צלילה חוזרת: ביקורת אלבום / Destiny's Child – Love Songs
פורסם ב"עכבר העיר", 2 בפברואר 2013
דסטיני'ז צ'יילד – Love Songs
Columbia
למשך שלוש-ארבע שנים, אי שם בתפר בין סוף שנות התשעים לתחילת שנות האלפיים, דסטיני'ז צ'יילד היו אחד ההרכבים המצליחים בעולם. ארבע בנות מטקסס, שהשתפשפו במשך שנים במועדונים, באודישנים ובחזרות מפרכות, הפכו, בבשלותן, לפנים הייצוגיות של המין הנשי מדגם 2.0 נוסח המילניום החדש: חזקות, חצופות, נועזות ולא לוקחות שיט מאף אחד. הכל כמובן בסטנדרטים המיינסטרימיים הקשוחים של תאגידי השואוביז האמריקאי. מונעות על ידי האמרגן הרודני והפרפקציוניסט מת'יו נואלס, ששם את בתו האמביציוזית ביונסה בפרונט, DC הפציצו את המצעדים בסוג חדש של אר'אנ'בי, ששאל אטיטיוד מלהקות הבנות של פיל ספקטור, מהסופרימס ומהרכבי בנות מודרניים כמו TLC ו-SWV וחיבר את כל החבילה הזו לביטים היפ הופיים-דראם-אנד-ביסיים מלוטשים ולטקסטים שביטויים חלולים סטייל "העצמה נשית" יושבים עליהם בול. סביב 2002 החלה התרנגולת מטילת ביצי הזהב של נואלס לגווע, תוצאה של מאבקים משפטיים, סכסוכים אישיים, רצון של הבנות לפנות לקריירות סולו ומחסור אקוטי בלהיטי ענק. אלבום איחוד פושר ב-2004 לא הצליח להנשים את הקריירה ההפכפכה של DC, בעיקר בצל הצלחתה האדירה של ביונסה כדיוות פופ חדשה וסופר-מצליחה. כמקובל בתעשיית הפופ, חלבו חברות התקליטים את התוצרת הדלה למדי של ההרכב (בסך הכל חמישה אלבומי אולפן, שאחד מהם אלבום שירי כריסטמס) לתוך שלל אוספי להיטים, שהאחרון שבהם יצא רק לפני כחצי שנה. האמת היא שפורמט האוסף הוא המתאים ביותר עבור DC, שתמיד היו הרכב של סינגלים מפוצצים ולא של אלבומים. אז מה בדיוק יש באוסף החדש לעומת אלה ששטפו את השוק בשנים האחרונות? אז ככה: חוץ מהעובדה שהאלבום שוחרר על מנת לקדם את ההופעה החד פעמית (נחייה ונראה) שקיים ההרכב לאחרונה בגמר הסופרבול, ייחודו של Love Songs הוא ההתמקדות דווקא בבלדות השקטות של DC, שזכו לפחות תשומת לב מאשר הטרקים הקצביים כמו Survivor, Independent Woman, Bills Bills Bills וכל השאר. ולמרות שלמעריצי DC יש בוודאי באוסף את רוב השירים שכאן, מי שאוהב את האר'אנ'בי שלו רך, מפנק ומלטף , ימצא כאן הרבה על מה להתענג. ההיילייטס כוללים את הרמיקס המצויין של טימבאלאנד ל-Say My Name, הקאבר המוצלח ל-Emotion של הבי ג'יז וגם הסינגל החדש, Nuclear, בהפקה משותפת של ביונסה עם פארל וויליאמס מהנפטונז, שאמור להיות, בהיותו ההקלטה המשותפת הראשונה של הבנות מזה שמונה שנים, הסוכרייה שתפתה את המעריצים הוותיקים לרכוש את האוסף החדש. כמו באוספים הקודמים, גם זה כולל לא מעט Filler של שירים משעממים וחסרי ייחוד, שעדיף לו היו נשארים במעמקי האלבומים, אבל למי שאוהב את הנוכחות (המעיקה לעתים, יש להודות) של ביונסה, את הקול הקטיפתי של קלי רולנדס, מצעי סאטן, אורות מעומעמים וכוסית ברנדי משובח לפני השינה, יתענג בוודאי גם על השעה-ומשהו של צמר גפן ווקאלי מתוק שמציע Love Songs בשפע לחובבי אר'אנ'בי, בעיקר לאלה הסובלים מנפילת סוכר זמנית.
"מוסיקה היא הדת היחידה שמספקת את הסחורה". פרנק זאפה, 30 שנה למותו.
כמו לא מעט מוסיקאים פורצי דרך לפניו, אחריו ובזמנו (דילן, בואי, יאנג, ריד, מיילס, ג'וני מיטשל, קייט בוש, מקארטני, פרינס, אנדרה 3000…) פרנק זאפה היה אמן תזזיתי, קפריזי ובלתי צפוי, שקפץ באופן מפתיע מסגנון לסגנון, שנהנה לאתגר את מעריציו, אפילו האדוקים ביותר, שהחליף נגנים ומשתפי פעולה בקצב קדחתני, שהעמיד את הקריירה שלו בסכנה רק כדי לממש חזון אמנותי ועשה לו מנהג קבוע: לשחות תמיד נגד הזרם, נגד הציפיות ונגד הטרנדים הפופולריים של הרגע. זאפה עיצבן, איתגר, הפתיע, הדהים, תיסכל, ייסר ועינג חובבי מוסיקה בקריירה רבת סיבובי פרסה, תהפוכות ומיזמים, שנמשכה כמעט שלושים שנה, עד מותו מסרטן, בדיוק היום לפני 30 שנה.
כמו שאתם רואים בתמונה הנ"ל, אני מקשיב לזאפה כבר אי אלו שנים. לציון 30 שנה למותו הכנתי פלייליסט בן 30 טרקים, שמנסה להציג פנים שונות של המוסיקאי שהיה – מרוק, פופ ופיוז'ן, דרך אוונגרד, דוו-וופ, דיסקו, אופרה, מוסיקה תזמורתית, מוסיקה אלקטרונית וכמובן כמה סולואי גיטרה אופייניים בנפלאותם.
כמובן שזו משימה בלת אפשרית, עם כל כך הרבה סגנונות, אלבומים ופרוייקטים שהאיש נגע בהם ועם דיסקוגרפיה שלא נגמרת, גם עד עצם היום הזה, ויש בהחלט סיכוי גדול שהשיר האהוב עליכם של זאפה לא נמצא כאן. ובכל זאת, למי שמעוניין לחוות קצת מהעולם המוזר שכולל פודלים, גידול חקלאי של חוט דנטלי, פינצטות מכוסות זירקון, נסיכות יהודיות ונערות קתוליות, עכברושים חמים, ספה אחת או שתיים, קרפדים מהיער הנמוך ונערות מהוואלי, הנה הזדמנות לטבול אצבע זהירה בים היצירה הענק של אחד המוסיקאים הגדולים בכל הזמנים. או סתם, "מלחין אמריקאי", כמו שזאפה עצמו רצה להיזכר. תיהנו.
ב-59 מילים: Oteil Burbridge – Lovely View of Heaven
הבסיסט, המוסיקאי, המעבד – ועכשיו גם הזמר – הנפלא, באלבום חדש, שהוקלט באיסלנד, וכולו מחווה לשירים הקלאסיים של הגרייטפול דד שנכתבו על ידי ג'רי גרסיה ומשורר-הבית של ההרכב, רוברט האנטר. ברברידג', שהיה חבר גם ב- Dead & Company וגם ב-Allman Brothers Band, נותן פרשנות מלאת עוצמה, רגש ועומק לשירים הקלאסיים של הדד, באחד מאלבומי המחווה הטובים ביותר שהוקדשו לגרסיה וללהקה המיתולוגית.
לזכרה של שינייד אוקונור, 1966-2023
הקהל הניו יורקי, הפרוגרסיבי, התרבותי והליברלי, שהתכנס ב-16 באוקטובר 1992 במדיסון סקוור גארדן לצפות בקונצרט המחווה לבוב דילן, לא היה באמת מוכן לשמוע מסרים פוליטיים, דוגמת אלה שדילן עצמו הפיץ בשיריו בתחילת הקריירה. הם באו להתרפק על מצעד של אלילי רוק זחוחים, שבעים, מבוגרים ועשירים מאוד. הקהל בטח לא היה מוכן לספוג הופעה פוליטית של זמרת אירית גלוחת ראש, צעירה ולא מוכרת במיוחד, ששבועיים לפני כן קרעה את תמונתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני במהלך שידור חי בפריים טיים של "סאטרדיי נייט לייב", כמחאה על התעללות הכנסיה הקתולית בילדים. למרות נוכחותם של קלפטון, יאנג, ריד, האריסון, פטי וכל שאר התותחים הכבדים, התמונה שנחרתה יותר מכל בזיכרון היא של שינייד אוקונור הדומעת והזועמת אל מול קריאות הבוז הקולניות של הקהל, תולשת מתוך אוזנה את אוזניית המוניטור, מבצעת את השיר War של בוב מארלי בגרסת אקפלה ויורדת מהבמה, מחובקת בידי כוכב הקאנטרי קריס קריסטופרסון, אחד ממנחי הערב. רק 22 שנים אחר כך, עם יציאת המהדורה המיוחדת, נוספה אוקונור לאלבום שתיעד את האירוע, בהקלטה מתוך החזרה הגנרלית למופע. הגירסה שלה ל- I Believe In You, שלא נכללה באלבום המקורי שיצא בזמן אמת, התגלתה כביצוע הטוב ביותר במופע.
"ישמח חתננו" – אלבום מחווה לדקלון
ביום העצמאות שחל לפני כמה ימים, קיבל הזמר יוסי לוי, הידוע יותר כדקלון, את פרס ישראל בתחום הזמר העברי. שמחתי והתרגשתי לקחת חלק בפרוייקט המחווה הנהדר הזה, לצד אמנים נפלאים כמו קורין אלאל, ערן צור, יוסי פיין, יהוא ירון, יוסי בבליקי ורבים ונהדרים אחרים, אלבום שהופק בפועל על ידי דויד פרץ ותימורה לסינגר. עכשיו להאזנה בכל שירותי הסטרימינג, בבנדקאמפ וביוטיוב. תיהנו!
ג'ף בק, 1944-2023
ג'ף בק, שנפטר אמש בגיל 78, שייך לדור הולך ומתמעט של אלילי גיטרה, של מוסיקאים נערצים, שמיליונים חיכו בנשימה עצורה לשמוע כל סולו חדש שלהם, כל ריף, כל מתיחת מיתר, כל אלבום חדש. בק השתייך לקבוצה המצומצמת של גיטריסטים שהצליל הייחודי שלהם ניתן לזיהוי מיידי: הנדריקס. גילמור. קלפטון. קנופלר. ווהן. בנסון. סנטנה. גרסיה. הרשימה לא ארוכה במיוחד, וגם בתוכה, לבק היה מקום של כבוד, כגיטריסט שפשוט אי אפשר ואין טעם לחקות. הסגנון שלו היה כל כך ייחודי, שגם גיטריסטים וותיקים גירדו את ראשם בתמיהה לנוכח השליטה האבסולוטית של בק בכלי והצלילים המקוריים והחד-פעמיים שהצליח להוציא משישה מיתרים, אצבעות, מפרט וידית טרמולו.
בניגוד לכמה מהקולגות שלו, בק לא זכה למעמד של סופרסטאר-על בציבור הרחב, אם משום שלא זוהה באופן אוטומטי עם להקה סופר-מצליחה כלשהי (ג'ימי פייג' עם לד זפלין, ריצ'י בלקמור עם דיפ פרפל), אם בגלל שינויים תכופים בסגנון המוסיקלי (מבלוז, להארד רוק, לג'אז פיוז'ן, לדאנס-בואכה-מוסיקה-אלקטרונית והלאה), אם בגלל שלא היה ווקליסט / סינגר-סונגרייטר, כמו אריק קלפטון למשל או משלל סיבות אחרות, אמנותיות, ניהוליות ואישיות. אלה שרוצים להיזכר כמה עצום הסטטוס של בק בהיכל התהילה של הרוק, יכולים לקרוא את ההספדים שציטט ה-BBC, מקלפטון ובריאן מיי, דרך אוזי אוסבורן ורוד סטיוארט ועד פייג', ג'אגר, פול יאנג, ג'ין סימונס ורבים אחרים – או פשוט לצפות בקליפ הזה. R.I.P
פאקו, אל, ג'ון – עוד לילה בסן פרנסיסקו
בדצמבר 1980 הקליטו אל דימיולה, ג'ון מקלפלין ופאקו דה לוסיה את הופעתם המשותפת באולם ה"וורפילד" המיתולוגי בסן פרנסיסקו, הופעה שהפכה לאלבום "ליל שישי בסן פרנסיסקו", אחד מאלבומי הגיטרה הנמכרים, המשפיעים, והאהובים ביותר בהיסטוריה. יותר מ-40 שנה לאחר מכן, גילה אל דימיולה בארכיון הקלטות נוספות שבוצעו בהופעה של היום למחרת, והחודש יצא האלבום "ליל שבת בסן פרנסיסקו", שמתעד את הלילה השני ב"וורפילד", עם קטעים שונים לחלוטין. מי שמכיר את האלבום מ-1980 לא צריך הסברים על רמת הוירטואוזיות, הכימיה האישית והסינרגיה המוסיקליות המהממת של השלושה, ואלה שעדיין לא נחשפו להקלטות הקסומות האלה מוזמנים לעשות זאת, במיוחד אם מדובר בחובבי גיטרה. לגביהם זו כבר ממש חובה.
מאסטרו, אאוטסיידר: צביקה פיק 1949-2022
הוא היה שובר הטאבואים הגדול ביותר במוסיקה הישראלית. כשהם זימרו על אקליפטוסים בקיבוץ, על ארץ שנאהב, על עלילות הגבורה של הסיירת, הוא שר על ג'ינסים כחולים, חלונות ראווה והצגות חצות בקולנוע. מול דרשות מגוייסות של 'בוא אלינו לים' היו חלומות על דייויד בואי ברמת גן.
הוא השתיל סינתיסייזרים רעננים וחצופים בתוך גוף מסואב שבעורקיו זרמו צלילי גיטרות אקוסטיות מנומסות, הוא עמד בגבורה עם הפדאלפון שלו מול האקורדיון שלהם. הילד הפולני שכתב שיר על פרחה לנערה משכונת התקווה. האשכנזי מוורוצלב שהיה קלוד בוקובסקי ההיפי האקטיביסט ב"שיער". זה שלא פחד להתמסחר, שלא זילזל באירוויזיונים, במחזות זמר ובפסטיבלי ילדים, שלא חשש לצאת קצת פאתטי, שהלחין באופן מעורר השתאות שירי משוררים מורכבים והפך אותם ללהיטי דיסקו פאנקיים, שייצג את הישראלי העירוני, המשוחרר, הבליין, הנהנתן, הלא-עושה-עניין, הקליל, הזורם. זה שמול הפוריטניות הגמלונית של יוצאי הלהקות הצבאיות והרוקיסטים הרציניים דיבר בגלוי על סקס, על כסף, על מעריצות, על החיים הטובים, שזכה לכל כך הרבה הערצה ברחוב אבל תמיד ערג להכרה הממסדית, לכרטיס חבר במועדון של המקובלים, של הצברים יפי הבלורית, משופשפי הג'ינס ופורטי האקורדים המינוריים.
זה האיש שלקח זמרים טובים והפך אותם, בהינף שיר, למגה-סטארים עם שירים נצחיים. זה שלא קיבל מעולם פרס ישראל, אבל זכה במשך ארבע שנים רצופות בתואר "זמר השנה", מה שהפך אותו בעצם לזמר-עם, הזמר שהעם אוהב לאהוב, ושר את שיריו באהבה גדולה במשך עשורים, גם בלי קשר ליחס תקשורתי או לכיבודי הממסד. לך לשלום צביקה, התרומה הייחודית שלך למוסיקה ולתרבות הישראלית עוד לא פוענחה במלוא הדרה ועוצמתה. להיפך: עם השנים נדמה שההערכה לפועלך, גם מצד אלה שציקצקו, שליגלגו, שעיקמו את האף האנין-מדי שלהם לפועלך רק נוסקת מעלה, מעלה, מעלה.
59wordsמילים 