Tag Archive | Tel Aviv

רוקאביב!

ב-17 במאי ייפתח פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי 'דוקאביב', שמציין השנה 20 שנים להיווסדו, עם תוכנית מורחבת, איכותית ומסקרנת במיוחד. כהרגלו הנהדר של הפסטיבל, גם השנה נוכחים בו לא מעט סרטי מוסיקה. הבלוג צפה בהקרנה מוקדמת בשלושה מהם:

"קלייב דייויס פסקול חיינו"  Clive Davis – The Soundtrack of Our Lives

סיפור חייו ופועלו של אחד האנשים שעיצבו את דמותה של מוסיקת הפופ, הרוק והסול של המאה ה-20. דייויס, כיום בן 86, החל את דרכו כנער יהודי מברוקלין שסיים תואר במשפטים והתגלגל לתעשיית המוסיקה כמעט במקרה. מאז, הספיק להיות מנהל חברת התקליטים Columbia, לייסד את הלייבל Arista ולאחר מכן את J Records ובדרך להחתים לראשונה את ג'ניס ג'ופלין, סיימון וגרפונקל, ברוס ספרינגסטין, פטי סמית', בילי ג'ואל, בארי מנילו, אירוסמית' ורבים אחרים,  להחיות את הקריירות של סנטנה, גרייטפול דד, רוד סטיוארט וארית'ה פרנקלין ולנתב את הקריירות של מאות – ואולי אלפי –  אמנים שרובם הפכו לאייקונים מוסיקלים משנות ה-60' ועד לימים אלה. כצפוי, הסרט מלא בפרגונים מהדמויות החשובות ביותר במוסיקה הפופולרית של ששת העשורים האחרונים, מטייקוני מוסיקה דוגמת ברי גורדי, ג'ימי איובין, סיימון קאוול ודייויד גפן, ואמנים מפול סיימון וסטיבן טיילר ועד לשון "פי. דידי / פאף דאדי" קומבס. מומלץ בעיקר לאלה המתעניינים באנקדוטות שמאחורי הקלעים של תעשיית התקליטים האמריקאית ולדרכים היצירתיות, המפותלות ולעתים המפוקפקות, בהם הגיעו הסטארים שכולנו אוהבים למעמדם הרם והנישא.

 

 

"אריק קלפטון – החיים ב-12 תיבות" Eric Clapton – Life in 12 Bars

סרט שממשיך את האוטוביוגרפיה החושפנית שפרסם קלפטון ב-2008 ולא משאיר כמעט שום פריט כביסה מלוכלכת מחייו של קלפטון חבוי בארון. הילדות הטראומטית, המתחים הפנימיים בלהקות המיתולוגיות בהן היה חבר, הסמים, האלכוהול (למילה Bars שבכותרת הסרט באנגלית יש משמעות כפולה, כמובן), ההתאהבות האובססיבית בפאטי בויד, אשתו של חברו הטוב ג'ורג' הריסון (ולימים אשתו – ואז גרושתו – של קלפטון), השנים שבוזבזו על סמים יקרים ואלבומים גרועים, מותו הטרגי של בנו הפעוט והקאמבק המפתיע בעקבות מופע ה"אנפלאגד" באמ.טי.וי, החיפוש המתמיד שלו אחרי האותנטיות הראשונית של של הבלוז השחור, וההגעה אל המנוחה והנחלה המשפחתית והשלווה בשנים האחרונות – על כל אלה מספר קלפטון בכנות, בפתיחות ובאינטימיות, בליווי קטעי ארכיון נדירים ועדויות מרתקות של חברים, קולגות ואושיות מוסיקה, ביניהן גם בי בי קינג, סטיבי ווינווד, ג'יי ג'יי קייל, באדי גאי וג'ורג' הריסון המנוח.

(הסרט ישודר גם ב-Yes דוקו)

 

 

ג'ואן ג'ט – "Bad Reputation"

הסרט מתעד את דרכה הלא קלה של ג'ט, שנולדה בסוף שנות ה-50 כג'ואן מארי לארקין בפרבר של פילדלפיה, אל עבר ביסוס מעמדה כאחת הנשים החשובות ביותר בהיסטוריה של הרוק, שהשפיעה, בדרך זו או אחרת על רוקיסטיות ופאנקיסטיות מכריסי היינד, דרך פי ג'יי הארווי וקורטני לאב ועד למיילי סיירוס (שגם מופיעה בסרט). הסרט, שמסתיים עם טקס קבלתה של ג'ט להיכל התהילה של הרוק בקליבלנד, מציג פורטרט מקיף ומרתק של אמנית בלתי מתפשרת, רוקרית חלוצית בעולם של גברים ומוסיקאית נחושה ושורדת בלתי נלאית, שמחוברת בטבורה לאתוס המכונן של הרוקנרול הבסיסי, המלהיב והאנרגטי, המגובה באג'נדה פמיניסטית פורצת דרך, שחצבה נתיב לכל רוקרית שבאה אחריה.

 

 

מידע נוסף ופרטים על מועדי ההקרנות אפשר למצוא באתר הפסטיבל. צפיה נעימה!

(תודה מיוחדת לצוות דוקאביב, למירה אן ביינרט ולדניאל רוזנקרנץ)

מודעות פרסומת

מיקסטייפ בלעדי להורדה: נקודת הג'י של ההיפ הופ ישראלי

 

לא רבים הם המקומות שיכולים לטעון לתואר "מיתולוגי" כשמדובר במוסיקה ישראלית. בטח לא כשמדובר בהיפ הופ ישראלי. אבל מועדון הג'י ספוט יכול בהחלט לטעון לתואר, ובצדק. מאז היווסדו בשנת 2000, היווה הג'י ספוט, אם בפאתי כיכר אתרים בואכה חוף גורדון ואם באחד המיקומים שלאחר מכן, מקום מפגש לחובבי ראפ והיפ הופ, אתר הופעות מזדמן וכור היתוך בו נוצרו כמה מההרכבים המצליחים (והאזוטריים) של ההיפ הופ הישראלי המתהווה.

המיקסטייפ, שהבלוג מגיש לכם כאן בבלעדיות, נוצר על ידי די ג'יי סופרים, הידוע גם כאיש האשכולות ניר ממון, ונועד לחלוקה לעיתונאים זרים, למבקרים נכבדים ולשאר מיני פונקציונרים שביקרו במועדון מפעם לפעם. הוא לא נמכר בחנויות או בכל מקום אחר וכמובן לא נועד לצרכים מסחריים.

המיקסטייפ מגיש תמונת מצב נדירה של הראפ הישראלי בגל המצליח הראשון שלו, עם שמות כמו סאבלימינל, הדג נחש, מוקי, בויאקה, שי 360, מומי לוי, כלא 6, סגול 59 ואחרים, זכורים יותר או פחות. הנה הוא כאן להאזנה.

ואם תרצו להוריד אותו אליכם, פשוט לחצו כאן.

(תודה לניר על שיתוף הפעולה)

 

 

 

בריאן כוכב (כמעט) עליון

בריאן אדמס בהופעה, היכל מנורה מבטחים תל אביב, 4 בדצמבר 2017.

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

גם בתקופה בה כבש את פסגות המצעדים וקבע שיאי מכירות, בריאן אדמס תמיד היה אמן של אמצע. גם כשחרך את הרדיו, בין אמצע האייטיז לתחילת הניינטיז, הוא אף פעם לא היה חביב המבקרים והמבינים למיניהם. לא  מספיק "חשוב" כמו בני ארצו ניל יאנג, ג'וני מיטשל ולאונרד כהן, לא מספיק אותנטי ועמוק כמו ספרינגסטין, לא מספיק סחבק של אצולת הרוק דוגמת טום פטי, לא כוסון כמו מייקל האצ'נס, אפילו לא קול כמו לני קרביץ בתקופת הזוהר שלו. למעשה, גם בהאזנה קשובה לדיסקוגרפיה של אדמס, אפילו השירים ה"אישיים" לא ממש מספקים למאזין איזשהו פריט מידע מעניין מספיק עליו כאדם פרטי. נער מקבל גיטרה, נער מצטרף ללהקה, נער מתאהב בבחורה, בחורה עוזבת נער, נער מנסה להחזיר אותה, נער  עדיין מחכה שתחזור. סיים אולד סיים אולד. אז מה נשאר לאדמס? רק השירים. והשירים האלה, שנצרבו בתודעת כל מי שבילה באיזושהי מסיבת כיתה בין בתקופה שצוינה לעיל, הם אלה שהביאו למכירה טוטאלית של כל הכרטיסים להופעותיו של אדמס בישראל. בשיאו, אדמס הוא פועל רוק מיומן, מקצוען בהלחמת המנונים שמשייטים בין הארד-רוק פופי לא מאיים ובין פאואר-באלאדס אימתניות, שכל אחד, מילד תל אביבי ועד סבתא באונטריו, יכול להתרגש מהן באותה מידה, ולעזאזל הקלישאות. לא סקסי מדי, לא מאיים מדי, וברוב המקרים לא סכריני באופן מעורר חלחלה, אבל יודע לתת עבודה כשצריך. ככה, הוא באמצע. אפילו שמות השירים שלו נקראים קצת כמו פרק מתוך הספר הדמיוני "איך לתת שמות ג'נריים לשיר פופ מצליח": It's Only Love. Here I Am. I'm Ready. Please Stay. הבנתם את העיקרון.

Bryan1

אבל כל התיזות האלה נמחקות ברגע שאדמס עולה לבמה עם ארבעת נגניו הוותיקים, כולם בחליפות שחורות, שגורמות להם להיראות קצת כמו ניצבים ב"סופרנוס" או ב"מד מן" ופוצחים בשעתיים שכמעט כולן להיטים שהקהל אוהב מאוד, או לפחות מכיר היטב. במשך 120 הדקות הבאות הוא עושה הכל כדי לרצות את הקהל, כשהוא נעזר בשלושה מיקרופונים שממוקמים באופן אפקטיבי באמצע הבמה ובשני קצותיה, מה שמאפשר לו לשיר בכל פעם ישירות אל חלק אחר של הקהל. כאמן וותיק ומשופשף, שיודע בדיוק למה הקהל שלו מצפה, הוא ממעיט בשירים מתוך האלבום האחרון וממטיר להיטי ענק ברצף מסחרר. וכולם פה: רוק האיצטדיונים של Run To You  ו- Summer Of '69, הסלואו של Heaven, הפאואר-פופ של When You're Gone והלהיט הענק מהסרט ההוא והלהיט העצום מהסרט האחר. כבר מהשניה הראשונה מתברר שקול הטנור הצרוד של אדמס נשמע מצויין גם אחרי ארבעים שנה בביזנס, הלהקה מהודקת והוידאו ארט מצויין ותומך היטב בשירים, שרובם נסובים סביב אהבה ורומנטיקה לסוגיה: מתוקה, חמוצה, מרירה ונוסטלגית. מדי פעם הוא נשאר לבד על הבמה לסט אקוסטי קטן, שמדגים גם את יכולותיו הלא-רעות-בכלל עלי מפוחית. אדמס מעולם לא נחשב אמן אופנתי או כזה שקופץ על טרנדים אופנתיים או מנסה סגנונות חדשים שמחוץ לאיזור הנוחות שלו – ודווקא העובדה הפשוטה הזו מצליחה לשמר את הרוח המקורית של השירים.

Bryan2

בלי הרבה התחכמויות או קישוטים, בלי תוספות היפ הופ, טריפ הופ, דאנס או אלקטרוניקה, פשוט, שירי גיטרות יעילים ומגה-קליטים, שחלקם היו יכולים להיות רצועות עלומות במעמקי אלבומים של הסטונס, רוד סטיוארט או ג'ון מלנקמפ. וגם העובדה שאדמס מעולם לא שיווק את עצמו כסמל סקס נערי או כיפיוף נצחי מאפשרת לו להיראות ולהישמע מצויין גם בגיל 58, בלי גרם של פאתטיות ומבלי להזדקק ליותר מדי גימיקים, שטיקים או טריקים בימתיים. 25 שירים מבוצעים ביעילות, טונות של אנרגיה ומעט הפסקות והחנפות לקהל ואז, בהדרן, ביצוע עוצמתי של I Fought The Law, קלאסיקת  הרוק'נ'רול הוותיקה מחזיר את אדמס לשורשים הרוקיסטיים שלו ואז הוא נשאר לבדו עד הבמה לעוד סגמנט אקוסטי, ששולח את הקהל הביתה אחרי All For Love, עם חיוך גדול והרבה הערכה לאמן שאולי לא נחשב, ולא ייחשב גם, בשלב זה של הקריירה שלו ל"חשוב", "משפיע" ו"מכונן" בעיני המבקרים והפיינשמקערים, אבל אוהב את מה שהוא עושה, ובעיקר יודע לתת שעתיים של רוק אנרגטי, מלוטש וסוחף, מהסוג שהרבה אמנים בגילו כבר מזמן שכחו איך לייצר.

מועדון חברים

Culture Club, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 7.11.2017

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

 

תקופת מכונת ייצור הלהיטים הגלובלית של קאלצ'ר קלאב נמשכה טיפה יותר משנתיים וכללה שלושה אלבומים, אם להיות ממש נדיבים. לראיה, אלבום "מיטב הלהיטים" שיצא בשנת 1987 נמשך 62 דקות בסך הכל. אבל גם בתקופה הקצרה הזו הם הספיקו להותיר את רישומם המוזיקלי והסטייליסטי על דור שלם, שאת אלפי נציגיו היה ניתן לראות אמש בהיכל מנורה מבטחים. חלקם אפילו בתלבושות בוי ג'ורג' נוסח 1982, מה שתרם לחגיגה שבוי ג'ורג' ורעיו ניסו להרים בהיכל.

רוב הזמן זה עבד להם. הרבה בזכות הקול של ג'ורג', שנשמע מצוין, גמיש ורב ניואנסים גם היום, 35 שנים לאחר להיט הבכורה העצום שלהם. איכות נוספת, שאין לזלזל בערכה, נעוצה בחוש ההומור הבריטי החד והמצליף של ג'ורג', ששימש אותו רבות במהלך הערב, בעיקר כשהוא מופנה כלפי עצמו. "בג'רוזלם פוסט כתבו שאני לא רלוונטי", הוא צלף, "פאק יו. אני אתקשר אליכם כשאהיה שוב רלוונטי". גם מראש העיר שבה התארח לא נחסך שבטו של ג'ורג' בן ה-56. "הוא בא לפגוש אותי, אבל לא נשאר להופעה. קיבלתי ממנו מגבת וזוג כפכפי חוף. אבל אני לא איש של ים. אקח אותם הביתה. בכלל, אני מתפשט רק כשאני ישן" חשף ג'ורג' בטון אינטימי-אירוני במיוחד.

אבל בין ההלצות, החלפת התלבושות והמכנסיים עטורי מגני-הדוד שלבש, היתה גם מוזיקה, ובאופן כללי, מוזיקה שעמדה היטב במבחן הזמן. בין כל הרכבי האייטיז חמורי הסבר, הקודרים והמסונתזים שפעלו לצידם, קאלצ'ר קלאב הציגו שילוב מפתה של סול, גוספל, רגאיי, בלוז ואפילו מוזיקה  קריבית ולטינית, עם שורה של פזמוני ענק, שגם אחרון הגותים לבושי השחורים היה חייב לנענע את ישבנו הקפוץ לצליליהם. בישראל הפך המועדון למגה פופולרי כבר עם הלהיט הראשון, אולי גם בזכות הקליפ המיתולוגי שהציג כיתוב בעברית על שמלתו של ג'ורג', עם התרגום הקלוקל שהקדים את גוגל טרנסלייט באי אלו שנים.

כל להיטי הענק, כך נדמה, בוצעו אמש בתל אביב וסיפקו לקהל צמא הנוסטלגיה צרור של ריגושי עבר ברצף בלתי פוסק. "Do You Really Want to Hurt Me", "Church of the Poison Mind", "Time", "It's a Miracle", "The War Song" וגם "Everything I Own", להיט הסולו הגדול של ג'ורג' מתקופת פוסט-המועדון. שלושת הקולגות  מההרכב המקורי (רוי היי – גיטרה, מייקי קרייג – בס וג'ון מוס – תופים) נראים ונשמעים מצוין ובכושר טוב (בלי שום סימנים לריבים הקשים, לאינטריגות הרומנטיות, האמנותיות והעסקיות שליוו את ימי גסיסתה של הלהקה) והקהל השיב להם אהבה עם כל להיט נוסף בשרשרת.

כשדנה אינטרנשיונל עלתה בהדרן, לאחר נאום נרגש, לביצוע משותף של "Karma Chameleon", נדמה היה שאין מתאים ממנה לחגוג את הקאמפיות הטרנסג'נדרית שג'ורג' היה מחלוציה, בתקופה שעניין כזה עדיין היה ריסקי וזכה להרמות גבה לא מועטות מצד התקשורת והמבקרים. ומכיוון שג'ורג', גם בשבתו כדיג'יי מדופלם ומבוקש, הוא בעל טעם מוזיקלי משובח, לא נפקדו גם מחוות לכמה מאליליו: "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס, מעורבב עם "Walk On The Wild Side" של לו ריד, "A Different Man" מתוך האלבום החדש שעדיין לא יצא, מוגש כמחווה לאגדת הפ'אנק סליי סטון ("הטירוף שלו גורם לי להיראות כמו אמא תרזה" איבחן ג'ורג') ולבסוף "Purple Rain" של פרינס ו-"Get it On" של מארק בולאן וטי. רקס, שסיים את הערב בג'אם ארוך וספונטני יחסית, ושלח את הקהל שיכור הנוסטלגיה לביתו עם חיוך גדול על הפרצוף וידיעה מנחמת שגם כוכבי אייטיז עם עבר נרקוטי, אלכוהולי ומשפטי עשיר יכולים, גם אחרי שנים של עליות מטורפות ונפילות כואבות, להזדקן – סליחה, להתבגר – בכבוד של מלכות.

 

 

לא מעמידים פנים

הפריטנדרס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב, 23.9.2017

(פורסם גם בעכבר העיר)

אין מה לעשות, חלפו הימים שקהלים היו מחכים באולם במשך שעות לג'ים מוריסון, או שנים לאחר מכן, לאקסל רוז, נניח, שיואילו להפציע סוף סוף על הבמה ולהרביץ שואו. היום מתחילים בזמן, אולי אפילו לפני הזמן. בטח כשמדובר בלוקיישם הכי לא רוקנרולי שאפשר במדינת ישראל. וכך, כשמאות רבות של צופים עדיין נדחקים בתורי הכניסה ובמסדרונות הפתלתלים של אולם מנורה מבטחים, הפריטנדרס כבר התחילו את ההופעה. וכשהאולם סוף סוף התמלא, סביב רבע לתשע, החברים היו כבר בעיצומו של השיר השלישי. אז למה לא לחכות עוד כמה דקות ולתת לכל הקהל, ששילם במיטב כספו והגיע בזמן לחוות את ההופעה המלאה מתחילתה? למפיקים פתרונים. כמה טוב שזו הטרוניה היחידה שתועלה כאן בקשר למופע של כריסי היינד ולהקתה. היינד, החוליה המקשרת בין פטי סמית' ודבי הארי לקורטני לאב ופי ג'יי הארווי וההשראה לדורות שלמים של רוקריות, הוכיחה אמש בתל אביב שגם שבועיים אחרי יום הולדת מספר 66 היא אחת הפרונטווימן הכי משכנעות בהיסטוריה של הרוק. חמושה במרטין צ'יימברס, המתופף הוותיק של הפריטנדרס שהולך איתה און אנד אוף כבר 40 שנה ובשלושה נגנים צעירים מעולים, היינד עשתה הרבה רוק – והרבה פאן – מול קהל ישראלי אוהד ונלהב, חלקו, כמו כותב שורות אלו, ראה אותה כבר באוגוסט 1987 באותה הופעה בלתי נשכחת בפארק הירקון. וכמה מעודד לגלות שהרוקנרול עדיין זורם בעוצמה בעורקים, הנגינה מהודקת מתמיד, ההומור מושחז מאי פעם ומיתרי הקול רק השתבחו עם השנים.

 

 

כחיית במה מנוסה, היינד יודעת לעבוד עם קהל. משוחררת, מצחיקה ועוקצנית ומפרגנת בענק לקהל המקומי. "למדתי כמה מילים בעברית בירושלים אתמול, אבל כבר הספקתי לשכוח את כולן" היא מתריסה. "שמיק ג'אגר ידבר עברית, אני אמשיך עם האנגלית". וגם כשהיא שוכחת משפט בשיר אחד, או מחליפה בין סדר הבתים בשיר אחר, היא עדיין נשארת הדודה הקולית שהיית רוצה שתהיה לך. במכנסי ג'ינס קרועים עם חגורת ניטים שחורה ובחולצה עם כיתוב בעברית התומכת בזכויות בעלי חיים, היינד הגישה סקירה כמעט-מקיפה של הקריירה המפוארת שלה, מהסינגל הראשון שיצא ממש בסוף שנות ה-70' ועד לשירים מהעשור השני של המאה ה-21', הרוק של היינד וחבורתה נשאר עוצמתי ומרגש כמו ביום שבו הוקלט.

 

 

כמובן שהקהל הישראלי ידוע באהבתו לבלדות, ולכן Hymn To Her  ו-I'll Stand By You השקטים זוכים לתשואות רמות במיוחד, אבל גם להיטי ענק כמו Middle of The Road ו-Back on the Chain Gang  מקבלים הערכה רבה מהקהל שגדש את היכל הספורט. אז נכון שרוב הקהל, כך נדמה, לא ממש התעדכן בפועלה של היינד ושנות ה-90' ואילך, אבל הביצועים האנרגטיים סחפו גם את מי שלא מכיר כל תו וניואנס בדיסקוגרפיה שלה. פרט ל-Private Life, Don't Get Me Wrong ו-2000 Miles, אין להיט גדול שלא בוצע בהופעה, ופנינים פחות מוכרות כמו Thumbelina או Mystery Achievement  (השיר שנעל את אלבום הבכורה המדהים שלהם) השביעו לגמרי את רצון המעריצים המושבעים.  הקאבר המצויין ל-Every Day Is Like Sunday של מוריסיי, ידיד וותיק של היינד, זכה גם הוא לחיבה מיוחדת.

 

 

בהדרן, Brass In Pocket, כשהיינד שרה Gonna use my arms, gonna use my legs, gonna use my style, תוך שהיא חותמת על שלל תקליטים ודיסקים שהוגשו לה מהקהל, היה ברור שהקשר החזק בין חובבי רוק ישראלים למוסיקה של היינד נשמר גם אחרי כמעט ארבעה עשורים של יצירה, ושהיינד לא מוכרחה להשתמש בידיים, ברגליים או בשום חלק אחר של הגוף כדי לתת בראש גם בגיל 66. מספיק שירים מעולים, ים של אטיטיוד והרבה תשוקה לרוקנרול ישיר, חזק וחשוף, כזה שלא מעמיד פנים אפילו לשניה אחת.

דמעות של נוסטלגיה – טירז פור פירז בישראל, ביקורת הופעה

טירז פור פירז, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 5.7.2017

פורסם גם בעכבר העיר

קודם כל, הבה נניח את העובדות הקרות על השולחן: עבור רוב אלה שגדשו את היכל מנורה מבטחים אמש, טירס פור פירס היו "טירס פור פירס" למשך לא יותר משש שנים. שלושה אלבומים, זה הכל. נכון, היו אחר כך גם אינספור אוספים שונים ומשונים, שני אלבומים שהוציא חצי מהצמד תחת שם המותג ועוד אלבום מצויין ולא מוערך מספיק ב-2004, האחרון שלהם עד לכתיבת שורות אלו. אבל עבור עשרת אלפי הצופים ששילמו במיטב כספם כדי להבטיח מושב בהיכל, טירס פור פירס היא מה שנקרא "להקת פסקול". מההרכבים יחידי הסגולה ששיריהם היו פסקול להתבגרות של דור שלם. זו הסיבה שאקטים כמו אייר סופליי, סמוקי, אמריקה,אלן פרסונס פרוג'קט ואפילו האלה-שהם-כמעט-E.L.O-אבל-לא באמת, ממלאים כאן אולמות בכל ביקור. מיליוני ישראלים שהתבגרו כאן בין תחילת האייטיז לסופן ספגו לתוך הווריד, בין אם רצו בין אם לאו, את Shout, Change, Everybody Wants To Rule The World ו-Sowing The Seeds Of Love, לבטח אחד מלהיטי הפופ הענקיים המורכבים ביותר שהוקלטו אי פעם. במהלך תקופת הזוהר הלא ארוכה שלהם, טירס פור פירס תמיד הקפידו להיות צעד אחד לפני, או הצידה, מהקולגות. מהעומק הפסיכולוגי והמלנכוליה החודרת של The Hurting, מאללבומי הבכורה הטובים בהיסטוריה, דרך המעבר לרוק-סול מושלם באלבום השני ועד לצבעים הפסיכדליים העשירים של השלישי.

 

ואז, כמו בכל סיפור רוק קלישאי, החלו מריבות ונתקים בתקשורת, הפרפקציוניזם המופרז וחילוקי דיעות אמנותיים גרמו לכך שהקלטות התמשכו ללא תוצאות וכסף רב ירד לטמיון ובתחילת הניינטיז הלכו קורט סמית' ורולנד אורזבל איש איש לדרכו. אלבום האיחוד, שיצא כבר לפני 13 שנים, הוכיח שיש עוד הרבה מוסיקה מצויינת בארסנל של הטירז, אבל מאז לא שמענו מהם צליל חדש כלשהו. כך שאמש, הקהל בא לחגוג את תקופת הלהיטים הקצרה אך המסיבית של הצמד, לחזור לרגע לנעוריו האבודים, למסיבות הכיתה, למועדוני תל אביב העמוסים לובשי שחורים ולטייפ הקסטות באוטובוס בדרך לבסיס ביום ראשון. כבר מהצליל הראשון של Everybody הקהל היה על הרגליים, וכך נשאר כמעט במהלך כל ההופעה, תוך שהוא לוקח הפסקות למנוחה בשירים הפחות מוכרים. וכמעט כל השירים המחייבים היו שם. אלה שהוזכרו לעיל, וגם Break It Down Again, Advice To The Young At Heart, Woman In Chains  ו-Pale Shelter. אפילו Badman's Song, פנינת הרוק-פיוז'ן-בלוז הסטילי דנית ברוחה, הגיעה לקראת הסוף. בלהט ההתרגשות לאיש לא היה אכפת שמסכי הוידאו הופעלו ברשלנות, הצליחו לפספס כל סולו ולהחמיץ כמעט כל רגע חשוב שהתרחש על הבמה, שהתאורה היתה ספרטנית למדי, ושבקטעים רבים, רוב הכלים שנשמעו מהרמקולים נוגנו ממחשב. אפילו קאבר תמוה, מיותר וכמעט זהה למקור של Creep  מבית רדיוהד לא הפסיק את החגיגה.להיפך, הקהל הצטרף לשירה אדירה בציבור, אולי מתוך תחושת פיצוי מוקדמת על כך שספק אם השיר ינוגן בהופעה הקרובה בישראל של ת'ום יורק וחבריו.

 

במשך שעה ועשרים דקות נתנו סמית' ואורזבל (היי, סופסוף, הערב, אחרי 34 שנים, אני מצליח לזהות מי הוא מי)  לקהל הסופר-מפרגן שואו מהודק, רצוף להיטי ענק, שבוצעו בנאמנות גבוהה למקור, בלי התחכמויות ועם הכרת תודה ניכרת להמון החם והאוהד שהציף אותם באהבה, כולל מתנות, זרי פרחים ודגל ישראל שהונף על ידם עם הירידה מהבמה. ברור שבהיעדר חומר טרי (יש דיבור על אלבום חדש שייצא במהלך 2018, אבל לכו תדעו) אפשר לתייג את המופע של טירס פור פירס כקברט נוסטלגי לילדי ניו ווייב מזדקנים, אבל כשהשירים כל כך טובים והביצועים כל כך משכנעים, גם אחרון הציניקנים באולם, רצה, בסופו של דבר, לצעוק, לצעוק, ולהוציא את הכל החוצה.

Unusual – טום ג'ונס בתל אביב, ביקורת הופעה

טום ג'ונס, היכל מנורה מבטחים, תל אביב 28.6.2017

פורסם גם ב"עכבר העיר"

 

בסוף, אחרי כל האלבומים והלהיטים, סיבובי ההופעות, טקסי הפרסים, העליות והנפילות, הנשים והבגידות, הסמים והשערוריות, כולם חוזרים לשורשים. אריק קלפטון הקליט עם בי בי קינג וביצע משיריו של ענק הבלוז רוברט ג'ונסון, אלטון ג'ון חבר לליאון ראסל לאלבום משותף, דילן ומקארטני הקליטו סטנדרטי ג'אז אמריקאיים, וכך גם רוד סטיוארט, שביקר כאן לפני שבועיים. גם טום ג'ונס, מלך הקאמבקים, חזר בשנים האחרונות למוסיקה שעיצבה את נעוריו. אל הגוספל השחור, אל הבלוז השורשי, הסול הדרומי העמוק והרוקנרול המוקדם של שנות החמישים. לג'ונס, שקיבל, בדומה לסטיוארט, תואר אבירות ואת הקידומת "סר" (רק עשר שנים לפני סר רוד), לא היה ממש אכפת שרוב הקהל בהיכל מנורה מבטחים, שגירד את גיל 70 מאיזשהו כיוון, בא, יש לשער, לשמוע את מיטב להיטי בחרותו בביצועים הקרובים ככל האפשר למקור. הוא התחיל את ההופעה עם הצהרת כוונות ברורה: Burning Hell של ג'ון לי הוקר, עם נגינה וסאונד שמזכירים יותר את לד זפלין המוקדמים, את הבלאק קיז או הווייט סטרייפס, מאשר לאונג' בלאס ווגאס של שנות ה-70'.

 

וככל שההופעה התקדמה, המוסיקה הפכה כבדה יותר והקהל, כמדומה, נכנס למצב של הלם קליל, שנפוג רק כאשר נשלפו הלהיטים הישנים והמוכרים. אבל גם שם ג'ונס לא עשה הרבה הנחות. בליווי להקה צעירה ונושכת, הפך סטנדרט הפולק-גוספל (Run On (God's Gonna Cut You Down) לחגיגת דיסטורשן וריברב, Mama Told Me Not To Come  למרקחת גרוב בנוסח ההפקות של חבורת נגני Muscle Shoals ואפילו Sex Bomb, מתחילת המילניום הנוכחי, אחד מלהיטי הקאמבק הרבים שלו, זכה לעיבוד סווינגי נוסח ניו אורלינס, עם שלישיית כלי נשיפה יעילה ומהודקת.

 

אם לפני שבועיים נכתב כאן כי בהופעה של רוד סטיוארט המשימה ההפקתית היתה להסוות ככל האפשר את כשלי קולו של הזמר, הרי שכאן העניין היה הפוך בדיוק: איך לגרום להרכב להישמע עוצמתי לפחות כמו קולו של ג'ונס, ללא ספק אחד מפלאי עולם המוסיקה הפופולרית, שלא רק שלא נחלש עם השנים, אלא אף קיבל צבע עשיר, מרגש ורבגוני יותר, מעבר לעוצמה שנשמרה היטב. לא חשוב אם מדובר בלהיט פ'אנק של פרינס, בסלייד בלוז של אלמור ג'יימס, בבלדה איטית של לאונרד כהן או בקאבר ממזרי לרנדי ניומן – ג'ונס הפך כל שיר לשלו במאה אחוז, ונראה שהוא נהנה מכל רגע, כולל – כנראה שאין מנוס מזה – ביצוע קצר ל "א יידישע מאמע", שחרג מרשימת השירים המודפסת שעל הבמה, לכבוד הקהל המקומי. רק כאשר הלהיטים הגדולים משנות השישים נשלפו, הקהל התחיל להפשיר ולשתף פעולה. וכולם היו שם: "דליילה", עם גיטרת סרף, מקצב ים תיכוני-לטיני ונגיעות מריאצ'י, "גרין גרין גראס אוף הום" כקאנטרי אקוסטי, "ווטס ניו פוסיקאט" כטריו אקורדיון-גיטרה-סוזאפון וכמובן הבוסהנובה הבומבסטית של It's Not Unusual. ג'ונס, ללא ספק אחד האנשים הקולים ביותר שדרכו עלי במות מאז ומעולם, שלט בבמה ובאולם ביד בוטחת ועם טונות של קסם אישי, אבל בלי להתחנף לקהל יתר על המידה. כך שאחרי כל להיט ענק בא קטע בלוזי כבד, אחרי מחרוזת רוקנרול בא ג'אם גיטרות ארוך ואפילו בהדרן, אחרי 'Kiss שהוקדש על ידי ג'ונס ל"גאון, פרינס", הסתיים הערב עם Strange Things Happening Every Day, ספיריצ'ואל אדיר שהוקלט בשנות הארבעים על ידי זמרת וגיטריסטית הבלוז הנפלאה והנשכחת-מעט רוזטה ת'ארפ. עוד צעד שהעיד על טעמו המוסיקלי המשובח של הזמר בן ה-77', שנתן אמש גם מנה גדושה של שלאגרים למי שציפה לכך – אבל לא שכח בדרך את המקורות, שהפכו אותו לתופעת הטבע שהיא טום ג'ונס, שממשיכה, כמה נעים לגלות, להכות גלים גם יותר מ-50 שנה מתחילת הקריירה.