אבנים מתגלגלות (לכל מיני כיוונים)

הרולינג סטונס, יוני 1969

אם ירצה השם ועוד כמה גורמים, הרולינג סטונס יופיעו פה בארץ חמדת אבות ב-4 ביוני השנה. ואם הסטונס החלו את דרכם כלהקה שביצעה בעיקר קאברים (למעשה, האלבום הראשון שלהם שהורכב רק משירים מקוריים יצא רק בשנת 1966), הרי שהקטלוג העשיר והמשפיע שלהם יצר אינספור גרסאות כיסוי בשלל סגנונות. כמובן שאי אפשר להקיף אפילו קמצוץ מכמות הקאברים שהופקו ועדיין ממשיכים להיות מופקים משירי ג'אגר / ריצ'ארדס, אבל הנה כמה דוגמאות שממחישות את ההשפעה האדירה שהיתה לסטונס על מגוון מדהים של אמנים, מבלוזיסטים מחוספסים, דרך כוכבי בריטפופ נוצצים ועד לראפרים עצבניים.

 

Wild Horses

גראם פארסונס המנוח, האיש שהמונח "קאנטרי-רוק" רשום על שמו בטאבו, עזר לג'אגר וריצ'ארדס לכתוב את השיר הזה. קרדיט על הכתיבה הוא לא קיבל, אבל הצליח, באישורם, לשחרר אותו שנה שלמה לפני שיצאה הגירסה של סטונס, באלבום השני של הלהקה המצויינת שלו, The Flying Burrito Brothers.

 

Heart Of Stone

האולמן בראד'רס, הלהקה האמריקאית המיתולוגית, שחגגה לא מכבר 45 שנים להיווסדה, ביצעה באלבום האולפן האחרון שלה (מ-2003) גירסה נהדרת ללהיט המוקדם הזה של הסטונס.

 

Jumpin' Jack Flash

אחד מהמנוני הרוק הבולטים של הסטונס ובכלל, כאן בביצוע של הבלוזיסט הטקסני האדיר ג'וני ווינטר (שביקר בארץ לפני כשנה – ואף התראיין לבלוג)

 

I'm Free

שיר הרוק הנאיבי והאופטימי שהוציאו הסטונס ב-1965 הפך,  בשנת 1990, ללהיט רוק-דאנס-אינדי-ראגאמאפין גדול בידיהם של ה-Soup Dragons הסקוטיים, עם קצת עזרה מענק הדאנסהול ג'וניור ריד.

 

Street Fighting Man

השיר הפוליטי-חברתי הזה, מתוך Beggars Banquet, האלבום שהתחיל את רצף היצירה המדהים של הסטונס בין 68' ל-72', כוסה על ידי רבים, מרוד סטיוארט ועד רייג' אגיינסט דה מאשין. Oasis, שתמיד פינקו את מעריציהם ב-B Sides מעניינים לסינגלים שלהם, שילבו אותו כצד ב' של השיר All Around The World מהאלבום הלא-ממש-מוצלח שלהם Be Here Now. לפחות הגרסה הזאת יצאה להם טוב.

 

Gimme Shelter

זמצרת הסול מרי קלייטון שרה את קולות הרקע הבלתי נשכחים מאחורי מיק ג'אגר, בשיר הפוליטי-אפוקליפטי הנפלא הזה מ-1969. שנה אחר כך, באלבום הבכורה שלה,  היא חזרה לבצע את השיר בעצמה, בגרסה לא פחות טובה מהמקור.

 

Miss You

ואיך אפשר בלי קצת היפ הופ לסיום? Some Girls מ-1978 היה אחד מאלבומי האולפן הבאמת-טובים האחרונים של הסטונס. הראפר הקליפורני הוותיק King Tee רצה לסגור חשבון עם איזו בחורה וכך לקח את Miss You, אחד הלהיטים הגדולים ממנו והפך אותו לשיר Diss You, יעני, "לקטול אותך" או "ללכלך עליך" או פשוט "לעשות עליך דיס" בלשון אחינו הראפרים.

 

ומה הקאבר לסטונס שאתם הכי אוהבים? אתם מוזמנים לשתף את תובנותיכם המלומדות כאן בתגובות.

 

סיפורי רוחות

דניס קולס, המוכר יותר בכינוי Ghostface Killah, הוא ראפר ניו יורקי, חבר ההרכב הניו יורקי האדיר Wu Tang Clan. כיום הוא נחשב לחבר הפורה ביותר בהרכב וגם לזה שממשיך לשמור על הרוח המקורית והאיכות הראשונית של הקלאן. גוסט, שמצטיין בין היתר גם ב-Storytelling, כלומר בשירי ראפ שמספרים סיפור, חגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-44 ולכבוד זה, הנה מיקסטייפ מצויין, חוצה-שנים-ואלבומים, שמקבץ את הנראטיבים הטובים ביותר של האמ.סי הכריזמטי והמוכשר הזה. האזנה נעימה!

וינילים לדבילים – ניל יאנג

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

ניל יאנג – שלושה אלבומים, שלוש ביקורות.

ניל יאנג יופיע בישראל ביולי השנה. כמי שראה אותו כבר פעמיים בהופעה (בריכת הסולטן ירושלים, 1995, הייד פארק לונדון 2009) אני יכול לנבא שזו צפוייה להיות חוויה מסעירה. הנה שלוש ביקורות שהתפרסמו ב"עכבר העיר" על שלושת אלבומים האחרונים (לבינתיים) של יאנג. נתראה בפארק הירקון ב-17 ביולי?

A Letter Home

Third Man Records, מאי 2014

טרובדור פולק, אייקון רוק, הסנדק של הגראנג' –  הרבה תארים אפשר להצמיד לניל יאנג. אבל "צפוי" הוא לא אחד מהם. במהלך הקריירה המפותלת שלו, שנמשכת בעוז כבר קרוב לחמישים שנה, יאנג  הקפיד, מפעם לפעם, לצאת מאיזור הנוחות הסינגר-סונגרייטרי שלו ולהביא כאפה מצלצלת למעריצים שעוקבים אחריו ולכל מי שעדיין זוכר אותו רק מ-Heart Of Gold מתחילת שנות ה-70'. יהיה זה אלבום אלקטרוני עם קולות מעוותים, אלבום קאנטרי טהור עם בנג'ו וכינורות, אלבום רוקבילי הזוי, אלבום שכולו קולאז' סאונד של פידבקים ורעשי מגברים, אופרת רוק שאפתנית או אלבום שבו נשמעים רק יאנג, גיטרה חשמלית ואפקטים – את כל אלה לא חשש לשחרר יאנג בנקודות שונות בדרך. הפרוייקט החדש שלו הוא עוד אחד מהאלבומים הקפריזיים האלה, שיאנג דואג להוציא בין היצירות היותר קומוניקטיביות שלו. אם בחודשים האחרונים עסק יאנג במרץ בשיווק ה-Pono, נגן ופורמט סאונד חדשני, שאמור לשפר את הרזולוציה שבה אנו מאזינים למוסיקה, הרי שב-A Letter Home הוא מבצע פניית פרסה וחוזר דווקא אל הסאונד הפרימיטיבי של שנות ה-40', בזכותו של ג'ק ווייט, מוסיקאי ש'רטרו' מעולם לא היתה מילה גסה עבורו. ווייט קנה ושיפץ מכשיר מסוג Voice-O-Graph, שהוא למעשה מעין בוטקה להקלטת תקליטים ישירות לויניל. הזמר נכנס, שר והכל נחרץ אל התקליט בזמן אמת, בלי מיקסים, הכפלות, עריכה או מאסטרינג. יאנג, ההרפתקן הנצחי, נדלק על הרעיון, בא לאולפן / חנות של ווייט בנאשוויל, נכנס למבנה דמוי תא הטלפון משנות הארבעים והקליט במהירות סדרה של קאברים ישירות לויניל.כדי למקסם את מימד הספונטניות וההפתעה, שיחרר יאנג שיחרר את האלבום בללא יחסי ציבור או הודעה מוקדמת, סמוך ל"יום חנויות התקליטים" הבינלאומי. אז מה יש לנו כאן מבחינה מוסיקלית? יאנג עם גיטרה אקוסטית ולעתים מפוחית ופסנתר (ווייט מצטרף בשני שירים) מבצע בטייק אחד שירים שהשפיעו עליו (האחים אברלי, וויילי נלסון, בוב דילן, פיל אוקס) שירים של יוצרים מקנדה מולדתו (שניים של גורדון לייטפוט) וגם טים הארדין, ברט יאנש וברוס ספרינגסטין מיוצגים כאן. קטעי דיבור שבהם יאנג מדבר לאביו ואימו המנוחים, מחזקים את התחושה הביתית והנוסטלגית של האלבום, שמתגברת בגלל הסאונד החורק, מלא הרחשים והרעשים, כראוי למכשיר הקלטה בן יותר משישים שנה. מי שמעולם לא התחבר ליאנג, לא יבין על מה כל הרעש והצלצולים, אבל מי שהולך כבר כברת דרך עם יאנג, יתענג בוודאי על ההצצה הנדירה אל תוך נפשו הסוערת, זכרונותיו והשפעותיו של אחד מיוצרי הרוק הגדולים בכל הזמנים, שבניגוד לרוב הקולגות בני גילו, לא מפסיק לחפש, לחדש ולאתגר. אותנו ובעיקר – את עצמו.

 

Psychedelic Pill

Reprise, אוקטובר 2012

בזמן שבו רוקרים בני גילו מבלים בסיבובי הופעות נוסטלגיים, מקליטים אלבומי לאונג' רכרוכיים, שוהים במוסדות גמילה או פשוט פרשו בכלל מכל העסק הזה של רוקנרול, ניל יאנג לא עוצר לרגע. למעשה, הקביעה הנ"ל היא אולי האנדרסטטייטמנט של המילניום: לא רק שיאנג, שחוגג החודש 67 שנים להיווסדו, אינו עוצר, הוא רק מגביר את הלחיצה על דוושת היצירתיות. עם אלבום שני בתוך חצי שנה, סרט דוקומנטרי חדש פרי מצלמתו של ג'ונתן דמי ושחרור מסיבי של חומרים גנוזים מהארכיון האדיר שצבר בקריירת סולו שנמשכת כבר קרוב ל-45 שנים. יאנג, יוצר קדחתני, בלתי נלאה ובלתי מתפשר, נדד תמיד בין הקוטב האקוסטי, הרגיש והרך לבין זה הרועש, הפרימיטיבי והאגרסיבי, כשבין לבין הקפיד תמיד לזרוק כדור מסובב ומפתיע למגרש המשחקים של תעשיית המוסיקה הממוסחרת, הקונבנציונלית והמעופשת. אלבום אלקטרוני? צ'ק. אלבום קאנטרי שורשי? צ'ק. פסקולי סרטים, שת"פים עם פרל ג'אם, אלבום הופעה שכולו רק פידבקי גיטרה? גם את אלה יש ליאנג בקטלוג העצום שלו. אבל כשאתה רואה את הכותרת "ניל יאנג וקרייזי הורס" מתנוססת על עטיפת אלבום חדש, אתה לפחות יודע איזה צד תקבל הפעם. או לפחות חושב שאתה יודע. לפני חצי שנה, לאחר איחוד מחודש עם השלישייה שמלווה אותו און-אנד-אוף (בהרכב הנוכחי) מאז אמצע הסבנטיז, שיחרר יאנג את Americana, אוסף של שירי עם אמריקניים קלאסיים בביצועים חשמליים מחורעים ומרושלים, שנשמעו יותר כמו אוסף אאוט-טייקים מחזרות כיפיות במוסך מאשר כאלבום שלם וזורם. עכשיו מסתבר שההרפתקה המשונה של האלבום ההוא היתה רק הכנה ל-Psychedelic Pill, האלבום הכפול החדש, שמכיל חומרים אולפניים מקוריים של יאנג והסוס בפעם הראשונה מאז 1996. מי שמכיר את העבודות של יאנג בקונטקסט הלהקתי, לא יופתע מהסאונד, שכרגיל מציע תערובת סמיכה של שתי גיטרות-בס-תופים בנגינה משוחררת ומלאת ג'מים ארוכים. מה זה ארוכים? רק יאנג יכול לפתוח אלבום בשיר בן 27 וחצי דקות כמו Driftin' Back, מלא סולואים מתמשכים ומילים שמערבבות זכרונות אישיים, נוסטלגיה מרירה-מתוקה והומור אירוני על גבול הנונסנס. למי שצלח את האופוס הפותח, מזומנות עוד דקות ארוכות של יאנג בשיאו, עם שיר הנושא, העמוס באפקט פייזינג סיבובי, שנשמע כלקוח היישר ממעמקי הפסיכדליה של סוף שנות השישים, "Born In Ontario" שמעלה אפיזודות ילדות והתבגרות וגם הפסקות לנשימת אוויר מכל הרעש, כמו For The Love Of Man, בלדה יאנגית טיפוסית, שהיתה יכולה, מבחינה סגנונית, להופיע כמעט בכל אלבום אחר שלו. בשיר אחר, Twisted Road מביט יאנג לאחור, אל ימי הזוהר של הרוק ומזכיר את השפעתם של דילן והגרייטפול דד עליו כמוסיקאי צעיר שמחפש את דרכו. וכך זורמות להן כמעט שעה ומחצה של יאנג והסוס, באלבום האולפן הארוך ביותר שלהם אי פעם, אלבום שמי שאהב את Ragged Glory המעולה בוודאי יאמץ אותו אל ליבו בחוזקה ומי שאף פעם לא הבין מה הקטע עם הקנדי העיקש בטח לא יתחיל להתעסק איתו עכשיו. נדמה שהיצירתיות של יאנג, ככל שהוא מתקרב לגיל 70, רק הולכת ומתגברת ומעמידה סטנדרט גבוה במיוחד אל מול רבים מבני דורו, שכבר מזמן הוציאו את הבטריה מפדאל הדיסטורשן, כיבו את המגבר ואיפסנו את ה-Gibson Les Paul הישנה בבוידעם.

Americana

Reprise, יוני 2012

(פורסם יחד עם ביקורת על האלבום That's Why God Made The Radio של הביץ' בויז, שגם הם צפויים, על פי דיווחים מוקדמים, להגיע לישראל במהלך 2015)

בסוף שנות השמונים היה נדמה שהסיפור המפואר, הפתלתל והבלתי ייאמן של הביץ' בויז נחתם סופית. קארל ווילסון, הביץ' בוי האמיתי היחיד בחבורה, מת בתאונת טביעה בשנת 83' וההרכב, שגם כך נסדק שנים לפני כן בשל מצבו המנטלי השברירי של בריאן ווילסון, המנהיג הגאוני והמתוסבך, שיחרר עוד כמה נפיחות מוסיקליות איומות, שהעידו על גסיסה ודעיכה יצירתית עצובה. ב-1988 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול ובכך, נראה, נסתיימה הסאגה הארוכה של אחד ההרכבים המצליחים בהיסטוריה של הפופ. מי היה מאמין שב-2012 יחזרו הבויז עם אלבום חדש של שירים מקוריים, כמו פניקס זקן וחבוט שעולה מן הגלים ומנסה לגלוש בפעם האחרונה מעל לאוקיינוס השקט, למשט פרידה לפני הצלילה הסופית אל המצולות. ובאמת, לכבוד חגיגות ה-50 להרכב, התקבצו כל החברים המקוריים החיים להקלטת אלבום חדש, תחת הנהגתם של בריאן ווילסון ומייק לאב הוותיקים ובליווי מיטב נגני האולפן של החוף המערבי. מה נשתנה ביקום של הביץ' בויז מאז שפגשנו בהם לאחרונה? לא הרבה. למעשה, לא הרבה השתנה מאז תחילת-אמצע שנות השישים, פרט, כמובן, לסאונד המשופר והדיגיטלי. החוף הוא עדיין משאת נפש, המכונית האמריקאית הגדולה מתודלקת ומוכנה לעוד יום שישי סוער, הבחורות הקליפורניות עדיין יפות וההרמוניות הקוליות מושלמות. נכון, יש באלבום כמה רגעים כמעט מביכים: לשמוע את מייק לאב בן  ה-71 שר:

"Driving around, living the dream, I'm cruising the town, I'm digging the scene"

יכול לגרום גם למעריץ המסור ביותר להרים גבה. אבל הרי הביץ' בויז תמיד מכרו חלום, אימג' דמיוני של קליפורניה כגן עדן שטוף שמש ופאן, של קיץ תמידי ומסיבה שלא נגמרת, גלויות צבעוניות היישר מתוך מוחו שטוף הכימיקלים של בריאן ווילסון הגאון. וווילסון, כדרכו, מצליח לפרק את חומות הציניות של המאזין בלחנים ובעיבודים המדהימים, שרק הוא יכול לייצר, במיוחד כאשר הוא צובע את כל הפאן הזה בצבעים מלנכוליים של שקיעה, במיני-סוויטה יפהפיה בת שלושה שירים שחותמת את האלבום. ואם זהו האלבום האחרון שיוציאו זקני החוף בימי חייהם, הרי שיש בו יותר נקודות זכות ורגעים של יופי צרוף מאשר מעידות וטעויות קטנות. אם באתם ליהנות, אזי אל תצפו מהאלבום הזה לחידושים, עדכונים או פריצות דרך – רק לארבעים דקות של גוד וויברשיינס.

ואם מאלבום של הביץ' בויז אפשר לדעת למה לצפות, אזי ניל יאנג, שאלבומו יצא בדיוק באותו יום כמו זה של הקליפורנים הקשישים, הוא דווקא אחד שרשם את המונח "בלתי צפוי" על שמו בספר הטאבו של הרוק. יאנג, שהקטלוג הענק שלו נשמע כמו נסיעת מטורפת ברכבת הרים מוסיקלית, מפתיע בפעם המי יודע כמה עם Americana, אלבום קאברים לשירי עם אמריקאים קלאסיים, יחד עם Crazy Horse, ההרכב הוותיק עמו הוא משתף פעולה לסירוגין כבר 43 שנים. אם באלבום האולפן הקודם שלו, שיצא לפני פחות משנתיים, שם יאנג את עצמו לבד במרכז הפריים עם גיטרה אחת ושלל אפקטים, הרי שכאן התמונה כוללת גם את הרוק הסמיך והמרושל של שלושת חברי Crazy Horse, כאשר הארבעה מגבירים את מגברי המנורות הישנים עד ווליום 11 ומתנגחים ראש בראש ב-10 קלאסיקות אמריקאיות ישנות (וגם בהמנון הבריטי בטרק האחרון). מי שאהב אלבומים דוגמת Ragged Glory ו- Live Rust יודע למה לצפות: סאונד כבד וחורק, שנשמע כמו תיעוד של חזרה לפני ההקלטה האמיתית, סולואים ארוכים, סיומים מחופפים והקלטה בטייק אחד – כל מה שמאפיין את צורת העבודה הספונטנית והאינטואיטיבית של יאנג עם ההרכב. מלעיזים יציינו אולי שהסאונד מלוכלך מדי, שאין כאן אפילו שיר אחד מקורי, או שהנגינה מקרטעת לפעמים – אבל לא קשה לנחש שאת יאנג, שרגיל לאתגר את מעריציו כדבר שבשגרה, זה ממש לא מעניין. ניל יאנג הוא אוצר לאומי, אמן שגם בעשור השביעי לחייו ממשיך לחפש, ממשיך לרתק ונשאר לגמרי בלתי צפוי ו- Americana הספונטני, הרועש, הבועט, הגס אפילו – מסתמן כתוספת חיונית לרשימת ההישגים העצומה של אחד היוצרים הכי בלתי צפויים שידע הרוק מעודו.