Tag Archive | Show

אבנים מתגלגלות לקובה – מתנה לקוראי הבלוג

לפני כשבוע הופיעו הרולינג סטונס בקונצרט היסטורי בקובה. רוצים הקלטה של ההופעה? לחצו פה והורידו. ההופעה שמועלית לכאן לא יצאה בפורמט רשמי ונמצאת כאן לזמן מוגבל, לצורך התרשמות בלבד. הקוראים מוזמנים לרכוש את המוצרים הרשמיים של הרולינג סטונס בחנויות המורשות. תיהנו!

27STONES-master675

The Rolling Stones, Ciudad Deportivo De La Habana, March 25, 2016

01 – Intro
02 – Jumping Jack Flash
03 – It’s Only Rock ‘n Roll
04 – Tumbling Dice
05 – Out Of Control
06 – All Down The Line
07 – Angie
08 – Paint It Black
09 – Honky Tonk Women
10 – Band introductions
11 – You Got The Silver
12 – Before They Make Me Run
13 – Midnight Rambler
14 – Miss You
15 – Gimme Shelter
16 – Start Me Up
17 – Sympathy For The Devil
18 – Brown Sugar
19 – You Can’t Always Get What You Want
20 – Satisfaction

מודעות פרסומת

קניה ווסט בישראל / ביקורת הופעה

(התפרסם גם בעכבר העיר אונליין)

סיפור הקריירה של קניה ווסט הוא אחד מהמיוחדים שנרשמו בספרי ההיסטוריה של ההיפ הופ, ז'אנר שלא חסרים בו סיפורים שכאלה. חלקו הראשון של הסיפור מתאר מפיק היפ הופ מקומי, בן למשפחה ממעמד בינוני, שיוצר טרקים לאמני אנדרגראונד בשיקגו, שעדיין אינה מוכרת כעיר "היפ הופית" במיוחד, בחור שאף לייבל לא ממש מוכן להמר עליו כראפר, שממשיך בעקשנות לטפס במעלה שרשרת המזון של הז'אנר ולבסוף הופך, בזכות נחישות אין קץ, טונות של אמונה עצמית וכישרון ייחודי, לאחת הדמויות המזוהות ביותר בעולם המוזיקה הפופולרית. בחלקו השני של הסיפור, שעדיין נכתב בעוד אנו מדברים, הבחור המדובר מתיך את ההיפ הופ במומחיות לתוך סגנונות אחרים, מטמיע אותו בתרבות הפופולרית עד כדי התמוססות מוחלטת ויוצר קטלוג אמנותי חוצה קהלים, מגזרים ומגדרים.

צילום: דר זיכרמן

צילום: דר זיכרמן

קניה ווסט לא רצה אף פעם להיות "רק" מפיק, "רק" ראפר, או אפילו "רק" סלבריטי. ווסט שואף להיות מגה-רוק-סטאר, אייקון תרבות גלובלי, מוביל טרנדים אינטרגלקטי ולאחרונה – אפילו מועמד מטעם עצמו להנהיג את המעצמה הגדולה בעולם. ככה זה, כשהקולגה הכי ידוע שלך מכנה את עצמו "ג'ייהובה", כשמו של אלוהים, לך נשאר רק "ייזי", בעקבות ישו. אחח, איפה הימים שלראפר היה מספיק לקרוא לעצמו "ביג", "לארג'", "פרינס", "קינג" או "לורד". היום, פחות מהמשיח עצמו כבר לא עושה כותרות.

אם את רוב כוכבי הרוק שמגיעים לאלה החופים אנחנו מקבלים הרבה לאחר תאריך התפוגה האמנותי שלהם, הרי שקניה ווסט הגיע לפה בשיא תהילתו והשפעתו וברגע מכונן בקריירה שלו, שידעה לא מעט כאלה. כמו כל כוכב רוק גדול הראוי לשמו, גם כאן, כדי ליהנות מהשואו צריך לדעת לקבל את כל החבילה: איחור ג'ים מוריסוני של כשעה ועשרים אחרי זמן תחילת ההופעה שפורסם, קיצורי ועיוותי שירים נוסח דילן, מחוות תיאטרליות מבית מדרשו של ג'יימס בראון, שירים הכוללים סתירות פנימיות, לעתים אפילו בתוך אותה שורה, באופן שהיה מגחיך לגמרי כל אמן אחר ומעל לכל – אגו ענק, שמשאיר בצל, פשוטו כמשמעו, את המלווים (די ג'יי, זמר) שנמצאים מחוץ לאור הזרקורים למשך כל ההופעה ואפילו לא מוצגים בשמם במהלכה. קניה ווסט כפרפורמר פשוט לא משאיר מקום לאף אחד. ככה זה כשסר פול מקארטני נמצא בחיוג המהיר בטלפון שלך, כשאתה יכול לזמן את אלטון ג'ון לתת כמה אקורדים באיזה שיר, או לבקש מג'יימי פוקס שיחקה את ריי צ'רלס בשביל להיט אחר.

התכונה שמצילה את ווסט בכל פעם מחדש, וזו שהודגמה יפה אמש באיצטדיון רמת גן, היא המוזיקה. "אני מדבר הרבה שיט, אתם יודעים", הוא אמר לקהל, "אבל, בניגוד לאחרים, אני גם מגבה את זה עם קבלות". ואילו קבלות: שעה וארבעים שכוללות לקט בלתי נתפס של להיטים מהגדולים ביותר של העשור האחרון, מהענקיים של המוזיקה השחורה המודרנית, שעשרות אלפי הצופים יודעים כמעט כל מילה מהם בעל פה. שירי סולו, שירים מהפרוייקט המשותף עם ג'יי זי, טרקים שהוקלטו עם מגוון מרהיב של אמנים, מריהאנה ועד בון איבר. עם מוח יצירתי קודח וחופש אמנותי שמאפשר לו לדגום גם קלאסיקה מורבידית מסוף שנות ה-30' ("Strange Fruit"), גם את הרוק המתקדם של קינג קרימזון מסוף הסיקסטיז, גם את הסול של קרטיס מייפילד וגם את הטכנו-דיסקו-אלקטרו של דאפט פאנק לכדי שורת להיטים מסיבית, אותה הוא פרש לאורך וואן מאן שואו חסר נשימה. הרבה מוזיקה ומעט דיבורים היו במופע הזה, שכלל כמעט את כל מה שמעריץ ממוצע יכול לצפות לו: ההתחלה, עם "Stronger" ו-"Power", ההמשך עם "Can't Tell Me Nothin'" וגם "Clique" , "Heartless" ו-""Love Lockdown" – "Diamonds", "Touch The Sky"  ו-"Gold Digger", בקיצור, אתם קולטים את הווייב. לכמה דקות באמצע, ווסט משתעשע בסמפלר ה-MPC, מכשיר אייקוני של מפיקי היפ הופ קלאסי מהניינטיז, מה שמחזיר אותו לזמן קצר לשורשים, אבל מהר מאוד הוא חוזר לשחרר את רסן האוטו-טיון, ומזכיר לכולם באיזו מאה אנחנו חיים ומי הפך את האפקט האולפני המאוס הזה לכלי שרת לאמירה אמנותית משמעותית.

מצעד השלאגרים נמשך ונמשך: "Flashing Lights", "Run This Town" ובסוף, אחרי ריצה מזורזת על עוד כמה להיטים גדולים, מגיע "Lost In The World" וחותם את ההופעה שהיתה גם מרשימה וגם קצת מוזרה וגם מהנה וגם בלתי צפויה – בדיוק כמו גוף היצירה של קניה ווסט, שעד כה מספק לנו הרבה דברים לשמוע, הרבה דברים לכתוב עליהם והרבה ספקולציות לעתיד. ממש כמו דילן ב-65', בואי ב-77' או מרווין גיי ב-71'. אל תצחקו – עם כל כך הרבה אגו, אמביציה וכישרון, קניה ווסט עוד עשוי להיכנס לפנתיאון הזה מהדלת הראשית. בינתיים, גם מי שלא בוחן את הקריירה של ווסט בפרספקטיבה היסטורית, יכול היה ליהנות ממאה דקות של מוזיקה שאפתנית, מקפיצה ועשוייה היטב, שמזגזגת בין מסחריות בלתי מתנצלת ואוונגרד נסיוני חוצה ז'אנרים, מוזיקה שמצליחה גם להזיז באינטנסיביות את האגן וגם להפעיל את התאים האפורים. בינינו – כמה אמנים כאלה כבר זכינו לראות בשנים האחרונות, בישראל או מחוצה לה.

קניה ווסט, איצטדיון רמת גן, 30.9.2015

הרולינג סטונס בפארק הירקון – ביקורת מופע

STONES SETLIST

STONES SETLIST

(הביקורת פורסמה גם בעכבר העיר. אפשר לקרוא אותה גם בלחיצה קלה כאן)

"קשה לי להאמין שאנחנו רואים את זה חי כרגע ולא באיזה שידור מ-MTV על המסכים" לוחש באוזני מתופף רוק בכיר כשהסטונס מתחילים לבצע את Start Me Up, השיר שפתח את ההופעה ההיסטורית שלהם בישראל. כי הסטונס הם לא סתם להקת רוק – הם פנים ודימויים שחרותים במאונט ראשמור של הרוקנרול, אלה שכתבו את המדריך למשתמש של "איך צריך להיראות, לזוז, לנגן, להיראות, להצטלם ולהתנהל כוכב רוק". כך שנדרשות כמה דקות להתרגל לעובדה שהנה הם כאן, מולנו, בגודל טבעי. אז אפשר לקרוא למיק ג'אגר מנותק, מתנשא, גרידי, מפקיע מחירים וכל מה שנכתב לקראת ההופעה, אבל אי אפשר לשנות את העובדה שג'אגר הוא תופעת טבע מדהימה, בלתי ניתנת להסבר. האיש שזז על הבמה במשך שעתיים ללא הפסקה, גם הרבה אחרי יום ההולדת השבעים שלו, אייקון תרבותי שלא מפסיק לקבל אזכורים מאמני פופ עכשוויים שיכולים כבר להיות ילדיו (קיישה, מארון 5, בלאק אייד פיז) ובעיקר האדם שדואג שמכונת הרולינג סטונס תתקתק כמו שעון לונדוני אמין כבר חמישים שנה ומנווט אותה ביד רמה בדרך ארוכה, מפותלת ומלאה משברים חריפים, דרמות מתוקשרות, שיאים נפלאים ורגעים טרגיים, כל זה שעה שרוב הקולגות שלו כבר נחים בבתי אבות או בבתי עלמין. ורק גוד אולד מיק ממשיך לשמור על המותג היוקרתי ולטפח אותו למימדים אדירים. לכן, בדקות הראשונות של ההופעה יש לך תחושה שאתה צופה במיצג ששמו "הופעה של הרולינג סטונס". פשוט כי הכל שם: הריקודים של מיק, תנועות הגיטרה של קית', האדישות של צ'רלי, הפוזות של רוני. גם הקהל נראה די בהלם בהתחלה, רק מעצם העובדה שהוא אשכרה. צופה. ברולינג. פאקינג. סטונס. כאן. בפארק. ליד רמת. גן. בישראל. כרגע. בשביל מי שבא לפארק מתוך רצון להיות חלק מהחווייה ולאו דווקא מתוך היכרות מעמיקה עם הקטלוג הסטונסי, נבנה סט ליסט צפוף קלאסיקות שגם מתחילים יכירו, סט שכולל גם את Angie, השיר שמייצג עבור ישראלים רבים את הסטונס. השיר ההוא מגיע כבר אחרי שלושה שירים וגורם לעשרות אלפי סמארטפונים לנצנץ אל מול הבמה ולמחזיקיהם לחייך בסיפוק.

ג'אגר כמעט יוצא מעורו כדי לרצות את הקהל שלו, יהיה זה במלבורן, בוינה, בניו יורק או בתל אביב, הקהל יקבל את השואו המקצועי ביותר, ישמע את השירים שהוא אוהב (כולל אחד שנבחר על ידי הקהל בהצבעה אונליין לפני ההופעה) וישמע בין השירים משפטים בשפת אימו. במקרה של פארק הירקון, ג'אגר הלך הרבה מעבר ל"שלום תל אביב" אל מחוזות הזויים מעט דוגמת "חג שבועות שמח", "הכל סבבה", "אתם קהל מטורף" ואפילו "רוני, (ווד) קנית את הנעליים שלך בשוק?". כמה טוב שלצד המקצוענות הבוטחת של מיק אנחנו מקבלים את קית', גיטריסט שעדיין מנגן מלוכלך, מחוספס ולפעמים גם טועה פה ושם ועושה הכל בחן ובנונשלנטיות שמעניקים מגע נחוץ של אנושיות לכל ההפקה המתוקתקת שמתרחשת על הבמה. קית' מקבל ספוטלייט לשני שירים You Got The Silver מהסיקסטיז ו-Can't Be Seen מהאייטיז. הסטון-בדימוס מיק טיילור מצטרף ללהקה לביצוע מעולה של Midnight Rambler שבו משתחררים גם ריצ'ארדס וווד לג'אם ארוך מצויין (טיילור יחזור פעם נוספת, לנגן אקוסטית בשיר האחרון, Satisfaction). כנהוג עד כה בסיבוב ההופעות הנוכחי, הסטונס לא מאתגרים את הקהל יותר מדי ומספקים את הסחורה הישנה והטובה, הכי טובה שיש בשוק: Honky Tonk Women, Sympathy For The Devil, Miss You, Paint It Black כשהשליטה המוחלטת של ג'אגר בקהל ומולה הנגינה העדיין-גראז'ית של ריצ'ארדס ו-ווד בתוספת הליטוש והנסיון של נגני על כמו דריל ג'ונס הבסיסט, צ'אק לאבל (קלידים) ובובי קיז, איש הסקסופנים האגדי, מביאים אל הבמה את הסאונד החי הטוב ביותר שכותב שורות אלה שמע בשנים האחרונות בהופעה בישראל, בפארק הירקון או מחוצה לו.

אחרי שני הדרנים ג'אגר מודה לקהל, החבר'ה משתחווים יפה ומייד לאחר תום האקורד האחרון, מתחיל השואו הנודד של האבנים להתקפל ביעילות ובמקצוענות. רבים בקהל עדיין מנסים לעכל את מה שהתרחש מול עיניהם ב-120 הדקות האחרונות ויודעים שזכו לראות היסטוריה בזמן אמת ושגם אם זהו אינו המופע הטוב ביותר של הסטונס אי פעם (בשביל זה צריך לחזור במכונת זמן ל-1969, ל- 1974 או אולי ל- 1981) זהו לבטח חיזיון הרוק הטוב ביותר שמסתובב כרגע בעולם ואחד מהמופעים המושקעים, החשובים והמרגשים ביותר שעלו אי פעם על במה בישראל.

Stones In T.A

Stones In T.A

תמונה אחת שווה: באדי גאי, ישראל, קיץ 1993

Live Guy

באדי גאי הופיע בישראל במסגרת פסטיבל הבלוז בנמל חיפה, קיץ 1993.