דרך דמעה שקופה: על הספר "ארול אחד – מאיר אריאל, ביוגרפיה"

לפני שלוש שנים וחצי נכתב כאן בפוסט על "שחור – חייו ומותו של זהר ארגוב" מאת רינו צרור על המחסור בספרי ביוגרפיה על מוסיקאים ישראלים. והנה, החודש יצא לאור ספר חדש שמציב רף גבוה לספרים דומים שיבואו בעקבותיו. בשונה מספרו (המצויין) של צרור, שמניח בפני הקורא פסיפס של ראיונות וזכרונות של מקורביו ומיודעיו של ארגוב ומבקש ממנו להשלים את התמונה המורכבת, "ארול אחד" מאת פרופ' ניסים קלדרון בשיתוף המוסיקאי, המלחין והפסנתרן פרופ' עודד זהבי, הוא פרי תחקיר מעמיק ומקיף שנמשך שבע שנים. קלדרון עוקב אחרי חייו של אריאל, תוך התעכבות על תחנות חשובות וחוויות מעצבות: הילדות והנעורים בקיבוץ משמרות, השירות הצבאי וחוויות המלחמה, השהייה בארה"ב, עזיבת הקיבוץ והמעבר לתל אביב, המשיכה לדת באחרית ימיו, הסתבכויותיו עם הקהל והתקשורת (בעקבות "פרשת ההומואים") ולבסוף מותו החטוף והמפתיע בשנת 1999. הגישה לארכיון הפרטי של משפחת אריאל ולארכיונים תקשורתיים והשיחות עם 120 מרואיינים, ביניהם חברי קיבוץ, מוסיקאים, בני משפחה, מכרים וחברים מהשירות הצבאי, אנשי תקשורת, שותפים, יריבים וידידים, פורשת תמונה מרתקת של אמן בלתי מתפשר וספוג ביקורת עצמית, לעתים הרסנית, של איש מורכב ורב סתירות, שמאור פנים, קשרי חברות אמיצה ושובבות ילדותית חיים בקרבו, לצד תחושת מרירות גוברת, ספקות מכרסמים ותקופות ארוכות של דיכאון קשה. זהבי מספק ניתוחים מוסיקליים של שירי המפתח בקטלוג של אריאל וקלדרון מתעכב על הרקע הביוגרפי והספרותי של היצירות האריאליות החשובות ביותר לטעמו: "טרמינל לומינלט", "נשל הנחש", "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", "פלוגה בקו (לגמרי במקרה)", "חיית הברזל" ואחרים. שלום חנוך מוסיף אחרית דבר, בטקסט מרגש ונוקב שלא חוסך מחמאות – וגם ביקורת – מחברו המנוח. התוצאה: ביוגרפיה מרתקת ומקיפה, שנקראת בנשימה עצורה ומסייעת לפתוח צוהר רחב אל עולמו הנפשי והיצירתי של היוצר המשפיע, העמוק והאניגמטי שהיה מאיר אריאל.

"ארול אחד – מאיר אריאל, ביוגרפיה"

הוצאת זמורה ביתן, 352 עמודים, מחיר לצרכן 96 ש"ח

(מזכרת אישית מאחת ההופעות של מאיר אריאל שזכיתי לראות)

 

 

 

 

וינילים לדבילים: גלן קמפבל

(וינילים לדבילים: אוסף אלבומים לועזיים עם כיתובים מאלפים בעברית)

(הערה: Wichita Lineman שכתב ג'ימי ווב, אחד מהשירים היפים ביותר שהוקלטו אי פעם, עוסק באדם שעבודתו היא בדיקת קווי טלפון על עמודים גבוהים, בשטח פתוח. כך שהתרגום לעברית כ- "איש הרכבות מוויצ'טה" שגוי מיסודו. מה שכן, זה נותן תירוץ להיזכר שוב בשיר הנפלא הזה)

להורדה: "שיר זר" – משירי לאונרד כהן בעברית

החל מתחילת שנות ה-2000 ועד סגירתו ב-2011, "השרת העיוור" היה אחד מבלוגי המוסיקה החלוציים, האיכותיים והמובילים בישראל. בין הפרוייקטים המצליחים ביותר שיצאו מהשרת, היה "שיר זר", אלבום שיזמו הכותב גיא חג'ג' והמוסיקאי דויד פרץ, ובו הגישו 18 אמנים את גרסאותיהם האישיות, בעברית, לשיריו של לאונרד כהן. בעיות לגאליות, ביורוקרטיות ופרוצדורליות מנעו מ"שיר זר" להיות מופץ באופן מסחרי ומסודר לקהל הרחב, ובכל זאת האלבום זכה להורדות רבות מאתרים שונים ברשת ולפופולריות לא מעטה בקרב שוחרי כהן / חובבי אינדי בישראל.

עכשיו, "שיר זר" מוגש לכם במלואו להורדה חופשית, באדיבות הבלוג "עונג שבת"

להורדה למחשב כקובץ ZIP פשוט לחצו כאן. הנה רשימת השירים. וכאן יש קרדיטים ומידע נוסף על האמנים ועל האלבום עצמו. תיהנו. R.I.P Leonard Cohen.
1. אלי סורני – עזה תל אביב
2. סגול 59 – צ'לסי הוטל #2
3. נועם פלד – הללויה
4. רזי בן-עזר – ז'אן ד'ארק
5. איתי בלטר – שיר זר
6. שרון מולדאבי – מגדל השיר
7. Blush – בציפייה לקסם
8. אריאל גל – התופת
9. אוהד גולדברט – הלילה יהיה בסדר
10. מורפלקסיס – היי, ככה לא נפרדים
11. רותם אור – אחד מאתנו איננו טועה
12. שני קדר – מי באש
13. כפיר שתיוי – ריקדי אותי עד סוף האהבה
14. גלית פלורנץ – מריאן, להתראות
15. טליה אליאב – סוזאן
16. בילי לוי – נדמה היה זה מזמן, ננסי
17. דויד פרץ – סוף זמר במיתה
18. גבריאל בלחסן – אם יהיה זה רצונך

הכהן הגדול: פרידה מלאונרד כהן

פורסם גם בעכבר העיר / הארץ אונליין

ממבט ראשון, הוא נראה כמו רואה חשבון מבוגר – חנוט בחליפה, עם מבט רציני, אולי אפילו עייף או מובס, מגולח למשעי ועם תסרוקת שביל בצד מסודרת. על עטיפת אלבום הבכורה שלו, לאונרד כהן נראה כמו הדבר הכי רחוק מכוכב פופ או רוק, או אפילו ממישהו שעשוי להשתייך לקבוצת הסינגר-סונגרייטרס שהתחילה לשטוף את אמריקה באותה תקופה. תמונה בגוון חום, שנראית כאילו צולמה בשנות ה-20 או ה-30, בטח לא בשנה של "קיץ האהבה", הפרחים והפסיכדליה שהיתה שנת 1967, שנת יציאת האלבום. הכל באלבום, מהצלילים ועד לעיצוב הגרפי, ספרטני ומצומצם. אין כאן את הבננה הצהובה הפרובוקטיבית של "הוולווט אנדרגראונד וניקו", לא את קולאז' הפרצופים המושך של "Forever Changes" של להקת Love, או את הגודש הצבעוני של "סרג'נט פפר", שכולם יצאו באותה שנה. בשני האלבומים הבאים הספרטניות ממשיכה ביתר שאת. כהן, עכשיו כבר סוג של כוכב תודות ל"סוזאן", מצולם בשחור-לבן, והמילה "שירים" חוזרת על עצמה בשם האלבום –

"Songs of Leonard Cohen", "Songs from a Room", "Songs of Love and Hate".

 

כל אלה מסגירים את אחד משני היסודות שעליהם מתבסס גוף היצירה הכהני. העיסוק ביצירה, בהשראה ובתהליך הכתיבה עצמו הוא הראשון. האהבה (וכהמשך טבעי שלה, תאוות הבשרים, האכזבות והמלנכוליה של הפרידה והגעגועים) היא היסוד השני. כהן, כבר מן ההתחלה, ספק שר ספק דיקלם את הטקסטים הנפלאים שלו כמי שממתיק עם המאזין סודות של נסיון חיים וחוויות של אדם המבוגר בהרבה מגילו הכרונולוגי המצויין בלוח השנה. היהודי שהפך לנזיר זן הוציא את אלבומו הראשון בגיל 33, גיל שבו כוכבי רוק מאותה תקופה כבר חשבו על פרישה או לפחות היו כבר בפאזה השניה או השלישית בקריירה.

 

כאמן מקליט, כהן היה כבר משורר וכותב מבוסס ומצליח למדי כשיצאו ההקלטות המקצועיות הראשונות שלו. הוא חסר את התזזיתיות הסגנונית של ניל יאנג, את השצף היצירתי של בוב דילן או את הליטוש והברק המוזיקלי של פול סיימון. אפשר לומר שכהן, כמאמר הקלישאה, כתב שיר אחד במשך כל חייו. שיר שהלך והתפתח, התפתל והתעקל וסבב תמיד סביב שני נושאים עיקריים: תשוקת היצירה ויצירת התשוקה. "Tower of Song" מול "Chelsea Hotel", "זמר חייב למות" מול "הרקידי אותי עד לסוף האהבה".

 

בישראל, נדמה שכהן הוא אחד הזמרים הפופולריים ביותר של דורו. יותר מיאנג וריד, יותר מניומן וסיימון, יותר מדילן אפילו. ההקשרים היהודיים בטקסטים, מתפילת "ונתנה תוקף" של "Who By Fire", דרך תיאור סיפור מקראי מכונן בגוף ראשון ב-"The Story Of Isaac" ועד לשירת "הנני" באלבום האחרון (שיצא רק לפני שלושה שבועות), כשמאחוריו שרה מקהלת בית הכנסת שער השמיים שבמונטריאול. וכמובן "הללויה", איך אפשר בלי "הללויה". מבחינה מוזיקלית, האקורדים המינוריים, המקצבים האיטיים והמלודיות הפשוטות והנקיות של כהן הדהדו לישראלים רבים, שגדלו על יצירתו בשנות ה-60 וה-70, והזכירו להם את השירים הרוסיים והעממיים של מזרח אירופה עליהם נבנה הבסיס של מה שנקרא לימים "שירי ארץ ישראל". גם ביקורו של כהן בארץ, למטרת עידוד חיילי צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, זיכה אותו בנקודות רבות בקרב הקהל הישראלי.

 

גם אם כמוזיקאי כהן היה צפוי יותר מדילן או מג'וני מיטשל בת ארצו, הרי ששיריו הטובים באמת לא נסמכו על הברקות של הפקה, על עיבודים מתוחכמים או על נגינה וירטואוזית (מה שהפך רבים מהם לחומר מצויין לגרסאות כיסוי, מאלה של ניק קייב, ג'ון קייל והפיקסיז עד גבריאל בלחסן, חנן יובל ולהקת חיל החינוך של צה"ל). כהן, שבמשך כל שנות ה-80 וה-90 הוציא בסך הכל שלושה אלבומי אולפן, שפע יצירתיות בשנים האחרונות, עם שלושה אלבומי אולפן ושני אלבומי הופעות חיות חדשים בתוך ארבע שנים בלבד. האחרון שבהם, "You Want It Darker", הופק על ידי בנו של כהן, ויצא ב-21 באוקטובר השנה, בדיוק כשמיליונים ברחבי העולם עצרו את נשימתם לנוכח השאלה "האם בוב דילן יכיר בפרס נובל לספרות?". ואם דילן פרץ השנה שביל חדש, שסימן כי המוזיקה הפופולרית מתחילה לקבל הכרה בתור אמנות גבוהה של ממש, הרי שלאונרד כהן היה מועמד טבעי ללכת בעקבותיו. מכל מקום, עם פרסים או בלעדיהם, לכהן, שפרסם את ספר השירה הראשון שלו כשבוב דילן עוד היה טינאייג'ר חובב באדי הולי ואלביס, תמיד יהיה שמור מקום בקומות הגבוהות ביותר של מגדל הפזמון.

דונאלד פאק: אמנים נגד טראמפ

"30 ימים, 30 שירים" הוא מיזם עצמאי שבמרכזו אוסף של "שירים שדונלד טראמפ ישנא" מאת עשרות אמנים אמריקאיים מובילים, שמביעים את דעתם במילים ובצלילים נגד המועמד השערורייתי לנשיאות ארצות הברית. נכון להיום יש בו כבר יותר מ-50 שירים, והיד עוד נטוייה, עד לתאריך הבחירות. בין האמנים המשתתפים: R.E.M, איימי מאן, פרנץ פרדיננד, מובי, בוב מולד, אני דיפרנקו, "ג'ימי איט וורלד" ורבים אחרים. להאזנה לאוסף בסטרימינג ולפרטים נוספים, לחצו כאן. ובהצלחה להילארי.

תמונה אחת שווה: לאונרד כהן, אוקטובר 73'

לאונרד כהן ביקר את חיילי צה"ל בסיני בעיצומה של מלחמת יום כיפור.

(מתוך מגזין "להיטון")

 

 

ב-59 מילים: American Football – LP2

בשנת 1999 הוציאו מייק קינסלה וחבריו אלבום בכורה שהפך לפריט קאלט משפיע ומוערך. ועכשיו, 17 שנים אחר כך, מגיע האלבום השני, שמוסיף לקטלוג הרזה של הלהקה האניגמטית מאילינוי תשע יצירות אינדי-פוסט רוק / פרוגרסיב Emo רוויות טקסטים עגמומיים, הגשה מופנמת, הפקה נפלאה ונגינה מדוייקת עמוסה תפקידי גיטרה נהדרים. יש רק לקוות שלא נחכה זמן כל כך רב עד האלבום הבא.