אולד דוג, ניו טריקס: שבע הנשמות של קלווין ברודוס

 

אם הייתם אומרים, מתישהו בשנות ה-90', לחובב ההיפ הופ הממוצע שיום אחד, הראפר הידוע בשם סנופ דוגי דוג יוציא אלבום גוספל בעל תכנים דתיים, הוא היה מוציא לכם מיידית צו אשפוז כפוי בגין הזיות. אבל בינתיים הרבה כרוניק זרם במחזור הדם של קלווין ברודוס מאז ימי הגנגסטא ראפ, ובזמן הזה, הוא הוכיח לעולם שני דברים: 1.) שראפר יכול לשמור על קריירה ארוכה, יציבה ומצליחה לאורך שלושה עשורים 2.) שראפר לא חייב להתמקד רק בראפ כדי להישאר פופולרי.

ובניגוד לרוב הראפרים שממצים את הקריירה אחרי שניים-שלושה אלבומים, סנופ, האיש בעל אלף הכינויים ומיליון המיזמים העסקיים, ממשיך להפתיע גם במישור המוסיקלי – גם אם לא תמיד התוצאה משביעה את האוזן, או אף גובלת בחוסר אמינות ובאותנטיות מפוקפקת, אי אפשר לקחת מהאיש את היכולת להשתנות מאלבום לאלבום, מעשור לעשור, לפעמים אפילו משיר אחד למשנהו. הנה רק כמה פאזות מהקריירה הארוכה והמופלאה של האמ.סי בעל אינספור הסגנונות ושבע הנשמות מלונג ביץ'.

 

גנגסטא ראפר

שיר הפריצה של סנופ, שבוצע בצוותא עם המנטור ד"ר דרה, האיש שסנופ נשמע הכי טוב על ההפקות שלו, עוסק בחיסול שוטרים ומלשינים, בביט מינימליסטי ומושלם,שמבוסס על בייס ליין אגדי ומאיים.

 

 

ג'י פאנקר

אחרי ההצלחה המסחררת של The Chronic, האלבום המכונן של ד"ר דרה מ-1992, סנופ מפציץ עם הבכורה שלו: Doggystyle, מאלבומי הראפ האיקוניים בהיסטוריה וסגנון מוסיקלי חדש, שמערבב טקסטים גנגסטאיים למשעי עם ביטים שמבוססים בעיקר על סגנון ה-P–Funk  של ג'ורג' קלינטון ומגוון שלוחותיו המוסיקליות. כמו למשל בשיר הזה, הסינגל הראשון והסופר מצליח מתוך האלבום.

 

 

סאות'רן ראפר

באחת מהתפניות הביזאריות ביותר בקריירה שלו, חתם סנופ בלייבל No Limit  בניהולו של הראפר Master P.  שבסיסו בניו אורלינס, והמוסיקה שלו השתנתה בהתאם, אם כי לאו דווקא לטובה. מעריציו הרבים של סנופ נשמו לרווחה כשהלה סיים את שירותו המקוצר בחטיבת הטנקים של No  Limit וחזר לשורשיו האמיתיים בחוף המערבי.

 

 

ראפ רוקר

גם אם – למזלכם – לא נחשפתם לשיתופי הפעולה של סנופ עם לימפ ביזקיט ו-Staind, לא תוכלו להתכחש לעובדה שסנופ אוהב קצת גיטרות במיקס שלו מפעם לפעם. הנה הרמיקס לשיר Snoop Bounce, עם חברי רייג' אגיינסט דה מאשין.

 

 

 קאנטרי מאדרפאקר

מסתבר שסנופ אוהב גם קאנטרי! וכמובן שאם כבר קאנטרי, למה לא לשתף פעולה עם האיש היחיד שמעשן יותר מריחואנה מסנופ. הנה אחד משני שיתופי הפעולה האולפניים של סנופ עם ווילי נלסון.

 

 

ואם באגדות קאנטרי עסקינן, סנופ גם היה המפיק בפועל של אלבום רמיקסים-שלאחר-המוות לג'וני קאש (שסוקר גם כאן בבלוג), ואף השתתף בעצמו בביצוע (המזוויע, יש לומר) לקלאסיקה הזו של האיש בשחור. ההאזנה על אחריותכם בלבד.

 

 

ראסטה דוג

אחרי שטבל את כפותיו בפופ וביורוטראש, בפ'אנק נוסח הסבנטיז, באר'אנ'בי אלקטרוני, בטכנו ובאלקטרוניקה ובכמה ז'אנרי היפ הופ, סנופ שוב חותך חזק שמאלה וב-2013 מציג את האלטר-אגו החדש שלו, בדמות ראסטאפארי חובב וויד, עטור בשחור-ירוק-זהב, המרפרפ ושר בנינוחות מעושנת על גבי מקצבי רגאיי ודאב ממוסטלים, בליווי כמה מאושיות הז'אנר. הטרנד הזה נמשך בדיוק עד צאת האלבום הבא.

 

 

ג'יזוס סטייל

ואם חשבנו שאחרי יותר מ-25 שנות קריירה ייגמרו לכלב הטריקים, הרי שסנופ ממשיך לשלוף אותם כמו שסן ברנרד זקן שולה קרציות מבין שערותיו המלבינות. השנה היא 2018 וסנופ מצא את אלוהים ומיקם את המיקרופון שלו בתא המטיף בכנסייה. אז נכון, לא שומעים הרבה ראפ או הרבה סנופ באלבום הכפול החדש  Bible Of Love ויתרה מזאת: נדרשים מטענים גדולים במיוחד של אמונה כדי לקנות את השטיק הדתי המתחסד של האיש שייסד קריירה מטקסטים שעודדו סרסרות, כנופיות וצריכת סמים, אבל, בואו נהיה קלילים לרגע וננסה לפחות ליהנות מהמוסיקה. עד לפניית הפרסה הבאה של הכלב הזקן והאהוב, שפשוט לא יודע מנוחה.

 

חמישה שירים של אמינם שעדיף להקשיב להם מאשר לאלבום החדש של אמינם

אמינם הוציא השבוע את אלבומו החדש  Revival. "ההיפ הופ השתנה, אמינם לא", כתב מבקר הניו יורק טיימס. "רשימת שירים מנופחת, עם הפקות חסרות השראה ופזמונים שנשכחים באופן מיידי" הצהירו ב-Pitchfork. "עם הסתמכות על שיתופי פעולה נטולי כריזמה, הפקות מוגזמות בתיאטרליות שלהן וחצי תריסר נסיונות לחקות להיטי עבר, האלבום הוא בסופו של דבר החמצה מבולגנת ומתישה" צלפו ב"וראייטי". ה-NME הבריטי סובב את הסכין עוד טיפה, עם "מרשל מאת'רס מועד על חרוזים מסורבלים וביטים מגושמים"

אז, במקום להוסיף עוד קיסם למדורה, למ שלא נתמקד בחיובי. ובשביל לעשות את זה, אני ממליץ לחזור אחורה בזמן, אל התקופה שאישית היא האהובה עלי ביותר בקריירה הארוכה של סלים שיידי. הזמן שבין האלבום הראשון, הסמי-מחתרתי, Infinite ובין התקופה שבמהלכה מה שרוב הקהל מזהה כאלבום הבכורה של אמינם, The Slim Shady LP החל להכות גלים במצעדים וברדיו. כלומר, בין השנים 1997-1999. הנה חמש דוגמאות אדירות מתוך רבות שניתן לבחור מהן:

 

Any Man

שיר מתוך האוסף Soundbombing 2  של הלייבל המוערך Rawkus, ששלט ביד רמה בסצינת האנדרגראונד ראפ של החוף המזרחי בסוף הניינטיז. מטורף, סוריאליסטי, מזעזע (לזמנו) ומצחיק מאוד: כל המאפיינים המוכרים של שיידי, המגה סטאר העתידי כבר פה.

 

 

Get You Mad

מתוך האלבום This Or That של צמד אנשי הרדיו המשפיעים Sway and Tech. אמינם רוכב על הביט באופן מושלם, עם חרוזים כפולים ומשולשים ודימויים משעשעים עד דמעות, כולל ירידות כואבות על ראפרים אחרים. אבל, הכל כמובן "רק כדי להרגיז אתכם"… גאוני.

 

 

Stir Crazy

דריק "די דוט" אנג'לטי היה מפיק במכונת הלהיטים של פאף דאדי / פי דידי בשנות ה-90'. תוך כדי, הוא השתעשע עם אלטר-אגו של ראפר מתוסכל ומתלונן תמידית בשם The Madd Rapper, שתרם סקיטים קומיים לכמה מהאלבומים הבולטים שיצאו ב-Bad Boy, הלייבל של דאדי / דידי. באלבום היחיד שהוציא כאמן סולו, הוא אירח, בין היתר, את אמינם. מה שיצא זו חגיגה של טירוף הדדי, הגזמות סוריאליסטיות והומור שחור יצירתי במיוחד. על ההפקה, אגב, אחראי פרודיוסר צעיר ומבטיח, אחד קניה ווסט.

 

 

Scary Movies

ללא ספק, השותף בעל הכימיה הטובה ביותר עם אמינם הוא רויס מונטגומרי, הלא הוא "Royce the 5'9, ידידו הדטרויטי משכבר הימים. כשני אמ.סי'ז צעירים ורעבים, אמ ורויס יצרו את הצמד Bad Meets Evil שהוציא E.P קצר ומשובח בשנת 1999. אלבום באורך מלא, שלא ממש הצליח לשחזר את הקסם הראשוני, יצא 12 שנים תמימות לאחר מכן. לימים, רויס הפך לחבר בסופרגרופ Slaughterhouse שאמינם החתים ללייבל הפרטי שלו  ב-2011. בכל מקרה, הנה משהו גוטה גוטה מתחילת דרכם המשותפת.

 

 

 

Murder, Murder

בסוף שנת 1997 הוציא אמינם מיני אלבום צנוע, שהיה מעין סמן ראשוני לאלבום המצליח שיבוא בעקבותיו. The SIim Shady E.P  סלל, בסופו של דבר, את הדרך לגילויו של אמינם בידי ג'ימי איובין וד"ר דרה  – ובהמשך לתהילה עולמית ושבירת שיאי מכירות.  Murder, Murder הוא מהשירים הבולטים בו, הרבה בזכות הניגוד שבין הנראטיב הבוטה והאלים לסימפול הענוג מתוך Fifty Ways To Leave Your Lover של פול סיימון.

 

 

 

 

 

בריאן כוכב (כמעט) עליון

בריאן אדמס בהופעה, היכל מנורה מבטחים תל אביב, 4 בדצמבר 2017.

(פורסם גם בעכבר העיר אונליין)

גם בתקופה בה כבש את פסגות המצעדים וקבע שיאי מכירות, בריאן אדמס תמיד היה אמן של אמצע. גם כשחרך את הרדיו, בין אמצע האייטיז לתחילת הניינטיז, הוא אף פעם לא היה חביב המבקרים והמבינים למיניהם. לא  מספיק "חשוב" כמו בני ארצו ניל יאנג, ג'וני מיטשל ולאונרד כהן, לא מספיק אותנטי ועמוק כמו ספרינגסטין, לא מספיק סחבק של אצולת הרוק דוגמת טום פטי, לא כוסון כמו מייקל האצ'נס, אפילו לא קול כמו לני קרביץ בתקופת הזוהר שלו. למעשה, גם בהאזנה קשובה לדיסקוגרפיה של אדמס, אפילו השירים ה"אישיים" לא ממש מספקים למאזין איזשהו פריט מידע מעניין מספיק עליו כאדם פרטי. נער מקבל גיטרה, נער מצטרף ללהקה, נער מתאהב בבחורה, בחורה עוזבת נער, נער מנסה להחזיר אותה, נער  עדיין מחכה שתחזור. סיים אולד סיים אולד. אז מה נשאר לאדמס? רק השירים. והשירים האלה, שנצרבו בתודעת כל מי שבילה באיזושהי מסיבת כיתה בין בתקופה שצוינה לעיל, הם אלה שהביאו למכירה טוטאלית של כל הכרטיסים להופעותיו של אדמס בישראל. בשיאו, אדמס הוא פועל רוק מיומן, מקצוען בהלחמת המנונים שמשייטים בין הארד-רוק פופי לא מאיים ובין פאואר-באלאדס אימתניות, שכל אחד, מילד תל אביבי ועד סבתא באונטריו, יכול להתרגש מהן באותה מידה, ולעזאזל הקלישאות. לא סקסי מדי, לא מאיים מדי, וברוב המקרים לא סכריני באופן מעורר חלחלה, אבל יודע לתת עבודה כשצריך. ככה, הוא באמצע. אפילו שמות השירים שלו נקראים קצת כמו פרק מתוך הספר הדמיוני "איך לתת שמות ג'נריים לשיר פופ מצליח": It's Only Love. Here I Am. I'm Ready. Please Stay. הבנתם את העיקרון.

אבל כל התיזות האלה נמחקות ברגע שאדמס עולה לבמה עם ארבעת נגניו הוותיקים, כולם בחליפות שחורות, שגורמות להם להיראות קצת כמו ניצבים ב"סופרנוס" או ב"מד מן" ופוצחים בשעתיים שכמעט כולן להיטים שהקהל אוהב מאוד, או לפחות מכיר היטב. במשך 120 הדקות הבאות הוא עושה הכל כדי לרצות את הקהל, כשהוא נעזר בשלושה מיקרופונים שממוקמים באופן אפקטיבי באמצע הבמה ובשני קצותיה, מה שמאפשר לו לשיר בכל פעם ישירות אל חלק אחר של הקהל. כאמן וותיק ומשופשף, שיודע בדיוק למה הקהל שלו מצפה, הוא ממעיט בשירים מתוך האלבום האחרון וממטיר להיטי ענק ברצף מסחרר. וכולם פה: רוק האיצטדיונים של Run To You  ו- Summer Of '69, הסלואו של Heaven, הפאואר-פופ של When You're Gone והלהיט הענק מהסרט ההוא והלהיט העצום מהסרט האחר. כבר מהשניה הראשונה מתברר שקול הטנור הצרוד של אדמס נשמע מצויין גם אחרי ארבעים שנה בביזנס, הלהקה מהודקת והוידאו ארט מצויין ותומך היטב בשירים, שרובם נסובים סביב אהבה ורומנטיקה לסוגיה: מתוקה, חמוצה, מרירה ונוסטלגית. מדי פעם הוא נשאר לבד על הבמה לסט אקוסטי קטן, שמדגים גם את יכולותיו הלא-רעות-בכלל עלי מפוחית. אדמס מעולם לא נחשב אמן אופנתי או כזה שקופץ על טרנדים אופנתיים או מנסה סגנונות חדשים שמחוץ לאיזור הנוחות שלו – ודווקא העובדה הפשוטה הזו מצליחה לשמר את הרוח המקורית של השירים.

בלי הרבה התחכמויות או קישוטים, בלי תוספות היפ הופ, טריפ הופ, דאנס או אלקטרוניקה, פשוט, שירי גיטרות יעילים ומגה-קליטים, שחלקם היו יכולים להיות רצועות עלומות במעמקי אלבומים של הסטונס, רוד סטיוארט או ג'ון מלנקמפ. וגם העובדה שאדמס מעולם לא שיווק את עצמו כסמל סקס נערי או כיפיוף נצחי מאפשרת לו להיראות ולהישמע מצויין גם בגיל 58, בלי גרם של פאתטיות ומבלי להזדקק ליותר מדי גימיקים, שטיקים או טריקים בימתיים. 25 שירים מבוצעים ביעילות, טונות של אנרגיה ומעט הפסקות והחנפות לקהל ואז, בהדרן, ביצוע עוצמתי של I Fought The Law, קלאסיקת  הרוק'נ'רול הוותיקה מחזיר את אדמס לשורשים הרוקיסטיים שלו ואז הוא נשאר לבדו עד הבמה לעוד סגמנט אקוסטי, ששולח את הקהל הביתה אחרי All For Love, עם חיוך גדול והרבה הערכה לאמן שאולי לא נחשב, ולא ייחשב גם, בשלב זה של הקריירה שלו ל"חשוב", "משפיע" ו"מכונן" בעיני המבקרים והפיינשמקערים, אבל אוהב את מה שהוא עושה, ובעיקר יודע לתת שעתיים של רוק אנרגטי, מלוטש וסוחף, מהסוג שהרבה אמנים בגילו כבר מזמן שכחו איך לייצר.

תמונה אחת שווה: קאש, פטי, רובין

מימין לשמאל: ג'וני קאש, טום פטי, ריק רובין.

באולפן. שנות ה-90'.

 

Kevin Estrada/Media Punch/AP

פרודיג'י, 1974-2017 (+לינקים להורדה)

אין חובב היפ הופ רציני שלא כאב השבוע את מותו של אלברט ג'ונסון, הידוע יותר כ-Prodigy, הראפר המיתולוגי שיחד עם Havoc, שותפו לצמד Mobb Deep הציב את סטנדרט האיכות של הראפ הניו יורקי בשנות ה-90'. הקול הייחודי, הכתיבה הויזואלית והאישיות המרתקת של פרודיג'י, הפכו אותו לאחד הראפרים המעניינים והאמינים שיצאו מניו יורק (קווינס, אם לדייק ברזולוציה הגיאוגרפית) ול-Mobb Deep תמיד יישאר מקום בפנתיאון ההיפ הופ הקלאסי, בזכות פנינים כמו אלה:

 

 

 

בונוס: לחצו כאן להורדת כמה מיקסטייפים קלאסיים של פרודיג'י.

 

 

מתכון להצלחה בקריירה: לשיר שיר שפרינס כתב

1984. צ'אקה קאן מחייה את הקריירה שלה בגרסה לשיר של פרינס מ-1979.

 

1986. פרינס מגיש לבאנגלס את הלהיט הענק הראשון שלהן. מקום 2 באנגליה. מקום 2 בארה"ב.

 

1988. ההרכב "ארט אוף נויז" מזמין את אליל הסיקסטיז טום ג'ונס לבצע קאבר ללהיט ענק של פרינס, שהופך גם ללהיט קאמבק ענק בשביל ג'ונס.

 

1990. שינייד אוקונור זוכה ללהיט הגדול והידוע ביותר בקריירה שלה, עם שיר שפרינס כתב באמצע שנות ה-80'.

 

בונוס:

1987. אלון אוליארצ'יק מתרגם את פרינס לעברית ו-Cherry Moon הופך ל"ירח תות"

R.I.P Prince Roger Nelson, 1958-2016

 

 

 

 

לו יהי

אמצע-סוף שנות ה-80' היתה תקופה מרתקת ברוק האמריקאי. מול רוק השיער המנופח של בון ג'ובי, סקיד רואו, מוטלי קרו, גאנז אנד רוזס ודומותיהן, צצו להן, לרוב בעיירות נידחות או במקומות שלאו דווקא נחשבים למרכזי מוסיקה מסורתיים, להקות שהוציאו את האוויר החם מהבלון המדושן של הפופ-מטאל הממוסחר והתבניתי. הן המירו את השפעות הבומבסטיות מבית לד זפלין, באד קומפאני וואן היילן בגיטרות השורטות של הסטוג'ס והוולווט אנדרדראונד, בנאיביות הסרקסטית של ג'ונתן ריצ'מן והמודרן לאברס, במינימליזם של טלוויז'ן וטוקינג הדס מודל 1977 ובפאואר-פופ הרועש והמלודי של האסקר דו וה-Replacements. קורט קוביין זחל מאברדין, וושינגטון כדי להקים את נירוונה, יו לה טנגו פעלו בהובוקן, ניו ג'רזי, סטיבן מאלקמוס הגיע מוירג'יניה לסטוקטון, קליפורניה, שם הוקמה Pavement וג'יי מאסקיס, כמו הפיקסיז, הגיע ממסצ'וסטס, חמוש בסאונד בלואו-פיי מרתק, במילים אניגמטיות ובדימוי מרושל, רחוק אלף דציבלים מהתחפושות הפתטיות של גיבורי הרוק של התקופה. ושם, עם Dinosaur Jr של מאסקיס, מתחיל גם הסיפור המפותל והמרתק של Sebadoh, שמגיעים להופעה אחת בישראל החודש.

ב-1989, אחרי שלו בארלו, הבסיסט של Dinosaur Jr עזב את הלהקה לאחר סכסוך עם מאסקיס ותחושה שאינו בא לידי ביטוי בלהקה, הוא חזר להקליט עם חברו הוותיק אריק גאפני חומרים עליהם התחילו בעבודה שנתיים לפני כן. התוצאה היתה שיתוף פעולה רב שנים, שהניב כמה מהאלבומים המכוננים של האינדי האמריקאי. השילוב של נגינה מחוספסת, שהופכת בשנייה משיר רוק קליט להתחרעות פאנקיסטית רועשת, איכות הקלטה שמקשה על המאזין לקלוט את המילים ובד בבד תורמת למסתורין הכללי, תפניות מוסיקליות בלתי צפויות וטקסטים מלנכוליים-דפרסיביים – כל אלה הפכו לסימני ההיכר של Sebadoh, כפי שהפכו למאפייני הז'אנר כולו והדיהם נשמעים גם היום, אצל הרכבים כמו Weezer, Queens Of The Stone Age, The Strokes ורבים אחרים.ב-1992, עם התפוצצות הגראנג' והאלטרנטיב האמריקאי, הוחתמו Sebadoh בלייבל Sub Pop, אכסנייתם הסיאטלית המצליחה של נירוונה, מהאדהאני, סאונדגארדן ורבים אחרים. במהלך הניינטיז שיחרר בארלו עם ההרכב שורה של אלבומים מצויינים שזכו לשבחי המבקרים, שגם אם לא זכו להצלחה המסחרית של נירוונה או הפיקסיז, גיבשו סביב ההרכב קהל מעריצים אדוק. בארלו, שפעל גם במסגרת ההרכב Folk Implosion, פירק את Sebadoh ב-1999 ופנה לקריירת סולו. בעקבות האיחוד המפתיע שלו עם Dinosaur Jr ב-2007, התגבשו התנאים גם להקמתה מחדש של Sebadoh כלהקה מופיעה וב-2013, 14 שנה לאחר הפירוק, יצא סוף סוף Defend Yourself, אלבום אולפן מלא חדש של הלהקה שהניחה את היסודות למוסיקה האלטרנטיבית האמריקאית וממשיכה להשפיע ולייצר מוסיקה מעולה גם היום, 25 שנים מאוחר יותר.

Sebadoh יופיעו במועדון הבארבי בתל אביב, ביום ראשון, 18.10.15.

חיפה בניינטי'ז, קוסאמק.

לא ביליתי הרבה בחיפה באמצע-סוף שנות התשעים, אבל מקורות מוסמכים למדי מוסרים שהיה די משעמם. מה שכן, כפי שידוע לכל דרדק הלומד את ההיסטוריה של הרוק, מקומות משעממים מפיקים, במקרים רבים, מוסיקה מעניינת. משפילד של פאלפ וארקטיק מאנקיז, דרך ניו ג'רזי של ספרינגסטין ומינסוטה של דילן ועד ליבנה של שבק ס'. ואם חיפה והקריות מתקשרות אצלנו לבנזין, אבטיפוס, נטשה וערן צור, הרי שמתחת לרדאר רחשו להם הרכבים שמעולם לא הצליחו – וגם לא רצו – להיות חלק מהמיינסטרים או מהפלייליסט. אחד מההרכבים האלה הוא חבורת קוסאמק.קום, קולקטיב מוסיקה/וידאו/מולטימדיה/הופעות/הפקות/בלגן, שכל אחד מחבריו הסתתר תחת מספר שמות בדויים ויצר מוסיקה במספר סגנונות מגוון. מבחינת יצירת מוסיקה ביתית, הפצה באינטרנט, מרצ'נדייז, נוכחות אינטרנטית ומתן אפשרות לקהל להוריד תכנים בחינם – קוסאמק הקדימו את זמנם בהרבה ומהרבה בחינות. שתי הדמויות המזוהות ביותר עם הקולקטיב הן עמינדב פייגנבאום, המכונה גם "מנקוש", "אאוטברייק" ועוד ואייל גולדמן, המכונה "פאנק סינטרה" או לאחרונה "מסיקה", כפי שקוראים לו בסדרת הטלוויזיה "החדש של עמרי גורדון". חברים נוספים בקולקטיב היו "דיסקו דייב" (דודי לייבוביץ'), "סם הקוסם", עידן K (עידן קרוצ'י) ושי לדר. הרכבים נוספים שכללו חברים מקוסאמק היו "להקת החארות", "הבני זונות מטייבה", "האחים המלוכלכים" וגם "קרעפלך" ו"הארטיקים" (בתקופה מאוחרת יותר בשנות ה-00') ועוד. בגדול, קוסאמק כקולקטיב פעלה בין השנים 1998-2002 והתפוצצה לגזרים בעקבות תביעה מצד חברת אינטרנט זהב, שחסמה את כתובת ה-I.P של האתר kusemek.com עקב תעלול אינטרנטי יצירתי מדי, שכלל האקינג והפצת תכנים שנויים במחלוקת של קוסאמק לכל מנויי אינטרנט זהב, מה שלטענת החברה הוריד את ערך מניותיה בבורסה מ-$5 ל-10 סנט.

האלבום "מופע הפאנק של עוזי משולם" הוא אחד מהתוצרים הכי מסקרנים וחלוציים של החבורה ואני גאה להעניק אותו כאן להורדה חינם באישור חברי ההרכב. הדיסק הופץ בסופו של דבר ע"י FACT Records הירושלמית (שלאחד מאמניה, הראפר סגול 59 (מכירים?) הפיקו קוסאמק בהמשך את האלבום "איפה טעינו").

עמינדב פייגנבאום מספר על התהליך:

זה היה בתקופה שעבדתי ב"בית מילר" – אולפן הקלטות של עיריית חיפה שנמצא בתוך מקלט על רכס הכרמל. הכניס אותי לעבודה שם חבר – ניר שחף. את גולדמן פגשתי דרך בני אסתרליס (לימים "מורפלקסיס", ח.ר). בדיוק סיימנו להקליט את האלבום של "האחים המלוכלכים" (ביסטי בויז למגזר) עם הלהיט "Don't Worry I'm Shimmi Tavory". הייתי מגיע מדי פעם להקליט בלילה. והפעם אכלנו כולנו בורקס (צומת קרית אתא?). אני וגולדמן דיברנו על ההקלטה ואחד החברים (עידן K או שי לדר) הציע להקליט אלבום פאנק. סיפרתי להם בהתלהבות על הציוד המשוכלל ועל המגברים ומערכת התופים המצויינת. סיימנו לאכול ועלינו לכרמל לאולפן. שם החברים גילו שאין לי מושג איך להפעיל את הציוד (בכל זאת – פעם שניה או שלישית שלי באולפן), שהמגברים לא ממש עובדים ובמערכת תופים אין כמעט מצילות. לכולם היה חיוך ענק על הפנים. זה פאנק אמיתי. כשלאף אחד אין מושג מה הוא עושה או אמור לעשות. גולדמן ישב איתי לכתוב מילים (תמיד עשינו את זה טלפונית, והפעם זה היה בלייב). מדי פעם אחד החברים זרק שורה לחיזוק. אחרי שהתגברנו על התעלולים הטכניים (בעזרתו האדיבה של עידן K) – התחלנו להקליט. אני בעיקר צווחתי (שרתי?) וכולנו התחלפנו מדי פעם בכלים. כתבנו שיר – שרנו אותו. כתבנו שיר וכתבנו אותו. וחוזר חלילה. סה"כ לקח פחות משעה וחצי להקליט. איך אני יודע? כי המקליט הדיגיטלי שהיה באולפן רץ רצוף והיה אפשר להקליט עליו רק 90 דקות. לא ידעתי איך לעשות PAUSE להקלטה. רק STOP. ואם עשית STOP – לקח לו 10 דקות להתאפס על עצמו ולא רצינו לחכות. ברמת העקרון כל אחד ניגן במה שהוא טוב: עמינדב – סמפלר +קול+הווי גולדמן תופים+קול שי לדר בס+קולות רקע עידן K גיטרה+קולות רקע בנוסף עשינו הקלטות השלמה עם "דניאל מהכרמל" – השם המקורי שמור במערכת. המיקס נעשה במקום. רוב הזמן לא מבינים מה אני אומר. אבל זה חלק מהקסם והתרומה שלנו לפאנק הישראלי. את העטיפה עיצב בכישרון רב אייל גולדמן. ד"א – כתוב על העטיפה 500 עותקים. בתכלס צרבתי 50. פוזרו בשני מקומות – בג'אנק וב"אוזן השלישית" חיפה (נמכרו גם עותקים ב"בלאנס" בירושלים, ח.ר). מעולם לא קיבלתי כסף על המכירות שלהם".

גבירותיי ורבותיי, קבל את "מופע הPאנק של עוזי משולם", אלבום כמותו לא שמעתם מעולם – וספק אם תשמעו כמותו בעתיד.

לחצו כאן להורדת האלבום המלא, כולל עטיפה.

בונוס טרק:

תמונה אחת שווה: הצ'ופרים של האייטיז

בשנת 1988 החל יוסי סיאס להגיש ברשת ג' את התוכנית היומית "אהבה יומיומית" שבה השמיע שירים וביניהם קרא מכתבים, לרוב מכתבי אהבה שכתבו מאזינים. כשצברה התוכנית פופולריות עצומה, ביקש סיאס לשמוע את כותבי המכתבים בקולם, והעלה אותם לשידור. בהדרגה הפכה התוכנית לפורמט של שיחות עם מאזינים, הפורשים את מצוקותיהם הרומנטיות והאישיות. מאז ובמשך 15 שנים נודע סיאס בסגנונו המיוחד שבו שימש אוזן קשבת ומסייע לאנשים הפונים אליו בשידור. בשנת 1989 יצא בחברת פונוקול האלבום "אהבה יומיומית" ובו מבחר שירים שהושמעו תדירות בתוכנית, של אמנים כמו בריאן פרי, אלטון ג'ון, סוזן וגה, סנואי וויט, ז'ק ברל, מרסדס סוסה, ג'ורג' מוסטאקי, כריס זה ברג, נינה סימון, ג'ו קוקר ואחרים. לאלבום צורף פוסטר של יוסי סיאס בכבודו ובעצמו.

 

מוזר, כבר בן 54

השנים חולפות, טרנדים מוסיקליים באים והולכים, כוכבים עולים ונעלמים – ורק על דבר אחד אפשר לסמוך: הפרודיות של Weird Al Yancovic יהיו כאן לנצח. האיש, שחוגג בדיוק היום יום הולדת 54, האיש התחיל עם הפרודיות המוסיקליות בתחילת האייטי'ז וממשיך בגאון עד היום, כשהוא מקפיד לקבל את אישורם וברכתם של האמנים שאת שיריהם הוא מעוות לצרכיו הקומיים. קורט קוביין קרא לו "גאון מוסיקלי" ואישר לו לעשות צחוק מהלהיט של נירוונה, מארק קנופלר ניגן בגירסה שלו ל Money For Nothing ומייקל ג'קסון אישר לו להשתמש בשניים משיריו ולבסוף גם הזמין אותו להשתתף באחד מקליפיו. תאהבו או תשנאו אותו, Weird Al לא הולך להיעלם מהמפה המוזיקלית בזמן הקרוב. הבה נרים כוסית לחייך, איש מוזר, מוכשר ומצחיק.

שנות השמונים

שנות התשעים

שנות ה-2000

הכי מצחיקים (אופספרינג, אבריל לאבין)

בונוס: ווירד אל בפרודיה/מחווה מצויינת ומדוייקת על פראנק זאפה