ג'ף בק, 1944-2023

ג'ף בק, שנפטר אמש בגיל 78, שייך לדור הולך ומתמעט של אלילי גיטרה, של מוסיקאים נערצים, שמיליונים חיכו בנשימה עצורה לשמוע כל סולו חדש שלהם, כל ריף, כל מתיחת מיתר, כל אלבום חדש. בק השתייך לקבוצה המצומצמת של גיטריסטים שהצליל הייחודי שלהם ניתן לזיהוי מיידי: הנדריקס. גילמור. קלפטון. קנופלר. ווהן. בנסון. סנטנה. גרסיה. הרשימה לא ארוכה במיוחד, וגם בתוכה, לבק היה מקום של כבוד, כגיטריסט שפשוט אי אפשר ואין טעם לחקות. הסגנון שלו היה כל כך ייחודי, שגם גיטריסטים וותיקים גירדו את ראשם בתמיהה לנוכח השליטה האבסולוטית של בק בכלי והצלילים המקוריים והחד-פעמיים שהצליח להוציא משישה מיתרים, אצבעות, מפרט וידית טרמולו.

בניגוד לכמה מהקולגות שלו, בק לא זכה למעמד של סופרסטאר-על בציבור הרחב, אם משום שלא זוהה באופן אוטומטי עם להקה סופר-מצליחה כלשהי (ג'ימי פייג' עם לד זפלין, ריצ'י בלקמור עם דיפ פרפל), אם בגלל שינויים תכופים בסגנון המוסיקלי (מבלוז, להארד רוק, לג'אז פיוז'ן, לדאנס-בואכה-מוסיקה-אלקטרונית והלאה), אם בגלל שלא היה ווקליסט / סינגר-סונגרייטר, כמו אריק קלפטון למשל או משלל סיבות אחרות, אמנותיות, ניהוליות ואישיות. אלה שרוצים להיזכר כמה עצום הסטטוס של בק בהיכל התהילה של הרוק, יכולים לקרוא את ההספדים שציטט ה-BBC, מקלפטון ובריאן מיי, דרך אוזי אוסבורן ורוד סטיוארט ועד פייג', ג'אגר, פול יאנג, ג'ין סימונס ורבים אחרים – או פשוט לצפות בקליפ הזה. R.I.P

פאקו, אל, ג'ון – עוד לילה בסן פרנסיסקו

בדצמבר 1980 הקליטו אל דימיולה, ג'ון מקלפלין ופאקו דה לוסיה את הופעתם המשותפת באולם ה"וורפילד" המיתולוגי בסן פרנסיסקו, הופעה שהפכה לאלבום "ליל שישי בסן פרנסיסקו", אחד מאלבומי הגיטרה הנמכרים, המשפיעים, והאהובים ביותר בהיסטוריה. יותר מ-40 שנה לאחר מכן, גילה אל דימיולה בארכיון הקלטות נוספות שבוצעו בהופעה של היום למחרת, והחודש יצא האלבום "ליל שבת בסן פרנסיסקו", שמתעד את הלילה השני ב"וורפילד", עם קטעים שונים לחלוטין. מי שמכיר את האלבום מ-1980 לא צריך הסברים על רמת הוירטואוזיות, הכימיה האישית והסינרגיה המוסיקליות המהממת של השלושה, ואלה שעדיין לא נחשפו להקלטות הקסומות האלה מוזמנים לעשות זאת, במיוחד אם מדובר בחובבי גיטרה. לגביהם זו כבר ממש חובה.

70 לדני סנדרסון: פודקאסט להאזנה

דני סנדרסון יחגוג מחר (30 בנובמבר) יום הולדת 70. תקצר היריעה מלתאר את מכלול יצירתו, השפעתו ותרומתו למוזיקה הישראלית, ויש כאלה שבוודאי יעשו זאת באופן נרחב בימים הקרובים. ובכל זאת, לכבוד המאורע, אני מזמין אתכם לחזור להרצאה שנתתי במסגרת "החוג לתולדות המוזיקה", סדרת המפגשים המיתולוגיים בהפקת ישיב כהן וגיל אהרונסון. באוקטובר 2013 היה לי העונג להגיש שעה ועשרים דקות תחת הכותרת "הצד האפל של דני סנדרסון", הרצאה שמטרתה להמחיש, באומר ובצליל, כי חלקים גדולים ביצירתו של סנדרסון, שבדרך כלל מתואר כאמן עם נטיות קומיות, כבדרן או כליצן, שההומור הוא לחם חוקו, הם בעצם יצירות מלנכוליות, אפופות סיטואציות של עצב, דיכאון ומאבק בלתי פוסק כנגד מציאות יומיומית מדכדכת ועולם מתאכזר. אכן, מסתבר שמאחורי התדמית השגורה של ליצן רוק מקומי, מסתתר קטלוג עשיר של החמצות וכשלונות, אהבות נכזבות, נשים לא מושגות, שגרה שוחקת וסתם מלנכוליה קיומית.

הנה כמה מילים שכתבתי ל"הארץ" לקראת ההרצאה:

מלחמת יום כיפור פרצה כמה ימים אחרי שחגגתי יום הולדת חמש. זכרונות מעורפלים כוללים קולות חמורי סבר בחדשות ברדיו, האפלת חלונות בחדר האוכל של הקיבוץ, ישיבות קצרות במקלטים ואבא שחוזר מ"אפריקה" עם מדים וזקן ג'ינג'י. כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי מהדודים בעיר, כמתנת יום הולדת מאוחרת, את התקליט הראשון שלי. היתה לו עטיפה מוזרה ושירים מוזרים עוד יותר. לא שמעתי מוסיקה כזו לפני כן. בבית היו לנו תקליטים של שלישיית המעפיל, התרנגולים, אסתר עופרים, שירי ברכט ושירי סשה ארגוב ולצידם את פסקול "סיפור הפרברים", סרג'יו מנדז וברזיל 66', רביעיית הגולדן גייט ותקליט של זמר הקאנטרי טנסי ארני פורד. עד שאכיר את הביטלס יעברו חמש-שש שנים. בפטיפון 'מרנץ' הפרימיטיבי עם הפעלה ידנית ורמקולים קטנים יותר מקופסאות הסיגרים של ראש הממשלה ושר האוצר, טחנתי את "סיפורי פוגי" עד שהאלבום נחרץ ונחרש והעטיפה נקרעה בצדדים.

מי הם האנשים האלה? על מה הם שרים? איפה קבור הכלב? למה לשיר בלי מילים קוראים "יוסי מה נשמע?", ומה עם הסיפור המפחיד של ארבעה אנשים בתוך ארון? את "המגפיים של ברוך" השמיעו ברדיו בתדירות של פעם בחצי שעה (לימים זה יקרה שוב, עם "רוצי שמוליק" של זילבר), כך שהשיר קצת נמאס בסופו של דבר, אבל תמיד היה אפשר למצוא באלבום עוד פינה חבויה של מסתורין, מילה לא מובנת, סאונד שלא נשמע אז בתקליטים פופולריים בישראל. מה שכן, אף פעם לא חשבתי או הרגשתי שכוורת היא להקה מצחיקה. כבר אז, היה אפשר לחוש במצבורי הדיכאון והאימה שבעבעו מתחת לפני השטח של שירים כמו "שירות עצמי", "נחמד" וכמובן "ילד מזדקן", אחד השירים המכוננים שמתארים מצב של צעיר ישראלי אפאתי, משועמם, שחי עם ההורים ומנסה, ללא הועיל, להילחם במוסכמות החברתיות הכובלות (יותר מ-30 שנה לפני "הילד בן 30" לאהוד בנאי). השורה "זה עצוב הרבה כשמלווים לך את הבן, אמא מסכנה", יכולה עד היום לשלוח צמרמורות בלתי נשלטות אל כל מי שמאזין בקשב מינימלי למילים המלנכוליות והדכאוניות של אלון אוליארצ'יק. מאותו רגע, דני סנדרסון הפך למוסיקאי הישראלי האהוב עלי ביותר.

כמו כל אמן רוק חשוב, גם לו היו לעתים אלבומים לא מושלמים, רגעי שטות ושירים חצי-אפויים. אבל בעיני הוא הגדול מכולם, וגם הבלתי מובן מכולם – על ידי התקשורת, המבקרים והמאזינים. כי גם כשסנדרסון עוסק בנושאים כמו כמיהה לנשים בלתי מושגות ("רוני", "רק עם אופנוע", "שיר רועים", "היא לא תדע"), בהחמצות כואבות ("פקששתי", "גרעינים", "בחורות, מכוניות וימי שישי", "בדיעבד") או סתם באפרוריות ובקושי היומיומי שמייצרים החיים הקצרים וחסרי התכלית שלנו ("שיר עבודה", "שירות עצמי", "לא ידענו מה לעשות", "הלא נודע"), הוא תמיד תויג, משום מה, כמצחיקן, כקומיקאי, כבחור הנמוך והג'ינג'י שבא לעשות לנו א ביסלע שמייח. בהרצאה שאתן בחוג לתולדות המוזיקה אנסה להאיר את הצד הפחות מואר ביצירתו של סנדרסון – ואולי לתת זווית ראייה חדשה ושונה על מכלול יצירתו, כסולן וכחבר להקה משנות ה-70' ועד היום.

אתם מוזמנים בחום ללחוץ כאן ולהאזין להרצאה במלואה.

מזל טוב, דני, ואיחולים לעוד הרבה שנות יצירה נפלאה!

50 שנה לוודסטוק – ראיון עם יורמה קאוקונן (ג'פרסון אירפליין)

פורסם לראשונה ב"הארץ", 16.12.2012

 

"אני חושב עליה לא מעט. אני חבר טוב של לורה, אחותה של ג'ניס, ואנחנו מדברים לעתים תכופות", מספר יורמה קאוקונן, הראשון שהקליט עם ג'ניס ג'ופלין בשנות ה־60. "בשיחה האחרונה שלנו, לורה אמרה לי שג'ניס כל הזמן המציאה את עצמה מחדש. חיפשה כיוונים חדשים. הכרתי אותה די טוב, עוד לפני תקופת הרוקנרול שלה. ובאותה תקופה היא היתה זמרת בלוז, אחת הטובות שאי פעם היו, ואני חושב עליה לא מעט. זה מאוד טראגי. חבל שלעולם לא נדע מה היה קורה איתה, אבל היא בטוח היתה עושה דברים נפלאים, כי היא פשוט היתה כישרון כל כך גדול"

 

(ג'ניס ג'ופלין ויורמה קאוקונן, 1962)

 

ג'ופלין היא לא האגדה היחידה שעמה ניגן קאוקונן. הוא ג'ימג'ם גם עם חברים מהגרייטפול דד, דה באנד, הבירדס וקרוסבי סטילס ונאש, היה מועמד לפרס גראמי ונבחר על ידי "הרולינג סטון" לאחד ממאה הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה. הוא גם מההרכב המייסד של ג'פרסון אירפליין, וניגן איתם בלהיטיהם הגדולים "White Rabbit" ו"Somebody to Love". לפני שנתיים הופיע קאוקונן בישראל עם ההרכב החשמלי Hot Tuna, שהוא מנהיג משנת 1969, ועכשיו, בגיל 72 ובכושר מצוין, הוא מגיע אלינו שוב לשלוש הופעות אקוסטיות, אחת מהן בתל אביב. "ההופעה לפני שנתיים ברדינג 3 היתה עם Hot Tuna", הוא אומר. "ההופעות הקרובות אקוסטיות, רק אני ובארי מיטרהוף המעולה. אז נעשה חומרים שלא עשינו עם Hot Tuna וגם עיבודים אקוסטיים לקטעים של הלהקות שהייתי חבר בהן בעבר. אני מאוד אוהב את ישראל ובטוח שיהיו הופעות מצוינות".

 

 

אתה הולך להופיע כאן שבוע לפני יום הולדתך. מקרי או מתוכנן?"

"זה די מקרי, אבל תשמע, בפעם הקודמת שהייתי פה זה היה לכבוד יום הולדת 70, והאמת היא שזה נהדר ואני ממש מתרגש לחזור שוב. זו מתנת יום הולדת טובה"

.אתה מופיע כבר כמעט 50 שנה ולאחרונה נמצא בשטף הופעות. איך שומרים על כושר ואנרגיה?

"מובן שאני לא באותו כושר כמו בשנות ה־60 ו־70, אבל בכל זאת אני מניח שיש לי גנטיקה טובה והכי חשוב – אני אוהב את מה שאני עושה!"

 

 

הרבה אמנים ותיקים כמו קלפטון, רוברט פלאנט ואפילו טום ג'ונס, סוגרים מעגל וחוזרים לבלוז, לפולק ולמוזיקה אמריקאית שורשית, סגנונות שאתה תמיד עסקת בהם. מדוע זה קורה לדעתך?

"וואו, שאלה טובה. בלוז ופולק תמיד היו מאוד קרובים ללבי. כשאני התחלתי לנגן בשנות ה־50, זה לא נחשב 'מוזיקת בלוז', זה פשוט נחשב מוזיקה. אני חושב שהמוזיקה הזאת על זמנית. יש הרבה אמנים שעשו את המוזיקה שלהם והיא היתה מעולה לאותו זמן, אבל לא בטוח שהכל עמד יפה במבחן הזמן. אני חושב שהבלוז והפולק הם באר עמוקה ותמיד אפשר לחזור ולדלות ממנה עוד ועוד"

 

 

ספר לנו קצת על בית הספר שלך לגיטריסטים, Fur Peace Ranch

"הוא קיים כבר 15 שנה. זו חווה באוהיו שאשתי ואני רכשנו, והקמנו בה בית ספר ו'מחנה אימונים' לגיטריסטים בכל הרמות. יש לנו כיתות לימוד ואמפיתיאטרון להופעות, ואנשים באים מכל העולם ללמוד עם הגיטריסטים והבסיסטים הכי טובים באמריקה. אני נמצא שם רוב הזמן, בין סיבובי ההופעות. זה פרויקט אדיר ואנחנו מאוד אוהבים אותו ומשקיעים בו את חיינו כרגע"

ראיתי שאתה מוכר חלק מגיטרות הווינטג' שלך באינטרנט…

"אני לא אספן גיטרות או משהו, אז אין לי גיטרות ששוות מיליוני דולרים. לפעמים אתה מסתכל על כל הרכוש שלך ומבין שפשוט יש לך יותר ממה שאתה צריך. אז מדי פעם אני חופר בעליית הגג ומוכר כמה מהגיטרות הישנות. אני לא מתייחס לגיטרות כמוצגים למוזיאונים או כרכוש יקר ערך שצריך לאגור, אני מעדיף שמישהו ינגן עליהן מאשר שהן סתם ישכבו אצלי במחסן"

לא מזמן הופיע בישראל ההרכב ג'פרסון סטארשיפ. איך אתה מרגיש כלפי כל ההרכבים שמתיימרים להמשיך את דרכה של ג'פרסון איירפליין האגדית שייסדת?"

אתה יודע, כולנו צריכים לעבוד. ולתפיסתי זו ברכה מאלוהים שאנשים עובדים ומתפרנסים. בעיני מה שחשוב זה שאנשים צעירים, שלא ראו את האיירפליין המקוריים, שומעים את השירים האלה ונחשפים למוזיקה. בכל מקרה, את דיוויד פרייברג (חבר הסטארשיפ, לשעבר ב־ Quicksilver Messenger Service ס.59) אני מכיר עוד מלפני שהכרתי את החברים באיירפליין. הוא בחור נהדר, גם הוא יהודי, אתה יודע"

.אתה מתעדכן במוזיקה חדשה?

"מדי פעם מישהו מפנה אותי ללהקה עכשווית, אבל האמת היא שמאז שהייתי ילד אהבתי תמיד מוזיקה ישנה. קאנטרי אותנטי ודברים כאלה. לאחרונה התחלתי להקשיב למוזיקה קלטית. יש את הצמד האירי־אמריקאי ג'ון דויל וקארן קייסי שאני מאוד אוהב וממליץ עליו לכולם. זה הדבר הכי מודרני שאני שומע כרגע. בשבילי, זו מוזיקה מודרנית!"

 

ב-59 מילים: ‏Sue Foley – The Ice Queen

 

אלבום הסולו החדש של הזמרת-גיטריסטית הקנדית, שחוגגת החודש 50, מגיש מנה גדושה של בלוז-רוק נשי משכנע. פולי, שמצויידת בגוון ווקאלי מתוק-מחוספס שנמצא איפשהו באמצע בין לוסינדה וויליאמס לבוני רייט, בנגינת גיטרה מלאת סטייל ונשמה ובמנעד סגנוני רחב ומרשים, נעה בין בלוז חשמלי, סול וקטעים אקוסטיים אינטימיים. ג'ימי ווהן, בילי גיבונס (זי.זי. טופ) וצ'רלי סקסטון מתארחים ומוסיפים אנרגיה וחשמל לחגיגה.

 

 

 

 

ב-59 מילים: סנואי ווייט – Released

למרות שניגן עם פינק פלויד, פיטר גרין, Thin Lizzy ורבים אחרים, סנואי ווייט הוא אחד הגיטריסטים הכי לא-מספיק-מוערכים בהיסטוריה. ווייט, שמוכר לרבים בעיקר בזכות הלהיט המפתיע Bird of Paradise מ-1983 מגיש, כהרגלו, אוסף נינוח ורגוע של קטעים שמשייטים בין רוק רך, בלוז ונגיעות אקוסטיות אינסטרומנטליות, שאת כולם מקשרים מגע הקסם והפרייזינג המושלם שלו בגיטרה, שרק הולך ומשתבח עם הזמן.

 

השורשים של ריילי ווקר

ריילי ווקר (במרכז) בביקורו האחרון בישראל, אוקטובר 2015

ריילי ווקר, הגיטריסט-יוצר-זמר המצויין מאילינוי מגיע בקרוב מאוד להופעות בארץ. אם לשפוט לפי הפעם הקודמת שווקר ביקר כאן, מדובר בהופעה מהפנטת ומרגשת שאסור להפסיד. ווקר, שרק חגג לפני כמה חודשים את יום הולדתו ה-27, אולי צעיר יחסית, אבל המוסיקה הייחודית שלו חושפת שורשים עמוקים של פולק, אמריקנה ופסיכדליה, שהולכים עשורים רבים לאחור. הנה כמה מהעיקריים שבהם.

טים באקלי

ב-28 השנים הקצרות שבאקלי בילה כאן, הוא הותיר מורשת של מוסיקה מכשפת ומיוחדת, שמשלבת אלמנטים של פולק, ג'אז, פ'אנק, רוק פסיכדלי וספוקן וורד מופשט. הוא הותיר אחריו תשעה אלבומים שרובם מעולים ושיריו כוסו על ידי אמנים כמו רוברט פלאנט, בריאן פרי, בלאד סווט אנד טירז, לינדה רונסטאדט, שינייד אוקונור ורבים אחרים.

 

ג'ון מרטין

הגיטריסט-ווקליסט הבריטי המנוח המוערך יצר מוסיקה שנשענה על פולק בריטי, אבל הרחיבה את הגבולות הז'אנר לכיוונים של ג'אז, דאב, רגאיי ומוסיקה אלקטרונית. קשה שלא להבחין בהשפעה המכרעת של סגנון השירה של מרטין על ווקר, גישה שמתייחסת לקול האנושי כעוד כלי בתוך המארג המוסיקלי המשרת את אווירת השיר. ניק דרייק, חבר וקולגה של מרטין, גם הוא ניכר כהשפעה על ווקר, במיוחד בטכניקת הגיטרה המזוהה שלו.

 

ואן מוריסון

… או ליתר דיוק, Astral Weeks, האלבום הנפלא שהיוצר האירי הוציא בנובמבר 1968 ונחשב עד היום לפסגת יצירתו ולאחד האלבומים הטובים בהיסטוריה. זרם תודעה מילולי-מוסיקלי מהפנט, מוגש ברצף של שירים עם מבנה פתוח וליווי אינטואיטיבי של חבורת נגני ג'אז מובחרים, שמעניקים מימד טרנסצנדנטלי להרהורים של מוריסון על חיים ומוות, אהבה ופרידה, געגועים ותקווה. אפילו עטיפת האלבום השפיעה כנראה על עיצוב האלבום Primrose Green  של ווקר.

 

דה אינקרדיבל סטרינג באנד

הרכב פולק-רוק-היפי-ביזארי-אקספרימנטלי בריטי מצויין, שפעל בין אמצע שנות ה-60 לאמצע שנות ה-70 ושילב בממזריות מלודיות קלטיות עם סאונדים מהמזרח, כלי נגינה אקזוטיים וטקסטים אזוטריים בהפקה פסיכדלית ומבני שירים לא שגרתיים.

 

דייווי גרהאם

בסגנון הנגינה של ווקר ניתן לשמוע הדים לשורה ארוכה של גיטריסטים משפיעים: מסטייל ה"אמריקן פרימיטיב" של ג'ון פאהיי, דרך הוירטואוזיות האקסצנטרית של ליאו קוטקה והפולק המרוסן של ברט יאנש וג'ון ריינבורן ואחרים ידועים יותר או פחות. אחד המשפיעים ביותר הוא דייווי גרהאם הבריטי ממוצא דרום אמריקאי וסקוטי, שכבר מסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 הביא למהפכה בשימוש בגיטרה ככלי פולק אינסטרומנטלי. גרהאם האקלקטי שילב מנגינות עממיות מהאיים הבריטיים, ראגות הודיות, מוסיקה קלאסית, מקאמים ערביים ושירים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. למרות שמעולם לא מצא (או חיפש) הצלחה מסחרית גדולה, גראהם, שהציג חידושים גם באופן כיוון המיתרים בגיטרה שלו, השפיע על גיטריסטים רבים, מג'ימי פייג', סטיב האו וריצ'י בלקמור עד ריצ'רד תומפסון ופול סיימון.

 

והנה ריילי ווקר בעצמו, משלב את המוסיקה הנפלאה של אלה שבאו לפניו למשהו חדש ומיוחד. הבלוג ממליץ לתפוס אותו בבארבי בתל אביב ב-15 לדצמבר.

 

ב-59 מילים: דייויד ברומברג באנד – The Blues, The Whole Blues and Nothing But The Blues

הגיטריסט המוערך בן ה-71 עם יותר מ-45 שנות קריירה, המולטי-אינסטרומנטליסט המוכשר ששיתף פעולה עם בוב דילן, ג'רי גרסיה, ג'ורג' האריסון, בוני רייט, ווילי נלסון, האיגלז ואחרים, באלבום המוקדש לבלוז על כל סוגיו: אקוסטי, חשמלי, ישן וחדש, מקורי לצד קלאסי (רוברט ג'ונסון, ריי צ'ארלס, סוני בוי וויליאמסון) עם נגינת אנסמבל מלהיבה של נבחרת אול-סטארז אדירה וטונות של אנרגיה, נשמה והומור.

לרכישת האלבום

 

Last Bluesman Standing – ראיון עם רוברט "בילבו" ווקר

מצוייד באחת הביוגרפיות המפותלות ביותר בתולדות הבלוז, בעשורים של נסיון ובקטלוג הקלטות מצומצם אך איכותי, רוברט "בילבו ג'וניור" ווקר, בעוד כמה חודשים בן 80, מגיע להופעות בארץ. גם בתוך גלריית הטיפוסים הצבעונית של הבלוז, ווקר, יליד מיסיסיפי ותושב קליפורניה, בולט בייחודו: פרפורמר אקסצנטרי וכריזמטי עם טכניקות גיטרה מיוחדות והשפעות מוסיקליות שנעות בין דלתא לשיקגו בלוז, רוק'נ'רול נוסח צ'אק ברי ואייק טרנר, גוספל ואפילו קאנטרי שורשי בסגנון בייקרספילד. כמה ימים לפני שהוא נוחת כאן לשתי הופעות, הסכים ווקר להשיב ל"59 מילים" על כמה שאלות:

איך הייתי מתאר את הסגנון שלך למישהו שלא מתמחה בבלוז?

אני מנגן בלוז אמיתי. אמיתי מהחיים. אם מישהו לא מרגיש את מה שאני מנגן, כנראה שאני עושה משהו לא נכון. אני מנגן גם רוק'נ'רול, שירי קאנטרי ישנים וספיריצ'ואלס שעליהם גדלתי. אבל הכל יוצא החוצה בצורת הבלוז שאתה מוכרח לחיות אותו. אני כמעט בן 80, אז הספקתי לחיות הרבה. קטפתי כותנה, ניגנתי ב-Juke Joints, שרתי במקסוול סטריט בשיקגו. הכל נמצא בבלוז שלי (מרים ידיים באוויר. ס59)

מתי החלטת שאתה רוצה לעסוק במוסיקה באופן מלא ומקצועי?

האמת, רק כשעברתי לשיקגו בשנות ה-60' התחלתי באמת לעשות כסף ממוסיקה. כל חיי אני מנגן, אבל רק שם היה אפשר להרוויח מזה כסף, באותו הזמן. התחלתי שם עם רוטינות של צ'אק ברי, אחרי שאיזה נגן בלוז מנוול גנב לי גם את ההופעה וגם את החברה. מה שכן, אחר כך חזרתי וגנבתי לו אותם חזרה. אתה לא רוצה להתעסק עם רוברט ווקר!

אילו דמויות מוסיקליות היו לך השראה והשפעה במהלך חייך? ומהם, אם היו דוחקים אותך לפינה, שירי או אלבומי הבלוז האהובים עליך ביותר?

או, אני אוהב את מאדי ווטרס, את האולינ' וולף, את סאם קוק, לורטה לין, בי.בי קינג… את כל המוסיקאים הטובים. יצא לי לנגן עם חבר'ה כמו מאג'יק סאם ובאדי גאי בשיקגו בשנות ה-60', אז אני אוהב את המוסיקה שלהם. ניגנו יחד שם במקסוול סטריט, אתה יודע. רוצה לדעת מהם שירי הבלוז שאני הכי אוהב? אם ככה, פשוט תבוא להופעה – כי את כולם אני מנגן!

 

יש אנשים שאומרים שמאז שנות ה-60' או אולי שנות ה-80', הבלוז קפא על השמרים ונהיה בסך הכל מוסיקת נוסטלגיה, כמו מוצג מוזיאוני מימים עברו. מה התגובה שלך לזה?

אתה רוצה את האמת? אז האמת היא שלא נשארו הרבה מאיתנו שמנגנים את הבלוז באמת. כולם מנגנים היום רוק או ראפ. אני יכול לעמוד בפסטיבל בלוז במשך יום שלם ואולי לשמוע אמן אחד או שניים שהם נגני בלוז אמיתיים. יש עוד כמה חבר'ה שחורים שעדיין מנגנים בלוז בקלארקסדייל, מיסיסיפי, מאיפה שאני באתי, אבל חוץ מזה… האמת היא שכיום זה בעיקר חבר'ה לבנים צעירים שמשאירים היום את השירים האלה בחיים. אבל, הם לא יכולים לעשות אותם כמו שאנחנו עושים.

מיהם הבלוזיסטים העכשוויים האהובים עליך?

אין לי ממש פייבוריטים. אני הפייבוריט של עצמי. אבל…יש לנו בחור צעיר בקלארקסדייל שקוראים לו Kingfish. אנשים אוהבים את כל התווים שהוא מנגן. הוא בלוז, אבל זה מודרני מדי בשבילי. החתן שלי, Little Anthony Sherrod, שקורא לעצמו Big A, הוא הכי טוב בסביבה. גם הוא גר בקלארקסדייל. מה שכן, לא תמיד אנחנו רואים עין בעין זה עם זה, אתה מבין? (צוחק. ס59)

 

תודה! ולסיום, מה אתה מתכנן להופעות בישראל?

או הו, עוד לא ראיתם שום דבר כמו ההופעה שלי. אני אקח אתכם הרבה אחורה. בנאדם, אתה תחשוב שאתה שוב בפיפטי'ז. אנשים אומרים לי שהם אף פעם לא ראו הופעה כמו שלי, או שמעו מישהו מנגן גיטרה כמוני. ואני מאמין להם! אם לומר את האמת, אני אולי האדם האחרון שמנגן בלוז, שבאמת היה שם וגדל לאורך התקופה העתיקה ההיא. ככה אני מנגן. וזה מה שאתם יכולים לצפות לו.

בילבו ווקר מגיע לישראל בהפקת Nobody's Fault Productions ויופיע בבארבי בתל אביב ב-6.9 ובצוללת הצהובה בירושלים ב-7.9

 

 

 

איש הקסם השחור: סנטנה בפארק הירקון

סנטנה בהופעה בפארק הירקון, מוצ"ש 30.7.2016

פורסם גם בעכבר העיר אונליין

יושבים על הדשא בפארק הירקון, 20 מטר מהבמה. הקהל דרוך, נרגש, אבל שקט ותרבותי. הרבה בוגרי סיקסטיז, הרבה אנשים שכבר עמדו על דעתם כשקרלוס סנטנה שרף את הבמה בוודסטוק, גברים בחולצות של להקות רוק קלאסי, אפילו נשים בשמלות ערב. לא מעט אבות עם בנים. אחד מהם, עם שני בנים בגיל צבא. שרועים על שמיכה קרוב לבמה. האבא הולך להביא לכולם בירה (28 ש"ח לכוס פלסטיק, מיינד יו).על מסכי הענק רצות פרסומות למופעים הבאים שמביא לכאן השנה שוקי ווייס. הנערים מתבוננים. "תגיד, מי זה מוריסיי?" שואל אחד מהם. "לא יודע, אולי זמר צרפתי?" עונה השני. סחבק מתערב: "מכירים את הסמית'ס?". "את מי?!?, וואללה, לא". האב חוזר. אני מפציר בו לשבת עם הנוער להשלמת חומר. "טוב, לא משנה, ממילא זה סולד אאוט" מסיים הבן הצעיר את השיחה בטון מבולבל משהו. מחשבה: אולי ההורים שגדלו על הסמית'ס עוד לא התחילו להביא את צאצאיהם להופעות. אבל למי שגדל על סנטנה בזמן אמת, יש אולי אפילו נכדים שכבר מנסים לנגן ריפים שלו על הגיטרה הראשונה שסבא קנה להם. ווייס מדבר לקהל. מקדיש את ההופעה לאמרגן הרוק היהודי האגדי ביל גרהאם, שעזר לו להביא את סנטנה לכאן לפני 29 שנים.

האמת היא שההופעה ההיא ב-1987 לא ממש זכורה לטובה בקרב מי שהיו שם. יותר מדי ניסויי פיוז'ן ושירים מהאלבומים החלשים מהאייטיז ופחות מדי להיטים, שהקהל הישראלי שיווע אליהם. מי ידע אז שבסוף שנות ה-90' יעשה סנטנה קאמבק מבריק ויהפוך שוב למוסיקאי רלוונטי ומגה-מצליח, עם מוסיקה שחוצה גילים, ז'אנרים והעדפות מוסיקליות ועם חיבורים מפתיעים לבלוז, היפ הופ, אר אנ' בי וסול אמריקאי עכשווי. ואמש בפארק הירקון, סנטנה ירה מכל התותחים: מהפתיחה של Soul Sacrifice הקלאסי, על רקע קטעי וידיאו מההופעה המכוננת בוודסטוק, דרך גרסאות מעולות של Black Magic Woman, Oye Como Va, Europa, Jingo, Evil Ways הוותיקים ולצידם את Maria Maria  ו- Smooth, צמד להיטי הקאמבק הפופיים שלו וגם אינספור מחוות מוסיקליות, מפורשות ומרומזות, שנשזרו בקטעי הסולו שלו ושל הנגנים האחרים. בין היתר קיבלו שם כבוד Right On של מרווין גיי, Summertime  של גרשווין ו-A Love Supreme של קולטריין, Another Star של סטיבי ו-The Way You Make Me Feel של מייקל  וגם שירים של הנדריקס, הביטלס, בוב מארלי (שסנטנה הוא מעריץ וותיק שלו) והראפר מוס דף, קיבלו איזכורים. ואיך אפשר בלי המאסט של "הבה נגילה", שהופיע פעמיים במקומות שונים במהלך ההופעה.

חמוש בסוללת מלווים מהודקת ומקצוענית, בכיכובם של הבסיסט בני ריטוולד (שמנגן עם סנטנה מ-1990 וניגן גם עם מיילס דייויס וג'ון לי הוקר) וסינדי בלאקמן, מתופפת ג'אז ורוק אדירה שלה הוא נשוי, נתן סנטנה לקהל מנה גדושה של פ'אנק ורוק לטיני מתובל ביד רחבה בסולואים שהוכיחו שהיד שלו על הגיטרה לא רק נשארה יציבה, אלא אפילה למדה כמה טריקים חדשים בשנים האחרונות. רק קטעי הסולו הארוכים בהם כל חבר להקה ביצע קטע מוסיקלי אהוב – גיטריסט הליווי טומי אנתוני בחר את "רוקסן" של פוליס – נראו קצת כמו קראוד-פליזינג לא מחוייב המציאות.

אבל, פיינשמקריות בצד, הקהל הישראלי קיבל בדיוק את מה שקיווה לו: שעתיים ורבע של כיף טהור, מקפיץ ומבוצע היטב, בניצוחה של אגדת רוק שהצליחה לנער מעליה את הבוץ הסמיך של וודסטוק ולהמציא את עצמה מחדש פעם אחר פעם, תוך שמירה על חיוניות מוסיקלית, על אינטגריטי אמנותי ובעיקר על אותו מגע ייחודי במיתרים שאף אחד לא יכול לחקות ושנשאר רענן ומרגש, גם אם קרלוס סנטנה כבר חגג 69 קייצים וגם אם חלפו 50 שנה מאז שאמרגן יהודי אחד, ביל גראהם, נתן לו צ'אנס ראשון על במת ה-Fillmore West בסן פרנסיסקו.