20 שנה למות קורט קוביין. זכרונות מהופעה של נירוונה.

השבוע ימלאו 20 שנה למותו של קורט קוביין. ב'עכבר העיר' הכינו ספיישל לציון התאריך. הם ביקשו שאספר על ההופעה של נירוונה שראיתי ב-1991. הנה מה שכתבתי.

על השבוע הראשון שלי אי פעם באנגליה, ראיתי את נירוונה בהופעה. פסטיבל רדינג, סוף השבוע האחרון של אוגוסט, 1991. שיא תקופת הבאגי, האסיד האוס והאינדי, שדה ענקי, שלושת רבעי שעה נסיעה מלונדון, 80,000 איש, מחנה אוהלים עצום, מדורות בלילה, ים של דוכני בירה ואוכל. קראסטיז: היפים מקצועיים, פאנקיסטים מפחידים, ילדי אינדי ממושקפים ומעודכנים, מסטולים ושיכורים, אוהדי כדורגל רעשניים והמון אנשים נחמדים באו לשלושה ימים של מוסיקה, סיידר, בוץ וכימיקלים. שום דבר שחווית בישראל, לא דייר סטרייטס בבריכת הסולטן ובטח שלא פורינר בפארק הירקון, לא מכין אותך לפסטיבל הגדול הראשון בחייך.

כשמסתכלים, לאחר מעשה, על ליין-אפים של פסטיבלים מהעבר, קשה להבין את שיקולי השיבוץ שנראים משונים בדיעבד, אבל כנראה היו נכונים מאוד לרגע בו נסגרו החוזים עם האמנים: הכוכבים של רדינג 91' היו איגי פופ (ההופעה המרכזית בלילה ראשון),, פייבוריט פסטיבלים וותיק, שבדיוק התקמבק עם האלבום המוצלח Brick By Brick להקת האינדי/באגי האנמית למדי James שהחזיקה, בדיוק באותן 15 דקות של תהילה בלהיט ענק בשם Sit Down שפשוט בנוי לקהל הפסטיבלים (לילה שני) וה-Sisters Of Mercy הגותיים-רוקיים-אלקטרוניים, להקה אהודה מאוד על הבריטים, משום מה (לילה שלישי ואחרון). בין לבין- האלטרנטיבה התחילה להרים ראש: דינוזאור ג'וניור, סוניק יות', טינאייג' פאנקלאב, מרקורי רב, בייבס אין טוילאנד וגם The Fall הוותיקים יחסית (הלהקה החביבה על ג'ון פיל, שהנחה את הפסטיבל) – כל אלה שובצו בליין-אפ. את ההיפ הופ ייצגו דה לה סול וגאנג סטאר, באוהל ההופעות הקטנות הופיעו טאונס ואן זאנדט, אדווין קולינס, אמריקן מיוזיק קלאב, הבלו איירופליינס ועוד מיליון להקות עלומות ובאוהל הקומדיה נתנו בראש נציגי הדור החדש של ההומור הבריטי האלטרנטיבי. שילוב נדיר של הרבה מזל, טיפה קשרים ובעיקר טוב לב ונדיבות מצד בחורה בריטית נחמדה שעבדה בחברת תקליטים גדולה, זכה עבדכם לשהות, תג זיהוי והכל, באוהל האמנים בבק סטייג', תוך לגימת בירה חינמית ונסיונות לזהות האם הבחור עם התספורת המוזרה שם בצד הוא איש חברת הניקיון או שמא הסולן של Carter USM.

נירוונה, להקה אמריקאית קטנה מעיר שאף אחד באמת לא שמע עליה לפני כן, רק עם אלבום אחד – לא מאוד מצליח- מאחוריה, היתה בתחילתו של סיבוב הופעות באירופה. הם שובצו באמצע הרשימה של היום הראשון, לחוצים בין Silverfish ו-Chapterhouse, שתי להקות גיטרות בריטיות שנשכחו מאז. קורט וחבריו עלו בערך בשלוש או ארבע אחרי הצהריים, באור מלא, ונתנו הופעה, שהתחלקה בערך חצי-חצי בין שירים מ-Bleach אלבום הבכורה ושירים חדשים מהאלבום החדש שבדרך. בשיר אחד, Molly's Lips ששייך במקור ללהקת The Vaselines  הסקוטית האהובה על קוביין, אירחה הלהקה את יוג'ין קלי, סולן The Vaselines (שנתיים אחר כך יבצע קוביין שיר נוסף שלהם במסגרת הופעת ה-Unplugged המיתולוגית) אחרי כ- 40 דקות ו- 13 שירים, הטיח קריסט נובוסליק את גיטרת הבס שלו ברצפה וזרק אותה על מערכת התופים של דייב גרוהל וקוביין מצידו, לאחר שיצר פידבק אכזרי וארוך על ידי קירוב גיטרת הפנדר שלו למגברים, קינח בקפיצה הירואית על מערכת התופים (שהונצחה גם בקליפ של השיר Lithium).

 

ההופעה הסתיימה. הפסטיבל המשיך עוד יומיים וחצי. על כך נרחיב אולי בפעם אחרת. בדוכן החולצות, כמה שעות אחר כך, קניתי את הטי-שירט השחור-צהוב של נירוונה, עם הסמיילי והכיתוב הפרובוקטיבי מאחור (ר' תמונה למעלה). כשחזרתי לארץ אחרי שנה, לכל מי ש-Cool כבר היתה אחת כזאת. הסינגל Smells Like Teen Spirit יצא שבועיים אחרי ההופעה ברדינג. אחרי שבועיים נוספים יצא האלבום Nevermind והכל השתנה- בעולם של קוביין, בעולם הרוק, בעולם של כל חובב מוסיקה באשר הוא.

נירוונה חזרה לרדינג בדיוק שנה ויומיים לאחר מכן. הפעם בתור ההד-ליינרית, בהופעה המרכזית שסגרה את הלילה האחרון של הפסטיבל. זו היתה גם ההופעה האחרונה שלהם על אדמת בריטניה. שנתיים לאחר מכן, זה נגמר. כבר לא הייתה נירוונה.