Archive | נובמבר 2014

היפ הופ מהנשמה

De La Soul

דה לה סול, אחד מהרכבי ההיפ הופ החשובים והאהובים בהיסטוריה של הז'אנר, ממשיכים לתת מתנות למעריצים הנאמנים. אחרי שנתנו את כל הדיסקוגרפיה המצויינת שלהם להורדה חינם, הם מפתיעים בשיר חדש. השלישייה, שחגגה השנה 25 שנים לאלבום הבכורה שלהם, ממשיכה לשלב מסרים וטקסטים מצויינים עם מוסיקה פ'אנקית ואיכותית ונותנת להורדה חופשית את השיר החדש The People, בו הם משתפים פעולה עם עוד אושיית ראפ: צ'אק די מ-Public Enemy. תיהנו!

אפשר להוריד את השיר ישירות מהאתר של De La Soul

וינילים לדבילים – פינק פלויד, מצמרת להקות המחתרת.

מדוע הדפיסו בישראל כיתובים בעברית על גבי עטיפות תקליטים מחו"ל? ובכן, מחקרים בלשניים ארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים מעמיקים סוברים כי בתקופות היסטוריות מסויימות, הילידים בארץ ישראל התקשו בקריאת השפה האנגלית ובהבנתה, במיוחד כשזו הופיעה על גבי עטיפות תקליטי ויניל. לכן, הודפסו בארץ ישראל תקליטים רבים כשעליהם כיתובים בעברית, לנוחות הציבור המתקשה בהבנת הנקרא. מדי פעם, נציג את המשעשעים שבהם בפינה זו. תרומות הציבור תתקבלנה בברכה.

297512_10151463893704080_1442868881_n

פינק פלויד – עוד דף בחומה

PF1

בתזמון קוסמי מדהים, בדיוק בשבוע בו יצא אלבום האולפן הראשון מזה 20 שנה של פינק פלויד, יצא גם הספר "להפיל את החומה". הספר, שיצא בהוצאת רסלינג ובעריכת ארי קטורזה, כולל שמונה מאמרים מאת שמונה כותבים שונים המנתחים, כל אחד בתחומו, אספקטים מגוונים ביצירה של הלהקה האיקונית (גילוי נאות: גם כותב שורות אלו תרם מאמר לספר). נראה כי בשנים האחרונות יש עלייה בכמות הספרים שעוסקים במוסיקה פופולרית שיוצאים לאור בעברית ועל כך יש לברך בחום. לגבי "להפיל את החומה": הספר מיועד בעיקרו לחובבים "קשים" של הלהקה, לאוהדי רוק מתקדם סקרנים ולמי שמעוניין להעמיק בצדדים התיאורטיים-אקדמיים של המוסיקה הפופולרית המערבית. את הספר ניתן לרכוש ישירות מההוצאה או בכל חנויות הספרים ברחבי הארץ.

אירוע ההשקה ל"להפיל את החומה" ייערך בחנות הספרים "מגדלור" בתל אביב ביום רביעי 3.12.14 בשעה 19:30. אתם מוזמנים להגיע.

עוד פרטים בקישור הזה.

פינק פלויד 2014: צעד אחד לפני הנהר

פינק פלויד – The Endless River

(Columbia / Parlophone)

(התפרסם לראשונה בעכבר העיר אונליין)

עטיפת האלבום

בפרפראזה חופשית על כותרת השיר הידוע של חמי רודנר, אפשר לטעון ש"כל אחד והפלויד שלו" יש כאלה שטוענים שפינק פלויד האמיתית פסקה מלהתקיים אחרי The Final Cut, האלבום האחרון שבו נכחו גם רוג'ר ווטרס וגם דייוויד גילמור. יש כאלה שיגידו ש-The Wall  סיים למעשה את תפקודה של פינק פלויד כהרכב אורגני פעיל. יש אנשים שיסתפקו בהאזנה לאלבומים המצליחים של ההרכב, ששחוררו בין 1973 ל-1979 ויש את המעריצים שנשבעים בשמו של סיד בארט, הגאון המטורף והמיוסר שפרש מהלהקה בסוף שנות השישים ולקח עימו את הטירוף הפסיכדלי המקורי שחבריו מעולם לא הצליחו לשחזר בעצמם. בארט נפטר ב-2006 ושנתיים אחריו הלך לעולמו הקלידן המקורי של ההרכב, ריצ'ארד "ריק" רייט, כשהוא משאיר רק את גילמור והמתופף ניק מייסון להמשיך ולהניף את דגל המותג "פינק פלויד" בהקלטות ובהופעות. The Endless River, שמסתמן כרגע כאלבום האולפן האחרון של פינק פלויד, הוא למעשה מחווה של שני החברים הנותרים לרייט. בשנה שעברה חזרו גילמור ומייסון לעשרות שעות של הקלטות מג'אמים ומחזרות שערכו עם רייט באולפן לפני 20 שנה, בעת ההקלטות לאלבום The Division Bell. גילמור ומייסון שילבו קטעי נגינה חדשים על גבי ההקלטות הישנות ההן והתוצאה היא The Endless River, אלבום אינסטרומנטלי ברובו (גילמור שר כאן רק בטרק אחד), שאמור להיות הפרק האחרון בסאגה הארוכה והפתלתלה שידועה גם בשם "הקריירה של פינק פלויד". אז איך כל זה נשמע? קודם כל, אי אפשר לטעות בכך שמדובר באלבום שיצא מאותו בית יוצר שהביא לעולם את The Dark Side Of The Moon  ו-Wish You Were Here. או לפחות במשהו מאוד דומה לזה. פה מגיח תפקיד קלידים שנשמע כמו קטע פלויידי קלאסי מ-1975, שם קטע גיטרה שמזכיר סגמנט מ-The Wall ומשחק הרפרנסים הזה נמשך לאורך כל 53 הדקות של האלבום. גם המתנגדים החריפים ביותר לעמדותיו ולאישיותו של רוג'ר ווטרס יסכימו שלאחר פרישתו של ווטרס מהלהקה, נשחק באופן ניכר הפן המילולי של פלויד, לכן כנראה שמייסון וגילמור פעלו בחוכמה כשנתנו הפעם למוסיקה לדבר, עם הסאונד המושלם, העצום, יש שיאמרו הבומבסטי, של פלויד הקלאסית, ששולט באלבום לכל אורכו. יש לשער כי אם The Endless River היה יוצא ב-1976, נניח, ייתכן והיה נחשב כעוד פנינה נצחית בשרשרת האלבומים הקאנוניים של הלהקה. אבל אנחנו, מה לעשות, כבר באמצע העשור השני של המאה ה-21 ולפעמים יש תחושה שמדובר באלבום שמשחק ב "חבר את כל הנקודות בקו וקבל אלבום של הפינק פלויד" או ביצירה של להקת פרוגרסיב מוכשרת, שמגישה סימולציה יפה, חיקוי קרוב מאוד למקור של הדבר האמיתי. בכל מקרה, אין שום דבר מפתיע, שנוי במחלוקת או מסעיר מדי באלבום. כולל העטיפה, שנוצרה בפיקוחו האמנותי של אוברי פאואל, ממנהלי חברת Hipgnosis, שעיצבה את רוב הקלאסיקות הויזואליות המזוהות עם הפינקים. יש לשער כי מעריצים אדוקים ישמחו בוודאי לקבל כמעט שעה של ספקטקל מוזיקלי פלוידיאני טיפוסי, שמחליק לתוך האוזן כמו שרגל עייפה מחליקה בסוף היום לתוך נעל בית ישנה וחמימה. לציניקנים, שמחפשים חידושים והמצאות, מומלץ להדיר את אוזניהם מ-The Endless River, שאמנם לא מייצר שום קלאסיקה ברמה של האלבומים הטובים ביותר של פינק פלויד, אבל בהחלט מגיש מחווה מרגשת ומכובדת לקלידן המנוח והנחבא אל הכלים שבמבט לאחור, היה ללא ספק אדריכל סאונד מרכזי בפינק פלויד, עובדה שמורגשת היטב לכל אורכו ורוחבו של The Endless River.

הצד הטוב של פרעה

הכותב עם פרעה מונצ', ניו יורק 2010.

הכותב עם פרעה מונצ', ניו יורק 2010.

Pharoahe Monch (שנולד בשם טרוי ג'יימרסון) הוא ראפר מקווינס, ניו יורק, שנחשב ל"ראפר של ראפרים". כלומר, כזה שלא זוכה בהכרח להצלחה מסחרית גדולה, אבל מוערך ביותר על ידי קולגות, מבקרים וקהל אדוק של מעריצים שאוהבים ראפ "אמיתי", כזה שמבוסס על Skills, דהיינו פלואו וירטואוזי, אוצר מילים עשיר וקונספטים מקוריים. את כל אלה ממשיך מונצ' לספק כבר כמעט 25 שנה, אם כחבר בצמד Organized Konfusion או כסולן. השבוע, לכבוד יום הולדתו ה-42 של האמ.סי המצויין הזה, יצר המפיק והדי.ג'יי (שהוא גם פרופסור באוניברסיטת ברקלי) ריידר אליס, מיקסטייפ עם כמה מהרגעים הטובים ביותר של מונצ'. הנה הוא להאזנה. תיהנו.

למתחילים: זה כנראה השיר הכי מוכר של מונצ'