיים של הרולינג סטונס בחנויות המורשות. תיהנו!

The Rolling Stones, Ciudad Deportivo De La Habana, March 25, 2016

01 – Intro
02 – Jumping Jack Flash
03 – It’s Only Rock ‘n Roll
04 – Tumbling Dice
05 – Out Of Control
06 – All Down The Line
07 – Angie
08 – Paint It Black
09 – Honky Tonk Women
10 – Band introductions
11 – You Got The Silver
12 – Before They Make Me Run
13 – Midnight Rambler
14 – Miss You
15 – Gimme Shelter
16 – Start Me Up
17 – Sympathy For The Devil
18 – Brown Sugar
19 – You Can’t Always Get What You Want
20 – Satisfaction

קניה ווסט בישראל / ביקורת הופעה

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

סיפור הקריירה של קניה ווסט הוא אחד מהמיוחדים שנרשמו בספרי ההיסטוריה של ההיפ הופ, ז'אנר שלא חסרים בו סיפורים שכאלה. חלקו הראשון של הסיפור מתאר מפיק היפ הופ מקומי, בן למשפחה ממעמד בינוני, שיוצר טרקים לאמני אנדרגראונד בשיקגו, שעדיין אינה מוכרת כעיר "היפ הופית" במיוחד, בחור שאף לייבל לא ממש מוכן להמר עליו כראפר, שממשיך בעקשנות לטפס במעלה שרשרת המזון של הז'אנר ולבסוף הופך, בזכות נחישות אין קץ, טונות של אמונה עצמית וכישרון ייחודי, לאחת הדמויות המזוהות ביותר בעולם המוזיקה הפופולרית. בחלקו השני של הסיפור, שעדיין נכתב בעוד אנו מדברים, הבחור המדובר מתיך את ההיפ הופ במומחיות לתוך סגנונות אחרים, מטמיע אותו בתרבות הפופולרית עד כדי התמוססות מוחלטת ויוצר קטלוג אמנותי חוצה קהלים, מגזרים ומגדרים.

צילום: דר זיכרמן

קניה ווסט לא רצה אף פעם להיות "רק" מפיק, "רק" ראפר, או אפילו "רק" סלבריטי. ווסט שואף להיות מגה-רוק-סטאר, אייקון תרבות גלובלי, מוביל טרנדים אינטרגלקטי ולאחרונה – אפילו מועמד מטעם עצמו להנהיג את המעצמה הגדולה בעולם. ככה זה, כשהקולגה הכי ידוע שלך מכנה את עצמו "ג'ייהובה", כשמו של אלוהים, לך נשאר רק "ייזי", בעקבות ישו. אחח, איפה הימים שלראפר היה מספיק לקרוא לעצמו "ביג", "לארג'", "פרינס", "קינג" או "לורד". היום, פחות מהמשיח עצמו כבר לא עושה כותרות.

אם את רוב כוכבי הרוק שמגיעים לאלה החופים אנחנו מקבלים הרבה לאחר תאריך התפוגה האמנותי שלהם, הרי שקניה ווסט הגיע לפה בשיא תהילתו והשפעתו וברגע מכונן בקריירה שלו, שידעה לא מעט כאלה. כמו כל כוכב רוק גדול הראוי לשמו, גם כאן, כדי ליהנות מהשואו צריך לדעת לקבל את כל החבילה: איחור ג'ים מוריסוני של כשעה ועשרים אחרי זמן תחילת ההופעה שפורסם, קיצורי ועיוותי שירים נוסח דילן, מחוות תיאטרליות מבית מדרשו של ג'יימס בראון, שירים הכוללים סתירות פנימיות, לעתים אפילו בתוך אותה שורה, באופן שהיה מגחיך לגמרי כל אמן אחר ומעל לכל – אגו ענק, שמשאיר בצל, פשוטו כמשמעו, את המלווים (די ג'יי, זמר) שנמצאים מחוץ לאור הזרקורים למשך כל ההופעה ואפילו לא מוצגים בשמם במהלכה. קניה ווסט כפרפורמר פשוט לא משאיר מקום לאף אחד. ככה זה כשסר פול מקארטני נמצא בחיוג המהיר בטלפון שלך, כשאתה יכול לזמן את אלטון ג'ון לתת כמה אקורדים באיזה שיר, או לבקש מג'יימי פוקס שיחקה את ריי צ'רלס בשביל להיט אחר.

התכונה שמצילה את ווסט בכל פעם מחדש, וזו שהודגמה יפה אמש באיצטדיון רמת גן, היא המוזיקה. "אני מדבר הרבה שיט, אתם יודעים", הוא אמר לקהל, "אבל, בניגוד לאחרים, אני גם מגבה את זה עם קבלות". ואילו קבלות: שעה וארבעים שכוללות לקט בלתי נתפס של להיטים מהגדולים ביותר של העשור האחרון, מהענקיים של המוזיקה השחורה המודרנית, שעשרות אלפי הצופים יודעים כמעט כל מילה מהם בעל פה. שירי סולו, שירים מהפרוייקט המשותף עם ג'יי זי, טרקים שהוקלטו עם מגוון מרהיב של אמנים, מריהאנה ועד בון איבר. עם מוח יצירתי קודח וחופש אמנותי שמאפשר לו לדגום גם קלאסיקה מורבידית מסוף שנות ה-30' ("Strange Fruit"), גם את הרוק המתקדם של קינג קרימזון מסוף הסיקסטיז, גם את הסול של קרטיס מייפילד וגם את הטכנו-דיסקו-אלקטרו של דאפט פאנק לכדי שורת להיטים מסיבית, אותה הוא פרש לאורך וואן מאן שואו חסר נשימה. הרבה מוזיקה ומעט דיבורים היו במופע הזה, שכלל כמעט את כל מה שמעריץ ממוצע יכול לצפות לו: ההתחלה, עם "Stronger" ו-"Power", ההמשך עם "Can't Tell Me Nothin'" וגם "Clique" , "Heartless" ו-""Love Lockdown" – "Diamonds", "Touch The Sky"  ו-"Gold Digger", בקיצור, אתם קולטים את הווייב. לכמה דקות באמצע, ווסט משתעשע בסמפלר ה-MPC, מכשיר אייקוני של מפיקי היפ הופ קלאסי מהניינטיז, מה שמחזיר אותו לזמן קצר לשורשים, אבל מהר מאוד הוא חוזר לשחרר את רסן האוטו-טיון, ומזכיר לכולם באיזו מאה אנחנו חיים ומי הפך את האפקט האולפני המאוס הזה לכלי שרת לאמירה אמנותית משמעותית.

מצעד השלאגרים נמשך ונמשך: "Flashing Lights", "Run This Town" ובסוף, אחרי ריצה מזורזת על עוד כמה להיטים גדולים, מגיע "Lost In The World" וחותם את ההופעה שהיתה גם מרשימה וגם קצת מוזרה וגם מהנה וגם בלתי צפויה – בדיוק כמו גוף היצירה של קניה ווסט, שעד כה מספק לנו הרבה דברים לשמוע, הרבה דברים לכתוב עליהם והרבה ספקולציות לעתיד. ממש כמו דילן ב-65', בואי ב-77' או מרווין גיי ב-71'. אל תצחקו – עם כל כך הרבה אגו, אמביציה וכישרון, קניה ווסט עוד עשוי להיכנס לפנתיאון הזה מהדלת הראשית. בינתיים, גם מי שלא בוחן את הקריירה של ווסט בפרספקטיבה היסטורית, יכול היה ליהנות ממאה דקות של מוזיקה שאפתנית, מקפיצה ועשוייה היטב, שמזגזגת בין מסחריות בלתי מתנצלת ואוונגרד נסיוני חוצה ז'אנרים, מוזיקה שמצליחה גם להזיז באינטנסיביות את האגן וגם להפעיל את התאים האפורים. בינינו – כמה אמנים כאלה כבר זכינו לראות בשנים האחרונות, בישראל או מחוצה לה.

קניה ווסט, איצטדיון רמת גן, 30.9.2015

הרולינג סטונס בפארק הירקון – ביקורת מופע

STONES SETLIST

(הביקורת פורסמה גם בעכבר העיר. אפשר לקרוא אותה גם בלחיצה קלה כאן)

"קשה לי להאמין שאנחנו רואים את זה חי כרגע ולא באיזה שידור מ-MTV על המסכים" לוחש באוזני מתופף רוק בכיר כשהסטונס מתחילים לבצע את Start Me Up, השיר שפתח את ההופעה ההיסטורית שלהם בישראל. כי הסטונס הם לא סתם להקת רוק – הם פנים ודימויים שחרותים במאונט ראשמור של הרוקנרול, אלה שכתבו את המדריך למשתמש של "איך צריך להיראות, לזוז, לנגן, להיראות, להצטלם ולהתנהל כוכב רוק". כך שנדרשות כמה דקות להתרגל לעובדה שהנה הם כאן, מולנו, בגודל טבעי. אז אפשר לקרוא למיק ג'אגר מנותק, מתנשא, גרידי, מפקיע מחירים וכל מה שנכתב לקראת ההופעה, אבל אי אפשר לשנות את העובדה שג'אגר הוא תופעת טבע מדהימה, בלתי ניתנת להסבר. האיש שזז על הבמה במשך שעתיים ללא הפסקה, גם הרבה אחרי יום ההולדת השבעים שלו, אייקון תרבותי שלא מפסיק לקבל אזכורים מאמני פופ עכשוויים שיכולים כבר להיות ילדיו (קיישה, מארון 5, בלאק אייד פיז) ובעיקר האדם שדואג שמכונת הרולינג סטונס תתקתק כמו שעון לונדוני אמין כבר חמישים שנה ומנווט אותה ביד רמה בדרך ארוכה, מפותלת ומלאה משברים חריפים, דרמות מתוקשרות, שיאים נפלאים ורגעים טרגיים, כל זה שעה שרוב הקולגות שלו כבר נחים בבתי אבות או בבתי עלמין. ורק גוד אולד מיק ממשיך לשמור על המותג היוקרתי ולטפח אותו למימדים אדירים. לכן, בדקות הראשונות של ההופעה יש לך תחושה שאתה צופה במיצג ששמו "הופעה של הרולינג סטונס". פשוט כי הכל שם: הריקודים של מיק, תנועות הגיטרה של קית', האדישות של צ'רלי, הפוזות של רוני. גם הקהל נראה די בהלם בהתחלה, רק מעצם העובדה שהוא אשכרה. צופה. ברולינג. פאקינג. סטונס. כאן. בפארק. ליד רמת. גן. בישראל. כרגע. בשביל מי שבא לפארק מתוך רצון להיות חלק מהחווייה ולאו דווקא מתוך היכרות מעמיקה עם הקטלוג הסטונסי, נבנה סט ליסט צפוף קלאסיקות שגם מתחילים יכירו, סט שכולל גם את Angie, השיר שמייצג עבור ישראלים רבים את הסטונס. השיר ההוא מגיע כבר אחרי שלושה שירים וגורם לעשרות אלפי סמארטפונים לנצנץ אל מול הבמה ולמחזיקיהם לחייך בסיפוק.

ג'אגר כמעט יוצא מעורו כדי לרצות את הקהל שלו, יהיה זה במלבורן, בוינה, בניו יורק או בתל אביב, הקהל יקבל את השואו המקצועי ביותר, ישמע את השירים שהוא אוהב (כולל אחד שנבחר על ידי הקהל בהצבעה אונליין לפני ההופעה) וישמע בין השירים משפטים בשפת אימו. במקרה של פארק הירקון, ג'אגר הלך הרבה מעבר ל"שלום תל אביב" אל מחוזות הזויים מעט דוגמת "חג שבועות שמח", "הכל סבבה", "אתם קהל מטורף" ואפילו "רוני, (ווד) קנית את הנעליים שלך בשוק?". כמה טוב שלצד המקצוענות הבוטחת של מיק אנחנו מקבלים את קית', גיטריסט שעדיין מנגן מלוכלך, מחוספס ולפעמים גם טועה פה ושם ועושה הכל בחן ובנונשלנטיות שמעניקים מגע נחוץ של אנושיות לכל ההפקה המתוקתקת שמתרחשת על הבמה. קית' מקבל ספוטלייט לשני שירים You Got The Silver מהסיקסטיז ו-Can't Be Seen מהאייטיז. הסטון-בדימוס מיק טיילור מצטרף ללהקה לביצוע מעולה של Midnight Rambler שבו משתחררים גם ריצ'ארדס וווד לג'אם ארוך מצויין (טיילור יחזור פעם נוספת, לנגן אקוסטית בשיר האחרון, Satisfaction). כנהוג עד כה בסיבוב ההופעות הנוכחי, הסטונס לא מאתגרים את הקהל יותר מדי ומספקים את הסחורה הישנה והטובה, הכי טובה שיש בשוק: Honky Tonk Women, Sympathy For The Devil, Miss You, Paint It Black כשהשליטה המוחלטת של ג'אגר בקהל ומולה הנגינה העדיין-גראז'ית של ריצ'ארדס ו-ווד בתוספת הליטוש והנסיון של נגני על כמו דריל ג'ונס הבסיסט, צ'אק לאבל (קלידים) ובובי קיז, איש הסקסופנים האגדי, מביאים אל הבמה את הסאונד החי הטוב ביותר שכותב שורות אלה שמע בשנים האחרונות בהופעה בישראל, בפארק הירקון או מחוצה לו.

אחרי שני הדרנים ג'אגר מודה לקהל, החבר'ה משתחווים יפה ומייד לאחר תום האקורד האחרון, מתחיל השואו הנודד של האבנים להתקפל ביעילות ובמקצוענות. רבים בקהל עדיין מנסים לעכל את מה שהתרחש מול עיניהם ב-120 הדקות האחרונות ויודעים שזכו לראות היסטוריה בזמן אמת ושגם אם זהו אינו המופע הטוב ביותר של הסטונס אי פעם (בשביל זה צריך לחזור במכונת זמן ל-1969, ל- 1974 או אולי ל- 1981) זהו לבטח חיזיון הרוק הטוב ביותר שמסתובב כרגע בעולם ואחד מהמופעים המושקעים, החשובים והמרגשים ביותר שעלו אי פעם על במה בישראל.

Stones In T.A