ג'יימס בראון: 3 במאי 1933 – 25 בדצמבר 2006

(הספד שנכתב עבור עיתון "הארץ" בשנת 2006)

"הדבר האחד שיכול לפתור את רוב הבעיות שלנו זה לרקוד"

(ג'יימס בראון)

גם אם אינכם חובבי מוזיקה אובססיביים, נברני פיסות וייניל נשכחות או אפרו-אמריקאיים שהתבגרו בצל מלחמת וייטנאם, סביר להניח שג'יימס בראון או מי מהשפעותיו נכחו באיזשהו רגע בפסקול חייכם. גם אם אתם לא מודעים לכך. איזשהו ג'אם של להקת Fאנק שתפסתם במקרה באיזה כוך תל-אביבי, איזה ברייק תופים ששימש כשלד לשיר הפופ שאהבתם באייטיז, צעד ריקוד של הילדה בהופעת סיום של חוג ריקוד "ג'אז", שיר שליווה רגע מפתח בסרט שאהבתם או סתם מישהו בעבודה מזמזם לפתע את הבית מתוך "סקס מאשין" ללא כל התראה מוקדמת. אם לגלוש לרגע לניו ז'ורנליזם טהור: השיר-של-רגע-אחרי-שבירת-הכוס בחתונה שלנו היה "I Feel Good". איזה כיף היה להעלות מדי פעם מאוב הזיכרונות את הרגע בו בקעה צווחת ה"ווואאהו!!!" מהרמקולים ואת ההבעה ההמומה על פני הדודות והסבתות, שנייה לפני שכל גן האירועים התחיל לנענע את התוחעס לצלילי סנדק הנשמה. וגם אם הזוגיות שבעקבות אותה חתונה לא ממש מכרה פלטינה וגן האירועים כבר מזמן נמחק מהמפה לטובת פרוייקט נדל"ן מגלומני, הרי שאותו השיר נשאר יצוק בהיכל התהילה של הזיכרון המוזיקלי המשותף שלנו.

"אני לימדתי אותם את כל מה שהם יודעים, אבל לא את כל מה שאני יודע"

(ג'יימס בראון)

ג'יימס בראון היה יותר חשוב מאלביס. אם אלביס לקח את המוזיקה השחורה וארז אותה עבור הקהל הלבן בעטיפה של גוספל-לייט, קאנטרי ורוקאבילי, בראון זיקק את תמצית המוזיקה השחורה והתיז אותה אל הרחוב השחור, עירומה, אגרסיבית, עוצמתית וחצופה. אם הלבנים יצטרפו למסע? זה כבר עניין שלהם. כן, הוא היה שחצן כמו עלי, מיליטנטי כמו מלקולם ובוטה כמו פריור – אבל גם נערץ כמו מרטין לות'ר קינג בעיני אלה שחיפשו גאולה דרך אקורד הגיטרה המדוייק, זיכוך נפש דרך מכת התוף הבודדת, מזור לכל החוליים דרך באס שקופץ וחטיבת נשיפה מהודקת יותר מהשלייקס של אדי מרפי ב"הפרופסור המפוזר". במשך תקופת הזוהר של הקריירה שלו, בראון יצר ז'אנרים וזנח אותם, גייס ארכי-נגנים ופיטר אותם, טבע מושגי סלנג חדשים, קבע גישה חדשה למושגי עיבוד, תיזמור, הופעה על במה ותיקשור של סולן עם להקה. את אלה אפשר לראות בכל מקום: בצעד ריקוד של מייקל ג'קסון, בריף סקס-טרומבון של הדג נחש, בטקסטים של פאבליק אנמי, לעזאזל, כמעט בכל שיר היפ הופ שאי פעם נחשב לקלאסי.

"כשאני על הבמה, יש לי רק מטרה אחת- להביא שמחה לאנשים. בדיוק כמו בכנסייה. אנשים לא הולכים לכנסייה כדי למצוא צרות. הם הולכים לשם כדי לאבד אותן"

(ג'יימס בראון)

אמצע שנות השמונים. תל אביב. כיכר אתרים. מועדון ענק. אחד האז-בין של זמר נשמה מזיע. אחד פלייבק. כמה רקדניות מעכסות. קהל בורגני ומפורכס של סלבס-בעיני-עצמם. מולם אגדה חיה שצריכה להתפרנס. הפתטיות בהתגלמותה. כך קיבלנו קריקטורה דועכת במקום פצצת מין ומוזיקה מחשמלת. כך חווינו את המיתוס דרך פילטר של הופעה של מי שחייב להביא כסף הביתה כדי להתמודד עם הצרות המשפטיות-בריאותיות-משפחתיות. כך החמיצה ישראל את בראון. לפני שאריק בי וראקים, ביג דאדי קיין, פאבליק אנמי וכל השאר קימבקו את בראון כמשיח מודרני ששב כמו פניקס מתוך שברי אלבומים גרועים ויצר הרס עצמי מפותח. עכשיו כבר לא תהיה לנו הזדמנות שניה. בעצם, במדינה שהאתוס המוזיקלי של קובעי הטעם שבה יונק, קודם כל, מהמורשת הרוסית-מזרח אירופית של מלודיות נוגות ואקורדים מינוריים, לא פלא שה-Fאנק לא ממש תפס כאן בזמן אמת. כאן תמיד העדיפו את פלויד על פאנקדליק, את בוי ג'ורג' על ג'ורג' קלינטון, את ג'יימס טיילור על פני ג'יימס בראון. הערכה: הקטלוג של בראון לא מוכר לרוב הישראלים, כמו גם זה של ארית'ה, מרווין, אייזיק, אל גרין ועוד רבים וטובים. לא כולל Think כרקע לריקוד הרכבת באיזו חתונה בגני הנחליאלי, Sex Machine בגלגל"צ או I Heard It Through The Grapevine בפרסומת לגלידה. תנו לנו את זה איטי, מינורי, משתפך, מילל – יותר מזה אנחנו לא צריכים.

"עשיתי יותר מכל שם שרק תזכירו. מוצארט, בטהובן, באך, שטראוס. אירווינג ברלין, הוא כתב 1001 שירים, אני 5,500"

(אתם כבר יודעים מי)

את פראנק זאפה שמעתי מאז מגיל 14. כשנפטר, בשנת 1993, ידעתי שהמסע אל גוף היצירה העצום שלו, על כל משמעויותיו והניואנסים שבו, רק מתחיל. לטובתכם, אם לא התוודעתם עד עכשיו לקטלוג העשיר של האיש ששינה את המקצב של המוזיקה הפופולרית, אתם מוזמנים לעשות את זה החל מ…ע-כ-ש-י-ו/  אני יכול לספור? ה-א-ם א-נ-י י-כ-ו-ל לספור??? או.קיי…

Ah-One, Two…Ah-One-Two-Three-FO'…