גיל הזהב, גיל הכסף: רוק בעידן הדינוזאורים

התפרסם גם בעכבר העיר אונליין

בתחילת מאי השנה נחתה על עולם המוסיקה ההכרזה על פסטיבל ענק שיתקיים בשטח המדברי כ-200 ק"מ ממזרח ללוס אנג'לס, במקום בו מתרחש מאז שנת 1993 פסטיבל המוסיקה והאמנות Coachella. הליין-אפ, כבר ממבט ראשון, נראה כמו החלום הרטוב של כל חובב רוק באשר הוא: הרולינג סטונס, בוב דילן, ניל יאנג, פול מקארטני,  The Who ורוג'ר ווטרס יחלקו, בצמדי הופעות, שלושה ימים של פסטיבל חד-פעמי, שמחירי הכרטיסים אליו מעלים דמעות בעיניהם של המשתתפים הפוטנציאליים, ולא דמעות של נוסטלגיה. כל אמן יקבל, על פי מקורות זרים, כשבעה מיליון דולר על הופעתו בפסטיבל, שכבר מכונה Oldchella בפי לא מעטים. מי היה מאמין, לפני 50 שנה שפיט טאונסנד, שהיה שם בפסטיבל מונטריי, בוודסטוק ובאי ווייט, ינגן, מקריח, מלבין, חצי חרש ובן 71 את My Generation מול דור שלם שגדל על אינטרנט, סמארטפונים ואפליקציות, שישיר מולו את המשפט הספק אלמותי, ספק אירוני "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". זה כנראה, כבר לא יקרה (עוד יותר אירוני לציין ששניים מחברי הלהקה, קית' מון המתופף וג'ון אנטוויסל הבסיסט, כבר הלכו לעולמם, בעוד טאונסנד ושותפו רוג'ר דאלטרי ממשיכים להריץ את המופע של The Who מול קהלי ענק). אבל, יש מצב שזה קטן על צבא הבייבי בומרס האמריקאיים, ששילמו רק לפני שנה סכומים בני חמש ספרות (בדולרים) עבור כרטיסי שוק שחור להופעות האיחוד האחרונות של הגרייטפול דד, שהכניסו יותר מ-52 מיליון דולר לקופת הלהקה והציבו אותה בראש מצעד רווחי ההופעות של בילבורד ל-2015.

בניגוד לווטרס, הסטונס ו-The Who, שלא זוכרים מתי הקליטו  לאחרונה אלבום רוק חדש (1992, 2005 ו-2006, בהתאמה), יאנג, דילן ומקארטני ממשיכים לשעוט קדימה בחיוניות וכמו אמנים נוספים בני דורם (אריק קלפטון, ואן מוריסון, סנטנה, רוברט פלאנט, אלטון ג'ון), דילגו בחינניות אל תוך המילניום החדש, בזרם רציף של אלבומי אולפן והופעות חיות, קונצרטים גדושים ובמקרה של פול סיימו, שיחגוג 75 באוקטובר השנה, גם הערכה ביקורתית יוצאת דופן והשתאות לנוכח התשוקה לנסות סגנונות חדשים וגישות רעננות לכתיבת ולהפקת המוסיקה שלו.

אז מדוע האמנים הוותיקים עדיין מצליחים למשוך כל כך הרבה קהל ולעורר עניין, גם בעידן האינסטנט של האינסטגרם, הטוויטר, הפייסבוק והווטסאפ? מה גורם למיליוני אנשים לשלם במיטב כספם כדי לראות הופעה של אמנים שהחלו את דרכם כשלינדון ג'ונסון היה נשיא ארצות הברית, כשהמלחמה הקרה היתה עוד בעיצומה וכשהמילה "ויאטנם" דיברה על מלחמה ולא על יעד תיירותי נחשק לטיול שאחרי צבא.

קודם כל, צריך לזכור שהאמנים האלה הם השורדים הגדולים של הדור שלהם. אלה שהצליחו לגבור על ההתמכרויות, על הסמים והאלכוהול, על סיבובי הופעות מפרכים, על משברים אישיים ומשפחתיים, על עיתונות חודרנית וכתבים הולכי רכיל, על מעריצים אובססיביים, משפטים ותביעות דיבה ואבהות ועל תקופות יובש יצירתיות, בדרך לקבע את מעמדם בספרי ההסטוריה של הרוק. אלה ששרדו הם אלה שידעו להישאר נאמנים לסגנון שהביא להם את התהילה מלכתחילה, ועם זאת להתפתח לכיוונים חדשים ולשתף פעולה עם אמנים אחרים, שהזריקו אנרגיות מחודשות ליצרתם (למשל פול סיימון עם בריאן אינו, ניל יאנג עם ג'ק ווייט, מקארטני עם חברי נירוונה ועם קנייה ווסט, דילן עם הרמיקס של מארק רונסון)

שנית, היום בקריירות שנגדעות בהינף ציוץ טוויטר או באבחת אייטם ב-TMZ, יש בינינו פלח של חובבי מוסיקה שמחפשים אלמנט של יציבות, של משמעות, במוסיקה שהם צורכים. והאמנים האלה מתפקדים קצת כמו חברת ביטוח וותיקה. מספקים את הסחורה, סולידיים ובעלי פורטפוליו מכובד ויציב. לא עוד כוכב שביט שיחלוף עקב איזה סינגל גרוע או רמיקס לא מוצלח. בוב דילן יכול לעוות את השירים הידועים שלו כמה שבא לו, מקארטני יכול להתקשות להגיע לטונים הגבוהים ובוב וויר יכול לשכוח את המילים באמצע שיר, אבל הם יכולים לעשות את כל זה כי מעמדם כבר מבוצר וכי הקהל שבא לראות אותם בא בדיוק לשם כך, "לראות אותם", באותה מידה שהוא בא לשמוע. מה לעשות, לאנשים יש רצון להרגיש רגע היסטורי, להיות נוכחים בזמן ובמקום חשובים מבחינה תרבותית. תשאלו מישהו שהיה בוודסטוק,  את מי שראה את דילן שר לצד מרטין לות'ר קינג בוושינגטון, את מי שנכח בסיבוב ההופעות האמריקאי של הסקס פיסטולס, או את מי שראה את האיחוד של יריבי ההיפ הופ נאס וג'יי זי על הבמה בניו יורק ב-2005.

וכמובן, האספקט ההיסטורי מביא אותנו אולי לסיבה החשובה ביותר שגורמת לאקטים שהחלו עם מהפכת הרוק בשנות ה-60' להמשיך ולמשוך קהלי ענק: מימד הזמן. בשנים האחרונות מתחילים חובבי הרוק להתפכח ולהבין שהזמן עובר וחולף לו – ולא פוסח גם על אלילים שפעם הצטיירו כחסינים ואלמותיים. העובדה הכואבת היא שאנשים רוצים לראות את האמנים האהובים עליהם לפני שהם נעלמים. בשנים האחרונות הלכו לעולמם ענקים כמו לו ריד, דייויד בואי, בי בי קינג ופרינס – והחלה לחלחל ההכרה שהזמן של אגדות הרוק הולך ואוזל. מי יודע אם נזכה לעוד טור של קלפטון? מי ערב למצב בריאותו של ניל יאנג? עם השמיעה של פיט טאונסנד? למרות שבאדי גאי, שהופיע לאחרונה בארץ, אחד הנצרים המקוריים האחרונים לבלוז החשמלי של שיקגו, עדיין מופיע בחריצות, האיש בן 80 ולא נהיה צעיר יותר. אז גם אם ניל יאנג לא יוציא עוד אלבום כמו Harvest או After The Gold Rush, גם אם הגיטרה של קלפטון מייללת קצת יותר בעדינות וגם אם החברים שנותרו מ- The Who כבר לא יעזבו את העולם הזה צעירים, יש מיליוני צעירים ומבוגרים שישלמו כסף טוב כדי לראות אותם על הבמה, אולי בפעם האחרונה.